מסכת יבמות דף פ״ה עמוד ב׳

קנסו אותו כתובה כלומר לא קנסוה משאר כל הנשים. והאי דקנסוה רבנן לשניה כתובה כדי שלא תתעכב אצלו הוא דכיון דלא תיהוי לה כתובה מיניה שבקא ליה ונפקא אבל הכא לא צריך דממילא שבקא ליה דכיון דהוא נפסל על ידה יש קטטה ביניהם וכן כשהיא נפסלת על ידו:

זה הוא מרגילה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הוא מרגילה ומסיתה לינשא לו וזו שניה דכיון דלא איהי מיפסלא ולאו זרעה מיפסיל ולא מפסדה מידי בביאתו היא מרגילתו שהאשה רוצה להנשא יותר מן האיש:

איכא דאמר רבי קתני לה שנתן טעם לדבריו מפני שהן של תורה וקשה ליה והא חלוצה לכהן לאו דאורייתא אלא דרבנן כדאמר בי' יוחסין (קדושין עח.) מואשה גרושה מריבויא דוי"ו ומוקמינן לה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וקתני מתניתין דאית לה כתובה:

הדר אמר כיון דפסיל לה מתרומה דרבנן כו' והיינו דבר אחר דקאמר:

הא היא מרגלא ליה הואיל ואינה גרועה מחמתו טרחא ומהדרא לינשא לישראל כדי להעלות זרעה. ואע"ג דבנה נמי ממזר דקי"ל (לעיל יבמות דף עח.) הלך אחר פסולן אפילו הכי כיון דאיכא תקנתא לממזרים כר' טרפון דאמר בקידושין (דף סט.) יכולין ממזרים ליטהר טרחא ומינסבא לישראל:

ולרבי אליעזר דפליג עליה דרבי טרפון (שם) ואמר ממזר שנשא שפחה והוליד בן אינו נטהר מן הממזרות בשביל עבדותו והוה עבד וממזר הא כיון דליכא תקנתא לזרעה לא מהדרא למיפסל זרעיה דגברא לפי שהיא מקניטתו תמיד:

מחזיר גרושתו משניסת:

בעולה פנויה לכהן גדול עשה איכא בתולה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה ולאו דזונה ליכא הכא דאין זונה אלא הנבעלת ביאה אסורה:

ממזרת ונתינה איכא בינייהו שיכול לטהר את בניו ע"י שפחה ואע"פ שאין יכול לטהר את הנקבות כדאמר בסוף האומר בקידושין (דף סט.) במה תטהר את הנקבות סבורה היא שלא יקפיד כיון שיכול לטהר את הזכרים ואלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דמשמע דלא מרגלא ליה משום פסול זרעה שהם חללים אע"פ שבני ישראל מקוה טהרה לחללות ובנות ישראל מקוה טהרה לחללים לרבי דוסתאי ברבי ינאי (קדושין דף עז.) מכל מקום מקפיד הוא על בניו שאינם כהנים ויראה להרגילו:

ולרבי עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין הא לא מרגלא ליה הו"מ למימר דר' עקיבא כר' טרפון דאמר (שם דף סט.) ממזר נושא שפחה ואיכא בינייהו ממזרת ונתינה כדלעיל וא"ת ומאי קשיא ליה דלר"ע כיון דלא תפסי בה קידושין א"כ אינה אשתו ואין שייך לקונסו שיתן לה כתובה דאפילו גט לא בעיא מיניה כדאמר בהחולץ (לעיל יבמות דף מט. ושם) וי"ל דלאו משום כתובה ומזונות פריך אלא משום פירות ובלאות שאין לה להפסיד כיון דלא מרגלא ליה:

ולרבי מתיא בן חרש כו' הא לא מרגלא ליה פי' בקונטרס דניחא לה לשתות ברישא דלא ליפסלה לכהונה וקשה דכיון דגירשה לאו בת שתיה כדמוכח בסוף האשה רבה (לקמן יבמות צה. ושם) דקאמר מאי איריא בא עליה אפי' נתן לה גט נמי ואפי' אמר איני משקה נמי פי' דשוב אינה שותה ועוד קשיא לפי' הקונט' דמאי איריא דפריך לרבי מתיא בן חרש לרבנן נמי תיקשה דלא מרגלא ליה שרוצה לשתות תחלה להיות מותרת לכהונה דאם יבא עליה שוב לא ישקנה דלא הוי מנוקה מעון ואין המים בודקין אותה אלא יש לומר דלרבנן ניחא ליה דהא לאו בת שתיה היא כיון שגירשה אבל לרבי מתיא בן חרש שנעשית זונה לא מרגלא ליה אע"ג דבלאו הכי היתה פסולה לכהונה מונטמאה ועוד דגרושה היא ובתרומה נמי אסירא וקיימא שהיא זרה מכל מקום פסול של זנות גנאי הוא לה ולא מרגלא ליה ובפרק עשרה יוחסין (קדושין עז:) נמי חמיר ליה פסול של זנות טפי משאר איסורי כהונה הואיל ושם זנות פוסל בישראל ועוד לא מרגלא ליה משום דאיכא השתא תרי לאוי:

מאי בינייהו כלומר בין הני תרי לישני, ואם תאמר חלוצה איכא בינייהו דלמאן דאמר דאורייתא הא לאו דאורייתא ומפסדא לה, ולמאן דאמר מפני שהוא מרגילה הא הוא מרגיל לה ואית לה. יש לומר דלמאן דאמר מפני שהוא מרגילה משמע להו דלא תלי טעמא כלל בדאורייתא ובדרבנן, אלא עיקר טעמא שהוא מרגילה והיא מרגילתו, ואיכא דאורייתא דמפסדא לה לכתובה, ומשום הכי קא בעי היכי אשכחן דאורייתא ומפסדא לה משום שהיא מרגילתו, אי נמי איכא למימר דמאן דאמר אין דברי תורה צריכין חזוק סבר דחלוצה נמי אינה צריכה חזוק, דכיון דחלוצה מגרושה מרבינן לה הכי משמע להו לאינשי דחלוצה כגרושה ומיבדל בדילי מינה כגרושה כנ"ל.

ולר' אליעזר בן יעקב דאמר יש חלל מחייבי עשה הא לא מרגלא ליה. ואם תאמר לימא בעולת עצמו איכא בינייהו מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא, מאן דאמר הוא מרגילה הא היא מרגלא לה שאין הולד חלל, וכן היא עצמה אינה מתחללת כיון שסופה להיות בעולה תחתיו וכדמשמע בפרק הבא על יבמתו (לעיל יבמות ס, א). ויש לומר דרב דאמר התם בהבא על יבמתו (נט, ב) גבי בעולת עצמו מוציאה בגט לא פשיטא לן, אלא סלקא דעתך אמינא השתא דאם נשא נשוי דקתני התם לגמרי קאמר ומקיימה הואיל וסופה להיות בעולה תחתיו ויש לה כתובה כדאיתא התם הרמב"ן נר"ו. ולי נראה דאפילו לרב אינה אסורה לו דבר תורה, שאלו היתה אסורה לו משום בעולה אף היא, ולדה היה חלל לר' אליעזר בן יעקב שעושה חלל אפילו מחייב עשה, ומאי שנא בעולת עצמו ומאי שנא בעולת חברו זו וזו בעשה, וכבר כתבתי יותר מזה במקומו בפרק הבא על יבמתו בס"ד (נט, א ד"ה אילימא, ועיין רשב"א כתובות ל, א ד"ה איכא בשם ר"ח).

מחזיר ספק סוטתו איכא בינייהו כלומר, שהחזירה לביתו אחר שרחקה ובא עליה. קשיא ליה דהכא בין למר בין למר לית לה, דהא כיון שהחזירה ובא עליה שוב אינה שותה, כדקיימא לן (סוטה מז, ב) מדכתיב ונקה האיש מעון ודרשינן בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין מים בודקין את אשתו. וכיון דאינה שותה אינה נוטלת כתובתה. דהא קיימא לן כבית הלל דאמרי (שם כד, א) מתו עד שלא שתו כיון שאינן שותות אינן נוטלות כתובתה. (הזעצער: לכאורה צריך להיות כתובתן) ואם תאמר דהכא כיון שהחזירה ובא עליה הרי זו כאלו אין הבעל רוצה להשקותה שנוטלת כתובתה, אי נמי בשכתב לה כתובה אחרת אכתי קשיא לי מאי קא מקשינן ולר' מתיא בן חרש דאמר אפילו בא עליה בעלה בדרך עשאה זונה הא לא מרגלא ליה, ופרש"י ז"ל לא מרגלא ליה דניחא לה לשתות ברישא דלא ליפסלא מכהונה. ומאי קושיא דלמא נטמאה וניחא לה דלא תשתה כלל ומרגלא ליה כדי שיבא עליה ולא ישקנה.

אלא אמר מר בר רב אשי סוטה ודאי איכא בינייהו דלמאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא ואית לה ולמאן דאמר מפני שהוא מרגילה הא היא מרגלא ליה. דמשעה שזנתה נפסלה בין לכהונה בין לתרומה דבי נשא. ובדין הוא דלוקמה בספק סוטה ישראלית ובשגרשה והחזירה דההיא ודאי היא מרגלא ליה, דמשעה שגרשה נפסלה לכהונה ולתרומה דהא בת ישראל היא, אלא דניחא ליה טפי לאוקמה בסוטה ודאית. ופירש רש"י ז"ל (בד"ה סוטה ודאי) שאין הולד ממנה ממזר ואפילו לר' עקיבא כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות מט, ב) הכל מודים בבא על הסוטה ועל הנדה שאין הולד ממזר מפני שתופסין בה קדושין. ושמעינן מינה דולד סוטה מן הבעל כשר לגמרי ואפילו מדרבנן, שאלו היה ממזר מדבריהם בכי הא לא מרגלא ליה כדאמרינן לעיל גבי חליצה כיון דפסול זרעה מרבנן הוא מרגילה. וזה שלא כלשון ראשון של ר"ח ז"ל. אבל בלשון שני כתב ר"ח ז"ל שהולד כשר לקהל ומיהו אף ללשון שני משמע דהולד מזוהם לכהונה ודברי רש"י ז"ל נראין עיקר. דאם איתא דמזהמין את הולד הא לא מרגלא ליה.

הא מני ר"מ היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים דתניא כו' ופירש רש"י ז"ל דמדקתני תרומה לכהן ומעשר ללוי, משמע מעשר דומיא דתרומה מה תרומה אכילתה כנתינתה לכהן ולא לזר, אף מעשר ללוי אכילתו כנתינתו ללוי ולא לזר, דאי לאו הכי למאי קתני תרומה. ועוד מדקא מהדר ליה ר' אליעזר לשון התר מכלל דר"מ נמי באסור והתר קא מיירי. ואינו מחוור דאי מטעמא קמא מ"ש דמוקי לה כר"מ לימא ר' עקיבא היא דאיהו נמי הכי תנא כדתניא לקמן (יבמות פו, א) בברייתא, ואנן בכולי תלמודא אר' מאיר רמינן לה ולא אר' עקיבא כדאיתא התם ולעיל בריש פרק הערל (יבמות עד, א). ודקאמר נמי משום דמהדר ליה ר' אליעזר בלשון היתר, הא מקשינן בגמרא מתירו מכלל דאיכא מאן דאסר, ופרקינן אימא נותנו לכהן. אלמא משמע דלא דייקי לה מגופא דברייתא אלא דגמרא גמירי לה רב מרב עד משמו של ר"מ, וכדפירש נמי רב אחא בריה דרבא משמיה דגמרא טעמיה דר"מ ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דר"מ היא, הרמב"ן נר"ו (בד"ה הא).

א"ד ר' קתני לה וחליצה קא קשה ליה פירוש וכי קתני מעיקרא טעמא דדברי תורה צריכים חזוק משום אידך הוא דנקטי אי נמי דאף חליצה כיון דאמטולתא דגרושה נאסרה ועל אשה גרושה מאשה אסמכוה כדאיתא בפרק החולץ כדברי תורה היא שאין צריכי' חזוק ומשום דלא ליטעו בה וחזר ונתן בה טעם אחר וא"ת בלאו טעעא דחלוצה ק"ל יש בזה עוד טעם אחד נכון לחלק בין שנייה לאידך ולמה הוצרכו לומ' דחלוצה ק"ל וי"ל דאה"נ אלא אנן ה"ק דאפי' לגבי חלוצה דלא פסיל לה אלא מדרבנן שייך ה"ט בתרא. וי"מ דאי לאו משום חלוצה לא הוה נקט ליה שכבר הוא בכלל דבריו של רשב"א לפום פי' בתרא דלעיל:

גרסת רוב הספרי' מאי בנייהו ויש בפי' דה"ק מאי איכא בין הני תרי לישני ויש גורסי' מאי איכא בין ר' לרשב"א פי' למאי דאמרי ד"ה רשב"א א"ל ושתי הגרסאות עולות לענין א' וא"ת והא איכא חלוצ' בינייהו וי"ל דס"ל דחלוצה היא כגרושה דאורייתא כדכתיב לעיל ויש לפרש. דהאי מאי בינייהו אינו לשון שאלה אלא לשון בירור ויש כיוצא בזה בתלמוד. כיון דאיכא תקנת' לממזרת כר' טרפון פי' שמכשיר בניה דבנה ממזר נושא שפחה ויהא הולד עבד וישחררנו ויהא בן חורין. וא"ת וכיון דבניה מיהת ממזרי' היאך מתרצת מפני שיש תקנה לבני בניה י"ל דאיידי דאית לגופה שבח כשנשאת בנושא ישראל לא חיישא לבניה הואיל ויש לבניהם תקנה. הא דפרכי' מר"ע ואפי' שאין הלכה כמותו שקלא וטריא בעלמ' הוא למימרא דאיכא בנייהו לד"ה ולא אתיא הא דר' ורשב"א דלא כשום תנא:

ולרבי אלעזר בן יעקב דאמ' יש חלל מחייבי עשה הא לא מרגל' ליה פי' שהרי יהיו פסולי' לעבודה שהם חללי' וא"ת והרי יטהרו בני בניה דבנות ישראל מקוה לחללי' וי"ל דסוף סוף היא לא מוטהרא שתהא חללה ושמעי מהכא דלרבנן כשם שאין הזרע חלל מחייבי עשה כך היא אינה נעשת חללה כלל ואפי' מדרבנן דאי לא הא לא מרגלא ליה כדאמרי' לעיל גבי חלוצה דרבנן ובודאי דאי משום פסולה דגופא בלחוד לא מרגלא ליה כיון דאית לה נשואי בעלמא בכשרות גמור ואלו מדאורית' פשיטא שאינה נעשית חללה דהא חלול דיד' בחלול זרעה כתיב דקרא דלא יחלל זרעו לרבנן לא קאי אלא על חייבי לאוין:

והקשה רבי' הרמב"ן ז"ל ולימא בעולת עצמו איכ' בנייהו דאפי' לר' אליעזר בן יעקב אינה נעשית חללה כלל כיון שסופה להיות בעולה תחתיו וא"ה אסור לקיימה כדאמר בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ז) ומוציאה בגט ותי' דהא לא קים לן דדילמא אי נשא נשוי לגמרי כדאית' התם אליבא דרב אשי ואין זה מספיק דמ"מ לפרוך אליבא דר' הונא אמר רב מיהת דהכין אורחא דתלמודא בעלמא אבל י"ל דלרב הונא אמר רב את"ל דמוציאה בגט מדאוריית' קאמ' ולא אמ' סופה להיות בעולה תחתיו ואת"ל דמוציאה בגט מדרבנן קאמ' הא ליכא למימר הכא דלמ"ד דאורית' הא נמי דאורית' ומדרבנן הוא ואין לה כתובה:

ומחזיר ספק סוטתו איכא בנייהו פי' לא שגירשה והחזיר' שא"כ היכי שייך בה דר' מתיא בן חרש דבסמוך אלא לומ' שהחזיקה לו אחר שריחקה והיתה טמאה לו ומיירי נמי כשבא עליה כדמוכח מההיא דמייתי עלה למ"ד דאוריתא הא נמי איסורה דאוריתא ויש לה כתובה דדברי תורה אינם צריכי' חזוק והקשו רבותי' ז"ל היאך יהא לה כתובה דכיון שבא עליה אינה שותה שאין האיש מנוקה מעון וכל שאינה שותה אין לה כתובה כדאמרי' ב"ד מתנה עליהם מתוך שאין שותות אינן נוטלות כתובה ותירץ כגון שחזר וכתב לה כתובה אחרת ונ"ל שאין צריך לזה דהתם הוא שמתו הבעלי' מחמת האונס שלהם לא שותות אבל הכא כי הוא ברצונו החזירה ומנע אותה מלשתות אין לה להפסיד כתובה:

מ"ד מפני שמרגילה זו היא מרגילתו פי' כי מפני חזרה זו אינה נפסלת לתרומה ואדרבא משעת סתירה נפסלת לתרומה מה שלא היתה נפסלת מפני ביאה זו עשאה זונה פי' וכיון דכן הא לא מרגלא ליה ויש לה כתובה פרש"י ז"ל דניחא ליה לשתות ברישא דלא פסלה מן הכהונה והקשו עליו ודילמא נטמאה וניחא לה דלא תשתי ומרגלא כדי שיבא עליה דשוב לא תשתה וי"ל דהכא כיון שהחזירה חזקה אינו רוקק בכוס ושותהו ומפני שנתברר לו שהיא טהורה עשה כן וכיון דכן כ"ש דקים ליה וניחא לה לשתות:

סוטה ודאית איכא בנייהו פי' שהחזירה ובא עליה פי' דמשעה שזנתה נפסלה לכהונה לגמרי ואין עליה תוספת פסול בביאה זו של בעלה הילכך מרגילתו וא"ת ולוקמא דהא בת ישראל הי' וי"ל דניחא ליה טפי לאוקומא בסוט' ודאית ובלא גרושין. ה"נ רש"י ז"ל ולר"ע הא לא מרגל' ליה שהרי הולד ממזר מחייבי לאוין ואמרי' אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ותימא הא אמרי' בפ' החולץ הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר ושמעי' מהכא דאפי' מזוהם לכהונה לא הוי כדברי ר"ח ז"ל שאם לא כן לא היתה מרגילתו וכדאמר לעיל גבי חלוצה:

בת ישראל מאורסת ללוי לא תאכל במעשר ראשון הוינן בה וזרה מי לא אכל' במעשר אר"נ אמר שמואל הא מני ר' מאיר היא דאמ' מעשר ראשון אסור לזרים דתני' תרומ' לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי ר"מ פירש"י ז"ל קתני מעשר א' ללוי דומי' דתרומה לכהן שהיא אסורה לזרים באכילה דאי לא למה ליה למתני תרומה לכהן פשיטא אלא ודאי לדומיא נקטיה ועוד דמדקא מהדר ליה ר' אליעזר לשון התר מכלל דר"מ נמי בהתר ואיסור קא מיירי והק' עליו בתוספות דמאי דקא' מר"ן ז"ל דומיא דתרומה קנקיט לה א"כ ר"ע דנקט האי לישנא גופיה לק' בברייתא נימא דס"ל דמעשר אסור לזרים ואלו בכולי' תלמודא לא תליא האי סברא אלא בר"מ בלחוד ודקאמר מר"ן ז"ל מלשון התר שתפס ר' אלעזר א"כ ה"ל למידק מכלל דר"מ אסור לכהן כדדייק תלמודא והיכי דייקי מיניה איסור לישנא בלחוד ועוד דההוא לישנא הא פרכי' תלמודא ואמר דלאו דוקא הוא משום איסור אכילה ואימא נותנו ולפי' לא דייקי לה מלישנא דר"מ כלל אלא דהכי גמירי לה כל חד מרבו עד ר"מ דס"ל מעשר ראשון אסור לזרים והא דתניא מעשר ראשון ללוי בין לנתינה בין לאכיל' קאמר וכדאמרי' בסמוך דגמירי טעמא דמילתא מיניה כדאמרי' אמר רב אחא בריה דרבא משמיה דגמרא פרש"י ז"ל שקבלו כן איש מפי איש עד מפיו של ר"מ ואין ספק דכיון שקבלו ממנו טעמו של דבר שקבלו ממנו דבר עצמו וזה פשוט:

ומאי איכא בין טעמיה דרבי לטעמיה דר' שמעון בן אלעזר אמר רב חסדא ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו ואין גורסין בה ובת ישראל לנתין ולממזר לרבי דאמר דברי תורה אין צריכין חזוק אית לה ולר' שמעון לית לה דהא איהי מרגלא ליה שהרי אינה מפסדת כלום ורוצה היא להביא זרע ממקום כשר אע"פ שבנה ממזר שהרי הולך אחר הפגום מכל מקום יש לו טהרה בנשואי שפחה וקא בעי ולר' אליעזר דאמר התם אין לו תקנה בנשואי שפחה אלא אם נשא שפחה הרי זה ולד ממזר הרי אין זו מרגילתו שהאשה אין יצרה תוקפה כל כך שלא תחוש לפסול זרעה ואם כן מאי בינייהו ואמר רב יוסף מחזיר גרושתו משנשאת איכא בינייהו מאן דאמר דאוריתא לא צריך חזוק הא נמי דאוריתא ואית לה מאן דאמר מפני שהוא מרגילה הא איהי מרגלא ליה שאינה מפסדת כלום דאי משום דאיהי מיפסלא הא פסילא וקיימא מדין גרושה ומשום זרעה ליכא שהרי זרעה כשר דהיא תועבה ואין בניה תועבין וקא בעי ולר' עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין הא נמי לא מרגלא ליה ואית לה ומאי בינייהו ואמר רב פפא בעולה לכהן גדול איכא בינייהו מאן דאמר דאוריתא אית לה מאן דאמר זו היא מרגילתו הא נמי היא מרגלא ליה דאי משום דידה הרי יש בה צד שאינה חללה שהרי כהן גדול שבעל את הבעולה בלא נשואין לא עשאה חללה כמו שהתבאר במקומו וזרעה כשר דאין חלל מחייבי עשה וקא בעי ולר' אליעזר בן יעקב דאמר יש חלל מחייבי עשה הא נמי לא מרגלא ליה ומאי בינייהו ואמר רב אשי מחזיר ספק סוטה איכא בינייהו כגון שקנא לה ונסתרה ולא רצה להשקותה והחזירה אחר שריחקה דאיכא איסורא דאוריתא כדכתיב אחרי אשר הוטמאה ודרשו בו לרבות סוטה שנסתרה דלרבי הא נמי דאוריתא ואית לה הואיל והיא רצת לשתות והוא אינו רוצה להשקותה למאן דאמר זו מרגילה הא איהי מרגלא ליה שהרי אינה מפסדת כלום שהרי היא אינה מתחללת בביאתו וולדה כשר אף לדעת ר' עקיבא שהיה אומר יש ממזר מחייבי לאוין שהרי הכל מודים בבא על הסוטה שהולד כשר ולית לה וקא בעי ולר' מתיא בן חרש דאמר אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה ונתחללה הא לא מרגלא ליה ומאי בינייהו ותירץ איכא בינייהו סוטה ודאית ר"ל שנטמאה בעדים והחזירה ר"ל החזירה לאחר שריחקה שלא גירשה או שגירשה והחזירה למאן דאמר דאוריתא הא נמי דאוריתא היא ואית לה אחר שהוא רוצה לקיימה כמו שביארנו במשנה למאן דאמר מרגילה הא נמי היא מרגלא ליה דהא לא מפסדא מידי דאי משום דידה שנבעלה לו בעבירה הרי פסולה ועומדת היא מצד זנותה ואי משום ולדה הרי ולדה כשר שהרי אף ר' עקיבא מודה בבא על הסוטה שהולד כשר כמו שהתבאר ולמדת שולד סוטה כשר אפילו מדברי סופרים שאם כן היה לנו לומר כיון דפסיל זרעה מדרבנן לא מרגלא ליה כדכתיבנא בחלוצה:

זהו ביאורה של שמועה דרך קצרה והלכה כרבי הילכך כל חייבי לאוין במשמע ליתן כתובה הן אלמנה לכהן גדול הן גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הן ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין ולממזר הן מחזיר גרושה משנשאת הן ספק סוטה הן סוטה ודאית כמו שכתבנו במשנה ושאר הדברים הנזכרים לר' אליעזר בעבד שנשא שפחה ולר' עקיבא בממזר שבחייבי לאוין ולר' אליעזר בן יעקב בחייבי עשה לר' מתיא בן חרש בהלך בעלה להשקותה כלם אין הלכה כאחד מהם חוץ מר' אליעזר בן יעקב שיש פוסקים כמותו לומר שיש חלל מחייבי עשה כמו שהתבאר ושמא תאמר הרי בהלך בעלה למדינת הים ונשאת ובא בעלה אמרו שאין לה כתובה והיאך תאמר שסוטה ודאית יש לה כתובה התם הוא דקנסינן לה משום דנשאת וכן אם תאמר בעוברת על דת שהפסידה כתובתה מחשד זנות לבד אע"פ שלא נתברר התם נמי הואיל וחציפא כולי האי ורוצה להוציאה אין לה כתובה ואנן כי אמרינן דאית לה כתובה כד בעי לקיומה קאמרינן כמו שביארנו במשנה:

המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר בת ישראל מאורסת לכהן מעוברת מכהן שומרת יבם לכהן וכן בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה בת ישראל מאורסת ללוי מעוברת מלוי שומרת יבם ללוי וכן בת לוי לישראל לא תאכל במעשר בת לוי מאורסת לכהן מעוברת מכהן שומרת יבם לכהן וכן בת כהן ללוי לא יאכלו לא בתרומה ולא במעשר בת ישראל שנשאת לכהן תאכל בתרומה מת ולה ממנו בן תאכל בתרומה נשאת ללוי תאכל במעשר מת ולה ממנו בן תאכל במעשר נשאת לישראל לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר מת בנה מישראל תאכל במעשר מלוי תאכל בתרומה מת בנה מכהן לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר אמר הר"ם כבר התבאר שהעובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין ואלו המשניות הם דעת ר' מאיר שאמר מעשר ראשון אסור לזרים אמנם הנראה מהתלמוד שמעשר ראשון מותר לזרים ואמר ר' מאיר הנה בבת כהן ללוי לא תאכל בתרומה ולא במעשר אמנם ירצה בו אין חולקין לה מעשר בבית הגרנות גזרה משום גרושה בת ישראל אשר לא תאכל בתרומה אצל ר' מאיר אחר שנתגרשה מהלוי וכאשר חלקה בבית הגרנות והיא עם הלוי לא ידע האדם שמפני נשואיה תאכל ויחשבוה לויה ולזה לא תחלוק אשה אצלו בבית הגרנות כלל תהיה לויה או כהנת משום גרושת בת ישראל ואמרו הנה מגורשת ובן אין לו היתה נשואה בת לוי לכהן אך בת כהן ללוי אין חולקין לה בבית הגרנות ואמנם אמר מאורסת לאמרו במה שקדם בבת ישראל לכהן מאורסת לכהן אשר היא מאורסת באמת לפיכך אם היתה נשואה תאכל בת ישראל שנשאת לכהן וכו' פי' כל מה שיהיה עם הישראלית זרע מכהן לפי מה שהתבאר בפרק השביעי היא תאכל בתרומה וחזה ושוק וכן בארו בתרומת הקדשים במורם מן הקדשים:

משנה בת כהן שנשאת לישראל לא תאכל בתרומה מת ולה ממנו בן לא תאכל בתרומה נשאת ללוי תאכל במעשר מת ולה ממנו בן תאכל במעשר נשאת לכהן תאכל בתרומה מת ולה ממנו בן תאכל בתרומה מת בנה מכהן לא תאכל בתרומה מלוי לא תאכל במעשר מת בנה מישראל חוזרת לבית אביה על זו נאמר ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל אמר הר"ם פי' אמר השם מלחם ולא כל לחם ובאה הקבלה [ראה בפיה"מ הנדפס] שמעשר ראשון מותר לזרים:

אמר המאירי בת ישראל המאורסת לכהן או שמעוברת מכהן או ששומרת יבם לכהן וכן בת כהן לישראל ר"ל המאורסת לישראל או שומרת יבם ישראל או מעוברת מישראל אינה אוכלת בתרומה שהעובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין כמו שביארנו בפרק אלמנה וכן הלכה אבל מה שאמר אחר כן שבת ישראל מאורסת ללוי או מעוברת מלוי או שומרת יבם ללוי וכן בת לוי לישראל לא תאכל במעשר אינה אלא לדעת ר' מאיר שאוסר מעשר ראשון לזרים ודינו כתרומה לגמרי לאיסור אכילה דיליף מעשר מתרומה מדכתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה הקיש מעשר לתרומה לאיסור אכילה אלא שמודה שאין באכילתו במזיד מיתה ולא בשוגג חומש דרחמנא מיעטיה מדכתיב בתרומה גבי מזיד ומתו בו כי יחללוהו ובשוגג ויסף חמשיתו עליו בו ולא במעשר עליו ולא על המעשר ומכל מקום לדעת חכמים מותר הוא לזרים ולא הוקש לתרומה אלא ללמד שטובל כתרומה ר"ל שלא יצא הכרי מידי טבלו אע"פ שהורמה תרומה גדולה עד שיורם ממנו מעשר ראשון והלכה כחכמים ואחר שכן כל אלו אוכלות במעשר דהא זרה גופה אכלה ומה שאמר אחר כן בת לוי מאורסת לכהן מעוברת מכהן שומרת יבם לכהן וכן בת כהן ללוי שאינה אוכלת ודאי קשה לפרש שאם לרבנן הרי אף זרה אוכלת ואם לר' מאיר במעשר מיהא תיכול שהרי מעשר אף לר' מאיר מותר לכהנים וכמו שאמרו בגמרא ר' אליעזר מתירו אף לכהן ושאלו בה ומי איכא מאן דאסר ואם כן תיכול ממה נפשך אי משום אב אי משום בעל ותירצו בגמרא אמר רב ששת מאי אינה אוכלת דקתני אינה נותנת רשות לתרום מעשר של ארוסה ר"ל להוציא ממנו תרומת מעשר שבו ומשום דהוה ליה כתורם שלא מדעת ואם כן מתניתין אפילו תימא רבנן היא ודקתני בת ישראל המאורסת ללוי כו' לא תאכל במעשר פירושו אינה נותנת רשות לשלוחה לתרום תרומת מעשר שבו והיינו דקאמר אינה אוכלת דהא לדברי הכל אינו מותר עד שיופרש ממנו תרומת מעשר וכן בכלם ושמא תאמר אם כן אף בבת לוי המאורסת ללוי כן מפני תרומת מעשר שבו ושהיא אינה נותנת רשות לתרום אין הכי נמי ואיידי דתנא לגבי אכילה ודאית בת ישראל המאורסת לכהן תנא נמי בת ישראל המאורסת ללוי הא בת ישראל הנשואה ללוי נותנת רשות שלא מדעת בעלה וכן הלכה וכן בתרומה וכל שכן שהיא בעצמה תורמת ומכל מקום דוקא על מה שהיא אוכלת אבל לא על הכל אלא אם כן לעיסתה וכמו שנותנת רשות נותנתו אף לתרום מן הרעה על היפה וכן פירשוה בדרך אחרת דהאי דקאמר אינה אוכלת במעשר פירושו שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות בלא בעלה וזו ודאי אף בנשואה כן אלא דאיידי דנקט לגבי אכילה ארוסה תנא נמי הכא ארוסה ולא סוף דבר לדעת האומר שזה שאין חולקין לאשה תרומה בגורן בלא בעלה משום יחוד הוא אלא אף לדעת האומר שאין הטעם אלא מגזירת גרושה ר"ל שמא יגרשנה הכהן ואין הכל יודעין בגירושיה ונמצאו נותנין תרומה לזרה ובבת לוי המאורסת לכהן או בת כהן המאורסת ללוי ליכא למיגזר דהא אי נמי מגרש לה שפיר קא אכלה מכל מקום גזירה משום גרושה בת ישראל דהא בתרומה נמי אף בבת כהן לכהן גזרינן כדאיתה בפרק נושאין:

ולענין פסק לענין מעשר חולקין וליכא למיגזר דהא אי נמי זרה היא מציא למיכל כל שתפריש תרומת מעשר שבו ולענין תרומה אין חולקין אי משום גזירת תרומה אי משום יחוד דתרויהו הילכתא נינהו:

בת ישראל שנשאת לכהן אוכלת בתרומה בשביל בעלה שהרי קנין כספו הוא מת הבעל כל שיש לה ממנו זרע תאכל בתרומה בשביל הזרע שנאמר ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו בלחמו:

נשאת ללוי אוכלת במעשר בשביל בעלה אף לדעת ר' מאיר שהרי הוקש לתרומה וכן אם מת ולה ממנו בן תאכל במעשר בשביל בנה ולרבנן מיהא זו לא הוצרכה דהא אפילו זרה אכלה ומכל מקום יש לפרשה אף לדעת חכמים ובזו שנשאת לכהן שמת הכהן ויש לה זרע ממנו וקאמר שאם נשאת אחר כן ללוי אינה אוכלת בתרומה ואמר תאכל במעשר ללמד שלא תאכל בתרומה אע"פ שזרעה מכהן קיים ואף לכשמת בעלה השני אם יש לה זרע ממנו אותו זרע פוסלה מן התרומה אע"פ שזרעה מכהן קיים וכן אם נשאת זו שמת בעלה הכהן ושיש לה זרע ממנו לישראל לא תאכל בתרומה ולא במעשר לדעת ר' מאיר ואפילו מת בעלה השני כל שיש לה ממנו בן לא תאכל בתרומה אע"פ שזרעה מכהן קיים וכן במעשר אליבא דר' מאיר:

תוס' בד"ה ממזרת ונתינה איכא כו' ואלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דמשמע דלא מרגלא ליה משום פסול זרעה כו' עכ"ל ולפי דרך התוס' שכתבו לקמן לחד תירוצא אהא דאמרינן ולר' מתיא דאמר אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה כו' הא דלא מרגלא ליה היינו משום דאיכא תרי לאוין (ג) ה"נ איכא למימר הכא באלמנה לכ"ג גרושה כו' דלא מרגלא ליה משום פסול דידה גופה שנעשית חללה בביאתו ואיכא השתא תרי לאוין אלא דניחא להו לפרש הכא משום פסול זרעה לתירוץ ראשון של התוס' דלקמן ולפרש"י דמשמע דאינה חוששת להרגילו משום תרי לאוין:

בד"ה ולר' עקיבא דאמר יש ממזר כו' וא"ת ומאי קשיא ליה דלר"ע כיון דלא תפסי בה קדושין כו' וי"ל דלאו משום כתובה ומזונות פריך כו' עכ"ל וגופה דברייתא דקתני לכ"ע באלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט דיש להן כתובה ומזונות אע"ג דהוי חייבי לאוין מצי אתיא כר' עקיבא לר' סימאי דמודה ר' עקיבא באלמנה לכ"ג גרושה כו' דאין הולד ממזר מדכתיב לא יחלל חילולין הוא עושה כו' ושפיר תפסי בהו קדושין וק"ל:

בד"ה ולר' מתיא כו' וקשה כיון דגירשה לאו בת שתייה היא כו' עכ"ל יש מקשים אמאי לא תקשי להו לפרש"י דהיאך ניחא לשתות ברישא דלא ליפסלה לכהונה כיון דגרושה היא ופסולה לכהונה וי"ל דאיכא למימר דאיירי בבת כהן דמשום דגרושה היא אינה פסולה בתרומת אביה ולהכי ניחא לה לשתות ברישא והתוס' שכתבו לקמן ועוד דגרושה היא ובתרומה נמי אסירא וקיימא שהיא זרה כו' (ד) היינו משום דניחא להו לאוקמי אפילו בבת ישראל כיון דע"כ משום קושיא דפסולה לכהונה מונטמאה הוצרכו לפרש דפסול של זנות חמיר לה טפי א"נ דאיכא ב' לאוין ודו"ק:

ד"ה ממזרת ונתינה איכא בינייהו וכו' עד מ"מ מקפיד הוא על בניו וכו'. ר"ל אע"פ שלבנות יש תקנה ר"ל שהבנות הן מהבן הן מהבת יכולין ליטהר שהבן החלל נושא בת ישראל ואז בתו כשרה לכהונה וכן הבת נושאת את ישראל מ"מ בנו ובן בנו נשארין בחללותן ואינם כהנים ולכך היא יראה להרגילו:

ד"ה ולר' מתיא וכו' עד וקשה דכיון דגירשה לאו בת שתיה היא וכו'. והא דלא הקשו התוס' על פרש"י דפי' דלא מרגילה ליה משום דניחא לה לשתות ברישא דלא ליפסלה לכהונה והא פסולה ועומדת היא משום גרושה משום די"ל דניחא לה לשתות ברישא כדי שלא יתוסף עליה עוד פסול שני ומשום ונטמאה ולכך לא מרגלה ליה דאחר שיבא עליה לא תהא ראויה לשתיה לכך הקשו התוס' הא בלאו הכי אינה ראויה לשתות כיון דגירשה:

ועוד קשיא וכו' לרבנן נמי ר"ל לפי סברת רש"י דפירש דהביאה שיבא עליה תגרום שלא תהיה ראויה לשתיה ככל סוטה דעלמא לרבנן נמי אע"פ שלא ס"ל בסוטה דעלמא שנעשית זונה בבא עליה בעלה מ"מ מודים שאין ראויה עוד לשתיה מטעם שאין האיש מנוקה מעון לכך פירשו התוס' דאין כוונת המקשן דמקשה מר' מתיא בן חרש דלא מרגילה משום דלא תהא ראויה לשתיה ותהא נמי אסורה משום ונטמאה דהא בלאו הכי אינה ראויה לשתיה אלא משום שניתוסף עליה ג"כ איסור דזונה כן הוא המשך דברי התוס' בדבור זה:

גמרא ולרע"ק דאמר יש ממזר מחייבי לאוין (הא לא מרגלא ליה) תימא הא הנ"מ בפשוטו בממזר לממזרת וגירשה והחזירה משנשאת דלמ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ולמ"ד מפני שמרגילה הא בזה מרגילה לו, דהא בלא"ה כל בניו ממזרים: