דף ביאור
מסכת יבמות דף פ״ח עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף פ״ח עמוד ב׳
מסכת יבמות דף פ״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־468 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ברי לי כגון ע"י סימנים ואשם תלוי אינו בא אלא על מי שלבו נוקפו:
שבאו עדים ואמרי לא מת ואוקימנא לההיא בכתובות (דף כב:) באשה שניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי:
כי קאמר רב נמי כשבאו עדים כו' וה"ק רב לא שנו אלא בעד אחד דהתם אע"ג דניסת ואח"כ בא בעלה כדקתני מתני' תצא אבל ע"פ שנים עדים אפי' בא בעלה ואח"כ ניסת לא תצא אי לא ידעינן ליה וכדתריצנא:
ולאפוקי מדרבי מנחם מדלא איצטריך מילתיה דרב אלא בהכי על כרחך בהכי מיתוקמא ואשמעינן הלכה כת"ק:
ואיכא דאמרי הא אתא רב לאשמועי' טעמא דניסת ואחר כך באו עדים כי מתניתין התם הוא דדייקית אבל בשני עדים לא תצא אבל בעלמא אפילו בשני עדים כגון באו עדים ואחר כך ניסת תצא. ומדאמרה רב למילתיה אמתני' ש"מ אבל בעלמא לא אלמא כרבי מנחם ברבי יוסי סבירא ליה:
מנין שאם לא רצה כהן להתקדש מן טומאה ומנשים פסולות:
דפנו הכהו וקדשו בעל כרחו:
היכי דמי כו' דהא ודאי באיסור מפורסם ואפי' באיסור ספק לא איצטריך קרא דודאי כפינן ליה:
ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 88b · Sefaria
תוספות
והבא עליה באשם תלוי קאי אע"ג דרב בעי חתיכה משתי חתיכות בפ' ספק אכל (כריתות דף יז: ושם) הכא הוי כשתי חתיכות דלר' זירא דמפרש התם טעמא דרב משום דשתי חתיכות אפשר לברר איסור פי' בשתי חתיכות אפשר לברר שיבא הבקי ויכיר אותה שנשתיירה הכא נמי אפשר לברר ע"י הזמה ולרב נחמן נמי דמפרש טעמא דרב משום דב' חתיכות איקבע איסוריה ה"נ איקבע איסורא שהיא בחזקת אשת איש וא"ת למאי דאסיקנן בפ' ד' אחין (לעיל יבמות דף לא.) דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומוקמי לה אחזקה אמאי נקט אשם תלוי אפי' חטאת איכא דאוקמה בחזקת אשת איש ועוד מאי קא משני בניסת לא' מעדיה היכי שבקינן ליה הא מיחייב מיתת ב"ד דאוקמה אחזקה ואר"י דמה שאשה דייקא ומינסבא מרעא ליה לחזקה ובשנים אומרים נתגרשה דבסמוך נמי דייקא לפי שיראה שיבואו עדים ויזימו עדיה או יפסלו אותם בגזלנותא ולהכי לא מוקמינן לה אחזקה:
אי הכי סיפא אמרו לה מת בעליך ונתקדשה הא דלא מייתי נשאת שלא ברשות שהיא ברישא במתניתין משום דאיכא למימר דבגט איירי ועוד דאיכא דמוקי לה לקמן (יבמות דף צא.) כרבי שמעון וסבר דלרבי שמעון אפי' ברשות לא בעיא גט:
Tosafot on Yevamot 88b · Sefaria
רשב"א
בשנשאת לאחד מעדיה כתב ר"ח ז"ל בכתובות (שם. מובא בתוס' הרא"ש שם) בשיש שם שלשה עדים ונשאת לאחד מהם דאכתי איכא תרי לבהדי תרי, הא בשנים ונשאת לאחד מהם הו"ל חד לגבי תרי דמאן דנסבא לא מהימן כדאמרינן במכלתין בשלהי פרק כיצד (כה, ב) מת הרגתו הרגנוהו לא ישא את אשתו.
אבל שתי נשים באיש אחד [בכת"י ועד אחד, נ"א באיש אחד]
כפלגא ופלגא דמי פירש רש"י ז"ל בעד אחד המכחיש עד דראשון נאמן כדעולא הלכך אפילו באו שתי נשים לאחר שהתירוהו לינשא קודם שתנשא ראשון מהימן ומנסבינן לה אפומיה. אבל הרמב"ם ז"ל פירש כפלגא ופלגא כשתי עדים המכחישות זו את זו ואף על פי שהתירוה לינשא תצא מהיתרא הראשון אבל אם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא.
Rashba on Yevamot 88b · Sefaria
ריטב"א
כשנשאת לא' מעדיה וא"ת והא אמרי' בשלהי פ' כיצד דעד שמעי' לאשה שמת בעלה לא ישאנ' וי"ל דהא אמרי' התם דבדיעבד לא תצא דברננה לא מפקי' אבל ר"ת ז"ל פי' במ' כתובות דהכא כשהיו שם שני עדי' זולתו ועל פיהם הותרה ומפני שזה יודע בדבר קרי לי' שהיה מעדיה:
באומרת ברי לי פרש"י ז"ל ע"י סימני' שמסר לי שאינו קיים ואין לבי נוקפי ואין אשם תלוי בא אלא על מי שלבו נוקפו והק' עליו דאע"ג דליכא אשם מ"מ מידי ספק איסורא לא נפקא והיאך לא תצא ועוד דלישנא דברי לי לא דייק הכי והנכון דאומרת ברי לי ממש ואפילו הכי היא לחודה לא מהימנא דכיון דאיכא עדים דמסייעי לה אמרה בדדמי. והא דתנן האשה שאמרה מת בעלי נאמנת בליכא עדים דמסייעי לה:
דתניא שנים אומ' וכל היכא דאמרי בהאי ברייתא וסוגיי' דעלה לא תצא היינו כשנשאת לא' מעדיה ובאומרת ברי לי והכי פירשה לה פ"ב דכתובות:
כי קאמר רב נמי כשבאו עדים ואח"כ נשאת פי' וה"ק רב אין לנו איסור לומר תצא אלא על פי עד א' אבל על ב' עדים לא תצא היכא דאמרת דדייקא ומנסבא וברי לה ואתא רבא לאפוקי מסברא דר' מנחם בר יוסף דהוה מסתבר טעמיה ואיכא דאמר טעמא דנשאת פי' דהאי פי' שני עדים דאמר רב תצא היינו בההיא דומיא דמתני' שנשאת קודם ההכחשה ואכרע לן כר' יוסי בר מנחם משום דמסתברא טעמיה:
מתיב רבא מניין שאם לא רצה דפנו וכו' עד אלא לאו שנשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי דפנו פי' דאם מת השני ובא כהן הדיוט לישא אותה אוסרין אותה עליו משום זונה שנבעלה לשני שלא כדין אלמא אסורה היתה עליו פרש"י ז"ל וקשה לרב וא"ת והא רב כר' מנחם בר' יוסי אוקמה או כת"ק דידיה דשרי התם כה"ג כדקתני בהדי' לא תצא וכשנשאת לא' מעדיה ובאומרת ברי לי וי"ל דקושיא היכי אכרע רב הכי דהא קים לן דהלכתא כי הא מתני' דקתני דפנו:
איסור כהונה שאני פי' דמשום מעלת כהונתו נאסרת עליו כיון דאירא תרי ותרי ולאחריני מיהת קיימא בחזקת איסור:
ואי בעית אימא דפנו בעדים פרש"י ז"ל מוזהרים לטרוח אחר עדים להכחיש את הראשונים המתירים אותה כדי לקדש את הכהן שלא ישאנה אבל משנשאת לא תצא דכשנשאת לא' מעדיה ואומרת ברי לי לא נעשית זונה כלל ובהתר נבעלה דקי"ל לא תצא ומותרת היא לכהן ודפנו ה"ק דכל שבאו עדי מיתה אעפ"י שמותרת לאחרים חייבים ב"ד לחזר אחר עדי הכחשה כדי שלא תנשא לכהן משום קדשה כל היכא דאיכא שום פקפוק ואפי' כשהוא אומר ברי לי. ואיבעית אימא דהא דקתני דפנו כשבאו עדי' ואח"כ נשאת ור' מנחם בר יוסי היא והוא לקמן לאוקמתי דאוקימנא לרב:
רב אשי אמר מאי לא תצא דקאמר רב לא תצא מהיתרא הראשון כלומר שהיא מותרת לראשון כשנשאת בשני עדים ואח"כ בא בעלה שלא אסרו על הראשון אלא כשנשאת בעד א' ע"פ ב"ד והאי לישנא אינו מתפרש בלשון שאמרו בפ"ב דכתובות כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת ומאי לא תצא לא תצא מהיתרה הראשון וזהו מן הלשונות שבתלמוד שמתחלף פירושם:
ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.
Ritva on Yevamot 88b · Sefaria
מאירי
כבר ביארנו במשנה שזו שאמרו באשה שהלך בעלה ואמרו לה שמת ונשאת ואחר כך בא בעלה שתצא מזה ומזה לא סוף דבר בנשאת בעד אחד אלא אף בנשאת בעדים שהיה לנו לדונה כאנוסה תצא אף מראשון ואם כן מה שאמר רב בסוגיא זו שאם נשאת בעדים לא תצא מהיתרה של ראשון וכר' שמעון שאמר במשנתנו בנשאת שלא ברשות בית דין שמותרת לחזור לו אין הלכה כן:
נשאת בין בעד אחד בין בשנים ובא עד אחד ואמר שהוא בעלה הראשון ואין אנו מכירין אותו וכן היא אינה מכירתו לא תצא נשאת בשנים ובא בעלה ואמרו שנים אחרים שזהו בעלה וטוענים על עדים הראשונים שהעידו במיתתו שלא היו מכירים אותו מצד שיצא בלא חתימת זקן או בכל צד ששנים אומרים מת ונשאת ושנים אומרים לא מת תצא דהא תרי ותרי נינהו והיא ובועלה באשם תלוי ואפילו נשאת לאחד מעידיה תצא שאע"פ שהבועל מיהא פטור שהרי בריא לו שמת מכל מקום היא גופה באשם תלוי ומכל מקום אם נשאת לאחד מעידיה ואף היא אומרת בריא לי שמת אין כאן אשם כלל ולא תצא ולא סוף דבר בנשאת ואחר כך באו עדים אלא אף בבאו עדים שלא מת ואחר כך נשאת ואפילו היה עד זה שנשאה כהן ואע"פ שאמרו בכהן שנשא ספק זונה או הפסולה לו שאם לא רצה לפרוש חובטין אותו ומפרישין אותו על כרחו ופירשנוה בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ונשאת לאחד מעידיה ואף היא אמרה ברי לי ואעפ"כ אמרו שמפרישין אותו לא נאמר אלא בעידי הזמה שנתברר שלא מת:
זו שכתבנו בנשאת לאחד מעידיה יש שואלין היאך היא נשאת לאחד מעידיה והרי יש לחוש שמא עיניו נתן בה וכמו שאמרו מת הרגתיו לא ישא את אשתו ופירשנו בשנשאת לאחר על פיו ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לו כמו שביארנו בפרק כיצד ויש מפרשים בשעבר וכנס דהא אסיקנא כנס אינו מוציא או שמא איפשר שלא נאמר כן אלא בעד אחד אבל כל שהעידו שנים אין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד ומותרת לינשא לאחד מהן:
הותרה לינשא על פי עד אחד ולא נשאת ואחר כך בא עד אחד והעיד שלא מת יש אומרים שלא תנשא לכתחלה ולא מן הדין שהרי כל שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים והוה ליה זה שאומר לא מת אחד במקום שנים אלא משום לזות שפתים הא אם נשאת אע"פ שלא נשאת לאחד מעידיה לא תצא ויש אומרים שמאחר שהותרה הרי היא כנשאת דקלא אית לה ותנשא לכתחלה וכן היא שנויה להדיא בפרק האשה שלום קי"ז ב' ולא חששו ללזות שפתים אלא שאנו פירשנוה שם בדרך זה ומעתה אין צריך לומר שכל שנשאת בעד אחד ואחר כך בא עד אחד ואמר שבעלה קיים שלא תצא שהרי כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים ואף זו הואיל וסמכו להאמין בה עד אחד הרי הוא כשנים וזה האחר אחד במקום שנים ואפילו היא שותקת לא תצא ואין צריך לומר במכחשת ומכל מקום אם באו שנים ואמרו שבעלה קיים או שזהו בעלה אפילו היא מכחשת תצא ואפילו במקום שנים אלא אם כן נשאת לאחד מעידיה ושתאמר אף היא ברי לי:
בא עד אחד כשר והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא או שנשאת ואחר כך באו אפילו מאה נשים לומר לא מת הרי הן כעד אחד ולא תצא אלא שאם באו כאחת לא תנשא אבל אם באה תחלה אשה אחת ונשאת על פיה ואחר כך באו שתי נשים או יותר ואמרו לא מת הולכין אחר רוב דעות ותצא שעשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד שתצא ואפילו נשאת לעד שלה ושאמרה בריא לי וזה שאמרו אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי פירושו שאם באו בבת אחת לא תנשא לכתחלה וכמו שכתבנו ויש מפרשים שהעיד הכשר תחלה ועדות הנשים הבאה אחריו נעשית כעד אחד הבא להכחיש את הראשון שאינו כלום שהרי הוא נידון כאחד במקום שנים כמו שכתבנו ולפירושין אלו אין לשון זה אלא כפל מה שנאמר וגדולי המחברים פירשו בה שנעשו כשתי כתי עדים המכחישות זו את זו ותצא מהיתרה הראשון אלא אם כן נשאת לעד שלה ותאמר בריא לי והדברים מתישבים יפה לפירושם להיות דבר זה דבר מחודש ורישא בשבאו שתי נשים אחר עדות העד וזו בשבאו כאחת וכן להיות דבר זה פירוש מה שאמר שמואל אבל מכחישתו לא תצא כלומר באיש אחד ושתי נשים ושהיא מכחשת ואומרת בריא לי ונשאת לאחד מעידיה לא תצא ולשאר פירושין אתה צריך לפרש שאם נשאת על פי אשה ובאו הרבה נשים אחר כן ואמרו לא מת שתצא דוקא בשאינה מכחשת אבל אם מכחשת לא תצא דאיהי לגבי נפשה כבתרי שאם לא כן במה יתקיים מה שאמר שמואל אבל מכחישתו לא תצא ולדברי הכל למדת שכל שנשאת על אי זה צד שנשאת אין מוציאין אותה משום קול בעלמא דלקלא לא חיישינן וכן למדת בסוגיא זו שאע"פ שר' נחמיה חולק עם עולא והלכה כעולא מכל מקום אנו פוסקים גם כן זו של ר' נחמיה בפסולי עדות או שמא ר' נחמיה לא חלק עם עולא כלל אלא עולא קאמר הרי כאן שנים שלא להיות עד אחד המכחישו כלום ור' נחמיה קאמר שאם באו שנים להכחישו נאמנין ואף עולא מודה בה ואם נשאת על פי אשה ואחר כך בא עד אחד והעיד שלא מת כתבו גאוני ספרד שתצא דמדקאמרינן שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא מכלל דאיש אחד באשה לאו כפלגא ופלגא אלא שאם נצטרף עמה אפילו עבד אפילו שפחה לא תצא ואף היא עצמה מצטרפת וכן כתבו שקרוב או פסול לענין זה כאשה הוא ממה שאמרו כל היכא דאתא חד כשר כו' דוקא כשר הא קרוב או פסול כאשה דמי והוא הדין לדעתנו לכל זו שהעיד מפי הגוי לפי תומו או עד מפי עד:
כבר ביארנו במשנתנו במה שהצרכנוה גט משני שלא מן הדין אלא שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט שמא תאמר אם כן היאך אמרו במשנה שלמטה באמרו לה מת בעלה ונתקדשה ואחר כך בא בעלה שמותרת לחזור לבעלה בלא גט והלא יש לך לחוש גם כן שמא יאמרו גירש זה וקדש זה ונמצאת ארוסה יוצאה בלא גט ואי אפשר לפרשה בגט של שניהם שהרי אם תצריכנה גט משני לכשנתן לה נמצא הלה מחזיר גרושתו משנתארסה ואסור כמו שנתבאר וכן ששנו בה אע"פ שנתן לה האחרון גט לא פסלה מן הכהונה ומדקאמר אע"פ שנתן לה משמע שאין בה צורך לגט ועוד דהא קאמר לא פסלה לכהונה ואם גט של צורך הוא ודאי פסלה ואי משום דסיפא אמרי קדושי טעות הן אף ברישא יש לך לומר דאמרי נישואי טעות הן ולא תצריכנה גט ואי משום דרישא קנסוה רבנן סיפא נמי הואיל ונתקדשה ליקנסוה מכל מקום רישא דעבדא איסורא ר"ל שנבעלה או שמכל מקום נכנסה לחפה ונמסרה לביאה של זנות קנסוה רבנן ר"ל למיגזר בה משום חששא דשמא יאמרו גירש זה וכו' ושלא לתלות להקל ביאמרו נשואי טעות הן כו' סיפא דלא עבדא איסורא לא קנסוה משום חשש דגירש זה ותלו לקולא דיאמרו קדושי טעות הן ולמדת שטעם שמא גירש זה במקומו עומד וכל שאין לחוש לכך כגון אשת אח וכגון שאמרו לו מת אחיו ויבם את אשתו ואחר כך בא אחיו לא צריכא גט משני כמו שיתבאר ואין גורסין אלא וכו' ומכל מקום גדולי הפוסקים גורסין אלא רישא קנסוה רבנן כלומר ואף ברישא כשהצריכוה גט משני לא מטעם חשש גירש זה כו' אלא משום קנס לבד וכדי לברר איסורו של ראשון שלא יחזירנה קידם גיטו של שני אלא שתדמה עליו כאשת איש וכן יראה מתלמוד המערב ומכל מקום אף הם מודים שכל שהיא לשני באיסור ערוה אי אפשר להצריכה גט ונמצא שלענין פסק אין בין זו לזו כלום:
Meiri on Yevamot 88b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה והבא עליה באשם תלוי קאי כו' וא"ת כו' אמאי נקט אשם תלוי אפילו חטאת איכא דאוקמא בחזקת א"א ועוד מאי קא משני כו' הא מיחייב מיתת ב"ד עכ"ל אבל אהא דקאמר אשם תלוי לא תקשי להו הא אפילו מיתת ב"ד הוא דאוקמא אחזקת א"א די"ל דאה"נ דה"ק דעד השתא דבאו עדים ואמרו לא מת באשם תלוי קאי למפרע והיאך לא תצא דהשתא מזיד הוא וחייב מיתת ב"ד אבל הא קשיא להו דהא לאו באשם תלוי קאי למפרע אלא דחייבת חטאת דאוקמא בחזקת א"א ודו"ק:
בא"ד ואר"י דמה שהאשה דייקא ומינסבא כו' עכ"ל (א) צ"ע דהא בב' עדים קאיירי ובשום מקום לא מצינו דנימא דדייקא ומינסבא בב' עדים כיון דליכא חומר בסופה גם לקושייתם שהקשו דבניסת לא' מעידיה היכי שבקינן ליה הא מיחייב מיתת ב"ד דאוקמא אחזקה עכ"ל איכא למימר דלאו קושיא הוא דלא אמרינן בפרק ד' אחין דבתרי ותרי אוקמה אחזקה אלא למאן דמספקא ליה אבל לגבי העד הזה שאומר ברי לי לא אוקמה אחזקה ולקמן בסוגיא (יבמות דף צג ע"ב) דמבעיא לן עד א' ביבמה אהא דקאמרינן התם מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כתבו התוס' אע"ג דתרי ותרי ספיקא דרבנן ואיכא לאוקמי בחזקת איסור ליבם אר"י היכא דיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי לי לא ה"ל למימר תצא מידי דהוי אניסת לא' מעידיה דר"פ עכ"ל ודבריהם אלו סותרין דבריהם דהכא והם מטין לדברינו וק"ל:
בד"ה אי הכי סיפא כו' הא דלא מייתי נשאת שלא ברשות שהוא ברישא דמתני' משום דאיכא למימר דבגט איירי כו' עכ"ל ואע"ג דאכתי איכא לאקשויי מרישא דא"כ נמצא זה מחזיר גרושתו משניסת ונגזור שמא יאמרו דמותר להחזיר גרושתו משניסת מ"מ ניחא ליה להקשות מסיפא בפשיטות אהך סברא גופה דקאמר דשמא יאמרו נמצא א"א יוצאה בלא גט דהסיפא משמע ליה דאיירי בלא גט כדמסיק מדקתני לא פסלה מן הכהונה ולמסקנא ודאי הרישא נמי ניחא כיון דע"פ ב' עדים ניסת לא בעיא גט דלא עבדה איסורא ולא קנסוה והכי איתא בהדיא לקמן ומהרש"ל כתב לתרץ בע"א ואין להאריך:
Chidushei Halachot on Yevamot 88b · Sefaria
מהר"ם
תוס' ד"ה אי הכי אימא סיפא וכו' עד משום דאיכא למימר דבגט איירי. וצ"ע בהאי שנויא דהתוס' דאדרבה מרישא דמתניתין קשה טפי מההיא דנתקדשה דברישא ליכא לתרוצא דבגט איירי דא"כ תקשה כמו שמקשה אח"כ אי הכי נמצא מחזיר גרושתו משנשאת והכא ליכא לשנויא כר' יוסי בן כיפר דהא רישא בנשאת איירי ועוד יש לדקדק דלהאי שנויא דתוס' משמע דאיכא דלרבנן מותרת לחזור לראשון אע"פ שצריכה גט מן השני ולקמן (יבמות דף צ"א ע"א) בגמ' בפיסקא דנשאת שלא ברשות וכו' משמע מתוך הסוגיא דהתם דאי ס"ל לרבנן דצריכא גט מן השני לא ס"ל דמותרת לחזור לראשון אלא מתניתין כרבי שמעון אתיא ורבנן פליגי עליה אבל אי ס"ל דאין צריכה גט אז דייק מזה שגם רבנן מודו לר"ש דמותרת לחזור לראשון וע"ש בתוס' וי"ל ליישב דהתוס' ס"ל דהמקשה לא סמך עיקר קושייתו אקושיא דאי הכי נמצא זה מחזיר גרושתו וכו' דאין זו קושיא כ"כ דנוכל לומר דבמקום שלא קנסו אותו לא חיישינן לחששא זו שיאמרו שזה מחזיר גרושתו וכן משמע בתוס' לקמן (יבמות דף צ"א) ד"ה הני דמחייב קנס ולקמן (יבמות דף צ"ב ע"ב) בד"ה אבל חכמים אומרים וכו' ועיקר קושית המקשה דפריך א"ה סיפא דקתני אמרו לה וכו' ונתקדשה וכו' סמיך אהא דקתני סיפא אע"פ שנתן לה אחרון גט לא פסלה מן הכהונה מכלל דלא בעיא גט דמינה נשמע בפשיטות דלא בעיא גט ולכך הקשה מסיפא ולא רצה להקשות מרישא דהיינו יכולין לומר דבגט איירי ולא לסמוך אקושיא דיאמרו דמחזיר גרושתו וכן אדקדוקים דלקמן בדף צ"א:
Maharam on Yevamot 88b · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא מתיב רבא (על הא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבנשאת לאחד מעדיה לא תצא, מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בעל כרחו וכו') אלא לאו דניסת לאחד מעדיה, וקאמרה ברי לי, וקתני דפנו. תימא הא כל טעמא דלא תצא אף דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא מוקמינן אחזקת אשת איש, היינו משום דחזקה דדייקא מרעה לחזקת א"א, ובנשאת ע"פ שנים דלא שייך דייקא היינו טעמא משום דמ"מ כשבאו המכחישים איכא חומרא במה שתעמוד תחת בעלה ושייך דייקא, וכדאיתא בתוס' בפרק חזקת הבתים (דף לב ע"א) והשתא הכא דכת השניה אומרים ג"כ דמת בעלה אלא דאומרים דמת השתא, בזה למה לה למידק אם מת מקודם או לא, הא מ"מ אין בעלה קיים ולא ישוב אליה עוד, וגם הכתובה לא תפסיד, דהא משה הנשואין שלה היה ע"פ שני עדים, וליכא חומר דהיא כאנוסה, ובמה שנשארה תחתיו עתה לא פשעה נגד בעלה הראשון והוי כזינתה אחר מיתת בעלה דאינה מפסדת כתובתה, וגם חומר לגבי בעלה שני ליכא בהשארתה תחתיו, דאם יפסלו העדים ראשונים אף אם לא תעמוד תחתיו, יהיה הדין דתצא ממנו מחמת איסור טומאה, וא"כ אין הפרש לה אם תצא עכשיו או אח"כ, וגם הכתובה לא תפסיד מהשני דהא מיירי בניסת לאחד מעדיה, והוי הודאת בעל דין כשנשאה, שנשאה כדין ושמותרת לו (אב"ה וזהו תמיה גדולה, ועיין עליה ע"ש א"א מ"ו ני' בתשובותיו חלק א' מפסקים סימן ק"ל):
גמרא ואב"א כשבאו עדים וא"כ ניסת (מיירי האי דדפנו) ור"מ בר יוסי היא. תימא א"כ מאי אריא כהן אפי' ישראל נמי דהא הוי ספק איסור זונה להבועל:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yevamot 88b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף פ״ח, עמוד ב׳, בהיקף של כ־468 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 112 מילים
נפתחת ב״וְהַבָּא עָלֶיהָ בְּאָשָׁם תָּלוּי קָאֵי! אָמַר רַב…״
- קטע 234 מילים
נפתחת ב״הִיא גּוּפַהּ בְּאָשָׁם תָּלוּי קָיְימָא! בְּאוֹמֶרֶת ״בָּרִי…״
- קטע 357 מילים
נפתחת ב״דְּתַנְיָא: שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״מֵת״ וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לָא…״
- קטע 437 מילים
נפתחת ב״כִּי קָאָמַר רַב נָמֵי, בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ עֵדִים…״
- קטע 513 מילים
נפתחת ב״מֵתִיב רָבָא: מִנַּיִן שֶׁאִם לֹא רָצָה —…״
- קטע 628 מילים
נפתחת ב״הֵיכִי דָמֵי, אִילֵּימָא דְּלָא נִיסֵּת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ…״
- קטע 722 מילים
נפתחת ב״אִיסּוּר כְּהוּנָּה שָׁאנֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי דׇּפְנוֹ…״
- קטע 813 מילים
נפתחת ב״רַב אָשֵׁי אוֹמֵר: מַאי ״לֹא תֵּצֵא״ דְּקָאָמַר…״
- קטע 924 מילים
נפתחת ב״הָא אַמְרַהּ רַב חֲדָא זִימְנָא, דִּתְנַן: נִיסֵּת…״
- קטע 1030 מילים
נפתחת ב״אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא מַכְחַשְׁתּוֹ,…״
- קטע 1125 מילים
נפתחת ב״וְהָאָמַר עוּלָּא: כׇּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד…״
- קטע 1224 מילים
נפתחת ב״דְּתַנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה…״
- קטע 1323 מילים
נפתחת ב״וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כֹּל הֵיכָא דַּאֲתָא עֵד אֶחָד…״
- קטע 1437 מילים
נפתחת ב״וְתָרְצַהּ לִדְרַבִּי נְחֶמְיָה הָכִי: רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר:…״
- קטע 1514 מילים
נפתחת ב״צְרִיכָה גֵּט מִזֶּה וּמִזֶּה. בִּשְׁלָמָא מֵרִאשׁוֹן תִּבְעֵי…״
- קטע 1646 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב הוּנָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ גֵּירַשׁ…״
- קטע 1723 מילים
נפתחת ב״לְעוֹלָם בָּעֲיָא גֵּט. אִי הָכִי, נִמְצָא זֶה…״
- קטע 186 מילים
נפתחת ב״הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אַף עַל פִּי…״
חכמים הנזכרים בדף
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת יבמות דף פ״ח עמוד ב׳ · קטע 10 — “אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא מַכְחַשְׁתּוֹ, אֲבָל מַכְחַשְׁתּוֹ…”
- עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים
נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.
מקור: מסכת יבמות דף פ״ח עמוד ב׳ · קטע 11 — “וְהָאָמַר עוּלָּא: כׇּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד, הֲרֵי…”
לשון המקור
וְהַבָּא עָלֶיהָ בְּאָשָׁם תָּלוּי קָאֵי! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן שֶׁנִּיסֵּת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ.
הִיא גּוּפַהּ בְּאָשָׁם תָּלוּי קָיְימָא! בְּאוֹמֶרֶת ״בָּרִי לִי״. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? אֲפִילּוּ רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי לָא קָאָמַר אֶלָּא כְּשֶׁבָּאוּ עֵדִים וְאַחַר כָּךְ נִיסֵּת, אֲבָל נִיסֵּת וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים — לָא אָמַר.
דְּתַנְיָא: שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״מֵת״ וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לָא מֵת״, שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״נִתְגָּרְשָׁה״ וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא נִתְגָּרְשָׁה״ — הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִיסֵּת — לֹא תֵּצֵא. רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי אָמַר: תֵּצֵא. אָמַר רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֵימַת אֲנִי אוֹמֵר תֵּצֵא? בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ עֵדִים וְאַחַר כָּךְ נִיסֵּת. אֲבָל נִיסֵּת וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים — הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא!
כִּי קָאָמַר רַב נָמֵי, בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ עֵדִים וְאַחַר כָּךְ נִיסֵּת. לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאִיכָּא דְּאָמַר: טַעְמָא דְּנִיסֵּת וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים, אֲבָל בָּאוּ עֵדִים וְאַחַר כָּךְ נִיסֵּת — תֵּצֵא. כְּמַאן — כְּרַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי.
מֵתִיב רָבָא: מִנַּיִן שֶׁאִם לֹא רָצָה — דׇּפְנוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״, בְּעַל כׇּרְחוֹ.
הֵיכִי דָמֵי, אִילֵּימָא דְּלָא נִיסֵּת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ וְלֹא קָאָמְרָה ״בָּרִי לִי״, צְרִיכָא לְמֵימַר דְּדׇפְנוֹ? אֶלָּא לָאו, דְּנִיסֵּת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ, וְקָאָמְרָה ״בָּרִי לִי״, וְקָתָנֵי דׇּפְנוֹ. אַלְמָא, מַפְּקִינַן לַהּ מִינֵּיהּ!
אִיסּוּר כְּהוּנָּה שָׁאנֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי דׇּפְנוֹ — דׇּפְנוֹ בְּעֵדִים. וְאִבָּעֵית אֵימָא: כְּשֶׁבָּאוּ עֵדִים וְאַחַר כָּךְ נִיסֵּת, וְרַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי הִיא.
רַב אָשֵׁי אוֹמֵר: מַאי ״לֹא תֵּצֵא״ דְּקָאָמַר רַב — לֹא תֵּצֵא מֵהֶיתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן.
הָא אַמְרַהּ רַב חֲדָא זִימְנָא, דִּתְנַן: נִיסֵּת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת — מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ. וְאָמַר רַב הוּנָא אֲמַר רַב: הָכִי הִלְכְתָא! חֲדָא מִכְּלָלָא דַּחֲבֶרְתַּהּ אִיתְּמַר.
אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא מַכְחַשְׁתּוֹ, אֲבָל מַכְחַשְׁתּוֹ — לֹא תֵּצֵא. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבֵי תְרֵי, כִּי מַכְחֲשָׁא לֵיהּ מַאי הָוֵי! אֶלָּא בְּחַד, טַעְמָא דְּמַכְחַשְׁתּוֹ, הָא שָׁתְקָה — תֵּצֵא.
וְהָאָמַר עוּלָּא: כׇּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד, הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּפְסוּלֵי עֵדוּת, וְכִדְרַבִּי נְחֶמְיָה.
דְּתַנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד — הַלֵּךְ אַחַר רוֹב דֵּעוֹת. וְעָשׂוּ שְׁתֵּי נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד כִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כֹּל הֵיכָא דַּאֲתָא עֵד אֶחָד כָּשֵׁר מֵעִיקָּרָא, אֲפִילּוּ מֵאָה נָשִׁים — כְּעֵד אֶחָד דָּמְיָין. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן דְּאָתְיָא אִשָּׁה מֵעִיקָּרָא.
וְתָרְצַהּ לִדְרַבִּי נְחֶמְיָה הָכִי: רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד — הַלֵּךְ אַחַר רוֹב דֵּעוֹת, וְעָשׂוּ שְׁתֵּי נָשִׁים בְּאִשָּׁה אַחַת — כִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד אֲבָל שְׁתֵּי נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד — כְּפַלְגָא וּפַלְגָא דָּמֵי.
צְרִיכָה גֵּט מִזֶּה וּמִזֶּה. בִּשְׁלָמָא מֵרִאשׁוֹן תִּבְעֵי גֵּט, אֶלָּא מִשֵּׁנִי אַמַּאי? זְנוּת בְּעָלְמָא הוּא!
אָמַר רַב הוּנָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ גֵּירַשׁ זֶה וְנָשָׂא זֶה, וְנִמְצֵאת אֵשֶׁת אִישׁ יוֹצְאָה בְּלָא גֵּט. אִי הָכִי, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: אָמְרוּ לָהּ ״מֵת בַּעְלִךְ״ וְנִתְקַדְּשָׁה, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ — מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ. הָתָם נָמֵי, נֵימָא: גֵּירַשׁ זֶה וְקִדֵּשׁ זֶה, וְנִמְצֵאת אֵשֶׁת אִישׁ יוֹצְאָה שֶׁלֹּא בַּגֵּט!
לְעוֹלָם בָּעֲיָא גֵּט. אִי הָכִי, נִמְצָא זֶה מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה! כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר, דְּאָמַר: מִן הַנִּשּׂוּאִין — אֲסוּרָה, מִן הָאֵירוּסִין — מוּתֶּרֶת.
הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אַף עַל פִּי