מסכת יבמות דף צ״ב עמוד א׳

כל קלא דבתר נשואין כגון כהן שנשא אשה ואח"כ יצא עליה קול גרושה או זונה:

כיון דאתאי לב"ד ושרינן לה הואיל והוצרכה לבא לב"ד להתירה אלמא בחי הוה מספקינן ליה קודם נשואין והלכך כמי שיצא הקול מאותה שעה דמי קמ"ל:

הורו בית דין ששקעה חמה בשבת והתירו לעשות מלאכה:

אין זו הוראה לסמוך עליה ולפטור יחיד שעשה על פיהם או אם עשו צבור על פיהם אין מביאין פר כשאר העלם דבר אלא כל אחד כשבה או שעירה שאין זה העלם דבר אלא טעות כסבורים שבא בעולם דבר שלא בא דהא לכ"ע גליא השתא דטעות הואי. והכא נמי דמתני' טעות היא כסבורים שמת והנה בא בעלה והכל רואים אלא אעד סמוך:

תדע דהוראה היא ע"י הוראת ב"ד היא ניסת ועלייהו תליא ולא אעד דהא בכל התורה עד אחד לא מהימן והכא מהימן דתורה לא האמינתו והם האמינוהו ועבדינן אפומייהו:

מאי טעמא לאו משום דהוראה היא וכשהורו שחלב הקיבה מותר דאיעלם מינייהו וסמוך אדעתייהו. והכא נמי אדעתייהו הוא דסמוך דאמרי כל אשה דייקא ומינסבא ונמצא דטעו בהוראתן דהא לא דייקא ואינסבא:

חזו טעמא טעם מובהק:

וכי הדר אמרי להיתירא בטעם שאינו מובהק מי משגיחין בהו:

כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן י"מ דוקא דיצא הקול שתחלת הנשואין היו באיסור דלקלא כי האי לא חיישינן דמדעבד נשואין מסתמא דיקו בה במלתא ושקר הוה אבל במאי דהוה אחר נשואין אסרינן שפיר בקלא ולפי זה אתי שפיר ההיא דרוכל דלעיל (יבמות דף כד:) ואר"י דאי איפשר לומר כן דבהדיא אמרינן בגיטין (דף פא. ושם) דבכל ענין לא חיישינן גבי כתב גט לאשתו והיא יושבת ומשמשתו תצא והדבר צריך בדיקה ופריך עלה והאמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן וההיא דרוכל דלעיל כדפי' לעיל (יבמות דף כד: ד"ה אמר):

ואמרו לה מת בעליך והדר מת בנך כו' הולד הראשון והאחרון ממזר אמר ר"י דראשון היינו לפני שמועה והאחרון אחר שמועה כי ההיא דסיפא כדמפרש בגמ' דאין לפרש דלמסקנא דגמ' הוי דהכא מבעל ראשון ומבעל אחרון דהיינו מיבם דקנסו נמי לאוסרה איבם דהא ע"כ האי ממזר דהכא מדאורייתא קאמר כמו שאפרש ומיבם לא הוי ממזר מדאורייתא אפילו לר"ע דמשוי זנות יבמה כזנות דאשת איש לאוסרה איבם דאפילו אשת איש לא מיתסרא מדאורייתא ע"י טעות ואפילו מדרבנן לא מיתסרא איבם הכא למאי דמוקי לה לקמן (יבמות דף צד.) בתרי ותרי ובעידי הזמה וגט נמי לא בעי' מאותו מן השוק אם מתחלה נשאת בשני עדים כמו שהיתה מותרת לבעל אם היה קיים:

אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה וא"ת הא משמע בגיטין דאפי' לרבנן הוי ממזר מיבמה לשוק דבפרק הזורק (גיטין דף פ: ושם) בעי הש"ס אמשנה דכל עריות שאמרו צרותיהן מותרות נישאו אין זינו לא לימא תיהוי תיובתא לרב המנונא ובנישואין דוקא משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים או דלמא נישאו וה"ה זינו ומסייע לרב המנונא א"כ בעי למימר דההיא משנה אתיא כרבנן דלר' עקיבא הא ודאי אסורה ליבם אפילו מאן דלית ליה דרב המנונא כדמוכח בסוטה בפרק היה מביא (סוטה דף יח: ושם) ובההיא משנה קתני כל הדרכים האלו בה אלמא הוי ממזר לרבנן מיבמה ואר"י דהתם הוי ממזר מדרבנן משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה אבל מתני' משמע ליה דהוי ממזר מדאורייתא מדקתני סיפא אמרו לה מת בעליך ונשאת כו' והאחרון אינו ממזר ואי רישא ממזר מדרבנן האחרון אמאי אינו ממזר דכי היכי דקנסוה גבי בעל ה"נ קנסי לה לגבי בועל דאפילו אחר שמת בעלה או גירשה אסור בה והולד ממזר ממנו ואי מיירי בנשאת בעדים ולכך לא קנסוה א"כ ברישא למה קנסו לגבי יבמה ואין להקשות כיון דלרבנן נמי הוי ממזר מיבמה מדרבנן היכי קאמר לעיל סוף פ"ק (דף טו: ושם) בני צרות מעיד אני לכם שהם כהנים גדולים אפי' לב"ש שהיו בני יבמה לשוק דהתם שלא נשאת בטעות אלא בהוראת ב"ד ואין עומדת לצאת כלל דלא שייך טעמא דמיחלפא באשה אלא דוקא בנשאת בטעות שעומדת לצאת ובירושל' מוקי לההיא דגיטין כר' עקיבא ואמר ר"י דירושל' אתי כלישנא קמא דרב גידל דבסמוך דאמר יבמה קדושין ונשואין אין בה דנשואין נמי לא אסרי לה איבם דלית ליה דרב המנונא וכיון דבמזיד בזנות לא מיתסרא בנשואי שוגג נמי לא גזרו וליכא למגזר שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה נמצא מחזיר חלוצתו דהא אפילו באשה לא חיישינן להכי אלא משום קנס דהא בנתקדשה מותרת לחזור לו ולא חיישינן להכי משום דלא קנסינן לה ולא חיישינן נמי להאי לישנא דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ולהאי לישנא על כרחך ההיא דהזורק (גיטין דף פ: ושם) כר"ע והא דאמר לקמן (יבמות דף צד.) בסוגיא דעד אחד ביבמה מהו לר' עקיבא איצטריך דס"ד הואיל ואמר רבי עקיבא יש ממזר מיבמה חיישינן לקלקולא (ודייקא) משמע דלרבנן ליכא קלקולא בנשאת לשוק בשמועת טעות לאו משום דרב המנונא ולאו משום דמיחלפא ע"כ ההיא סוגיא לא אתיא כסתמא דהש"ס דגיטין אלא כלישנא קמא דרב גידל וכירושלמי אי נמי פשיטא להו כיון דרגילה ההוא דסניא ליה טפי מדרחמא ליה סברא דלא חיישינן אלא אקלקולא דאורייתא אע"ג דבעלמא חיישינן אקלקולא דרבנן תדע דהא מסיק דאפילו לקלקולא דאורייתא לא חיישינן הלכך אין תימה אי לא איצטריך ליה לאשמועינן דאקלקולא דרבנן לא חיישינן ונראה לר"י כתרי לישני בתראי דרב גידל דהולד ממזר לרבנן כסוגיא דגיטין (דף פ: ושם) אע"ג דליתא לדרב המנונא כדאמרינן בסוטה (דף יח: ושם) מ"מ מטעם דמחלפא הוי ממזר מדרבנן ואפילו אם תמצא לומר דהלכתא כלישנא קמא דרב גידל וכירושלמי דלרבנן לא הוי ממזר מ"מ תצא וכן פסק ר"ח ורב אלפס דאפי' יש לה כמה בנים תצא ואפי' לרבנן וכן יש בירושלמי דמוקי מתניתין דגיטין כר"ע אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה אבל לצאת תצא ובשיש לה בנים איירי דהא קאמר התם תצא מזה ומזה ושלשה עשר דבר בה ודלא כה"ג דמחלקי בין יש לה בנים לאין לה בנים ויש ספרים שכתוב בהם לקמן כל לשון ה"ג:

דאלו הורו ב"ד בחלב ודם להיתרא והדר חזו טעמא לאיסורא וכו' מדברי רבינו שלמה ז"ל נראה שהוא מפרש אף על פי שלא בררו לנו טעם ההיתר הראשון והדר חזו טעמא לאסורא ונתברר אצלנו טעמם, משום הכי אף על גב דהדור ואמרי להתירא לא שמעינן להו, אלא אם כן בררו לנו טעם ההיתר בהוראה זו האחרונה. ואלו הכא כי אתא עד אחד ושרינן אף על פי שלא נתברר אצלנו ההיתר, שאין עד אחד נאמן אלא שהאמינוהו, והדר אתו תרי ואיתכחשו ונתברר האיסור דכל תרי מהימני וחד לגבי תרי לאו כלום הוא, ואפילו הכי כי אתא השתא אחרינא ואמר עכשיו מת מהימן, ואף על גב דלא איתברר לן טעמא דבתרא מאי קאמר, ולא אמרינן הוראה היא וכשם שטעו בסמיכתן על הראשון כך טועין בזה, אלא אמרינן לאו הוראה היא וסהדא קמא אטעיין והאי בתרא מהימן, דאם ראשון הוחזק בשקרן כל ישראל מי הוחזקו. אבל הר"ם בר יוסף (מובא ברמב"ן) פירש דאלו הורו ב"ד בדבר שהיו מוחזקין עד היום באסור כחלב ודם, והם טעו והורו להתירא משום דאשכחו ביה טעמא, והדר חזו טעמא אחרינא לאיסורא ולאוקמא אחזקת איסור קמא, כי הדר אמרי להתירא לא משגחינן בהו, דאמרינן כיון דאתחזק איסורא ואינהו נמי בתר דשרו חזו בה טעמא לאיסורא, לא עדיף האי טעמא בתרא מטעמא קמא וקיימי' אחזקה קמייתא. הכא נמי אתא עד אחד ושרינא אף על פי שהיתה בחזקת איסורא אשת איש, ואתו בי תרי ואוקמוה אחזקתה ואסרנא, ואפילו הכי כי אתא עד אחד ואסהיד כקמא מצטרפין סהדא בתרא עם קמא. והיכא דנשאת לאחד מעדיה ואמרה ברי לי, לא מפקינן לה מיניה, והראשון עיקר, חדא דהא משמע מלישנא דגמרא דלא איתברר טעמייהו אלא בהוראה אמצעית, ולפי דברי הרב ז"ל כיון דאתא סהדא בתרא ואסהיד כקמא אפילו בהוראה אחרונה נתברר אצלנו טעמם, וכיון שנתברר טעם הוראתן אחרונה להיתרא, מפני מה אין משגיחין בהן.

תניא כותיה דר' יוחנן הורוה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה כגון אלמנה לכהן גדול כו'. ירושלמי (ה"ב) הקלקול דומה לאכילת חלב ודם כשהורו התר לאכול חלב (ודם) ואכל דם (עיין שירי קרבן ופנ"מ שם).

מ"ד הואיל ואתיא לב"ד ושרי לה כלו' שלא התירוה אלא ע"י הוראת ב"ד בקלא במקום נשואי' הוה ותתסר קמ"ל וא"ת ולימא האי ולא בעי תליא דהתם וי"ל דאי מהא ה"א דהכא דאלמוה רבנן לתקנתם ולהוראתם דלא תפקע משום קלא ואע"ג דאתחזק בב"ד דא"כ מה כח ב"ד יפה אבל בעלמא חיישי' ליה קמ"ל:

ליתא למתני' מדתנא בי מדרשא וכו' פי' דמתני' דהתם בי מדרשא תנן לה וקים לן דהלכתא היא ולהכי אית לן למדחי מתני' דהכא מקמי מתני' דהתם אמר רבא תדע דטעות היא דאלו הורו ב"ד בחלב ודם להתירא שמעי' להו פרש"י ז"ל אלו הורו ב"ד בחלב ודם להתירא ושמעי' להו אעפ"י שלא נתנו לנו בהתר זה טעם ברור לגמרי והדר חזו טעותא לאיסורא כלומ' חזרו בהם ונתנו לנו באיסורא טעם ברור ושמעי' להו כי הדרי וחזו טעמא להתירא לא משגיחינן בהו פי' כי הדר וחזו טעמא להתירא כעין הטעם הראשון ממש שלא הוסיפו לנו בירור יותר מן הראשון והיינו דלא משגחינן בהו וכן אתה לומד מאידך דנקטינן דכוותה במתני' דמעיקרא שריא ליה בעד א' שאיך הדבר ברור לגמרי והדר אסרנוה בב' עדים שהוא דבר ברור והדר שרנוה בעד א' ואעפ"י שאין בהיתר זה שום בירור יותר מן ההיתר הראשון והיינו שמעי' מינה דלאו הוראה היא דא"כ כיון שנמצא שטעו בהוראה ראשונה לא היינו שומעי' להם באחרונה שהיא כבראשונה ממש אלא ודאי הראשונה טעותא היא כסבורין כי אותו העד לא משקר ואיהי נמי דייק' ומנסיבא ונמצא שסמכנו באמונתו בטעות ומשום שטעינו בו אין לנו לומר שלא נאמין בזה האחרון ששיקר כי אם הראשון הוחזק של ישראל לא הוחזקו ואם היא לא דקדקה בפעם הראשון ונתקלקלה בו מסתמא מדקדקת עכשיו ובודאי סהדא בתרא אינו מעיד על המיתה שהעיד הראשון שא"כ לא שרינן לה דתרי ותרי נינהו ואפי' כשאומרת ברי לי ולאחר מעידיה לכתחלה לא תנשא ולישנא דקא שרי לה משמע דשרי לה לכתחלה אלא שזה העד האחרון מעיד שהוא מת עכשיו ואינו מכחיש את הראשוני' כלל ולהכי שרי לה על פומא מטעמ' דכתיבנ' לעיל זהו פי' שיטת רש"י ז"ל והיא הנכונה והר"ם ז"ל פי' בע"א ואינו נכון כנ"ל:

א"כ מאי יקוב הדין את ההר פי' דלא מיתמ' האי לישנא אלא בדבר שהיה אפשר לעוות בו דרך אחרת ואם איתא דלר' אלעזר יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב א"כ הכא ע"כ ממ"נ חייבת קרבן בין דתהוי הורא' בין דתהוי ריעות':

אבל זינת' לא דאמרן אתון דשרתון פנויה פי' דשרתון יתי לאנסובי ודאי כפנויה דייניתו ואר"י ז"ל דאפי' להאי לישנא אע"ג דכתיבו בגיטא ודין יהו ליכי מנאי למהך לאתנסבא לא סגי עד שיכתו' והרי את מותרת לכל אדם דדילמא איהו לא שריא אלא לאינסובי אבל לזנות לא והויא ליה כאומר הרי זה גיטך חוץ מזנותך דבמילתא דבי דינא לא אזלי' בתר לישנא אלא בתר עיקר טעמא וכי שרו לה לאינסובי ודאי לשוויה פנויה אתו אבל לגבי בעל בתר לישנא אזלינן ודילמא מקפיד הוא שלא להתירה בזנות ובדוכתה כתיבנא לה בס"ד:

ליתני הולד ממזר פי' כיון דלעולם הוא באיסור עמה וכל הולדות שילדה לו שוים באיסור אין לנו לומ' אלא שהולד ממזר:

אבל חכ"א אין ממזר מיבמה פי' הכא מוכח שאינו ממזר אפי' מדבריהם דכל היכא דהולד ממזר מדרבנן בהדיא קרי ממזר ועוד דאלו לדרבנן הולד ממזר מדבריהם מאי דוחקי' לאוקמה כר"ע ושיהא ממזר דאורייתא נוקמה בדרבנן ושיהא ממזר מדבריהם אלא ודאי כדאמרן וכן כתבו גדולי קצת רב"ה ז"ל:

האי תנא דר"ע הוא דאמר מחייבי לאוין גרידי שאין בהן שאר כגון יבמה לשוק לא הוי ממזר אבל מחייבו לאוין דשאר הוי ממזר וקרינן ליה בלשון חכמים משום דמשמע ליה לתנא ברא דהלכתא כוותיה ותנאי היא אליבא דר"ע ומיהו לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דעלמא שאין ממזר אלא מחייבי כריתות ומיתות ב"ד:

וממה שאמר כאן הכא במאי עסקינן כגון דאתאי לבית דין ושרינן לה למדנו שאף על פי עד אחד אם נשאת בלא רשות בית דין נשואי היתר הם שלא הוצרכו להיתר בית דין אלא לכתחלה:

כבר ביארנו במשנתנו שאף בנשאת על פי בית דין כגון בעד אחד שהוצרכו להוראתם ואחר כך נמצא שלא מת שחייבת בקרבן ואע"פ שאף היחיד שעשה בהוראת בית דין פטור מן הקרבן אין זו הוראה אלא טעות והרי זה כהורו בית דין ששקעה חמה במוצאי שבת ועשה אחד מלאכה על פיהם ואחר כך זרחה שחייב קרבן ואין זה קרוי תולה בבית דין שאין זו הוראה אלא טעות ושמא תאמר והלא מכיון דבכל התורה כלה אין עד אחד נאמן בדבר שבערוה ובזו נאמן ודאי הוראה היא ובודאי עיקר הדין כשהסכימו חכמים להורות שתהא אשה מותרת על פי עד אחד הוראה היא ועל דעת זה היה רב נחמן אומר בסוגיא זו הוראה היא שהיה הולך אחר עיקר התקנה ומכל מקום רבא השיבו שאין הולכין אחר עיקר התקנה אלא אחר שעת המעשה שנמצא העד כפרן ונתגלה שלא היתה הוראה אלא טעות ותדע דאלו בעלמא אלו הורו בית דין בחלב ודם להיתירא ושמענו להם וחזרו וראו טעם לאסור ואסרו ושמעו להם אלו חזרו והורו להתיר מאותו טעם בעצמו שהתירו תחלה ודאי אין שומעין להם שמאחר שהדבר בחזקת איסור הוא ובתורת חדוש קבלנו מהם היתר ואחר כך ראינו שחזרו לאסור היאך הם מתירים מאותו טעם בעצמו שהתירו תחלה ואלו בזה אשה זו בחזקת איסור עומדת ובתורת חדוש קבלנו מהם היתר בעד אחד וכשבאו שנים והעידו שלא מת העמדנוה על חזקתה בברור ואם יבא אחר כן עד אחד שמת אנו סומכין עליו ומתירין אע"פ שבודאי טעינו תחלה על שסמכנו בעד אחד ואלו היתה הוראה היאך היינו שומעין להם ומה כחה של הוראה זו יפה מן הראשונה אלא ודאי דבר זה הואיל ואינו תלוי בסברא אלא בעדות אין זו הוראה אלא טעות הוא שטעינו על פי עדות הראשון ונמצא ששקר העיד ואם הוא הוחזק לא הוחזקו האחרים זהו עיקר הביאור בשמועה זו וקצת מפרשים בלבלו בה את הדברים וכבר רמזנו על ענין זה בראשון של עבודה זרה ובראשון של הוריות:

כל ששמעה שמת בעלה ונשאת בין על פי עצמה כגון בעדים בין על פי בית דין כגון בעד אחד ובא עליה זה שנשאת לו כמה ביאות או שזינתה ובא עליה כמה ביאות ואחר כך נודע שלא מת בעלה אינה חייבת אלא קרבן אחד על כלן שהרי שגגה אחת היא אבל אם נשאת לאנשים הרבה או שקילקלה עמהם חייבת על כל אחד מהם קרבן אחד אע"פ שהכל בשגגה אחת אחר שגופין מוחלקים הם:

המשנה השניה והכונה בה לבאר החלק השני וקצת החלק הראשון בסוף המשנה והוא ענין קיים היה ומת וכן לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ונשאת ואחר כך אמרו לה חלוף היו הדברים תצא והולד הראשון והאחרון ממזר אמר הר"ם ירצה באומרו הראשון והאחרון אשר ילדה לפני שמועה ולאחר שמועה וזה דעת ר' עקיבא שדעתו שיש ממזר מחייבי לאוין לפי שהיבמה היא אסור לאו למאמר השם יתברך לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ואין הלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי אמרו לה מת בעליך תחלה ואחר כך מת בנך כלומר ואי את זקוקה ליבם כלל והלכה ונשאת לשוק בלא חליצה על פי אותה השמועה ואחר כך אמרו לה חלוף הדברים ר"ל שבנה מת תחלה ונמצאת זקוקה ליבם וכשנשאת הויא לה יבמה לשוק הולד ראשון ואחרון ממזר פי' שניהם על ולד של בעל שני נאמרו ומשום דקא בעי למיתנא סיפא ראשון ממזר אחרון אינו ממזר תנא ליה הכא ראשון ואחרון ממזר וראשון ר"ל את שנולד לה משני קודם ששמעה שהדברים בהפך ואחרון את שנולד לה אחר ששמעה שהדברים בהפך ומשנה זו לא נשנית אלא לר' עקיבא דסבירא ליה יש ממזר מיבמה אבל לרבנן אין ממזר מיבמה אלא ספק ממזר דמספקא לן לא תהיה אשת המת דכתב רחמנא אי דלא תהא בה הויה קאמר אי ללאו גרידא והילכך לרבנן הולד ספק ממזר ולא עוד אלא שיש פוסקים דלרבנן לא הוי ממזר אפילו מדברי סופרים כמו שביארנו בפרק החולץ ולדברי הכל מיהא מתניתין דקאמרה ממזר ר' עקיבא היא אלא שלדברי הכל לענין שאר הדרכים אף חכמים מודים ואסורה לשניהם ותצא מיבם בחליצה ומבעל בגט ואפילו היו לה בנים מבעל זה אע"פ שקצת גאונים חולקים בכך כמו שנבאר בגמרא דהא מתניתין בשיש לה בנים מבעל זה היא שנויה וקתני תצא וטעם הדבר משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ומכל מקום דוקא בנשאת על פי עד אחד ובאו שנים והעידו חלוף הדברים דאי תרי ותרי אם נשאת לאחד מעידיה והיא אומרת בריא לי לא תצא וכן שהולד אינו אלא ספק ממזר אף לר' עקיבא אי נמי בתרי ותרי וכגון שהוזמו הראשונים על ידי השניים דבטלה סהדותיהו לגמרי וכן פירשוה בגמרא:

משנה אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך ונתיבמה ואחר כך אמרו לה חלוף היו הדברים תצא והולד הראשון והאחרון ממזר אמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך אמרו לה קיים היה ומת הולד הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר אמרו לה מת בעליך ונתקדשה ואחר כך בא בעלה מותרת לחזור לו אע"פ שנתן לה האחרון גט לא פסלה מן הכהונה זה מדרש דרש ר' אלעזר בן מתיה אשה גרושה מאישה לא מאיש שאינו אישה אמר הר"ם כל מה שאמר הולד הראשון והאחרון אשר ילדה לפני השמועה ולאחר השמועה כמו שזכרנו במה שקדם ומאמר ר' אליעזר אמת ובזה הפסיק הענין שהאדם כאשר כתב גט לאשתו ויכלו בו שהוא גרשה ממנו והניחה אסורה לכל האנשים כמו מה שיאמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם שהוא גט בטל והוא חספא בעלמא אבל היא אסורה על כהן בזה הגט ולא יותר לה שתנשא עד שיכתוב לה גט כשר לאמרו גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה וזהו הגט שפוסל בכהונה:

אמר המאירי אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך כלומר והרי את זקוקה ליבם אם ליבום אם לחליצה והלכה ונתיבמה ואחר כך אמרו לה חלוף הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר ר"ל כל ולד שנולד לה מיבם זה הן שנולד לה לפני שמועת החלוף הן את שנולד לה לאחר שמועת החלוף ומשנה זו לדברי הכל שהרי מחייבי כריתות היא דהא הויא לה אשת אח שלא במקום מצוה ואף זו פירשוה בגמרא בנשאת על פי עד אחד ובאו שנים והעידו חלוף הדברים אי נמי תרי ותרי ודאזמינהו בתראי לקמאי הא כל שהיו תרי ותרי בהכחשת עדות אם נשאת לאחד מעידיה ואף היא אומרת בריא לי לא תצא וכן שהולד אינו אלא ספק ממזר הא לאחר ודאי תצא דהבא עליה באשם תלוי קאי ויש מפרשין בשתיהן דאף לאחר לא תצא ואין אומרים הבא עליה באשם תלוי הואיל ואלו ואלו מודים שהבעל והבן מתו אלא שנחלקו אי זה מת ראשון ובטלה לה חזקת אשת איש וחזקת אשת אח שאחר מיתה אין כאן דהואיל ויש מיתה שמפקעת איסור אשת אח אינה קרויה חזקה ואין הדברים נראין אלא כדעת ראשון דבנשאת לאחד מעידיה והיא אומרת בריא לי מיהא לא תצא וכן הולד אינו אלא ספק ממזר:

אמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך אמרו לה קיים היה בשעה שנשאת אלא שאחר כך מת הולד הראשון ר"ל שנולד לה קודם שמועת העדים השניים אע"פ שנולד לאחר המיתה ממזר מדברי סופרים הואיל ומכל מקום נולד בשעה שהיתה עומדת תחתיו בטעות והשני כשר לגמרי שהרי עכשו מותרת לו ומכאן למדנו שאף ברישא דמתניתין דאמרינן הולד ממזר מזה ומזה אם גירשה הראשון אחר שבא וכנסה השני אין הולד עוד ממזר אע"ג דאיסורא מיהא איכא וכדכתיבנא במתניתא קמא ויש מפרשים הראשון שנולד קודם שמת הבעל ממזר מן התורה והשני ר"ל שנולד אחר המיתה ואחר השמועה אינו ממזר מדברי תורה אלא מדברי סופרים ונראין הדברים כדעת ראשון מדקתני באידך מתניתין קיימת היתה ומתה הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר והתם ודאי אינו ממזר כלל קאמר דאחות אשה לאחר מיתת אחותה מותרת לגמרי וכן היא בתוספתא ובירושלמי וכן ראשון שהחזיר אחר שגירש השני מדברי סופרים אע"פ שאסור בכך אינו ממזר כלל ואע"פ שנחלקו קצת מפרשים בה כך היא השיטה הנכונה וכן מוכיח בפרק יש מותרות וכן יש שנחלקו בראשונה לומר שכל משני אף לאחר שגירש ראשון ממזר מדברי סופרים ויש להם ראיה בסוגית עד אחד ביבמה מהו שבסוגיא זו אלא שאין בה הכרח ומכל מקום אע"פ שהאחרון אינו ממזר תצא וכל הדרכים האלו בה ואף זו אתה מפרשה כחברותיה אם שנשאת באחד והוכחש בשנים אם בתרי ותרי ודאזמינהו בתראי לקמאי הא בתרי ותרי ובעדות לא תצא אם נשאת לאחד מעידיה ובבריא לי כמו שביארנו:

תובד"ה וא"ל מת בעלך והדר כו' דאין לפרש דלמסקנא דגמרא הוי דהכא מבעל ראשון כו' עכ"ל פירוש למסקנא דהכא היינו למאי דמוקמינן לקמן בעד אחד דסברא הוא דליקנסוה איבם כמו דאסרוה אבעל בעד אחד:

בד"ה אבל חכמים אומרים כו' ואי מיירי בניסת בעדים ולכך לא קנסוה אם כן ברישא למה קנסוה לגבי יבמה עכ"ל ולמאי דמוקמינן ליה לקמן נמי בב' עדים צ"ל נמי דממזר הוי מדאורייתא כר' עקיבא ולכך ברישא בין קודם השמועה בין לאחר השמועה הוי ממזר מדאורייתא מיבמה לשוק דהא עדיין לא חלצה ובסיפא דמת בעליך לא הוי ממזר לאחר השמועה דהשתא ודאי מת הבעל:

תוד"ה אבל חכמים אומרים וכו' א"כ ברישא למה קנסו לגבי יבמה פי' יבמה לשוק כשאמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ונשאת לשוק וכו' דקתני תצא והוי הולד ראשון ושני ממזר:

תוס' ד"ה ואמרו לה מת בעלך וכו' (ומיבם לא הוי ממזר מדאורייתא כשאמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנה ונשאת ונמצא שבנה מת קודם, אפילו לר"ע דמשוי זנות דיבמה כזנות דא"א לאוסרה איבם), דאפילו א"א לא מתסרה מדאורייתא ע"י טעות. תמיהני הא גם בלא טעות אין כאן ממזר דאורייתא ואפי' בא"א דהא הסוגיא מפורשת בפרק החולץ (לעיל דף מט ע"ב) הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר: