דף ביאור
מסכת יבמות דף פ״ט עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף פ״ט עמוד ב׳
מסכת יבמות דף פ״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־400 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
מאי שנא מהא דתנן לא תאכל לכהן עד שיתן על סאה זו תרומה ומעשר ממקום אחר דמחזקינן ליה בטבל גמור [וכאן כמו כן לא היה ליתן לכהן שמא ישרוף טבל טמא ואסור להדליקו כדמוכח בפרק במה מדליקין (שבת כו.)]:
שאני הכא בטמא וטהור דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא. אבל מן הנקוב על שאין נקוב הוה ליה מהחיוב על הפטור וכיון דאפטור קא מפריש לא חייל עלה שם תרומה הלכך טבל הוא ואסור אף לכהן ורבנן הוא דגזרי למתבה לכהן הואיל וקרא עליה שם תרומה וישראל זה שנתנה צריך להפריש עלה תרומה ומעשר ואין צריך לחזור ולהפריש ממה שאין נקוב דתרומה דיליה מדרבנן היא והא אפריש עליה. ומן שאין נקוב על הנקוב דאמרינן לעיל תרומה היא ומותר לכהן דהוה ליה מן הפטור על החיוב הלכך אע"ג דהא דאפריש עלה לא מיפטר בהך תרומה ולא חייל עליה שם תרומה אפי' הכי לא אמרי' לא תאכל כו' דהא לא איכפת לן אי אכל לה כהן בטבל דאין עליה דין טבל ותרומה כו':
ולא תשאו הא אם לא תרימו מן המובחר תשאו חטא ואם אינו קדוש נשיאות חטא למה:
לאוסרו בבת ישראל וקנסא בעלמא הוא ולהחמיר ולעשות סייג לתורה ואין זו עקירה אבל להקל על דברי תורה עקירה היא:
את אשתו קטנה אם מתה ולא אמרינן שמא עתידה היתה למאן ואשתכח דלאו אשתו הואי וביתומה עסקינן:
משתעמוד בקומתה כשתגיע לפרקה בשנים ובהבאת שער:
ואע"ג דלא נכנסה לחופה והא קי"ל (לעיל יבמות דף כט:) אפי' בגדולה אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה מתה אין יורשה:
והאמר ר' אליעזר אין מעשה קטנה כלום בפרק ב"ש (לקמן יבמות קח.):
ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 89b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
ולא תאכל כו' פירש ריב"ן דלא הוי תרומה אלא לענין שיתנה לכהן ולא לדבר אחר שאינה אסורה לזרים ואין נראה לר"י דכיון דפוטרת שאין נקוב דחייב בתרומה מדרבנן הכי נמי תרומה מדרבנן כמו במן שאין נקוב על שאינו נקוב:
מקום אחר אמר ר"י דמיניה וביה לא משום דלא ליתי למיכל השירים לזרים כיון שיקרא עליו שם מעשר לא יזהרו עליו לשומרו בתורת תרומה וכולה גריוא מדרבנן תרומה דהא מיתקין ביה דשאין נקוב:
בקומתה פי' בקונטרס שתגיע לפירקה בשנים ובהבאת שערות ואין הלשון משמע כן דאם כן ה"ל למימר משתגדיל אלא אר"י משתעמוד בקומתה היינו שנראית גדולה קצת אע"פ שעדיין לא הגיעה לפירקה לפי שנראית כאשתו אבל כל זמן שנראית קטנה היו נראים דברי חכמים כמו חוכא ואיטלולא אם היה יורשה:
דלא נכנסה לחופה דקס"ד דכי היכי דב"ה לא בעו עמידת קומה דב"ש הכי נמי לא בעו בית שמאי שתכנס לחופה דבית הלל:
משתעמוד בקומתה ותכנס לחופה והוא הדין אם נכנסה לחופה ואח"כ עמדה בקומתה דמהניא חופה שבקטנות דמ"ש מקידושין דמהנו כשהיו בקטנות ואחר כך עמדה בקומתה:
משתגדיל ותבעל וא"ת אכתי כיון דאין מעשה קטן כלום היכי מהניא חופה שהיתה בקטנות וי"ל דכיון שהיא בביתו של בעל הויא כמסירה לחופה וכשבועל בגדלות לשם קידושין ואפילו את"ל דביאה אירוסין עושה חשובה מיד כנשואה מידי דהוה אהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין אי נמי כיון שהקידושין בגדלות וארוסה אוכלת בתרומה דבר תורה מהניא הכא חופה שהיתה בקטנות דליכא למיחש לסימפון ולא לדעולא כיון שהיא בבית בעלה וטעמא דיורשה משום דהוי הפקר ב"ד דהיה הפקר:
שהפקר ב"ד היה הפקר אבל מן הטמא על הטהור ליכא למימר דאפקוה מרשותיה בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו:
כיון דלא ירתי לה קרי ולא ענו לה משמע דכל היכא דירית לה מטמא לה דהוי מטמא למת מצוה ולפי זה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא ירית לה מדאמר (לקמן יבמות דף צ:) ואין מטמא לאשתו פסולה דאי הוה ירית לה הוה מטמא לה כמו למת מצוה ומיהו על כרחך לאו הא בהא תליא דהא נשאת על פי ב"ד ואח"כ בא בעלה אמרי' דאין מטמא אע"ג דבעלה הראשון יורשה דלדידיה לא קנסו ואע"ג דאין זכאי במציאתה ובמעשה ידיה היינו משום קנס דידה אבל ירושה אמאי ליפסיד בעל ועוד דא"כ כהן גדול ונזיר יטמאו לקרוביהם ולכל מורישיהם כשאין יורש אלא הם וכן לנשיהם ועוד למ"ד (כתובות דף פג.) ירושה דבעל דאורייתא אמאי איצטריך קרא שהבעל מטמא לאשתו פשיטא דמת מצוה היא ונראה לר"י דמשום דירית לה לא הויא מת מצוה אלא משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר שהוא מן התורה בדבר הדומה כדפירשתי לעיל דכיון דלא ירתי לה דומה למת מצוה ומיהו אינה מת מצוה גמור וכן נראה דאי משום דהויא מת מצוה גמור מטמא לה אם כן היאך יטמא לה במקום שיש ישראל דהא במת מצוה אם יש ישראל וכהן אמרינן בנזיר (דף מז.) יטמא ישראל ואל יטמא כהן ובנישואי קטנה דהוו דרבנן משמע דמטמא כשאר בעל שמיטמא לאשתו דאורייתא אם יש שם כמה ישראל ומדאמר לקמן (יבמות דף צ:) נמי ולא זה וזה מיפר נדריה משום דתתגנה ותתגנה אין להוכיח דאין מיפר לאשתו פסולה כגון אלמנה לכהן גדול דהתם רבנן הוא דקנסוה דלא יפר אבל אלמנה לכהן גדול כי היכי דלא קנסוה בכתובתה דהא יש לה כתובה כדאמר לעיל (יבמות דף פה.) ה"נ לא קנסוה בהפרת נדריה:
Tosafot on Yevamot 89b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רשב"א
הכא נמי כיון דלא ירתי לא קריא ולא ענו לה מהכא משמע שפיר כל שקורא ואחרים עונין אותו דאמרינן גבי מת מצוה כל שהחולה עצמו קורא לחברו [בכת"י: לקברו, נ"א לחברו] ואין יורשים שעונים אותו קאמר. ולפיכך כל שאין לו קרובים ראוין ליורשו כהן מטמא לו ומשום כך הוא קובר אשתו קטנה. ובירושלמי מס' נזיר (פ"ז ה"א) לא משמע הכין אלא כל שהכהן קורא לאחרים לקבור את המת ואין עונין אותו, הא יש מי שמטפל בו אסור ליטמא בו. והכי נמי מסתברא שאין הכהן מטמא למת מצוה אלא משום כבוד הבריות, וכיון שאפשר על ידי אחרים למה יטמא לו. ויש לומר דהכי קאמר אם אתה אומר שלא יטמא לה בעלה, היא עצמה קוראה לקוברה ואין עונה אותה, שהבעל אינו קורא ולא קובר, קרובים אינן עונין אותה ולא משגיחין עליה שיירש אחר והם קוברים. ואף אם הבעל קורא אין עונין אותו הקרובים דיאמרו הוא יורש ואנן קוברין. וכל שכן אחרים שאין נזקקין לה כיון שיש לה קרובים ויורשים, לפיכך עשאוה כמת מצוה והטילוה על הבעל, וכיון שהיא מוטלת עליו גנאי הדבר לקוברה על ידי אחרים, וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה זה. ואי גרסינן קרי ולא ענו ליה ניחא דמצינן לפרושי קרי בעל וליכא דמשגח ביה לומר שאין אחרים נזקקין לה, וכיון שכן הטילו חכמים עליו ואפילו כשהוא מוצא אחרים כדי שתהא קבורתה מזומנת לה. ולפיכך התירה תורה טומאת הקרובים הרמב"ן נר"ו. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, שא"כ למה אסרה תורה אחותו בעולה. וכבר כתבתי אני למעלה דלא אמרי כן אלא באשתו קטנה לפי שאינו יורשה דבר תורה ומשום הכי קרי ולא ענו לה ואף הוא קרי ולא ענו ליה לקברה, וכיון שאינו צריך לקבור אלא משום דליכא דמיטפל בה הרי זו כמת מצוה שטומאה דחויה ומותרת אצלו ואינו זקוק לשכור אחרים לקבור, אלא הרי הוא ככהן אצל מת מצוה כשאין אחרים רוצין לקבור אלא בשכר, שאין אתה מחייב את הכהן לשכור ושלא יטמא, אלא מטמא הוא ואין צריך לשכור, מה שאין כן באחותו בעולה או באשתו פסולה שהן מוטלין עליהן לקבור בממונן וכיון שכן שוכר וקובר ואינו מטמא כנ"ל.
Rashba on Yevamot 89b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
ריטב"א
שאני הכא דמדאוריתא תרומה מעליא הוא מדר' אילעי פי' אבל הכא בתורם מן הנקוב עלשאינו נקוב ומן החיוב על הפטור אין תרומתו תרומה ומה שהפריש טבל גמור הוא מן התורה ולפי' צריך שיוצי' עליו תרומ' מעשר ומיני' ובי' או מחיוב אחר ומיהו באידך שתר מן שאינו נקוב על הנקוב אעפ"י שאין תרומתו תרומה דה"ל מן החיוב על הפטור מסתייה לתקן את התבוא' שהיתה מן הנקוב דאלו אידך שאינו נקוב אינו חייב בכלו' מן התור' ואין שם תרומה חל עליו מן התורה וגם אינו טבל וכיון דכן הוי' תרומ' דרבנן בעלמא ולא הוצריכוהו לחזור ולתקנ':
אימא משתעמוד בקומתה ותכנס לחופ' (וכניסה לחופה) בעי' לכולי עלמא לדידכנו דקאמרית פי' דב"ש בקיאים הם בדברי ב"ה ויודעי' היו סברתם אלא שהתנא מקדי' דברי ב"ש לעולם:
הפקר ב"ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא ופסיק הרמב"ם ז"ל דה"ה לכל ב"ד חשוב בכ"מ ובכל זמן וכדאמרינן במס' מ"ק ומ"ל דמפקרי. ומכאן סמך להכרזות שנהגו במלכותינו כי מפני שיש בו תיקון לקוחות ולמוכרו מפקיעים זכותו של מערער מפני שלא מיחה:
והתניא איהו מת מצוה כל שאין לו קוברין ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה. יש שפי' שהמת הבא להפטר קורא קרובין ואין עונה אותו כלומר שאין לו קרובים ואעפ"י שיש רחוקים שיתעסקו בו מת מצוה חשיב שיטמא עליו אפי' כהן ונזיר והראיה מהא דאמרי' הכא נמי כיון דלא יירת לה קרובים קריא ולא ענו לה הו' והוי' מת מצוה ואין פירוש זה נכון חדא דאין כהן מטמא למת מצוה אלא מפני כבוד הבריות שלא יהא המ' מוטל בלא קבורה וכל שיש עוסקי' בו ואפי' רחוקים הרי כבודו עמו ולמה יטמא לו כהן ונזיר ועוד דבירוש' דמ' נזיר פי' להדיא דקורא ואחרי' עוני' זהו שהכהן הבא ליטמ' קורא לאחרים לקוברו ואין עונים אותו לפיכך אמרה תורה שיטמא לו בעצמו ואפי' היה מוצא אנשים לקוברו בשכר אינו צריך לשכור אלא הוא בעצמו מטמא אם ירצה והא דאמרי' הכא דכיון דלא יירתי לה קרובים קריא ולא עני לה לישנא בעלמא נקט שאפי' היא בעצמה קורא לקרובים לא יענו לה וכ"ש כשהכהן קורא אותם וכיון שהקרובים לא יטפלו בדבר כ"ש הרחוקי' דאמרי הא איתי לה בעל והא אית לה קרובים ומפני שהוא מת מצוה הטילו קבורתה על בעל כיון שהוא יורשה וסבר דכל שירושתו מן התורה ומן התורה אין לו ליטמא אין הקרובי' ולא הרחוקים מקפידים ולפי' אינו מטמא לאשתו פסולה ואעפ"י שהוא יורשה והטעם שאמרה תורה לכהני' שיטמאו לקרובי' אינו מפני מת מצוה דהא ודאי שפיר נטפלים בהם קרובים ורחוקי' אלא הטעם כדי שתהא קבורתם מזומנת יותר ע"י קרובי' עשאו הכתוב לענין זה כענין מת מצוה ודיני מת מצוה כתבתי במקומו בס"ד. (א"ה עיין בנמקי יוסף יבמות בפ' זה):
Ritva on Yevamot 89b · Sefaria · מהדורה: Chidushei HaRitva Yevamot; Lvov, 1861. · Public Domain
מאירי
כבר ביארנו במשנתנו שאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה אלא באחד משלשה דרכים או בשב ואל תעשה או באפקורי ממונא או הוראת שעה דרך סייג וגדר ומכל מקום כל ענין שבאישות אינן עוקרין אלא שכל המקדש על דעת חכמים מקדש ויש להם רשות להפקיע:
וכבר ידעת שהבעל יורש את אשתו מדברי סופרים אלא שסמכוה מן התורה ולא עוד אלא שיש אומרין בו שהוא מן התורה ומאימתי הוא יורשה משתצא מרשות אביה אע"פ שלא נכנסה לחופה כגון שמסרה אביה לבעלה או לשלוחי בעלה או שמסרוה שלוחי האב לבעלה או לשלוחי בעלה ומכל מקום קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ירושתה מדברי סופרים לדברי הכל בלא סמך תורה כלל ואינו יורשה אלא משתכנס לחופה ואף זו דוקא בקטנה הצריכה מיאון אבל קטנה שאינה צריכה למאן אין כאן אישות כלל ואין כאן ירושה הא בצריכה מיאון בעלה יורשה ואע"פ שמן התורה אביה ראוי לירש הפקר בית דין הפקר אבל מה שאמרו מיטמא לה אע"פ שמן התורה אינה אשתו והרי יש כאן עקירת דבר מן התורה אין זה אלא מפני שהיא כמת מצוה וכמו שאמרו כיון דלא ירית לה ר"ל אביה קריא ולא עני לה היא כלומר שאפילו היא עצמה צווחת מי יקברנה אינה מוצאה שהרי הקרובים אומרים בעל יורש ואנו קוברים ואינו דומה לאדם שיש לו יורש קטן שבזו אין הקרובים מערערים על ירושתו אחר שראויה לו וקוברים אבל זו שנחלתה ראויה להם וחוזרת לבעלה אינם קוברים ונמצאה כמת מצוה שאין לו קוברין שהכל מטילין קבורתה עליו ולאו של טומאתו נדחית מפני כבוד הבריות ומכאן נראה שזה שאמרו אי זהו מת מצוה כל שאין לו קוברים קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה פירושו על החולה עצמו שקורא וצווח מי יקברנו ואין לו יורש שיעננו וכל שהוא בדרך זה כהן רשאי ליטמא אע"פ שאיפשר באחרים ומכל מקום בתלמוד המערב שבמסכת נזיר פירשו בה כל שהכהן קורא לאחרים שיקברוהו ואינו מוצא הא כל שמוצא מי שיטפל בו אסור וכן הדברים נראין שלא הותרה אלא מפני כבוד הבריות ואף זו שבכאן יש לפרשה כן ומה שאמר קריא ולא ענו לה היא פירושו אם אתה אומר שלא יטמא לה בעל אפילו היא צווחת בכך אינה מוצאה וכל שכן לאחר מיתה שאין הכהן מוצא מי יטמא לה שהרי הבעל אינו קורא ולא קובר שסומך הוא על הקרובים וקרובים אין משגיחין עליה שיהא נכרי יורש והם קוברים וכל שכן שאר בני אדם שסומכין על הקרובים ועל היורש ואם כן לאו אקורא ואחרים עונין אותו קאי אלא מילתא יתירתא קאמר דאפילו היא גופה צוחה ליכא דמשגח בה ויש גורסין קרי ולא ענו לה הוא ופירשו בה קרי בעל וליכא דמשגח ביה שאין אחרים נזקקין לה ומתוך כך הטילוה עליו אף בשאיפשר באחרים כדי שתהא קבורתה מזומנת וכבר כתבנו למעלה שלא הוצרכנו לומר כן אלא באשתו קטנה שאינו יורש מן הדין והויא לה כמת מצוה וקובר ואינו צריך לשכור אבל אשתו פסולה ואחותו בעולה אע"פ שיורשן אינו מיטמא להן אלא שוכר וקובר וכן מה שאמרו שאוכלת בגינו בתרומה אע"פ שמן התורה אין הנשואין כלום פירושו בתרומה דרבנן ולמדת שאשה דעלמא אין דין טומאת הבעל בה מדין מת מצוה אלא משום דרחמנא שרייה בהכי וגדולי המחברים כתבו הטעם בכלן משום מת מצוה ולא נראו הדברים:
ממה שכתבנו למדת ששמועה זו בקטנה שהשיאוה אמה ואחיה שאם השיאה אביה נשואין גמורין הם ואע"פ שאמרו בה דמדאוריתא אבוה ירית לה דמשמע דבדאית לה אב עסקינן פירושו יורשי אביה אי נמי ביש לה אב וכגון שנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב כגון שהשיאה האב כבר ונתארמלה או נתגרשה ואחר כך נשאת:
Meiri on Yevamot 89b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה משתעמוד בקומתה כו' דמ"ש מקדושין דמהני כשהיו בקטנותה ואח"כ עמדה בקומתה עכ"ל משמע להו דבקדושין ודאי מהני קודם שתעמוד בקומתה דאם לא כן הל"ל נמי משתעמוד בקומתה ותיבעל למ"ד ביאה אירוסין עושה כדאר"א משתיבעל:
בד"ה משתגדיל ותיבעל וא"ת כו' וטעמא דיורשה משום דהפקר ב"ד היה הפקר עכ"ל ורב חסדא דלא סליק אדעתיה השתא טעמא דהפקר ב"ד היה הפקר אלא דב"ד עוקרין דבר מן התורה לר"א נמי לגבי ירושה עוקרין דבר מן התורה ולא קאמר אין מעשה קטנה כלום אלא לענין תרומה דהכי מיתנייא במתניתין בפרק ב"ש לגבי תרומה ומשתגדיל ותיבעל שפיר אוכלת בתרומה דליכא למיחש לדעולא ולא לסמפון כמ"ש התוס' ואע"ג דבברייתא התם קאמר נמי דאין מעשה קטנה כלום לגבי ירושה אולי דרב חסדא לא ידע הך ברייתא והתוס' שכתבו טעמא דיורשה משום דהפקר ב"ד היה הפקר היינו למסקנא דהכא ומיהו לא קאמרינן לר"א דהפקר ב"ד היה הפקר אלא לאחר שתגדיל ותיבעל אבל בקטנותה לא נימא דהפקר ב"ד היה הפקר כדתני התם בברייתא דאין מעשה קטנה כלום אף לגבי ירושה לר"א:
Chidushei Halachot on Yevamot 89b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
מהר"ם
תוס' ד"ה משתגדל ותיבעל וא"ת וכו' היכי מהני חופה שהיתה בקטנות והא דכתבו התוס' בדבור שלפני זה וה"ה אם נכנסה לחופה ואח"כ עמדה בקומתה דמהניא חופה שבקטנות וכו' לא כתבו זה אלא לסברת ב"ש דלא הצריכו בעילה אחר גדלות א"כ ס"ל דמהני קדושין דקטנות ה"ה חופה אבל ר"א דמצריך בעילה לאחר שתגדיל דלהוי קדושין בגדלות ולא מהני לדידיה קדושין דהוו בקטנות משום דאין מעשה קטן כלום לכך הקשו התוס' א"כ היכא מהני חופה שהיתה בקטנותה:
Maharam on Yevamot 89b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
גליון הש"ס
גמ' והא הכא דמדאוריי' וכו' עי' כתובות דף קא ע"א תוס' ד"ה ובהפרת נדריה:
Gilyon HaShas on Yevamot 89b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה, ב"ש אומרים משתעמוד בקומתה (ותכנס לחופה): ואין אומרים דלמא עתידה היתה למאן דהא ב"ש סברי אין ממאנין אלא ארוסות, וא"צ למה שפי' רש"י דאין חוששין דלמא היתה ממאנת:
גמרא קתני מיהת (בקטנה שנכנסה לחופה דבעלה) יורשה, והא הכא דמדאורייתא אבוה ירית לה ומדרבנן ירית להבעל (אלמא דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה). האי דמשכחת דמדאורייתא אבוה ירית לה, היינו בנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, ואף דהתוס' כתבו בפ' בן סורר (סנהדרין דף סח) דלא משכחת לה שיהא ממון לקטנה רק דרך ירושה מאביה, הא מ"מ באמת משכחת לה בהרויחה במעשה ידיה, וכמ"ש התוס' שם. ואין צורך למה שפי' רש"י דאבוה לאו דוקא אלא קרובי האב:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yevamot 89b · Sefaria · מהדורה: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף פ״ט, עמוד ב׳, בהיקף של כ־400 מילים ב־14 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 14 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 121 מילים
נפתחת ב״מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: מִן הַנָּקוּב עַל…״
- קטע 229 מילים
נפתחת ב״שָׁאנֵי הָכָא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא תְּרוּמָה מְעַלַּיְיתָא הִיא, כִּדְרַבִּי…״
- קטע 316 מילים
נפתחת ב״וְאִם אֵין קָדוֹשׁ — נְשִׂיאוּת חֵטְא לָמָּה?…״
- קטע 446 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב חִסְדָּא: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ…״
- קטע 526 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרַאּ? וְהָתְנַן: הַוָּלָד…״
- קטע 624 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אָסוּר בְּמַמְזֶרֶת.…״
- קטע 746 מילים
נפתחת ב״שְׁלַח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה בְּיַד רַב…״
- קטע 840 מילים
נפתחת ב״בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִשֶּׁתַּעֲמוֹד בְּקוֹמָתָהּ. אַף עַל…״
- קטע 914 מילים
נפתחת ב״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִשֶּׁתִּבָּעֵל. וְהָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:…״
- קטע 1018 מילים
נפתחת ב״קָתָנֵי מִיהַת יוֹרְשָׁהּ — וְהָא הָכָא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא…״
- קטע 1126 מילים
נפתחת ב״דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהֶפְקֵר בֵּית דִּין…״
- קטע 1243 מילים
נפתחת ב״רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, מֵהָכָא: ״אֵלֶּה הַנְּחָלוֹת אֲשֶׁר…״
- קטע 1317 מילים
נפתחת ב״וּמִיטַּמֵּא לָהּ. וְהָא הָכָא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא אָבִיהָ מִיטַּמֵּא…״
- קטע 1434 מילים
נפתחת ב״וּמִי הָוְיָ[א] מֵת מִצְוָה? וְהָתַנְיָא: אֵי זֶהוּ…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב אחא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
מהעיר לוד היה דיין בעירו.
מקור: מסכת יבמות דף פ״ט עמוד ב׳ · קטע 7 — “…חִסְדָּא לְרַבָּה בְּיַד רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא: וְאֵין…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת יבמות דף פ״ט עמוד ב׳ · קטע 6 — “…לֵיהּ, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אָסוּר בְּמַמְזֶרֶת. וְכֵן כִּי אֲתָא…”
לשון המקור
מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: מִן הַנָּקוּב עַל שֶׁאֵין נָקוּב — תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְלֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מִמָּקוֹם אַחֵר.
שָׁאנֵי הָכָא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא תְּרוּמָה מְעַלַּיְיתָא הִיא, כִּדְרַבִּי אִלְעַאי. דְּאָמַר רַבִּי אִלְעַאי: מִנַּיִן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה — דִּכְתִיב: ״וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ״.
וְאִם אֵין קָדוֹשׁ — נְשִׂיאוּת חֵטְא לָמָּה? מִיכָּן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה — שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב חִסְדָּא: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם כׇּל עִיקָּר, דַּאֲפִילּוּ הָהוּא גְּרִיוָא הָדַר לְטִיבְלֵיהּ, מַאי טַעְמָא — גְּזֵירָה דִּלְמָא פָּשַׁע וְלָא מַפְרֵישׁ, מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא הָוֵי תְּרוּמָה, וּמִשּׁוּם דִּלְמָא פָּשַׁע אַפְּקוּהּ רַבָּנַן לְחוּלִּין? וְכִי בֵּית דִּין מַתְנִין לַעֲקוֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה?
אֲמַר לֵיהּ: וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרַאּ? וְהָתְנַן: הַוָּלָד מַמְזֵר מִזֶּה וּמִזֶּה. בִּשְׁלָמָא מִשֵּׁנִי מַמְזֵר — אֶלָּא מֵרִאשׁוֹן אַמַּאי? אִשְׁתּוֹ הִיא, וְיִשְׂרָאֵל מְעַלְּיָא הוּא, וְקָא שָׁרֵינַן לֵיהּ בְּמַמְזֶרֶת!
אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אָסוּר בְּמַמְזֶרֶת. וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר בְּמַמְזֶרֶת. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״מַמְזֵר״ — לְאוֹסְרוֹ בְּבַת יִשְׂרָאֵל.
שְׁלַח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה בְּיַד רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא: וְאֵין בֵּית דִּין מַתְנִין לַעֲקוֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה? וְהָתַנְיָא: מֵאֵימָתַי אָדָם יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִשֶּׁתַּעֲמוֹד בְּקוֹמָתָהּ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִשֶּׁתִּבָּעֵל. וְיוֹרְשָׁהּ, וּמִיטַּמֵּא לָהּ, וְאוֹכֶלֶת בְּגִינוֹ תְּרוּמָה.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִשֶּׁתַּעֲמוֹד בְּקוֹמָתָהּ. אַף עַל גַּב דְּלֹא נִכְנְסָה לַחוּפָּה? אֵימָא: מִשֶּׁתַּעֲמוֹד בְּקוֹמָתָהּ וְתִכָּנֵס לַחוּפָּה. וְהָכִי קָאָמְרוּ לֵיהּ בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: דְּקָאָמְרִיתוּ מִשֶּׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה, אִי עָמְדָה בְּקוֹמָתָהּ — מַהְנְיָא לַהּ חוּפָּה, וְאִי לָא — לָא מַהְנְיָא לַהּ חוּפָּה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִשֶּׁתִּבָּעֵל. וְהָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם! אֵימָא: מִשֶּׁתַּגְדִּיל וְתִבָּעֵל.
קָתָנֵי מִיהַת יוֹרְשָׁהּ — וְהָא הָכָא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא אֲבוּהָ יָרֵית לַהּ, וּמִדְּרַבָּנַן יָרֵית לַהּ בַּעַל?! הֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר.
דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים בַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יׇחֳרַם כׇּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה״.
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, מֵהָכָא: ״אֵלֶּה הַנְּחָלוֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְכִי מָה עִנְיַן רָאשִׁים אֵצֶל אָבוֹת? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: מָה אָבוֹת מַנְחִילִין בְּנֵיהֶם כׇּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ — אַף רָאשִׁים מַנְחִילִין אֶת הָעָם כׇּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ.
וּמִיטַּמֵּא לָהּ. וְהָא הָכָא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא אָבִיהָ מִיטַּמֵּא לָהּ, וּמִדְּרַבָּנַן מִיטַּמֵּא לָהּ בַּעַל! מִשּׁוּם דְּהָוְיָא לַהּ מֵת מִצְוָה.
וּמִי הָוְיָ[א] מֵת מִצְוָה? וְהָתַנְיָא: אֵי זֶהוּ מֵת מִצְוָה — כֹּל שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִין. קוֹרֵא וַאֲחֵרִים עוֹנִין אוֹתוֹ — אֵין זֶה מֵת מִצְוָה! הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא יָרְתִי לַהּ — קָרְיָא וְלָא עָנוּ לַהּ.