מסכת עבודה זרה דף י״א עמוד א׳

נתפרדה חבילה אהבתינו שנקשרה נפש בנפש:

גונדא גדוד:

ניפיורא נקיט נורא לאפיפיורא נוטל ומוליך האבוקה לפני אפיפיור. כולן מיני שררה הן זה למעלה מזה:

קומא מלך:

שני גיים כתיב וקרינן גוים:

אנטונינוס ורבי זה בא מעשו וזה בא מיעקב:

חזרת לייטוג"א בלע"ז:

צנון רפנ"א בלע"ז:

צנון וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים והא דאמרינן בפרק כיצד מעברין (עירובין דף נו.) נראה צנון נראה סם חיים והא תניא נראה סם המות לא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים י"ל דמיירי הכא בעת שהוא סם חיים ועוד יש ספרים דגרסי התם כאן בעלין כאן באמהות שהאמהות הם לעולם חיים והכא נמי איירי באמהות ואע"ג דאמרינן שרבי לא נהנה מן העולם אפילו באצבע קטנה מ"מ אוכלי שולחנו היו רבים:

שלא פסקו משלחנם צנון אין זה רבותא אלא שהיו מרבים סעודת שולחנם שהיו צריכין לחתך ולהפך מאכל ולהרחיב בני מעיים:

ואי חוקה היא היכי שרפינן תימה מאי קפריך דלמא לעולם חוקה היא וכיון דכתיבא באורייתא לא גמרינן מינייהו דהכי אמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) גבי מצות הנהרגין דרבנן אמרי בסייף כדרך שהמלכות עושה ור' יהודה סבר בקופיץ ותניא אמר להם ר' יהודה לחכמים יודע אני שמיתה מנוולת היא זו אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו אמרו לו כיון דכתיב הריגה באורייתא אנן לא גמרינן מינייהו דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אנן היכי שרפינן אלא כיון דכתיבא באורייתא לאו אנן מינייהו קא גמרינן ה"נ וכו' וא"כ מאי פריך ומיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דרבנן דמתניתין היינו ר' יהודה דהתם לא חייש לכתיבה דאורייתא אכן קשיא דהכא מסקינן דלכ"ע שריפה לאו חוקה היא והתם משמע דחוקה היא לכ"ע והוה אסירא אי לאו טעמא דכיון דכתיב וכו' לכך פירש ר"י דתרי גווני חוקה הוו אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים ואחד שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם והכא בשמעתין מיירי באותו חק שעושים לשם עבודת כוכבים וה"פ ר"מ סבר שריפה לאו חוקה היא לעבודת כוכבים להכי פריך ואי חוקה לעבודת כוכבים אנן היכי שרפינן והא כתיב ובחוקותיהם לא תלכו ואע"ג דכתיבא באורייתא יש לאסור כיון שלהם הוא חק לעבודת כוכבים דומיא דמצבה כשהיו מקריבין עליה אבות היתה אהובה לפניו משעשאוה האמוריים חק לעבודת כוכבים שנאה והזהיר עליה דכתיב (דברים ט״ז:כ״ב) לא תקים לך מצבה ומסיק אלא דכ"ע לאו חוק היא לשם עבודת כוכבים ומ"מ הוא חק הבל ושטות ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) משתעי חק הוא משום חשיבות לפי מסקנא דהכא ולהכי אפילו רבי יהודה מודי דלא גמרינן מינייהו אי כתיבא בדאורייתא ולאו חק לעבודת כוכבים הוא אבל ודאי אי לא הוה כתיבא בדאורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהגן של שטות וסייף אינו כתיב בקרא אלא לשון הריגה כתיב ויש לקיימו בקופיץ ואפילו בעיר הנדחת נמי דכתיב (דברים י״ג:ט״ז) לפי חרב איכא למימר דקופיץ הוא בכלל חרב ורבנן סברי דאיכא טעמא התם דקופיץ מיתה מנוולת לא עבדינן כדאמרינן התם:

עוקרין על המלכים וא"ת ואמאי לא פריך והאיכא צער בעלי חיים כדפריך לקמן (עבודה זרה דף יג.) גבי נושא ונותן בשוק של עבודת כוכבים דבשלמא משום בל תשחית ליכא דכיון דלכבודו של מלך עושין כן אין כאן השחתה אלא הוי כמו תכריכין של מאה מנה אלא צער בעלי חיים איך הותר וי"ל דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד רבים ודחי צער בעלי חיים:

עיקור שיש בה טריפה פ"ה דאסור לגרום טריפות לבהמה טהורה בידים ותימה וכי קדשים הם שיהא אסור לגרום להם טריפות ואי משום בל תשחית הוא אם כן היכי מוכח מהכא דמיירי בבהמה טהורה אפילו בבהמה טמאה נמי שייך איסור בל תשחית ועוד קשיא דבתוספתא משמע דאסור ומותר אאכילה קאי לכך נראה לפרש אסור באכילה והכי תניא בהדיא בתוספתא דשבת (פ"ח) עוקרין על המלכים ולא מדרכי האמורי עיקור שיש בה טריפה אסור באכילה ומותר בהנאה עיקור שאין בה טריפה מותר באכילה וא"ת מאי קמ"ל ברישא פשיטא דאסור באכילה ויש לומר דמותר בהנאה אצטריכא ליה שלא לאסור בהנאה מפני כבוד המלך וגם בסיפא אצטריכא לאשמעינן אף היתר אכילה שלא יאסר מפני כבוד המלך:

אונקלוס בר קלוניקוס איגייר שדר קיסר גונדא דרומאי בתריה משכינהו בקראי גיירינהו הדר שדר אחריני ואמר להו לא תימרו ולא מידי אמר להו אימא לכו מילתא בעלמא ניפרא נקיט נורא לאפיפירא שהוא פחות ממנו האבוקה לפניו וכן אפיפירא לדוכסא דוכסא להגמונא הגמונא לקומא קומא הוא המלך מי נקיט אבוקה קמי חד אמרו ליה לא אמר להו והא בישראל כתיב וה' הולך לפניהם יומם וגו' יש אומה בעולם כמותם איגיור הדר שדר וכו'.

ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך שני גאים בדור אחד זה אנטונינוס ורבי שלא פסק משולחנם לא חזרת ולא קישות קישואים קטנים ולא צנון:

מתני' יום הלידה ויום המיתה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל מיתה שאין בה שרפה וכו' ש"מ דשרפה חוקת עבודת כוכבים היא אי הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אנן היכי שרפי' ובחקותיהם לא תלכו ודחי' לא דכולי עלמא שרפה לאו חוקת עבודת כוכבים היא חשיבותא היא ובהא פליגי ר' מאיר סבר לא שנא מיתה שיש בה שרפה ולא שנא מיתה שאין בה שרפה חשיבא להו ופלחי בה לעבודת כוכבי' ורבנן סברי מיתה שיש בה שרפה כלומר מיתת אדם חשוב שיש בה שרפה פלחי לה לעבודת כוכבים מיתת שאר בני אדם שאין בה שרפה לא חשיבא להו ולא פלחי בה לעבודת כוכבים:

גופא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך וגו'. וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים ומה שורפין עליהם מיטתן וכל כלי תשמישן ומעשה ומת רבן גמליאל ושרף עליו אונקלוס בשבעים מנה צורי.

ותניא עוקרין על המלכים ואוקימ' בסוס שהיה רוכב עליו ומקשי' ובהמה טהורה אין עוקרין עליו והתניא עיקור שיש בה טריפה אסור עיקור שאין בה טרפה מותר.

גירסת רש״י ז״ל אלמא שריפה לר״מ לאו חזקה היא ולרבנן חזקה היא ופי׳ הוא ז״ל מדלא תלי ר״מ טעמא דידיה בשריפה מכלל דלאו הוא חוק לגוים לשם ע״ז ורבנן דתלו טעמייהו בה סברי חוק הוא להם ע״כ. פי׳ לפירושו דכיון דלר״מ זימנין דעבדי שריפה וזימנין דלא עבדי שריפ׳ מכלל דס״ל דהוי חוקה והאי דלא עבדי ליה שריפה היינו לפי שאינן ראוי׳ למלוכה דהא ודאי מסתמא לא עבדי איד אלא למיתת מלך ראוי או מקובל וכיון דכן על כרחין ס״ל דשריפה לאו חוקה היא למלכים ואיד בלחוד הוי חוק ורבנן סברי דשריפה נמי חוקה וכל דלא עבדי ליה שריפ׳ איד נמי לא עבדי לה דלאו מלך מקובל הוא עליהם והיא חוקה היא תקשי אליבא דרבנן הא דתניא שורפין על המלכים ומסתמא ההיא בריתא הלכה היא ורבנן היא ופרקינן דכ״ע שריפה לאו חוקה היא ואפילו לרבנן אלא בחשיבותא היא כלומר ואיד ושריפה דעבדי רבנן לאו משום חוק הוא אלא לפי מה שהמלך ההוא היה חשוב ומרוצה להם דפעמים יהא המלך מקובל עליהם ומזרע המלוכה ולא עבדי ליה לא איד ולא שריפה משום דלא חשיב להו. וקשה לגירסא זו קצת דכיון דכול׳ קושיין ופרוקנן על רבנן הוא למה לן למידק מעיקרא מידי כדר״מ ובכל הספרים שלנו גורסין אלמא שריפה חוקה היא ויש לפרש כי מלשונם של חכמים נראה שאף לרבי מאיר היו נוהגין גוים לעשו׳ שריפה למלכי׳ כשהם מקובלין אלא דבהא פליגי דר״מ סבר אע״ג דלא עבדי ליה שריפה משום דלא הוי מלך מקובל איד מיהת עבדי כיון שמלך עליהם מכל מקום ורבנן סברי דאף איד לא עבדי אלא למלך מקובל ואם כן קשיא בין לר״מ בין לרבנן אנן היכי שרפינן. ומהדרינן דלעולם דכ״ע לאו חוקה היא כלל וזמנין דהוי מלך מקובל ולא עבדי שריפה דלא מצד שהוא מקובל עבד לה אלא למי שהיה חשוב ואהוב להם ורוצין לעשות לו כבוד ובאיד הוא דפליגי דרבי מאיר סבר דעבדי ליה לכל מלך ורבנן סברי דלא עבדי ליה אלא למלך חשוב להם וזו שיטת ר״ת ז״ל ומיהו אכתי איכא למידק השמעתין דהכא משמע דכל היכא דאמרת חוקה היא כיון דכתיב׳ באורית׳ לא אסירא לן דלאו מינייהו גמרינן ובתוס׳ תירצו דסוגיי׳ פליגן אהדדי וההיא דהתם עיקר דהיא דוכתא ויש עוד לומר דהתם המסקנא דהכא קיימי וכי אמרינן התם דכל היכא דכתיבא לא אסירא כשהוא חק האומה ואינו חק דרך לע״ז דומיא דהריגה אסיף אבל הכא קס״ד דלרבנן חק הוא לע״ז וכל כי האי גוונא הא ודאי אסור אע״ג דכתיבה באוריתא ואסיקנא דכ״ע לאו חוקה דע״ז היא אלא חוקה דמלכים היא ומשום חשיבותא דמלכותא בלחוד וכיון דכן שרי דלאו מינייהו גמרינן ונראה שלזה כתב רש״י ז״ל בפירושיו חק הוא לגוים לשם ע״ז ולא משום דסובר מרן ז״ל דלא אסר רחמנא אלא חוקה דע״ז בשום מקום שהרי אי אפשר לומרכן אלא ודאי כדאמרן כנ״ל.

עקור שיש בה טריפה אסור פרש״י ז״ל דאע״ג דאין סופן ליהנות ממנה אסור לגרום טריפות לבהמה בידים ע״כ ואפשר דטעמא משום דהוי צער בעלי חיים טפי כשעוקרה במקום שעושה אותה טריפה והכי אמרינן לקמן גבי ההולכין ליריד של גוים דקתני בהמה תעקר ודוק ותשכח:

וי״ל עוד דטעמא דעקור שיש בו טריפה שהוא אסור היינו משום בל תשחית דאע״ג דבשריפת כלי תשמישו ליכא משום בל תשחית כיון דמשום כבודו הוא שאני הכא שאין זה תשמיש חשוב כל כך אלא בתשמיש דתשמיש ולפיכך דיינו למנעה מאותו תשמיש ומכל מלאכה ולא לאוסרה בהנאה ובאכילה מה שאין כן בכלי תשמישו וסוס שרוכב עליו דמנעינן להו מכל הנאה.

שריפה זו שהוזכרה במשנה שהיו שורפין עליו בגדיו וכלי תשמישו אין זה חק קבוע להם מדרך חוקי ע"ז שיאסר משום דרכי האמורי אין חק זה אלא דרך חשיבות ואחר שכן הואיל ושריפה כתובה בתורה כדכתוב ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים וגו' אין בה משום דרכי האמורי דכתיב בהו ובחוקותיהם לא תלכו וכמו שאמרו עליה בתלמוד סנהדרין אנן לאו מניהו גמרינן ומעתה שורפין אף למלכי ישראל או אף לנשיאיהם ואלו היה חק מדרך ע"ז לא היינו מתירין אע"פ שכתובה שריפה בתורה הואיל ועשאוה חוק לע"ז שהרי מצבה נכתבה וחזרה ונאסרה הקמתה ומה הם שורפין עליהם מטתם ובגדיהם וכל כלי תשמישם כמה שהם ואין בזה לא משום דרכי האמורי ואף לא משום בל תשחת שכבוד מלכים דוחתו וכשמת רבן גמליאל שרפו עליו בשוה שבעים מנה צורי מכלי תשמישו וכן מעקרין על המלך בהמות שהיה רוכב עליהן ואם היתה בהמה טהורה בכלל כלי תשמישו כגון עגלה המושכת בקרון רשאי לעקרה אלא שמ"מ בזו צריך להזהר שלא יעקרנה מן הארכובה ולמעלה כדי שלא יעשנה טרפה שאסור לעשות טרפה בידים ועל זו אמרו עקור שיש בה טרפה אסור אין בה טרפה מותר ואע"פ שיש בה צער בעלי חיים וצער בעלי חיים דאוריתא אף זה כבוד מלכים דוחתו:

בהמות טמאות שעקרן על המלך מותרות בהנאה וטהורות שעקרן שלא במקום טרפות מותרות באכילה שאין אלו כשאר נויי המת שאסורין בהנאה כמו שיתבאר במקומו וגדולי המפרשים פי' כן זו שאמרו עקור שיש בה טרפה אסור כלומר אסור באכילה ומותר בהנאה הא שאין בה טרפה מותר באכילה ובא ללמד שאינו כשאר נויי המת כמו שבארנו:

תד"ה צנון וחזרת כו' י"ל דאיירי הכא בעת כו' ועוד יש ספרים דגרסי התם כאן בעלין כו' עכ"ל תירוציהם מגומגמים וקשים להולמם לפי הגרסאות שהביאו אבל בפ' כיצד מעברין כתבו גם כן תירוצים אלו ומתיישבים נכון לפי הגרסאות שכתבו שם דהיינו לתירוצם ראשון גרסינן כאן בעלין כאן באמהות כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים כלומר עלין ואמהות חד מעלי בימות החמה וחד מעלי בימות הגשמים והיינו שכתבו כאן דמיירי הכא בעת שהוא סם חיים בכל אחד ולתירוצם שני גרסינן ואיבעית אימא הא והא בעלין כאן בימות החמה כו' אבל אמהות לעולם מעלי והכא מיירי באמהות וכן נראה להגיה הכא בתוס' הגירסות בדרך זה ודו"ק:

ד"ה ואי חוקה היא וכו' וכיון דכתיב באורייתא לא גמרינן מינייהו פי' דאפילו אם עושין אנו כמו שהן עושין כיון דאותו ענין כתוב בתורה לא מקרי שאנו לומדין מהם ועושין כמעשיהם אלא מדאורייתא הוא דגמרינן לעשות כן:

בא"ד ומיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דרבנן דמתני' היינו רבי יהודה דהתם וכו'. ר"ל דהמקשה ס"ל דכיון דר"י אסר התם הריגה בסייף אע"ג דכתיב באורייתא אלמא דלא חייש לכתיבה דאורייתא וא"כ תקשה לדידיה הקושיא שהקשו אותה החכמים והביאו ראיה משורפין על המלכים אלא ע"כ צ"ל דאיהו ס"ל דטעמא דשורפין על המלכים אינו אלא משום דס"ל דלאו חוק לעבודת כוכבים הוא ולכך פריך המקשה לדידיה למאי דס"ל דרבנן דהכא היינו ר"י ואי חוקה היא אנן היכי שרפינן וכו' ר"ל הא ע"כ לר"י הא דשורפין על המלכים הוי מטעם דס"ל דלאו חוקה היא כדכתבינן וכ"ת מנ"ל להמקשה להקשות דלמא רבנן דהכא אינן ר"י דהתם י"ל דס"ל דכיון דרבנן דהכא ר"מ פליג עלייהו מסתמא רבי יהודה דבר פלוגתא דר"מ הוא רבי יהודה אלא שמה שכתבו התוס' אח"כ אכן קשה דהכא מסקינן וכו' והתם משמע דחוקה היא לכו"ע וכו' לא מתיישב דהא למאי דכתיבנא ס"ל השתא דטעמא דר"י דהתם הוי מטעם דס"ל דשרפה לאו חוקה וי"ל הא דכתבינן הכי היינו לפי סברת המקשה דהוה סלקא אדעתיה דפליגי הכא בהא אי הוה חוקה לעבודת כוכבים או לא ולכך הוה מסתבר ליה נמי למימר דהתם בפ' ד' מיתות נמי פליגי בה וס"ל לר"י דהתם דלאו חוקה הוא ולכך הוה פריך מאי דפריך אבל לפי המסקנא דלא פליגי הכא בהא התם נמי לא מסתבר לן למימר דפליגי בהא אלא כ"ע ס"ל דהוי חוקה אי לאו טעמא דכתיבא באורייתא ולכך הקשו התוס' שפיר מה שהקשו:

בא"ד בסופו ורבנן סברי דאיכא טעמא התם דקופיץ מיתה מנוולת וכו' י"ל על דברי התוס' הללו דהא אמר התם בהדיא דטעמא דרבנן משום דכתיבא הריגה באורייתא אנן לא גמרינן מינייהו וי"ל דיש לפרש דברי התוס' דה"ק ורבנן סברי אע"ג דא"ל דקופיץ הוא בכלל חרב כיון דקופיץ הוי מיתה מנוולת מ"ה אמרינן ודאי הריגה דכתיבא באורייתא לא איירי בקופיץ שהתורה דרכיה דרכי נועם ומסתמא ר"ל סייף ואם כן כתיבא סייף באורייתא לכך אע"ג דהוי חוקה לא גמרינן מינייהו אלא מדאורייתא:

נִיפְיוֹרָא נָקַט נוּרָא קַמֵּי אַפִּיפְיוֹרָא (שמות יג, כא) נראה לי בס"ד זכר כאן ארבעה מינים שיש להם שררה והם פיפיורא דוכסא הגמונא קומא כי ניפיורא אין לו שום שררה דהא לא נקטי נורא קמיה וארבע אלו כנגד ארבע מלכיות שנשתעבדו ישראל אצלם שהם בבל מדי יון אדום.

אָמַר לֵיהּ אַמַּאי קָא מְחַיֶּכֶת קשא כיון דמלכם צוה אותם 'אל תדברו עמו' איך עברו על גזרת מלכם ודברו עמו? ונראה לי דהוא בעת ששחק הראה להם סימן בשחוק שהוא משחק עליהם על אשר שנו ועברו על מצות הקיסר ולא הרגישו בעצמם ומאחר שהם יודעים שלא שנו ולא עברו על מצות מלכם ולכך לא יכלו להתאפק ואמרו לו 'אַמַּאי קָא מְחַיֶּכֶת' רצונו לומר מה ראית בנו שעשינו איזה דבר נגד מצות המלך כדי שאתה מצחק עלינו.

לֹא צְנוֹן וְלֹא חֲזֶרֶת וְלֹא קִישּׁוּת נראה לי בס"ד רמזו רבותינו ז"ל בלשון מליצה זה על פרי צדקתם שהיו נזונים ונהנים משלחנם בעלי תורה ואלו רמוזים בחזרת אשר חלק החשוב הנאכל הוא למעלה נגלה לעיני הכל והחלק שאינו נאכל טמון למטה בארץ, כן התלמיד חכם תורתו אשר נהניה ממנה הכל היא גלויה ומפורסמת לעיני הכל ומוכרח הוא לגלותה בריש גלי כמו שנאמר הִיא בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ (משלי א כ- כא) בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים עֲלֵי דָרֶךְ וכו' (משלי ח, ב) יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה וכו' (משלי ה, טז) אך הצנון להפך דחלק הטוב הנאכל הוא מכוסה וטמון בארץ והעלין נגלין וזה דמיון לבעלי מעשים שצריך להיות מעשיהם הטובים מכוסים אבל הקישות הם רמז לתינוקות של בית רבן שמעלתם גדולה ביותר מאד מן האנשים הגדולים מפני שהם הבל שאין בו חטא ומעלים על ידי תורתם את המלכות למקום עליון שאין הקליפות מגיעים שם וכן דרך הקשות שהקטנים הם טובים ומשובחים יותר מן קשות הגדולים ואנטונינוס המלך אף על פי שלא היו ישראלים אוכלים על שלחנו ממש מכל מקום מאחר שהיה מספיק ומחזיק בצנעה ביד ישראל שפיר נחשבים אוכלי שלחנו.