מסכת יבמות דף ע״ו עמוד ב׳

ותיפוק ליה דאפי' גיירה מצרית ראשונה היא ואפ"ה קרי ליה חתנות:

הנך אזלי לעלמא מתו וטבעו בימי פרעה וכי אזהר רחמנא מערב רב:

והני אחריני נינהו אומות אחרים באו וישבו בארצם:

אשיא לבני מצרית שניה שאם אשיאנו מצרית ראשונה יהא בנה שני לה דאמרינן בפירקין (לקמן יבמות עח.) הלך אחר פסולן אלמא לא אזדו לעלמא והני מצרים נינהו:

לא נסיב מידי אלא לזנות היה מתכוין:

דבק שלמה לאהבה ולא לאישות:

והא אנן לא תנן הכי כי הך מתניתא דקתני לעיל פצוע דכא מותר בנתינה:

גיורת ומשוחררת אין דלישראל כשר נמי שריא:

ותיפוק ליה משום דהויא מצרית ראשונה פי' בקונט' ואפ"ה קרי ליה חתנות וקשה דפשיטא דשייך בה חתנות דהא תפסי בה קידושין ונראה דפריך דהיאך נשאה שלמה הא מצרית ראשונה הואי ואסורה בקהל:

וכי תימא הנך אזלו לעלמא פי' אומה של מצרים שאמר עליהם הכתוב דור שלישי יבא להם ולא שני הלכו להתיישב בשאר ארצות והני אחריני נינהו שאומה אחרת נתיישבה שם והאמר רבי יהודה מנימין גר מצרי כו' ופשט לו דמנימין בא מארץ מצרים דאי מן המצריים שנתיישבו בשאר ארצות לא היה קורהו גר מצרי שלא היו ידועים בשאר ארצות:

מנימין גר מצרי כו' וא"ת ולמה לא היה מותר לבא בקהל והלא אין מצריים במקומן שכבר עלה סנחרב ובלבל כל העולם ומטעם זה התיר ר' יהושע את יהודה גר העמוני במס' ידים (פ"ד מ"ד) ומייתי לה בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח.) שאמר לו ר' יהושע מותר אתה שכבר עלה כו' ובסוטה (דף ט. ושם) פי' בקונטרס דתניא בתוספתא שאמר לו ר' עקיבא מנימין טעית שכבר עלה סנחריב ובלבל כל העולם ובה"ג תירץ דמצרים שבו למקומן דנתן להם הכתוב קצבה כדכתיב (יחזקאל כ״ט:י״ג) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן הגוים אשר נפוצו שם ואע"ג דגבי עמון כתיב ואחר כן אשיב את שבות בני עמון לא נתן להם קצבה כמו שאמר רבי יהושע לר"ג במס' ידים (פ"ד מ"ד) אמר ליה ר' יהושע והא כתיב ושבתי את שבות ישראל ויהודה ועדיין לא שבו והכי תניא בתוספתא דמסכת ידים בתר עובדא דיהודה גר העמוני שהודה ר"ג לרבי יהושע והותר לבא בקהל אמר ליה ר"ג גר מצרי כיוצא בזה אמר ליה למצרים נתן להם קצבה ור"ע לא אסיק אדעתיה שנתן להם קצבה וקשה לר"י על ההיא דברכות ומסכת ידים דמשמע דסנחריב בלבל עמון דהא כתיב בירמיה (מט) בעמון גבי חורבן שהחריבן נבוכדנצר מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב וגו' הלילי חשבון כי שודדה וגו' הרי משמע שבאותה שעה היו יושבים במקומם ובאותה פרשה כתיב ואחר כן אשיב את שבות בני עמון א"כ לא בלבלם סנחריב ואם בלבלם חזרו קודם שהחריבם נבוכדנצר וכן משמע נמי בחלק שבמקומם היו בימי נבוכדנצר דאמר התם (סנהדרין דף צו:) עמון ומואב שכני בישי דישראל הוו שלחו לנבוכדנצר תא עלייהו ונראה לר"י דגבי יהודה גר עמוני אחורבן דנבוכדנצר סמיך דנבוכדנצר נמי בלבל אע"ג דאין מזכיר בסוטה (דף מו: ושם) אלא סנחריב דקאמר עלה סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה היינו משום דסנחריב לא היה מחריב אלא מעביר אותם לערים הגלת שלומים ולכך לא הזכיר בו חורבן אבל נבוכדנצר בלבל והחריב ואינו תולה הבלבול בסנחריב בברכות ובמסכת ידים אלא משום שהתחיל הבלבול ומשום דבלבל כל העולם כתיב סתם (ישעיהו י׳:י״ג) ואסיר גבולות עמים דמשמע בכל האומות ועיקר מילתא אנבוכדנצר סמיך וא"ת הא דאמר במגילה (דף יב:) דאמרו לו סנהדרין לאחשורוש זיל לגבי עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו דכתיב שאנן מואב וגו' והלא כבר החריבן נבוכדנצר שהיה הרבה קודם אחשורוש וי"ל במילתא בעלמא הוא דאוקמוהו כי לא מואבים היו אותם שנתיישבו שם אלא שאר אומות ושמא גם ממואב היו מעורב בהם והיו קורין להם מואבים כמו בימי חכמים שהיו קורין ליהודה גר עמוני ועוד שלא היה הדבר ברור אם שבו ואם לא שבו ואף על פי שהגלם נבוכדנצר מ"מ לפי שלא גלו בימי סנחריב כשאר אומות אמרו לאחשורוש שעמד טעמם בם:

שלמה לא נסיב מידי דבהם דבק שלמה לאהבה כתיב שלא היה אלא דרך אהבה ולא דרך חתנות:

ות"ל משום מצרית ראשונה פירוש ומה הועיל בגירותה אלא ודאי לא גיירה וכשהיא גויה נשאה. ורש"י ז"ל לא כן פירש אלא אחתנות קא מהדר לומר אכתי היכי קרו ליה חתנות. ואיכא למידק כיון דנתגיירה אף על גב דאינה כשרה לישראל מכל מקום קדושין תופסין וכל שקדושין תופסין בה איכא חתנות. ומכל מקום גם לפירוש הראשון קשה לי דטובא אהני בגירותה שאינו מוליד בן לע"ז דבן עכו"ם קרוי בנה. אלא נראה לי דהכי קא מקשה מאי אהני בגירותה להתירה לו לגמרי ואהדר ליה דשלא כתורה עבד ולא גיירה, והדר אקשי מכל מקום הא כתיב ויתחתן והיכי קרי ליה חתנות.

וכי תימא הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו פירש רש"י ז"ל שנטבעו בידי משה וישראל על ים סוף וכי אזהר רחמנא אערב רב קא מזהר. ודברי תימה הם וכי כל המצריים נטבעו והלא לא נטבעו אלא היוצאים למלחמה. (עיין ישרש יעקב). ומסתברא דהכי קאמר וכי תימא הנך אזדו לעלמא, שמא בארך הזמן גלו, ולא שאנו מתירין אותן מן הספק, אלא לרווחא דמלתא קאמר לו דאף כשתמצא לומר דבעלמא אמרינן אזדו לעלמא הכא אי אפשר, דהא אמר מנימין גר המצרי כו'. אי נמי אזדו לעלמא בימי סנחריב (עיין תו"י שבימי שלמה עדיין לא בלבל אותם סנחריב ועיין ישרש יעקב ורש"ש). ואיכא דמותיב אשמעתין והלא עלה סנחריב ובלבל כל העולם כדאמרינן בפרק תפלת השחר (ברכות כח, א) גבי יהודה גר העמוני אמר לו ר' יהושע מותר אתה אמר לו רבן גמליאל והלא כבר נאמר לא יבא עמוני אמר לו ר' יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן עומדים והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם. ותירץ הרב בעל ההלכות ז"ל דשאני מצרים שחזרו דכתיב (יחזקאל כט, יג) מקץ ארבעים שנה אשיב את שבות מצרים. וכן היא בתוספתא במסכת ידים (פ"ב ה"ח) גבי אותה מעשה דיהודה גר העמוני שבפרק תפלת השחר אמר לו רבן גמליאל כלומר לר' יהושע גר מצרי כיוצא בזה אמר לו מצריים נתן להם קצבה מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העכו"ם אשר נפוצו שם והתירוהו לבא בקהל (עיין תוס' ד"ה מנימין). אלא שאמרו בתוספתא קדושין (פ"ה ה"ו) אמר לו ר' עקיבא מנימין טעית הלכה משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות לא עמונים ומואבים במקומן ולא מצרים ואדומים במקומן אלא עמוני נושא מצרית ומצרי נושא עמונית ואחד מכל אלו נושא מכל משפחות האדמה ואחד מכל משפחות האדמה נושא אחת מכל אלו לומר שכולן מותרין לבא בקהל מעתה. ואתיא ההיא דלא כגמרין ודלא כתוספתא מסכת ידים ולא קיימא לן כותיה. ועוד דבירושלמי (קדושין פ"ד ה"ג) אמרו איפכא דהתם גרסינן אמר לו ר' עקיבא לא כי אלא אף השיאו [בכת"י נ"א: אף אתה נשיאו] לבת גיורת מצרית כדי שיהיו שלשה דורות מכאן ושלשה דורות מכאן. והרמב"ן נר"ו כתב (בד"ה וכי) בענין זה סנחריב הוא שבלבל את העולם שהיה מגלה פעמים אומה זו ומושיבה במקום אחר ומושיב תחתיהן אומה אחרת, כדכתיב עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם. ופעמים שהיה מגלה מקצתן ומשאיר דלת הארץ ומביא שם עמהם משאר האומות מבולבלין כמו שעשה בארץ ישראל דכתיב ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעזה וכו'. ומשום כך היו כל האומות מבולבלין. והיינו דכתיב ביה ואסיר גבולות עמים. ובהא פליגי תנאי דר"ג ור' יהושע דברייתא, דהשבת גלות באומות שישובו מבוררין משפחה ומשפחה לבד ועם ועם לגבולו כשיבת בני ישראל דכתיב בהו ואתם תלקוטו לאחד אחד בני ישראל. אלא דר' יהושע סבר דבני עמון ומואב לא שבו עדיין מדכתיב במואב באחרית הימים כדכתיב בישראל, והיינו דאמרינן התם בפרק תפלת השחר והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני עמון והרי שבו, אמר לו ר' יהושע והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני ישראל ועדיין לא שבו, אבל במצרים שנתן להם קצבה אסורים הן. והיינו נמי משמעותא דגמרין. אבל תוספתא קדושין (שם) כדעת ר' עקיבא דהשבת גלות במצרים כיון דבנבוכדנצר כתיב והוא מבולבלין הגלה אותן שהרי סנחריב בלבלן, כשהן חוזרין בבלבולן הן חוזרין, ולא אמר הכתוב אקבץ את מצרים אלא על העם היוצא ממצרים ולא שהן מצריים גמורין, והלכך אף לאחר חזרתן הרי הן בהכשרן. וקיימא לן כברייתא דמסכת ידים וכסבריה דר"ג ור' יהושע וגמרא דילן הכי משמע. וכן כתב הרב בעל הלכות (גדולות שם) ז"ל. ועוד דהא בירושלמי ר' עקיבא נמי קאי בשיטתייהו. והרמב"ם ז"ל כתב (הלכות אסורי ביאה פי"ב הכ"ה) שאפילו מצריים מותרים משעלה סנחריב ובלבלן, נראה לי שסמך על התוספתא שבמסכת קדושין. (וכן כתב המגיד משנה שם ועיין סמ"ג לאוין קיא ומנחה חריבה סוטה ט, א בארוכה).

אמר ליה רב אשי לרבינא ולטעמיך אימא סיפא אינן אסורין אלא לבא בקהל הא בנתינה שרו. וקיימא לן הכא דלאו בקדושתיה קאי וכדתני בברייתא פצוע דכא מותר בנתינה. ורב ששת ורבא ורב אשי הכין סבירא להו וקיימא לן כוותיהו. והלכך פצוע דכא כהן מותר בגיורת ובנתינה. ומשמע נמי דאפילו בממזרת נמי שרי דמאי שנא נתינה או גיורת לכהן ממזרת. אבל הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פט"ז הלכה א-ב) כתב בלשון הזה פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו לוקין שנאמר לא יבא פצוע דכא וכו' ומותרין לישא גיורת ומשוחררת ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת שאינו בקדושתו ואפילו נתינה או אחת מאלו הספקות מותרות לו, הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספקות. אבל פצוע דכא וכרות שפכה אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו שהוא ז"ל נראה שסבור לומר שאין איסור הנתינים דבר תורה. וכן כתב הוא ז"ל עוד מפורש בפרק י"ב (הלכה כב) מי שנתגיירו משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבא בקהל, והדבר ידוע שלא נתגיירו מהם אלא הגבעונים ויהושע גזר שיהיו אסורין לבא בקהל. וזו כסברא ראשונה דרבא דאמר דלא תתחתן בם בגיותן הוא. וכיון שכן מנא ליה להתיר גיורת לפצוע דכא כהן, ומנא ליה דפצוע דכא לאו בקדושתיה קאי, דהא רבא לסברא קמא הוה ס"ד למימר דבקדושתיה קאי ופצוע דכא כהן אסור בגיורת. ועוד קשיא לי דהא משמע דגיורת אסורה לכהן דבר תורה מדפליגי רשב"י ורבנן לעיל בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס, ב) בגיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, ורשב"י דשרי לה מייתי לה מדכתיב וכל הטף בנשים החיו לכם והרי פנחס עמהם, ורבנן דפליגי עליה אמרו החיו לכם לעבדים ולשפחות, אלמא בדאורייתא פליגי, וקיימא לן כרבנן דהא רב נחמן דבתרא הוא עבד עובדא אפילו בדיעבד כותייהו. וכי תימא מדאורייתא מנא לן, איכא למימר גמרא גמירי לה מסיני עד דאתא יחזקאל ופירשה כי אם בתולות מזרע ישראל כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קידושין עח, א) וצ"ע. ובירושלמי (ה"ב) פליגי בפצוע דכא אם מותר לבא בממזרת אם לאו דגרסינן התם ר' ירמיה אמר כללא פצוע דכא ישראל מותר לו לישא ממזרת. אמר ר' יוסא בלבד פסול משפחה הא פסול גוף לא בדא, חייליה דר' יוסא מן הדא דאמר ר' חלקיה ר' סימן בשם רבי יהושע בן לוי לא שנו אלא פצוע דכא ישראל אבל פצוע דכא כהן לא בדא, כמה דתימר כהן ברור הוא אסור לישא גיורת, אף הכא ישראל ברור אסור לישא ממזרת. וגם זה ראיה לדברינו דהא משמע דר' ירמיה סבירא ליה דלאו בקדושתיה קאי ומשום הכי שרי ליה נמי בממזרת. ור' יוסי דאסר ליה משום דישראל ברור הוא דאסר ליה, ולדידיה כי היכי דאסר ממזרת לפצוע דכא ישראל, הכי נמי אסר גיורת לפצוע דכא כהן.

איש דרכו לקדם אשה אין דרכה לקדם קשיא לי והלא דוד ממואב קאתי ומואב לא נכתבה חטא שלהן אלא משום אשר שכר עליך את בלעם. ויש לומר דחד מינייהו נקט והכי קאמר איש דרכו לקדם ואיש דרכו לשכור. אלא דאכתי קשיא לי מאי קא מקשה היה להן לקדם נשים לקראת נשים, דהא במואב ליכא למימר כי האי טעמא כלל דהא אשה אין דרכה לשכור כלל. ויש לומר דכיון דעמון ומואב כי הדדי נינהו ופסול דידהו בחדא איכתיב, וטעמא דאמרן גבי עמון ליתיה, ואם איתא דעמונים נקבותיהן אסורות אף במואבים כן. כנ"ל.

ותיפוק ליה משום מצרית ראשונה פרש"י ז"ל ותיפוק ליה דאפילו גיורת מצרית ראשונה היא ואפי' הכי קרינן ליה חתנות ולא נהיר' דמאי קושי' דאנן לא אמרי' אלא דבגיורת שאין קדושי' תופסי' לא קרי חתנות אבל כל שהוא בגיור' דקדושין תופסין אעפ"י שהוא באיסור לאו חתנות שייך ביה כדשייך בממזרת ודכוותה בחייבי לאוין שאין בהן כרת אלא ה"פ ולמה גיירן שלמה כיון דסוף סוף לאחר גיורתן עדיין היא אסור' משום מצרית ראשונה אלא ודאי לא גיירה וא"ה קרי' ליה חתנות וקשי' לרבא:

וכ"ת הנך אזדו לעלמ' והני אחרים נינהו פרש"י ז"ל כי כל המצריים טבעו בים וכי אזהר רחמנא על מצרי ראשון ושני משום ערב רב הוא דאזהר ואינו נכון שהרי לא טבעו בים אלא אותם שיצאו למלחמ' עם פרעה אחר ישראל. ויש שפי' דמ"מ רובם טבעו ולא נשארו אלא מיעוט ומן האומות אחרות הוא שנתישבו שם וליתא דכל קבוע כמחצ' על מחצה דמי. והנכון דלרבותא נקט לה דלא מצית למימא כי בימי שלמה המלך כבר מתו או הלכו להם כל המצרים שנשארו במצרים בימי משה והני אחריני נינהו דהא א"ר יהודה מנימין הי' אומר וכו' אני מצרי ראשון וכו' פי' אלמא עדיין המצרים קיימים:

והקשו בתוס' מאי קושי' דהא בתוס' דמ' קדושין מסיים בה א"ל ר"מ מנימין טעית בהלכה משעלה סנחריב בלבל כל העולם ואת כל האומות לא יש עמוני ומואבי במקומם אלא עמוני נושא המצרי ומצרי נושא עמוני וכו' מכל אלו נושא מכל משפחות האדמ' והא בפ' תפל' השחר (דף כ"ח) גבי גר עמוני שהתירו ר' יהושוע לבא בקהל מפני שכבר עלה סנחריב ובלבל כל העולם כולו וכל דפריש מרובא פריש ותירצו דהשת' על שלמה להנשא בת פרעה קיימי שהם היו קודם בלבול סנחריב וכ"מ בכאן. ומיהו ק"ל על ההיא תוספת' דמ' קדושי' מאי דתני' בתוספת' דמ' ידים גבי עמוני שבפ' תפלת השחר א"ל ר"ג לר' יהושוע גר מצרי כיוצא בזה מהו א"ל מצרי נתן קצבה שנ' מקץ ארבעים שנה אקבץ מצרים מן הגוים אשר נפוצו שם ולפי אותה תוספת' דמסכתא קדושי' מצרי נמי לא אימעי'. ונר' דלתוספתא דמס' קדושי' הא דקתני מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים לא מצריהם גמורי' כי סנחריב בלבלם כלם והעביר המשפחות מערים לערי' אלא על אותן אומות שהיו במצרים שישב שם סנחריב שהגלה אותם נבוכדנצר אח"כ אומר הנביא שיקבץ אותם אחר מ' שנה ואידך תוספת' דמ' ידים סוברי' כי על מצרים ממש קאמר כעין שיבת בני ישראל דכתיב בהו ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל ויש שפסקו הלכה כתוספת' דמ' ידים וכן כתב בה"ג ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב כי המצריים מותרים משעל' סנחריב ובלבלם שסמך על התוספת' דמ' קדושי' וק"ל דהכא אמרי' דבעכו"מותן לית להו חתנות ואלו במ' עבודת כוכבים ומזלות אמרי' בנותיהן דאורית' הוא דכתיב לא תתחתן בם הוא לאוסרם אפי' בגירותם דאית להו חתנות וכ"ש שיש בכלל זה איסור לאו דלא תקח בעכו"מתן וקושיין התם אליבא דר"ש דאמר כי יסור לרבו' כל המסירי' דאלו לרבנן לא מיירי אלא בשבעה עממים ואנן אמרי' לה התם על כל אומות העולם:

ממזר כתיב פרש"י ז"ל שיש בו מום וזרות כלומר שנבעלה אמו ממי שהיה זר ונכרי אצלה:

איש דרכו לקדם ואשה אין דרכ' לקדם הכי קתני בתוס' דמשמע הכא מן המקרא הוה כי המואבי' לא קדמו לישראל בלחם ובמים. ואלו במשנה תורה כתיב אוכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבי' היושבים בער ותימא כי המקרא לצדדים כתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וכו' דהא ודאי לא שכרו עמונים את בלעם אלא ע"כ לצדדי' כתיב קרא והא דאמרי' הכא גבי רות המואבית ואש' אין דרכה לקדם חדא מינייהו נקט דאפי' לחם ומים אין דרכה של אשה לקדם וכ"ש שאין דרכה של אשה לשכור וכן אמרו בירושלמי' בפי' ואין דרכה של אשה לשכור וכן עיקר וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה:

כבר ביארנו במשנתנו שלא נאמר לדעתנו פסול עולם לעמון ומואב ופסול דורות למצרי ואדומי אלא לדורות הראשונים שהיו כל אחת מאומות אלו יושבות על מקומן שמא תאמר ואם כן מהו שאמרו בסוגיא זו במנימין גר המצרי שהיה אומר אני מצרי ראשון ואשתי מצרית ראשונה אשיא לבני מצרית שניה כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל אלמא דאפילו באותו זמן היה נוהג איפשר שלא היה אומר כן אלא לרוחא דמילתא או שמא הוא היה סבור כן וזהו שאמרו בתוספתא קדושין פ"ה ה"ו אמרו לו מנימין טעית שכבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות ואע"פ שבתוספתא דמסכת ידים נראה דמצרים לא איבלבל עיקר הדברים כתוספתא זו וכל האומות בכלל הבלבול ומה שאמרו במגלה י"ב ב' זיל לעמון ומואב דיתבי בדוכתייהו במילתא בעלמא אוקמוה ומשום קרא דאשכחו והרבה טרחו בחדושין ובתוספות בענינים אלו ללא צורך:

ולענין ביאור זה שאמרו וכי תימא הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו לאו משום סנחריב קאמר דהא סנחריב בימי שלמה לא הוה אלא אזלו לעלמא לאורך הזמן וכן שכבר לקו במצרים ומיעוטן נשתיירו ונתבטלו ברוב וכן במה שאמרו תיפוק ליה משום מצרית ראשונה ראוי לשאול מה שנאמר בכלב שלקח לו את בתיה בת פרעה ותירצו בה שנתגיירה קודם יציאת מצרים ולא היתה בכלל המצוה:

המלך יש לו רשות להיות פורץ גדר ולעשות לו דרך בשדות אחרים לו ולסיעתו ואין מוחין בידו וכבר ביארנוה בסנהדרין ובבבא קמא:

תוס' בד"ה מנימין גר מצרי כו' ובסוטה פי' בקונטרס דתניא בתוספתא שא"ל ר"ע מנימין טעית שכבר עלה סנחריב ובלבל כו' עכ"ל תירוצא הוא לקושייתם דאה"נ דהותר מנימין לבא בקהל אלא שטעה ומ"מ תלמודא פריך שפיר הכא דע"כ לא פליג ר"ע על מנימין אלא שנתבלבל בימי סנחריב אבל כ"ע מודו דבימי שלמה עדיין לא אזדו לעלמא וכה"ג כתבו התוס' בפ"ק דסוטה אסוגיא דהתם ע"ש:

מַאי 'מַדָּיו'? כְּמִדָּתוֹ (שמואל א' יז, לח) יש להקשות מה זה ועל מה עשה הקדוש ברוך הוא הנס הגדול הזה לשנות המציאות שיהיו עולים בגדי שאול המלך ע"'ה כפי מדתו של דוד המלך ע"ה ומה צורך היה בדבר זה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב עיר בנימין ז"ל בשם הרב עשרה מאמרות שאי אפשר להיות כסא דוד מוכן רק בהקדים מלכות שאול כמו שקדמה רחל ללאה והכינה כסא ללאה אחותה בסוד 'ברתא מקננת לאימא' והוכן כסא לאה על ידי רחל כמו כן הוקדם מלכות שאול שהוא מרחל למלכות דוד שהוא מלאה וכן לעתיד יהיה מוכן כסא מלכות משיח בן דוד על ידי משיח בן יוסף שהוא מרחל ולכן אמר יהונתן לדוד אַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה (שמואל א' כג, יז). ולזה רמז גם כן (שמואל ב' א, כו) נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים, דייקא כמו שהיתה אוהבת רחל ללאה כדוגמה זו ממש היתה אהבת דוד ויהונתן אהבה שאינה תלויה בדבר עיין שם. ולפי זה לכך הוצרך הנס להיות בבגדים שילביש שאול את דוד לעלות כמדתו כי בגדים אלו בגדי מלכות הם והלבישם שאול לדוד כאשר עשתה רחל הכנה ללאה ואם לא היו עולים כמדתו אין זו הכנה ואחר כך היה שאול רודף את דוד ואיה ההכנה שצריך לעשות לו בידים אם לא היה נעשה נס זה שבגדי מלכות שהלבישם אליו עלו כמדתו ואף על פי שהיה זה רק לשעה אחת די בזה. ועוד נראה לי עלו כמידתו להורות דאף על פי שדוד המלך ע"ה הוא מלאה הנה הוא אחוז גם ברחל וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים שהוצרך לתקן את שניהם בעבור שהיה אחוז בשתיהם ולכך עלו לו בגדי שאול המלך ע"ה שהיה מרחל כמדתו.