מסכת יבמות דף צ״ב עמוד ב׳

בעניותינו מתוך עניות דעתנו שאין אנו יודעים פי' המקרא:

אי ללאו הוא דאתא הרי היא כשאר חייבי לאוין ותפסי בה קדושין:

אם היה יבמה כהן וזו נישאת לשוק בעד אחד או בשני עדים שאמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ואמר שמואל בעיא גט וכיון דיהיב לה גיטא מיפסלא על היבם שהוא כהן משום גרושה:

חולץ לה יבם ושריא לבעלה:

והותרה לו ליבם:

נשואין יש בה קס"ד לענין גט דאם ניסת לזר שאמרו לה מת בעליך ואח"כ בנך צריכה גט:

בזנות דהוי כזנות ומיתסרא איבם כרב המנונא. ורב אשי דאמר לעיל נותן לה שני גט והותרה לו לית ליה דרב המנונא:

כדאמר מעיקרא נשואין יש בה לענין גט ולאו משום דקדושי נינהו אלא משום דאי מפקעת לה בלא גט אתי למימר נמי באשה שהלך בעלה למדינת הים וניסת ע"פ ב"ד בעד אחד תצא בלא גט אבל נתקדשה לא בעיא גיטא דהא אשת איש גופה שנתקדשה על פי ב"ד בעד אחד תצא בלא גט כדתנן אע"פ שנתן לה האחרון גט לא פסלה מן הכהונה:

אמר רב מנין שאין קדושין תופסין ביבמה אפילו לרבנן דרבי עקיבא דכרבנן סבירא ליה לרב מדמכשיר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל בהחולץ (לעיל יבמות דף מה. ושם) ולרבי עקיבא הוי ממזר כדאמרינן בפ' עשרה יוחסין (קדושין עה:) ולקמן נמי בשמעתין דאמר ר' ינאי נמנו וגמרו שאין קדושין תופסין ביבמה אמר ליה רבי יוחנן רבי לא משנתינו היא זו כו' ודחי הא מני ר"ע היא מכלל דאיהו אמר אפילו אליבא דרבנן והא דקתני לעיל זו דברי רבי עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין משמע דבהכי תלוי מה שהוא ממזר ביבמה פירשתי בסוף החולץ (לעיל יבמות מט. ד"ה הכל):

אי ללאו הוא דאתא פר"ת אי ללאו גרידא הוא דאתא אי לקדושין דלא תפסי נמי הוא דאתא ולעיל פירשתי (שם):

נותן לה שני גט והותרה אר"ת דאיירי שנתקדשה ולא נישאת ודוקא היכא דבעי יבם לייבומי הוא דאסירא לשני אבל אי לא בעי לייבומי חולץ לה ושריא ליה להאי שקידשה דבקדושין לא קנסינן אפי' באשת איש אלא דוקא כשניסת דעבדה איסורא וכי היכי דמותרת לחזור לו מותרת נמי למקדש אם מת הבעל או גירש וכ"ש הכא ביבמה דשריא למקדש וכן הורה ר"ת הלכה למעשה באשה שלא ידעה שהיה לה יבם ונתקדשה והתירה למקדש אחר חליצת היבם והא דפריך הכא איתגורי איתגור היינו משום דקאמר חולץ לה יבם ושריא לבעלה דמשמע חולץ בעל כרחו שכופין אותו אע"פ שברצונו היה מייבם אילו לא קדשה ומש"ה פריך איתגורי איתגור אבל אם מדעתו היה חולץ היתה מותרת לו ואין זה איתגורי איתגור והא לא איצטריך ליה לרב אשי לאשמועינן וא"ת והשתא נמי מאי קמ"ל דקאמר נותן שני גט דלאשמועינן דבעיא גט לא איצטריך דכבר פסק אמימר בהדיא הלכתא כשמואל ואר"ת דקמ"ל שכופין אותו ליתן גט כדי שלא יהיה חוטא נשכר אבל אם נשאת אפילו רצה היבם לחלוץ אסורה לבעלה ותצא מזה ומזה כדמסיק בירושלמי דיבמה שנשאת בלא חליצה תצא ולא אמרי' זה חולץ וזה מקיים ומתני' דהזורק (גיטין דף פ.) קתני ביבמה לשוק תצא מזה ומזה אפילו בנשואי טעות וכ"ש בנשואי מזיד דקנסינן לה טפי ואפילו את"ל בכשנשאה במזיד לא שייך למגזר ולמיקנסיה כי היכי דלא קנסינן ליה בזינו משום דנשואי מזיד לא שכיחי כמו זנות מ"מ לא מיסתבר לאוקמי הך מילתא בנשואי מזיד דלא איירי הגמרא בהכי ומיהו מצינו חוטא נשכר משמע קצת דבמזיד איירי ומתוך פירוש הקונטרס משמע דאיירי בניסת דפירש בסמוך דרב אשי דהכא לית ליה דרב המנונא ור"ח פסק כהלכות גדולות דאפי' נתקדשה תצא מן המקדש וכדברי ר"ת נראה לר"י עיקר:

הא דאמר שמואל בעניותנו צריכה גט ואמרינן מספקא ליה לשמואל האי לא תהיה אי ללאו הוא דאתא אי דלא תפסי בה קדושי הוא דאתא. ה"ק אי ללאו בלחוד הוא דאתא אי דלא תפסי בה קדושי נמי הוא דאתא אלא ודאי לכולי עלמא יבמה לשוק בלאו קיימא כדאיתא בהדיא הכא דאמרינן (ולימא) אין קדושין תופסין בחייבי לאוין והכי מוכח בכמה דוכתי. וזה שלא כדברי רש"י (לעיל יבמות נה, ב ד"ה אי) וכבר הארכתי בה בפרק הבא ע"י ובסוף פרק האומר בקדושין (סח, א) בס"ד.

אתגורי איתגור אם כן מצינו חוטא נשכר פירשו הגאונים ז"ל דלעולם אסורה למקדש ואפילו היה היבם ישראל וחלץ מדעת וכן היא בהלכות הרב ז"ל (רי"ף סי' קכ) ולא דמי לאשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת ועמדה ונתקדשה דתנן (צב, א) מותרת לחזור לו והוא הדין למקדש. דהתם בשוגג וקרוב הדבר לאונסין, ולפיכך לא קנסינן ליה, אבל הכא דבמזיד וחוטא הוא אסור ביה לעולם כדי שלא יהא חוטא נשכר.

הא דאמרינן אלא אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו. פירש רש"י (ד"ה בזנות) דלית ליה דרב המנונא. משמע מדבריו דמן הנשואין מפרש לה הוא ז"ל. ואינו מחוור דהא במן הנשואין ודאי אסירא משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים, כדאיתא בסמוך ובפרק הזורק (גיטין פ, ב) אלא מחוורתא דהא דרב אשי בשקדש ולא נשא, וקא משמע לן שכופין את המקדש ליתן גט. ועוד שאף על פי שהזידה ועמדה ונתקדשה, אין קונסין אותה לאוסרה על היבם אלא כא"א ששמעה שמת בעלה ועמדה ונתקדשה שמותרת לחזור לו. והר"א ב"ד פירש דהא קמ"ל דליבם הותרה למקדש לא הותרה לעולם ומדברי הגאונים ז"ל (כ"ה ברמב"ן).

מספקא ליה לשמואל האי ולא תהיה כבר פירשתיה בפי' הבא על יבמתו לדעת רש"י ז"ל גם כדעת ר"ת ז"ל והעיקר כפי' ר"ת ז"ל דלכולי עלמא איכא לאו ביבמה וכדקאמ' לעיל בהדיא חייבי לאוין אלא ה"ק מספקא ליה הא דנקיט קרא לישנא דלא תהיה אי לישנא דלאו בלחוד הוה כדכתי' לא יהי קדש מבני ישראל או לישנא דהוייה וקדושי' הוא ועל לשון זה הוא דמספקא ליה דאלו עיקר המקרא פשוט הוא דהוי לאו ואזהר' והלכתא כשמואל כדפסק אמימר:

אמר רב אשי השתא דאמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל אם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא ליה פירוש רש"י זכרונו לברכה בנשואי' שנשאת לאחר על פי עד א' או על פי שני עדים ונראה שהוצרך לפרש כן דאי כשנתקדש בלחוד היכי קרי ליה חוטא דהא אמרי לה לעיל דבקדושין לא עבדא איסור אלא כשנשאת או כשנתקדש' שלא ברשות כלל ובזדון גמור דא"כ זונ' גמור' לא הוה ס"ד כלל שתהא מותרת לאותו נכרי בשום צד מחזקי' ידי עוברי עביר' ושיהא חוטא נשכר אלא ודאי כשנשאת בעד אחד ואפ"ה פרכי' דליכא למשריי' דא"כ מצינו חוטא נשכר כי זה חוטא הוא כיון דלא דייק ואנסיב וכדאמרי' לעיל רישא דעבדא איסורה ואף כשני עדים נמי חשיב למ"ד שלא ברשות ג"כ אסור' לחזור לו:

אלא אם היה יבמ' ישראל נותן לה גט והותר' לו פי' ואעפ"י שנשאת לו דליבם גופיה לא קנסי' מפני שנשאת שלא כדין דשמא משום דסניא ליבם עשתה ולפיכך תחזור לו ולית ליה דרב המנונא דאמר יבמה שזינתה אסור ליבמ' כדפרש"י ז"ל ורב אשי דלעיל לית ליה דרב המנונא והקשו עליו כיון דמן הנשואין הוא אסור לחזור לו דמחלפי באשה שהלך בעל' למ"ה כדאמר בסמוך וכדתני' בהדיא בפ' הזורק כל העריות שאמר צרותיהן מותרות וכו' תצא מזה ומזה ואמרי' בחד לישנ' נשאו אין זינו לו ודלא כדרב המנונא וטעמא דנישאו משום דמחלפי באשה שהלך בעלה למ"ה וזו ודאי קושי' גדולה עליו ז"ל והוא תימא גדול היאך נעלמה ממנו:

אבל נראה שסברתו ז"ל סובר דרב אשי ס"ל כלישנא קמא דהתם דפריק מתני' נשאו וה"ה לזינו מדרב המנונא אבל למאן דלית ליה דרב המנונא כיון דבזנות שריא לא גזרו בנשואין ולא חייש' דמחלפה באשה שהלך בעלה למ"ה דהתם איסור מיתת ב"ד ואסורה בזנות והכא איסור לאו ואפי' בזנות גמור שריא ליה ולא מחמרינן בנשואין טפי מזנות והגאוני' פירוש ז"ל דהכא כשנתקדשה בלחוד ובמזידה גמורה שנתקדש' בלא שום עדות וא"ה קס"ד שאם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא למקדש כיון דלא עביד איסור הביאה ולא כנס' לחופה וכדחזינן גבי אשת איש שהלך בעלה למ"ה שנתקדשה שהיא מותרת לחזור לו וה"ה דשריא למקד' ופרכי' דא"כ מצינו חוטא נשכר כיון דבלא שום עדות קדשה חוטא הוא ולא דמי למתני' שנתקדשה ברשות שהיא שוגג או קרוב לאונס ולא קנסינן ליה אבל הכא אפי' בקדושי' חשבי' ליה חוטא וקנסי' ליה אלא ה"ק אם יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו כלומר שחוזרת ליבם ואע"פ שנתקדשה במזיד דלמקדש הוא דקנסינן אבל ליבם לא קנסי' כיון דליכא אלא קדושי' וכ"פ הראב"ד ז"ל דהקמ"ל שאעפ"י שנתקדשה במזיד הותרה ליבם אבל למקדש לא שריא ליה לעולם וכדברי הגאון ז"ל וכהרמב"ם ז"ל:

ואומר ר"ת ז"ל שכן פי' כשנתקדשה אלא שהוא ז"ל פי' אם רצה לחלוץ לה מותרת למקדש ואנן לא מתמהינן אלא משום דקאמר חולץ לה דמשמע שכופי' אותו לחלוץ ואינו מחוור דא"כ למה הוצרכו לפלוגי אוקמתא אחרת שהוא הפך הראשונה נימא דה"ק אם היה יבמה כהן וחלץ לא הותרה לו פי' למקדש אלא ודאי דליבם ליכא שריותא כלל כשנתקדשה במזיד וכל שנשאת אף בעד א' דעת הגאוני' והתוס' וכל הפרשנים ז"ל שתצא מזה ומזה משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למ"ה כדלקמן וכלישנא בתרא בפ' הזורק ואפי' כשיש לה בנים מן הנושא דהא על מתני' דכל העריות מייתי לה וקתני הולד ממזר מזה ומזה וע"כ ל"פ רבנן אלא שאין הולד ממזר אבל בשאר דברים מודים וכדאמרי' עלה אבל חכמי' אומרים אין ממזר מיבמה הא בשאר דברים מודים וכן כתב רב אלפסי ז"ל והביא ראיה מן הירושלמי דגרסי' הכא ובפ' הזורק יבמה שנשאת בלא חליצה ר' ירמיה אומר זה חולץ וזה מייבם ור' יוחנן אמר תצא ור' אמ' תצא ואמר רב זכינא מתני' מסייע לר' יוחנן הכונס את יבמתו והלכ' צרתה ונשאת לאחר תצא מזה ומזה וי"ג דבר בה והא מתני' כשיש לה בנים היא דקתני והולד ממזר מזה ומזה שמעי' מינה דאפי' יש לה בנים א"ר יוחנן תצא מדאמרי' מתני' מסייע ליה ואסיקנא אלא דברי ר' מאיר שאמר משום ר"ע רביה אבל וחכמים אומרי' אין ממזר מיבמה הא לצאת מזה ומזה ד"ה תצא ואמר ר' יוחנן תצא ואסיקנא דהלכה כר' יוחנן ור' יוסי שאל לר' פנחס היאך סבר א"ל כר' ירמיה א"ל חזור בך ואי לא כתיבנ' עלך זקן ממרא וליתנהו לדברי מר ודאי שכת' שאם היו לה בנים ממנה לא תצא ולאו מילי דסברא נינהו דאי איתנהו לא הוה שתיק גמרא מינייהו ע"כ דברי רבי' ז"ל וכן הסכימו כל הפוסקים ובודאי דהכי מסתבר דכיון דטעמ' דאסרי' ביבמה שנשאת היינו משו' דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינות הים דכות' ממש עבדינן לה והתם אפי' כשיש לה בנים תצא דכיון דמדמי לה לההיא אם אתה אומר בכאן שאם יש לה בנים לא תצא אמרו כן בההיא דהתם ומיבטלי תקנת חכמים וגזירתם ואלו היו מחלקי' בין יש לה לשאין לה בנים היו מפרשים כן בגמרא בכל דוכת' וכן נראה מהא דרב אשי דקאמר אם היה יבמה כהן חולץ לה ושרי' לה ופרכינן איתגורי איתגר ואצטרכינן לה פירוק' לגמרי ואמאי נשבקי כפשט' ונימא דמיירי כשיש לה בנים שלא תצא כיון דלא חזיא ליבמה מיהת דהא רש"י ז"ל בנשואי' מפרש לה ואפשר הוא שיש לה בנים ואף הגאוני' ז"ל לא פרשוה בקדושי' אלא משום אוקמתא בתרייתא אלא ודאי שאין לנו שום דרך להתיר' למי שנשאת לו ואפי' כשנשאה לו ברשות ב"ד ואפילו יש לה בנים שאלו הוה כן הוה מוקמינן לה בהכי ולא מתהפכה ליה בגוונ' אחרי' וכל שאפש' לקיומי לישנ' קמ' מקיים והכי אורח' דתלמודא גם הראיה שהבי' רב אלפס ז"ל מן הירושלמי ראיה גמורה היא מדקאמ' הא לצאת תצא וסתמא קאמר ואפי' יש לה בנים כדאית' במתני' דאי לא ה"ל למימר הא לצאת תצא כשאין לה בנים ור' יוחנן ודאי אפילו כשנשא' ברשות ב"ד מדק' מסייע ליה ממתני' דהכונס דמיירי כשנשאת ברשות ולא עוד אלא דאלו כשנשאת במזיד היאך יאמר ר' ירמיה זה חולץ וזה מקיים וכי יהא חוט' נשכר מפני שיש לו בנים אל' ודאי כשנשאת ברשות פליגי והיינו דמסייע לר' יוחנן ממתני' דהאונס דאפי' בהא לצאת תצא מ"מ וכ"ת וכיון שנשאת ברשות ב"ד אין איסור על הבעל אלא משום גזירה דמחלפי באשה שהלך בעלה למ"ה והיא גופ' קנס' דרבנן שעשאו' כמזידה והחמירו בסופ' כדי להקל בתחלתה היאך נחמיר כ"כ ולא ניחוש ללעז בנים שחוששי' לו כ"מ כל מה דאפשר י"ל שכל מידות חכמים כך הם שלא לחלוק בגזרותיהם ותקנותיהם דאי לא הא לא קיימי הא כלל וכמו שהקלו באשה שהלך בעלה למ"ה משום עגונ' יחייבו להחמיר וליגזור כל הגזירות הללו והנר' לפום סוגיין דהכ' ופ' הזורק שלא הוצרכו לתת טעם ביבמ' שנשאת משו' דמתחלפה באשה שהלך בעלה למ"ה אלא לענין מה שאמרו שתהא אסורה על היב' שלא חטא ולבטל ממנו מצות יבמין ואפי' למ"ד מצות ייבם קודם אבל לאוסרה על מי שנשאת לו בלאו הא נמי ראוי לקנסה כדי שלא יהא חוט' נשכר וכדלקמן דלא דייק' ומינסב' ואולי עשתה כן לפרוק מעליה עול הייב' דסניי' ליה' ולא דייק' וכדקא מסקי' לקמן בעד א' ובדבר זה אין לחוש ללעז בני' דמאי לעז בנים איכא שאינו כדין הא ודאי בין שיוציא בין שיקיים חייבי לאוין הם ולא חששו ללעז בנים במקום שיבא להוסיף עליהם איסור גמור בהם כההיא דגיטין פסולי' ודכוות' וזה ברור בכ"מ מעתה כל שנשאת בין ברשות ב"ד בין במזיד גמור תצא מן הבעל ואפי' יש לה בנים ואסורה ג"כ על היבם אעפ"י שהוא ישראל משום גזירה דמחלפא באשה שהלך בעלה למ"ה אבל אם נתקדש' בלבד אם במזיד עשו אסורה למקדש לגמרי ואפ"ה רצה הבעל לחלוץ מותר ליבם ואם נתקדשה בשוגג מותרות לשניהם ואם רצה יבם חולץ לה ומות' למקדש וכן אם היה יבם כהן חולץ לה ושריא ליה וא"ת א"כ כי מתמהי איתגורי איתגר נוקמא כשנתקדשה ברשות י"ל דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דהא מתניתין היא אפי' באשת איש שמותרת לחזור לו וכל שמותרת לבעל משום דלא עבדא שום איסור' ושום זדון מותרת תהיה למקדש דליכא למקנסיה בהכי ואפילו תימא דהתם מותרת לחזור לו אבל למקדש אסורה לו כדסברי קצת מרז"ל התם הוא משום חומרא דאשת איש לעשות גדר שלא תנשא לו אבל ביבמה לא יקנסו כולי האי כיון שעשתה בשוגג או קרוב לאונס זהו הנר' לי בדינים אלו וכן קבלתי ממור"י ז"ל בעיקר הדינים גם מורי הרשב"א ז"ל כך הסכים אבל ראיתי לחכם הגדול הר' דן ז"ל שהיה מקל בדברי רב יהודאי ז"ל להתיר למי שנשאת כשיש לה בנים ממנו וקא מעייל נפשיה בשנויי דחיקי והנם כתובי' על ספר תשובות שלי בס"ד:

אימא קדושי' ונשואי' אין בה פי' להצריכה גט ונ"ל דלפום האי תירוצא בעא לומר דמימ' דרב בתמיה היא וכי קדושין אין בה ויהיו בה נשואין וכההיא דכתיב' בפ' המוכר את הבית גבי סנטר מכור אקולמ' אינו מכור ואחרינתי כיוצא בה:

נשואין יש בה בזנות פי' לאוסרה עליהם כדרב המנונ' וק"ל אמאי נקט נשואי כיון שאינו אסור אלא בזנות יש לומר דלישנא מעליא נקט והכא בנשואים במזיד קאמר שיהא זנות גמורה א"נ דלרב המנונא כיון דבזנות אסורה ועביד לה כערוה ה"ה דאסר לה בנשואי' גזרה אטו זנות וכדעבדינן לרבנן באשה שהלך בעלה למדינת הים שעשו נשואים שלא בזנות וכדאמרי' בפ' הזורק נשאו וה"ה לזינו וכדרב המנונא דנקט תנא נשאו ללישנא מעליא ומשום דנשואין חשובי' כזנות בענין זה כנ"ל:

איבעית אימא לעולם כדקאמרי' מעיקר' נשואין יש בה דמחלפא באשה שהל' בעלה למדינת הים פי' לעולם לית לן דרב המנונא ובזנות שריא ליבם כיון דזנו' לא גזרי בה אטו זנות דאשת איש אבל בנשואין אסרי לה אפי' על היבם גזיר' דמחלפ' באשה שהלך וכו' דאי לא הא לא קיימא הא וכדפרי' לעיל ונראים הדברי' דכי ל"ל דרב המנונא היינו לאוסרה על היבם שלא חטא אבל על הבעל אסרינן לה משום קנסא ומדאמרינן הכא דמיחלפא באשה שהלך בעלה שמעי' דאמטולתא דאשה בעלמא הוא דאסורה דאלו מטעמא דנפשה שרו והכי מוכח האי לישנא בהדיא ושמעי' מנה דבאשה בעלמא לית' לטעמא דאמר רב הונא לעיל שמא יאמרו גרש זה ונשא את זה וכו דא"כ הכא נמי הא עבדא איסורה ונקנסה לומר שמא יאמרו חלץ זה ונשא את זה ונמצא זה מחזיר חלוצתו ויקים ליה באשר לא יבנה אלא ודאי דההוא טעמא אידחי ולא כדפרש"י זכרונו לברכה שפירוש למעלה ובפרק הזורק על מתניתין דכל עריות שאמרו וכו' והא דרב אמסקנה קאי כשנשאת בעד א' דאי במזיד גמור' זנות בעלמא הוא ולית השתא דרב המנונא ואי כשנשאת בעדים הא סבר רב דאפ' אשה בעלמא מותר לחזור לו כדפסק לעיל אלא ודאי כדאמרן ושמעי' מינה דס"ל לרב דעד א' נאמן ביבמה שתנש' לשוק וכדפסקו רבוותא ז"ל וכדבעי' למימר בס"ד והק' בתוס' היאך איפשר לומר דרב לית ליה דרב המנונא דהא ס"ל דאין קדושי' בערוה ובמ' סוטה פ' היה מביא אמרינן דהא תנן שומרת יבם וכנוסה דמשמע דשומרת יבם שזנתה אסורה לייבם היינו תנא דר"ע דסבר שאין קדושי' תופס' ביבמ' ומשוה לה כערוה:

כבר ביארנו לשיטתנו שאע"פ שכל חייבי לאוין קדושין תופסין בהן ביבמה לשוק מיהא הדבר בספק ואם כן מכל מקום יבמה שנתקדשה לשוק צריכה גט והילכך אם היה יבמה כהן נפסלה לו ואין אומרין שיחלוץ לה הכהן כדי שיכניסנה המקדש שאם כן מצינו חוטא נשכר ומכל מקום אם חלץ לה מעצמו מותרת לזה המקדש שאף באשת איש שנתקדשה מותרת לחזור לבעלה וכל שמותרת לבעלה מותרת למקדש ויש אומרין שאפילו חלץ לה מדעתו אסורה למקדש ואינו דומה לאשה שהלך בעלה למדינת הים ונתקדשה שמותרת לחזור לו דהתם שוגג הוא וקרוב לאונס אבל זה שבמזיד אפילו חלץ לה היבם מדעתו אסורה למקדש וכן דעת גדולי הפוסקים ולדברי הכל כל שהיבם ישראל כופין את המקדש ליתן גט הואיל ועשה שלא כהוגן והותרה ליבמה הואיל ולא נשאת אבל אם נשאת לו אסורה אף ליבם דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים וזהו שאמרו קדושין אין בה נשואין יש בה כלומר שאם נשאת תצא מזה ומזה ואפילו יש לה כמה בנים מזה שנשאת לו כענין אשה שהלך בעלה למדינת הים שאע"פ שיש לה בנים תצא ועוד שהרי ביבמה עצמה כשנשאת לאחר שנינו במשנתנו תצא והולד מראשון ומאחרון ממזר אלמא בדאית לה בנים עסקינן וקתני תצא ואע"פ שלדעת ר' עקיבא נאמרה דוקא להיות הולד ממזר אבל אשה עצמה דברי הכל תצא ובזנות מיהא לא נאסרה על יבמה ששומרת יבם שזינתה לא נאסרה ליבמה ועל דעת זה אתה מפרש לענין ביאור מה שהיו סבורים לומר קדושין ונשואין אין בה ופירושה בשנשאת שלא על פי שני עדים ושלא על פי עד אחד וברשות בית דין אלא באיסור גמור דהוה ליה זנות בעלמא לדעת רב אחר שאין קדושין תופסין בה ולדעת קצת מפרשים אתה מעמידה אף לענין פסק שאין טעם דמיחלפא באשה שהלך בעלה וכו' נאמר אלא בנשואין שברשות אלא שמאחר שיש בה ספק קדושין ונשואין עיקר הדברים לאסרה מטעמא דמיחלפא כו' ואין צריך לומר בנשאת על פי עד אחד בלא הוראת בית דין וכן יש חולקים לומר ששומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה מספק ומוכח לה ממה שאמרו במסכת סוטה י"ח ב' אמן שלא סטיתי שומרת יבם ואוקימנה לר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין ביבמה אלמא כל שנתברר שאין קדושין תופסין ביבמה נאסרה בזנות נמי בספק דהא בהא תליא ולא נאמר לדעתם לית הלכתא כרב המנונא אלא לדעת האומר שאין קדושין תופסין ביבמה ומכל מקום עיקר הדברים לפרש בההיא דסוטה ר' עקיבא היא דקסבר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממנה ממזר אבל לדידן אף לכשאנו סבורין שאין קדושין תופסין ביבמה מכל מקום אין הולד ממזר שאין ממזר אלא מחייבי כרת והילכך אין זנות אוסרתה כלל וכן סוגית כל השמועות מוכחת:

יש ספרים שכתוב בהן בסוף סוגיא זו דברים שהם כנגד מה שכתבנו ואותם הדברים אינן מגוף הגמרא אלא תוספת דרך פסק לקצת ראשוני הגאונים וכך הוא נוסח שבהן שומרת יבם שנשאת בלא חליצה אם אין לה בנים תצא מזה ומזה מבעל בגט ומיבם בחליצה ואסורה להם עולמית משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים נתקדשה ולא נשאת אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט ומותרת ליבם ולמי שקדשה אסורה עולמית שלא יהא חוטא נשכר נשאת והיו לה בנים אם היה בעלה ישראל חולץ לה יבם ויושבת תחת בעלה ואפוקי לא מפקינן לה דכיון דאשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת הולד ממזר מזה ומזה אם אתה אומר תצא אתה מוציא לעז על בניה ואם היה בעלה כהן ויש לה בנים ממנו אינה חולצת מיבם שאם כן אתה אוסרה לזה ומוציא לעז על בניה אלא פורש ממנה כל ימיו של יבם ואחר מיתת היבם הותרה לו ואם מתו בניה בלא זרע בחיי היבם תצא משניהם מבעל בגט ומיבם בחליצה ואסורה להם עולמית זהו תורף דבריהם וכבר כתבנו שאין חלוק בין יש לה בנים לאין לה בנים ובכלם תצא כמו שכתבנו ואף גדולי הפוסקים הביאו את דבריהם ומיחו בהם והביאו ראיה מתלמוד המערב שאף ביש לה בנים תצא ומכל מקום לא מיחו במה שנאמר בהם דלכי מיית יבם הותרה לו ונראה מדבריהם שדין קיים היה באותה שעה לידון כל הדרכים ואף לאחר מיתה כמו שביארנו במשנה לא נאמר ביבמה ויראה שאף בזו עדות אשה כשר בה:

האומר לאשה התקדשי לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך אינה מקודשת שהרי אין בידו עכשו לקדשה וכל שלא בא לעולם ואין בידו להביאו אינו כלום אבל אם אמר לאחר שיחלוץ ליך יבמיך והיא מקבלת הואיל וקדושין תופסין ביבמה מספק אף זו מקודשת מספק ויש במשנה זו קצת דברים שצריכים ביאור וכבר ביארנוה במקומה בשלישי של קדושין ס"ב א':

בא"ד אבל חכ"א אין ממזר מיבמה אבל לצאת תצא כו' עכ"ל והא דמשמע ליה בסוגיא דגיטין ובשמעתין דרב המנונא דאסר בזנות ליבמה אית ליה דהוי נמי ממזר ולא נימא דאע"ג דתצא מיבמה מ"מ לא הוי ממזר וכההיא דירושלמי י"ל דכיון דאסר רב המנונא בזנות ליבמה איכא למגזר בהיא גופה לאוסרה איבם דשמא יאמרו חלץ זה ונשא זה ונמצא מחזיר חלוצתו ולכך יש בה כל הדרכים כמו באשה שהלך בעלה למדינת הים אבל הירושלמי אית ליה לישנא קמא דרב גידל דלא אסר לה בזנות ליבמה דהשתא ליכא למגזר בה שמא יאמרו חלץ כו' כמ"ש התוס' בסמוך ואין בה כל הדרכים וסבירא ליה לירושלמי דמיהת מטעם אחלופי תצא בניסת אבל לעשותו ממזר אין להחמיר כולי האי מטעם אחלופי כמ"ש הרא"ש ע"ש:

בד"ה נותן לה שני גט כו' ור"ח פסק כה"ג דאפילו נתקדשה תצא מן המקדש כו' עכ"ל והיינו דוקא בנתקדשה במזיד אבל נתקדשה בשוגג ובעד אחד לא תצא מן המקדש דהא לא גרעה מא"א שנתקדשה בע"א בשוגג דמותרת נמי למקדש אם מת הבעל כך נראה מדברי הנ"י ועוד נראה לחלק דבא"א כיון דלא עבדה איסורא בנתקדשה ואינה צריכה גט ממנו אין סברא לקונסה דתצא מן המקדש אם מת הבעל אבל ביבמה אע"ג דנתקדשה לא עבדה איסורא מ"מ כיון דצריכה גט ממנו מספיקא לשמואל קנסוה דתצא מן המקדש ואסורה לו:

גמרא אמר רבי ינאי בחבורה נמנו וגמרו כו' כעין זה מכות כא ע"ב: