מסכת יבמות דף ע״ב עמוד ב׳

מר סבר דרשינן וביום וי"ו יתירא דמצי למכתב ביום השמיני ימול וכתיב (ויקרא יב) וביום לאיתויי מילה שלא בזמנה. ואע"ג דמשוך מהכא לא מיתרבי דהא מדרבנן הוא ובתר הכי תקון כיון דקטן שעברה זמנו מתרבי ואע"ג דשלא בזמנו הוא האי נמי תקנוה רבנן כעין דאורייתא:

ומר סבר לא דרשינן וביום ולא גמרינן מיניה קטן שעברה זמנו ונימול אפי' בלילה וכ"ש משוך דמדרבנן הוא:

כי הא דתניא בתיובתא דאותביה ר' אלעזר לרבי יוחנן דקטן שעברה זמנו מוביום השמיני איתרבי דאינו נימול אלא ביום:

נותר בזמנו ביום שנעשה נותר אין נשרף אלא ביום דכתיב (ויקרא ז) ביום השלישי:

שלא בזמנו ששהה שריפתו:

לתשעה לעשרה לי"א לי"ב כדקתני בפ' ר' אליעזר במסכת שבת (דף קלז.) נולד בין השמשות נימול לתשעה בין השמשות של ע"ש נימול לעשרה חל יו"ט לאחר השבת נימול לי"א שני יו"ט של ר"ה נימול לי"ב:

ואפילו למאן דלא דריש וי"ו כגון ר' אלעזר ברבי שמעון דאמר לעיל שלא בזמנו נימול אפילו בלילה:

וי"ו וה"א כגון והנותר איכא ו"ה יתירא:

אין נימול אלא ביום הקשה הר"ר אפרים דאמאי איצטריך פ"ק דקידושין (דף כט. ושם) אותו ולא אותה דאשה לא מחייבא למול את בנה תיפוק לי דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ביום ולא בלילה דמהאי טעמא פטרינן אשה מציצית וי"ל דלר' אלעזר ברבי שמעון איצטריך והא דנימול לשמונה לא חשיב זמן גרמא כיון דמשמונה ואילך כל שעתא זמנו הוא:

מר סבר דרשינן וביום אע"ג דמדכתיב ח' ימים דרשינן (שבת דף קלב.) ולא לילות וביום דרשינן (שם) אפילו בשבת מ"מ שפיר דריש מוי"ו דוביום לרבויי כל הני דאין נימולים אלא ביום:

שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה וא"ת הא דרשי' ליתן בקר שני על שריפתו וכיון דשלא בזמנו הוא למה צריך להמתין עד הבקר ישרפנו במוצאי יו"ט דכבר נעשה נותר מקודם ויש לומר דכיון דלא אפשר לשורפו ביו"ט קבע זמנו בבקר שני:

שהזה כו' איצטריך לאשמועינן דהזאה כשרה אע"ג דאסור בתרומה וקדשים כי טמא:

שמותר בנגיעה דתרומה אינו דין שמותר בפרה וא"ת מחוסר כפרה יוכיח שמותר בתרומה ואסור בפרה וי"ל דמה למחוסר כפרה שכן אסור בנגיעת קדשים ואיכא למיעבד ק"ו מתרוייהו מה טבול יום שאסור בנגיעת תרומה וקדשים מותר בפרה ערל שמותר בנגיעת תרומה וקדשים כו' דתו ליכא מחוסר כפרה יוכיח:

התם משום דמאיס ואפי' רבנן מודו התם דפטור ואם תאמר בפ"ק דחגיגה (דף ד. ושם) למה לן זכורך למעוטי טומטום ואנדרוגינוס כשביציו מבחוץ תיפוק לי דערל הוא דפטור וי"ל דטומטום כיון דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל א"נ ה"פ התם משום דמאיס וחשיב התם לר' עקיבא ערל כי טמא אבל לרבנן לא ולרבנן איצטריך זכורך למעוטי טומטום:

חוץ מחש"ו פי' הקונט' דדרשינן ואסף איש ולא קטן ואי אפשר לומר כן דבפרק טרף בקלפי (יומא דף מג. ושם) דריש בהדיא איש להכשיר זר טהור להכשיר האשה והניח מי שיש בו דעת להניח פרט לחש"ו:

הנך דפסולים התם כשרים הכא ומכשיר טפי בקטן משום דאתי לכלל איש:

אפילו למאן דלא דריש וא"ו וא"ו וה"א דריש [פירש ר"ח ז"ל וא"ו דוביום וה"א דהשמיני. ותמיהא לי דאם כן היכי קאמר דכולהו דרש"י וא"ו וה"א (עפ"י הכתב יד)], כלומר שאפילו נמול שלא בזמנו אינו נמול אלא ביום, והלא ר"א בר"ש בפירוש אומר הנימולין שלא בזמנן נמולין בין ביום ובין ועוד מאי קאמרינן מר סבר דרשינן וביום ומר סבר לא דרשינן וביום כי הא דאדרבא בהא דרבי יוחנן ורבי אלעזר בר פדת אמרי דכולהו דרשו וביום השמיני ולא פליגי בהא כלל. אלא המחוור בכפירושו של רש"י ז"ל דפירש אפילו מאן דלא דריש וא"ו דהיינו רבי אלעזר בר' שמעון דלא דריש וביום, וא"ו וה"א דוהנותר ביום השלישי דריש, והיינו דאמרינן כי הא דר' אלעזר בן פדת דאמר דאיכא מאן דלא דריש וי"ו דביום.

אלא דכולי עלמא משוך דרבנן וקטן שעבר זמנו דאורייתא מסתבר דהוא הדין דהוה מצי למימר איפכא דכולי עלמא משוך דאורייתא, אלא דלא בעי לאוקמינהו לכלהו דלא כרב הונא, וניחא ליה טפי לאוקמינהו לכלהו כרב הונא.

ולא והא קתני ערל והטמא פטורין מן הראיה התם משום דמאיסי כלומר והתם אפילו רבנן מודו בה. וזו אחת מן הסוגיות שמתחלפות שבפרק קמא דחגיגה (ד, ב) העמידוה כר' עקיבא דמרבה ערל כטמא ולא דחו התם כי הא דרבא.

דכ"ע משוך מדרבנן וה"ה מצי למימ' משוך דאוריתא ופליגי בה כדפליגי בקטן שעב' זמנו שהוא דאורייתא אלא משום דס"ל דקושט' דמילתא דמשוך דרבנן נקטי הכא:

ומר סבר לא דרשי' וביום פי' לא דרשי' לרבות לאלו וא"ת ולמשוך דרבנן מא"ל דהא קרא לא מיירי ביה וי"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון:

ואפי' למאן דלא דריש דוביום השמיני ליתא חדא דהא פליגי בה בהדיא ועוד דהא השתא גבי נות' קיימי' והנכון כדפרש"י ז"ל וו' וה' דוהנותר ביום השלישי דריש לרבות אפי' הנשר' לאחר זמנו ששריפ' ביום ומ"מ גלי לן ר' אליעזר דלגבי מילה פליגי תנאי אי דרשי וו' אי לאו והיינו מאי דא' לעיל כדאוקימנא פלוגתא דתנאי בהכי דהויא כי הא דיתיב ר' יוחנן וכו' ומשו' מאי דמשמע מר' אליעזר בן פדת נקטי לה וכדפי' רש"י זכרונו לברכה:

ומה טבול יום שאסור בנגיעה תרומ' מותר בפרה ערל שמותר בנגיעה דתרומה ואסור בפרה כדלקמן ויש לומר דהשתא לישנא קיטא נקטי' והכי מצי למימר ערל שמותר בנגיעה דתרומה וקדשים אינו דין שמותר בפרה ואלו מחוסר כפורים אסור הוא בנגיעה דקדשי' מיהת:

דשקל תרי ויהיב חד פי' הכי גמירי ליה להאי דינא ומשום הכי משמע להו למדרש הכין. התם משום דמאיס פירוש ולעולם ההיא אפי' מדרבנן אתיא וק"ל דבמ' חגיגה אוקימנא כר"ע דמתרבי ערל כטמא וי"ל שזה מן הסוגיו' המתחלפו' בתלמוד ומסתברא דכסוגיי' דהתם ק"ל דהויא בדוכתא ולרבנן ערל מותר בראייה:

כהן ערל שהזה על טמא מת הזאתו כשרה שאין הערל טמא ואם מפני שהוא פסול לתרומה הרי אף טבול יום פסול לתרומה עד שיעריב שמשו וכשר בהזאה ובכל מעשה פרה ואע"פ שיש לדון מה לטבול יום שכן מותר במעשר שני תאמר בערל שאסור במעשר שני כמו שיתבאר מכל מקום לא נאמר בו איסור למעשר אלא לאכילה אבל לנגיעה מותר אף בתרומה והזאה נגיעה היא והרי טבול יום פסול לתרומה אף בנגיעה דהא כתיב בכלים במים יובא וטמא עד הערב וכלי ודאי לנגיעה הוא ומשום דטבול יום שני ועושה שלישי בתרומה וכשר בפרה ואם כן ערל שמותר בנגיעת תרומה כל שכן שמותר בפרה ויש שואלין ולימא ליה מחוסר כפורים יוכיח שמותר בנגיעת תרומה ואסור בפרה כמו שיתבאר תירצו שאף זה יש בו לתרץ מה טבול יום שאסור בנגיעת תרומה וקדשים מותר בפרה ערל שמותר בנגיעת קדשים אינו דין שמותר בפרה ואין לומר עוד מחוסר כפורים יוכיח שהרי מחוסר כפורים אסור בנגיעת קדשים אבל טומטום ואנדרוגינוס פסולים להזאה ולקדוש מפני שהם ספק אשה ואשה פסולה בהזאה וכן קטן שאין בו דעת פסול להזאה ואם יש בו דעת כשר וקדוש מי חטאת הכל כשרים בו חוץ מחרש שוטה וקטן ואפילו אשה וכן הדין באסיפת האפר והמלוא והקדוש אין הכרח להיות הכל באחד אלא אף זו באחד וזו באחר ואפילו זו בשנים וזו באחד הכל כשר:

ערל וטמא פטורים מן הראייה כמו שביארנוה במקומה במסכת חגיגה ד' ב' אלא שלענין ביאור צריך שתדע במה שאמרו כאן לא לישתמיט תנא דליתני הערל והטמא פירושו דניליף ערל מטמא והיינו דאקשי ליה ממה שאמרו הערל והטמא פטורים מן הראיה דהא ודאי משום דילפינן ערל מטמא הוא דהא בערל לא חזינן בקרא דליפטר אלא בטמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וטמא אינו בביאה וילפינן ערל מטמא והיינו דלא אקשי ליה ממתניתין דקתני הערל וכל הטמאים דבההיא לא ילפינן ערל מטמא אלא כל חד וחד דרשא באפי נפשה היא ומאי דקא משני בה התם משום דמאיס כלומר ואפילו רבנן מודו בה פירושה איפשר דרבנן מודו בה ומשום דמאיס וזו אחת מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד שהרי בראשון של חגיגה העמידוה כר' עקיבא והרבה לנו כיוצא בה בתלמוד:

גמרא אנן לנגיעה קאמרינן ומה טבול יום שאסור בנגיעה כו' וצ"ל דלא יליף ערל מטבול יום דא"כ אכתי איכא למפרך מה לטבול יום שכן מותר במעשר אלא דיליף פרה מנגיעה ומה נגיעה שאסורה בטבול יום מותרת בערל פרה שמותרת בטבול יום אינו דין שמותרת בערל וכיוצא בזה כתבו התוספות ברפ"ק דקדושין דף ד' אהא דבעי למילף ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף זו שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף וקאמר מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף כו' וכתבו התוספות וא"ת נילף כסף מביאה ומה ביאה שאינה קונה באמה קונה באשה כסף שקינה באמה אינו דין שיקנה באשה כו' עכ"ל ע"ש:

תוס' בד"ה שמותר בנגיעה כו' וא"ת מחוסר כפרה יוכיח כו' וי"ל כו' ואיכא למיעבד ק"ו מתרוייהו מה כו' דתו ל"ל מחוסר כפרה יוכיח עכ"ל וקשה דאכתי איכא למימר למאן דפוסל קטן בפרה קטן יוכיח דמותר בנגיעת תרומה וקדשים ואסור בפרה וכן למאן דפוסל אשה בפרה אשה תוכיח דמותרת בנגיעת קדשים וצ"ל דלא שייך למימר יוכיח מאשה וקטן כיון דאין פסולים משום טומאה כהני דנקט דערל וטבול יום ומחוסר כפורים כולהו משום סרך טומאה איכא למיפסלם ושוב ראיתי בפ"ב דזבחים [דף י"ז ע"ב ד"ה אונן] שהקשו התוס' שם (ב) בעל מום יוכיח שמותר בנגיעת קדשים ואסור בפרה ע"ש:

גמ' לא לישתמיט תנא כו' ופרש"י אם איתא דר"ע לכל כו' מדלא אשכחן הכי הכא משום חומרא דפרה היא אבל לענין מגע תרומה ערל מותר עכ"ל יש להקשות למאי דמסיק הכא דערל אסור בפרה נימא נמי מק"ו דאסור בנגיעת תרומה וקדשים ומה טבול יום דמותר בפרה אסור בנגיעת תרומה וקדשים ערל דאסור בפרה אינו דין שאסור בנגיעת תרומה וקדשים ומיהו אנגיעת תרומה איכא למימר מחוסר כפרה יוכיח ועוד מדאיצטריך תושב ושכיר לאסור ערל באכילת תרומה שמעינן דמותר בנגיעה דאל"כ לישתוק מיניה ונילף נמי אכילת תרומה בק"ו אבל בנגיעת קדשים (ג) קשיא דשפיר איכא למילף מהאי ק"ו לאסור ואפשר לומר דלאוקימתא דרבא אה"נ דאסור ערל בנגיעת קדשים ודו"ק:

שם אי הכי אשה נמי כו' לישנא דאי הכי מגומגם ובסוגיא דפ' טרף בקלפי ליתא ויש ליישב בדוחק:

תוס' בד"ה דשקיל חד ויהיב חד פי' אותו שנותן האפר בתוך מי חטאת הוא עצמו יערב המים והאפר יחד עכ"ל דקדקו לפרש כן שלא כפרש"י דשקל חד אפרא ויהיב חד מים כמשמעות הכתוב ולקחו לטמא וגו' ונתן עליו מים גו' דבכמה דוכתין משמע שהיו נותנין האפר על המים וע"כ פירשו דשקל חד היינו נתינת האפר על המים ויהיב חד היינו שמערב אותם במים וע"ש בתוס' ומה שהכריח אותם לפרש דאותו דשקל הוא עצמו דיהיב היינו משום דכל הפרשה ממילא משמע כאילו הוה כתיב ולקח ונתן דאותו שלקח הוא שיתן:

ד"ה אין נימולין אלא ביום הקשה הר"ר אפרים וכו' דהוה מ"ע שהזמן גרמא. ר"ל מאחר שלרבנן לא מצינו שום מילה אפילו שלא בזמנה דנימולים בלילה אלא כאן נימולים דוקא ביום:

ד"ה הנך דפסולים התם וכו' עד ומכשיר טפי בקטן וכו' ר"ל ואע"ג דהנך דפסולים התם הן חרש שוטה וקטן כאן אינו מכשיר כ"א קטן לחודיה ומ"ט מכשיר טפי בקטן יותר מחרש ושוטה ותירץ ומכשיר טפי בקטן משום דאתי לכלל איש: