דף ביאור
מסכת יבמות דף ע״ט עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף ע״ט עמוד א׳
מסכת יבמות דף ע״ט עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־421 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
תריסר ירחי שתא לאו דוקא דהא קרוב לתלתין שנין הוא שהרי סוף שנותיו של דוד היה אלא לפי שאין דרך כבוד לספוד אחר יב"ח אחר שנתקבלו תנחומין על המת כדאמר במועד קטן (דף כא:):
אין לנו לתבוע לשאול ולביתו לא כסף ולא זהב כי אם נפשות ואין לנו להמית בשאר ישראל כי אם בזרעו:
והוקענום תלייה:
באומה זו ישראל:
הרחמנים כו' והני גבעונים כיון דלא מרחמי אינן ראויין לידבק בהן מיד גזר עליהן דוד לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה:
ויחמול המלך ואי בארון תליא מילתא כיון דלא קלטו ארון מהו חמלתו של דוד. ומשני שלא העבירו:
וכי משוא פנים יש בדבר וכי היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות היה לו להעביר את כולן:
ואכתי משוא פנים יש בדבר הואיל וקלטו ארון לא היה לו להמית אחר תחתיו:
ועוד 8 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 79a · Sefaria · CC0
תוספות
ארמוני ומפיבושת אותו מפיבושת היה בן שאול ואמר ר"ת דהוא היה רבו של דוד דאמר בפרק קמא דברכות (דף ד. ושם) שהיה מבייש פני דוד בהלכה וגרס התם דלא מפיבושת שמו אלא איש בעל שמו כי מפיבושת בן שאול נקרא איש בעל בדברי הימים ולא כמה שכתוב בספרים איש בושת שמו דלא מצינו בשום מקום איש בושת שנקרא מפיבושת ואיש בושת נהרג בתחלת מלכות בית דוד קודם מעשה הגבעונים דליכא למימר דמפיבושת בנו של יהונתן היה רבו של דוד דאותו לא מצינו בשום מקום שנקרא לא איש בושת ולא איש בעל וא"ת ולמה לא חלק לו כבוד לרבו לבקש עליו רחמים שלא יקלטנו הארון וי"ל דשמא בקש ולא נענה:
ותטהו לה אל הצור אומר במדרש אל הצור שהצדיקה עליו הדין ואמרה הצור תמים פעלו:
דונגר גרסי' מדת שכירות דדון לשון מדה כדאמר בבבא בתרא (דף צ:) וקרו ליה דון פפא:
ונתינים דוד גזר עליהן בריש שמעתין פי' בקונטרס שגזר עליהן חתנות וכדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה וגו' כלומר אין ראויין להדבק בישראל והשתא פריך דמשה גזר עליהן עבדות ואסור משום לא יהיה קדש ומשני דמשה לא גזר אלא לההוא דרא ויהושע בזמן שבהמ"ק קיים ומצינו למימר דלא נאסרו בשום פעם משום לא יהיה קדש כיון דלא גזר עליהן עבדות אף בזמן שאין בית המקדש קיים ודוד גזר עליהן חתנות ולא שעבדם לכולהו דרי ואתי שפיר הא דאין בנתינים תורת עבדים דתנן באלו נערות (כתובות דף כט. ושם) דהבא על הנתינה יש לה קנס ואילו בבא על השפחה תנן דאין לה קנס ואומר בירושלמי אפי' משומרת שלא נבעלה ועוד דאם יש בהם תורת עבדות ליתסרו חרורי בנתיני דמשוחרר אסור בשפחה כדאמר בחציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אין יכול ובפרק עשרה יוחסין (קידושין דף סט.) קאמר דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה ועוד יש לפרש דהכי פריך ולא עבדות ממש משה גזר עליהן ומסתמא גזר נמי שלא יתחתנו בהם דאין נכון שיתחתנו בהם כיון דנראין כעבדים ודוד נמי נוכל לומר דגזר עליהן עבדות כדי שלא יתחתנו בהם והשתא פריך שפיר דמשה גזר עליהן וניחא השתא הא דקאמר בימי ר' בקשו להתיר נתינים להפקיע שעבוד מהם ועל ידי כן יהיה מותר להתחתן בהם ומסיק דחלק מזבח מי יתיר וכיון דאישתייר בהן שעבוד של חלק מזבח אין הגון לידבק בהם ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר ואם היו מפקיעין חלק עדה היו מותרים לגמרי ושוב לא יחול שום עבדות של חלק מזבח אפילו לכשיבנה ואין נראה לרבינו תם דמדאורייתא אסירי בלאו דלא תתחתן כדמסיק רבא לעיל (יבמות דף עו.) דבגירותן אית להו חתנות ותנן (מכות דף יג.) ואלו הן הלוקין הבא על הממזרת ועל הנתינה ומיהו איכא למימר דנתינה אגב שיטפא דממזרת נקטה וכן צריך לומר למאי דהוה בעי רבא למימר דבגירותן לית להו חתנות דבכל דוכתא איירי בגירות גבי קנס ובעשרה יוחסין (קידושין סט.) במתניתין ונראה לרבינו תם דדוד גזר עליהם שעבוד והא דקאמר לעיל ראוי להדבק עם ישראל היינו להיות בני חורין כמותן אבל חתנות אסור מדאורייתא והא דקאמר בימי רבי בקשו להתיר נתינים לא להתחתן בהם אלא להפקיע עבודתם ואמר להם רבי חלק מזבח מי יתיר הלכך אין לנו להתיר אפילו חלקנו שלא ישתכח חלק מזבח ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר ממילא בלא שום התרה ואם היה מופקע מהם שעבוד לגמרי שוב לא היה חל עוד עליהן וא"ת וכיון דנתיני אסירי מדאורייתא מלא תתחתן מאי שנא דמשוחרר מותר בהן ובשפחה אסור משום לא יהיה קדש וי"ל דלאו דלא תתחתן איכא למילף משאר פסולי קהל כגון ממזר עמוני ומואבי דשרו בקהל גרים אבל לאו דלא יהיה קדש לא שייך למילף דהא לא תפסי קדושין בשפחה ולא הוי דומיא דשאר פסולים ואם תאמר ומ"ש דממזר מותר בשפחה דתנן בהאומר בקידושין (דף סט.) ממזר נושא שפחה אפי' לכתחלה כדמוכח התם בגמרא ואמר ר"ת דלא שייך לא יהיה קדש בממזר דעיקרו בא מקדישות מאיסור דלא תפסי בו קידושין ואין להאריך:
Tosafot on Yevamot 79a · Sefaria
רשב"א
מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים והא דאמרינן (לעיל יבמות עו, א) לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, היינו בית דין מומחה, אבל אלו נתגיירו בבית דין הדיוטות וכיון שנתגיירו חשו להן כדקיימא לן כולם גרים הם כדאיתא בפרק כיצד (לעיל יבמות כד, ב) גמ' הנטען מן השפחה ונתגיירה. וכזה כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פי"ג הט"ו וכדברי המגיד משנה שם. ועיין כסף משנה שם).
Rashba on Yevamot 79a · Sefaria
ריטב"א
וכי משוא פני' יש להצילו מדיני נפשות אם הוא חייב שיתחייב אחר במקומו. והכתי' לא יומתו אבות על בני' ובני' לא יומתו על אבות והיאך הסכימה שכינה כשקלטם הארון להרגם ולעקור מצוה זו ומהדרי' מוטב שתעקר אות א' מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא פי' שכל הוראת שעה ולמגדר מילת' שרי וב"ד מכין ועונשי' שלא מן התורה ואין זו עקירה ממש אלא שתעקר לפי ראות בני אדם קאמר והא דאמרי' אות א' לאו דוקא דהא מקרא מלא עקרינן א"נ משום דלא עקרינן למ"ד אלף דבני' לא יומתו על אבות והאלף היא מאותיות הספר שאינה נהגות:
ואין ספק כי שבעה אלו שקלטם ארון חייבי מיתה היו מצד אחר ולכן נתגלגל' להם חובה עכשיו יותר משאר זרעו של שאול ומשום דלא ידיע חובם קרי ליה עקירה שאין להעניש אלא על הנגלות:
פשטו ידיהם בגרי' גרורי' פי' כשירדו לחייהם ונטלו פרנסתן מעלה הכתוב כאלו הרגם כדאית' לעיל:
מיד נתוספו על ישראל מאה וחמישים אלף גרים והקשו רז"ל והא אמרינן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה ותירצו דהללו בב"ד הדיוטות נתגיירו וק"ל דבדיעבד כלם גרים כדאית' בפ' כיצד ומסתברא דקושיא מעיקר' ליתא לההוא שלא קבלו גרים בימי דוד ובימי שלמה היינו בסתם דמסתמא אינם עושי' אלא מפני פחד מלחמת דוד או לשלחן מלכים ועושר שלמה אבל באלו הדברים הוכיחו שנתגיירו מפני מה שראו בזה קדושת התורה ויושר חוקיה ומשפטיה ולכן קבלום:
Ritva on Yevamot 79a · Sefaria
מאירי
ממדות הראויות לישראל הוא שיהו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים וכל שאין בו סימנין הללו ראוי לחוש ולהתרחק ממנו כפי היכולת:
אע"פ שלא ניתנה רשות לעקור דבר מן התורה אפילו באצבע קטנה מכל מקום להוראת שעה מותר הרי שדוד בשעת המגפה התיר שבעה בני שאול לגבעונים להסיר המגפה אע"פ שכתוב לא יומתו אבות על בנים אמר מוטב שתעקר אות אחת ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא להיות האומות אומרות כמה פחותה אומה זו שנוטלים מזונות מבני אדם ואינם מענישים בכך וכן העמידום על העץ מתחלת הקציר עד נתך מים עליהם אע"פ שכתוב לא תלין נבלתו על העץ מפני שאמר מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא להיות האומות אומרות כמה ראוי לידבק באומה זו:
Meiri on Yevamot 79a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה ונתינים דוד גזר כו' ועוד יש לפרש דהכי פריך משה גזר עליהן עבדות ולא עבדות ממש כו' עכ"ל כן הוא בקצת נוסחאות בתוס' וכצ"ל וכן הוא בתוס' בר"פ אלו נערות דלא עבדות ממש גזרו עליהם דאם לא כן לא יתיישב ההוא דהבא על הנתינה יש לה קנס וההיא דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה והוצרכו להך פירושא דלפי' קמא שכתבו לפ"ה דדוד לא גזר אלא חתנות קשיא דהיאך קאמר דבימי רבי באו להתיר נתינים הא אין ב"ד מבטל דברי ב"ד אחר ועוד מאי קאמר חלק מזבח מי יתיר דהא מזמן שבהמ"ק אינו קיים לא היה כלל עליהן שעבוד וע"כ כתבו לזה הפי' וניחא השתא הא דקאמר בימי רבי כו' דלפי' קמא אינו ניחא כמ"ש:
בא"ד דבכל דוכתא איירי נמי בגירות גבי קנס כו' עכ"ל קאי נמי על דברי ר"ת וכן הוא בתוס' ר"פ אלו נערות דאמה שכתב ר"ת דמסיק רבא דבגירות אית להו חתנות כתבו דכל היכא דחשיב נתינה איירי בגירות כמו גבי קנס כו' ע"ש:
בפרש"י בד"ה מחוטב עציך מדקרינהו כו' וגבעונים חוטבי עצים נינהו דלהכי אקצינהו יהושע עכ"ל פי' לדבריו דודאי ידע המקשה דבימי משה באו איזה אומה מכנענים ונתגיירו ושוב באו עוד גבעונים בימי יהושע ונתגיירו כדדרשינן ויעשו גם הם בערמה ואהנהו דבימי יהושע גזר דוד כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל גו' אלא דאית ליה לתלמודא דכיון דמשה גזר אחוטבי עצים שהיו בימיו שלא יהיו בכלל ישראל וגרים א"כ הגבעונים שהוקצו ג"כ בימי יהושע לחוטבי עצים נמי בכלל גזירת משה הם שגזר עבדות על חוטבי עצים ומשני דמשה לא גזר כלל עבדות אלא אחוטבי עצים שהיו בימיו:
Chidushei Halachot on Yevamot 79a · Sefaria
בן יהוידע
הֶעֱבִירוּם לִפְנֵי אָרוֹן כתב הריטב"א אלו שקלטם הארון חייבי מיתה היו מצד אחר ונתגלגלה להם חובתם כאן ומשום דלא ידיע חובם קרי ליה עקירה שאין להעניש אלא על הנגלות עד כאן לשונו. ולפי זה מה שאמר דהתפלל על מפיבושת שלא יקלטנו הארון היינו דהתפלל אף על פי שהוא חייב מיתה מדבר אחר ימות מיתה אחרת על אותה חובה ולא ימות במיתה זו שיש בה זלזול טפי הן מחמת תליה לעיני הכל והן מצד שהיה בדעתם להניחם תלויים כמה חדשים לפרסם הדבר.
וְכִי מַשּׂוֹא פָּנִים יֵשׁ בַּדָּבָר קשא מה משוא פנים יש כאן, והלא הגבעונים לא בקשו אלא רק שבעה וכיון שקלט הארון שבעה נשלם הדבר ואין הכי נמי אם לא היה קולט אלא רק ששה היה מביאו להשלים המנין? ונראה לי בס"ד מאחר דהעביר בני מיכל בת שאול קודם להכי חשיב משוא פנים כי בן יהונתן שהוא בן שאול אליו נוגע הדבר יותר מבני בתו של שאול אשר ילדה לעדריאל כי מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א, יח) כתיב, ונמצא שקירב את המרוחקים וריחק המקורבים ולכן קרי לדבר זה משוא פנים.
מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה, וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. פירשו התוספות ז"ל שהוא תיבת לֹא (דברים כד, טז), כאלו לא כתיב לא. והקשה הרי"ף ז"ל דהא כתיב 'אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ' ואם כן יש עקירת פסוק אחד? וכן קשא בלא תלין דכתיב (דברים כא, כג) כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא? וכתב שמא אות אחת לאו דוקא עיין שם. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (מכות כג:) תרי"ג מצות נאמרו למשה ונתנם לישראל דכתיב (דברים לג, ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה. ומקשה הגמרא תורה [611] בגמטריא שש מאות ואחד עשר הוי? ומשני 'אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ' (שמות כ, ב) מפי הגבורה שמענום. נמצא כל מצות התורה מלבד אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ נרמזו ונכנסו במספר אותיות תורה ולפי זה הלאו דְלֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וכן לאו דְלֹא תָלִין נִבְלָתוֹ הם בכלל מספר אותיות תורה ועל זה קאמר מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה רוצה לומר מספר אחד מן המספרים הרמוזים באותיות תורה. והגאון מהרש"א ז"ל כתב אסיפא דקרא סמיך דכתיב (דברים כד, טז) אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ יען דמה שאמר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים מוקמינן במסכת סנהדרין (סנהדרין כז:) לא יומתו בנים בעדות אבות ומה שנאמר (שמות כ, ד) פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים, הא מוקמינן לה במסכת ברכות (ברכות ז.) היינו באוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אלא כאן מקשה מן סוף הפסוק דקאמר אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ עד כאן דבריו עיין שם. ואף על גב דצריך לעקור לפי זה ג' תיבות ואיך קרי ליה עקירת אות אחת? פירש הרב עיון יעקב ז"ל דאין צורך לעקור אלא אות אחת הוא אות ו' של בְּחֶטְאוֹ דקרינן לה 'בחטא יומת' היינו חטא בסתם דמשמע הן שלו הן של אבותיו עד כאן דבריו עיין שם. והנה בזה נראה לי בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט, יח) תחלק תיבת 'נפלאות' לשתים וקרי בה 'נפל אות' והיינו נפל נחסר כמו לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם (איוב יב, ג) כלומר דבעי דוד המלך ע"ה רחמי מקמי שמיא באותו ענין אשר נפל בו אות מתורתך גל עיני השכל שלי בו שאביטה לעשות דבר מתוקן הן בענין התפלה שאתפלל על מקצתם והן בענין העמדתם לפני הארון שלא אעשה דבר שאינו הגון שאין רצונך בו. וראיתי להרב עיר בנימין במכלתין שכתב תמן תנינן האומר לשלוחו צא והרוג הוא חייב ושלוחו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא המשלח חייב דכתיב אותו (שמואל ב' יב, ט) הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן, ואמרינן בגמרא דקדושין (קדושין מג.) תנא קמא דסבירא ליה המשלח פטור דריש ה־י של הַהוּא (ויקרא יז, ד) הנאמר גבי שחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך הוא ולא שולחיו ומזה יליף דאין שליח לדבר עבירה ושמאי הזקן דסבירא ליה המשלח חייב הוא הַהוּא לא דריש. והשתא לפי שיטה זו דהמשלח פטור מכח דרשה דאות ה־י של הַהוּא השתא בענין זה דנוב עיר הכהנים אין שאול המלך ע"ה חייב מן הדין כי הוא לא הרג בעצמו אלא אמר לדואג סוב ופגע ואין שליח לדבר עבירה. ואם כן לפי זה כיון דראו שנתחייבו בניו הריגה במקומו משום שיתקדש שם שמים לא היה להם להניחם תלויים ולעבור על 'לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ' כיון דעיקר דין זה שנתלו הוא חידוש דחדשיה רחמנא בזאת המעשה דהא מן הדין גם שאול אביהם פטור ואין לך בו אלא חידושו מה שנצטוו לתלות זרעו של שאול כאשר בקשו הגבעונים אך ללין נבלתם על העץ אשר לא בקשו הגבעונים, על זאת מנא ליה כיון דדין זה עיקרו חידוש? ומשני אמרו מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה פירוש בעיקר הדין לחייב את שאול לא חשבו אותו חידוש אלא אמרו מדינא חייב והיינו דלא דרשי אות ה־י של הַהוּא למידן מינה דהמשלח פטור ולהכי הוסיפו לעשות דבר זה של לינתם על העץ כיון דלא חשבו עיקר הדין חידוש כדי שיאמרו אין לחדש בו יותר דאין לך בו אלא חידושו! עד כאן דבריו בשינוי כאשר יראה הרואה. נמצא לפי זה ילפינן דאין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור מדכתיב ה־י יתירה בתיבת הַהוּא ובזה יובן בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ (תהלים פו, יז) דהא גם בענין הריגת אוריה יש דין זה שדוד המלך ע"ה לא הרג הוא בעצמו את אוריה אלא כתב ליואב ולפי דרשה דאות ה־י יתירה של הַהוּא הוא פטור. וזהו עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה רוצה לומר דרשה של אות ה־י יתירה דתיבת ההוא לטובה שלי ובזה יִרְאוּ שֹׂנְאַי אות זה בתורה וְיֵבֹשׁוּ בלעזם עלי! ובזה יובן אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת הֳ' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ (תהלים כז, ד) קרי ביה אות ה' אבקש למדרש מינה דהמשלח פטור. ובזה יובן וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא (תהלים כה, יא) כלומר תיבת הוּא דכתיב בשחוטי חוץ הרבית אותה באות ה־י יתירה שכתבת הַהוּא ולכן וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי (תהלים כה, יא) באוריה דהמשלח פטור. ובזה יובן בס"ד (במדבר כג, יט) לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה, כלומר הברכה שבירך יצחק את יעקב באומרו אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ (בראשית כז, כט) אשר כבר הסכים הקדוש ברוך הוא בה וְלֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם אחר שהסכים על ברכה זו ואם כן אם יקללם הרי מקלל את עצמו! ואם תאמר אתה מה יש לך הלא אנכי מצוה אותך ואין אתה מתחייב? לזה אמר הַהוּא אָמַר בשחוטי חוץ שאמר 'ההוא' ולא אמר 'הוא' ללמד המשלח פטור דאין שליח לדבר עבירה והשליח חייב ולכן לֹא יַעֲשֶׂה בך דין אלא בו ועליה דידיה הדרא הקללה! ואם תאמר ומה בכך הלא אתה שונא אותם וְתָּמוֹת נַפְשְׁךָ עִם פְּלִשְׁתִּים? ולזה אמר וְדִבֶּר ומי יקימנה כלומר וכי אני הורג בידי כי אני רק מדבר וצריך שהוא יתברך יהיה פועל כפי הדיבור שלי והנה הוא ודאי וְלֹא יְקִימֶנָּה לקללה אשר אדבר עליהם! ועוד טעם אחר שכבר הנה ברך לקחתי להם שברכתי אותם ולכן מוכרח גם עתה אברך עוד הפעם כי לא אוכל להשיבנה לברכה הראשונה.
Ben Yehoyada on Yevamot 79a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף ע״ט, עמוד א׳, בהיקף של כ־421 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 16 מילים
נפתחת ב״תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, וְלָא דַּרְכֵּיהּ לְמִסְפְּדֵיהּ.…״
- קטע 243 מילים
נפתחת ב״נְתִינִים נִיקְרִינְהוּ וּנְפַיְּיסִינְהוּ: ״וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעוֹנִים וַיֹּאמֶר…״
- קטע 349 מילים
נפתחת ב״אָמַר, שְׁלֹשָׁה סִימָנִים יֵשׁ בְּאוּמָּה זוֹ: הָרַחְמָנִים,…״
- קטע 447 מילים
נפתחת ב״״וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת…״
- קטע 516 מילים
נפתחת ב״מֵתִיב רַב חָנָא בַּר קַטִּינָא: ״וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ…״
- קטע 623 מילים
נפתחת ב״וְכִי מַשּׂוֹא פָּנִים יֵשׁ בַּדָּבָר? אֶלָּא: שֶׁהֶעֱבִירוֹ…״
- קטע 727 מילים
נפתחת ב״וְהָא כְּתִיב: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים…״
- קטע 835 מילים
נפתחת ב״״וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ…״
- קטע 965 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן…״
- קטע 1031 מילים
נפתחת ב״מִיָּד נִתּוֹסְפוּ עַל יִשְׂרָאֵל מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף,…״
- קטע 1129 מילים
נפתחת ב״וְדִלְמָא דּוּגְזַר בְּעָלְמָא. אֶלָּא מֵהָכָא: ״וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה…״
- קטע 1221 מילים
נפתחת ב״וּנְתִינִים דָּוִד גָּזַר עֲלֵיהֶם? מֹשֶׁה גָּזַר עֲלֵיהֶם,…״
- קטע 1329 מילים
נפתחת ב״וְאַכַּתִּי יְהוֹשֻׁעַ גְּזַר עֲלַיְיהוּ, דִּכְתִיב: ״וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי חייא בר אבא [הכהן] · דור שלישי לאמוראים
תלמיד מובהק של רבי יוחנן.
מקור: מסכת יבמות דף ע״ט עמוד א׳ · קטע 7 — “…בָּנִים וְגוֹ׳״? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…”
לשון המקור
תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, וְלָא דַּרְכֵּיהּ לְמִסְפְּדֵיהּ.
נְתִינִים נִיקְרִינְהוּ וּנְפַיְּיסִינְהוּ: ״וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעוֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם. מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה׳. וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעוֹנִים אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ וְגוֹ׳ יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה׳ וְגוֹ׳״, פַּיְּיסִינְהוּ וְלָא מִיפַּיְיסוּ.
אָמַר, שְׁלֹשָׁה סִימָנִים יֵשׁ בְּאוּמָּה זוֹ: הָרַחְמָנִים, וְהַבַּיְישָׁנִין, וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. רַחְמָנִים — דִּכְתִיב: ״וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ״. בַּיְישָׁנִין — דִּכְתִיב: ״בַּעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם״. גּוֹמְלֵי חֲסָדִים — דִּכְתִיב: ״לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ וְגוֹ׳״. כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה סִימָנִים הַלָּלוּ — רָאוּי לְהִדָּבֵק בְּאוּמָּה זוֹ.
״וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִילַּי הַמְּחֹלָתִי״. מַאי שְׁנָא הָנֵי? אָמַר רַב הוּנָא: הֶעֱבִירוּם לִפְנֵי אָרוֹן, כֹּל שֶׁאָרוֹן קוֹלְטוֹ — לְמִיתָה, כֹּל שֶׁאֵין אָרוֹן קוֹלְטוֹ — לְחַיִּים.
מֵתִיב רַב חָנָא בַּר קַטִּינָא: ״וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל״ — שֶׁלֹּא הֶעֱבִירוֹ.
וְכִי מַשּׂוֹא פָּנִים יֵשׁ בַּדָּבָר? אֶלָּא: שֶׁהֶעֱבִירוֹ וּקְלָטוֹ, וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, וּפְלָטוֹ. וְאַכַּתִּי: מַשּׂוֹא פָּנִים יֵשׁ בַּדָּבָר? אֶלָּא, שֶׁבִּקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁלֹּא יִקְלְטֶנּוּ הָאָרוֹן.
וְהָא כְּתִיב: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וְגוֹ׳״? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה, וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא.
״וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה לַיְלָה״. וְהָא כְּתִיב: ״לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ״!
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה, וְיִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים: מָה טִיבָן שֶׁל אֵלּוּ? הַלָּלוּ בְּנֵי מְלָכִים הֵם. וּמָה עָשׂוּ? פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגֵרִים גְּרוּרִים. אָמְרוּ: אֵין לְךָ אוּמָּה שֶׁרְאוּיָה לְהִדָּבֵק בָּהּ כָּזוֹ. וּמָה בְּנֵי מְלָכִים כָּךְ — בְּנֵי הֶדְיוֹטוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וּמָה גֵּרִים גְּרוּרִים כָּךְ — יִשְׂרָאֵל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
מִיָּד נִתּוֹסְפוּ עַל יִשְׂרָאֵל מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נוֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חוֹצֵב בָּהָר״. וְדִלְמָא יִשְׂרָאֵל הֲווֹ? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד״.
וְדִלְמָא דּוּגְזַר בְּעָלְמָא. אֶלָּא מֵהָכָא: ״וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כׇּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּרִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל [וְגוֹ׳] וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף [וְגוֹ׳] וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף (נוֹשֵׂא) סַבָּל וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף חוֹצֵב בָּהָר״.
וּנְתִינִים דָּוִד גָּזַר עֲלֵיהֶם? מֹשֶׁה גָּזַר עֲלֵיהֶם, דִּכְתִיב: ״מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁוֹאֵב מֵימֶיךָ״! מֹשֶׁה גְּזַר לְהָהוּא דָּרָא, דָּוִד גְּזַר לְכוּלֵּי דָּרֵא.
וְאַכַּתִּי יְהוֹשֻׁעַ גְּזַר עֲלַיְיהוּ, דִּכְתִיב: ״וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חוֹטְבֵי עֵצִים וְשׁוֹאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה׳״! יְהוֹשֻׁעַ גָּזַר בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, דָּוִד גָּזַר בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים.