מסכת יבמות דף ע״ב עמוד א׳

רוח צפונית נוחה לא חמה ולא צוננת וחמה זורחת:

לא נשבה להם רוח צפונית ביום ולא זרחה חמה עליהם:

איבעית אימא משום דנזופים היו ממעשה העגל ולא היו ראויין לאור נוגה:

ואיבעית אימא משום הכי לא נשבה כי היכי דלא ניבדרו ענני כבוד שהיו מקיפין ולא היתה חמה יכולה ליכנס:

יומא דעיבא יום המעונן:

יומא דשותא שרוח דרומית מנשבת והיא קשה מכל הרוחות:

עת רצון מילתא היא וכיון דחצות הלילה עת רצון הואי למכת בכורות הואי נמי עת רצון לרוח צפונית ואין לך יום שרוח צפונית אין מנשבת בו בחצי הלילה. וזה היה סימן לדוד כנור תלוי לו למעלה ממטתו ונקבע כלפי צפון כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו והוא נעור. והאי דנקט הכא ארבעים שנה לומר לך שאפילו אותן מ' שנה דנזופים היו ולא נשבה להו בימים נשבה להו בחצות לילה משום דעת רצון הוא:

משוך מהול שנמשכה ערלתו וכסתה את העטרה:

משום דלא נשיב להו רוח צפונית בספרי אומר דבגנותן של ישראל סיפר הכתוב שלא עשו אלא פסח אחד במ' שנה שהיו במדבר שלא מצינו שעשו פסח אלא בשנה שניה ותימה וכי במזיד היו נמנעים ואי משום מילת זכרים שהיו מעכבים וחשיב גנות לפי שגרמו הם דבר זה והא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת כדאמר לעיל (יבמות דף עא.) המול לו אמר רחמנא ואז יקרב וגו' ואמר רבינו יצחק דעשו פסחים אבל לא עשו כתקנן אלא אחד:

לא נשבה להם רוח צפונית פי' בפני עצמה אבל אין לפרש דלא נשבה כלל דהא אמר בסוף כל הגט (גיטין דף לא: ושם) ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית מנשבת עם כולן שאלמלא כן אין העולם מתקיים:

נזופין היו אמר רבינו יצחק ממעשה מרגלים ולא כמו שפירש בקונטרס ממעשה העגל שהרי מחל להם הקב"ה ואמר להם סלחתי שאחר כך נעשה משכן והשרה שכינתו ביניהם:

דלא ניבדור ענני כבוד לא משום דתקיפה דנוחה היא וטוב לנחבלים אלא שמפזרת העננים והעת יפה כדאמר (מגילה דף כח:) בעיא שמעתתא צילותא כיומא דאסתנא וכתיב נמי (איוב ל״ז:כ״ב) מצפון זהב יאתה זהב לשון אורה כמו המריקין זהב (זכריה ד) וכן פירש מנחם ואף לפי המדרש כן הוא דדרשינן (בב"ב דף כה:) שמזלת הזהב לפי שמפזרת את העננים והגשמים נעצרים והתבואה ביוקר ולכך הזהב בזול:

ומדבריהם גזרו עליהם והא דאמר בנגמר הדין (סנהדרין דף מד.) עכן משוך בערלתו היה ומפיק ליה מקרא אסמכתא בעלמא היא והא דאמר בפרק קמא דשבועות (דף יג.) דמשוך ערלה בכרת היינו שלא מל כלל:

מיתיבי כו' דמשוך אוכל בתרומה אע"ג דצריך שימול מדרבנן מפני שנראה כערל לא אסרוהו בתרומה ולפי הספרים דגרסי לימא מסייע ליה צ"ל דמשמע ליה אוכל מן התורה אבל מדרבנן אסור כדמוכח [ברייתא] דקתני צריך שימול:

מבחוץ וא"ת אכתי היאך מאכיל את אשתו דכיון דאינו בן ביאה לא הוי חופתו חופה כמו פחותה מבת ג' לעיל בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נז:) וי"ל דכיון דראוי לקרוע הוי בר חופה:

משום דנזופין היו פירש רש"י משום מעשה העגל. ואיכ למידק שהרי נמחל אותו עון והשרה שכינתו בתוכם לאחר מכן וצוה על המשכן (כ"ה בתוס' ד"ה נזופין), והנכון שנזיפתן היתה מדבת מרגלים שלא נתנה למחילה, וכדאמרינן בעלמא (תענית ל, ב) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וכו' (דברים ב, טז) ודרשינן אלי היה הדבור מלמד שעד כאן לא היה הדבור אליו.

הגרש"י ז"ל (בד"ה קתני בלישנא אחרינא) תניא דמסייע ליה טומטום אינו אוכל ולא גרסינן מתיבי דהא לכ"ע מיהא משמע דסבירא להו דמשוך אינו אוכל או מדאורייתא או מדרבנן, אלא דפליגי אי מדאורייתא או מדרבנן כדמשמע בסמוך וכדאמרינן מאי לאו בהא קא מפלגי דמר סבר דאורייתא ומר סבר דרבנן וכמו שכתב רש"י ז"ל. ועוד דלישנא דרב הונא ודאי הכי מכרע מדקאמר משוך אוכל בתרומה, דאלמא דחדושו של רב הונא אינו אלא שהוא אוכל בתרומה דבר תורה, מדלא קאמר משוך אף על פי שהוא אוכל דבר תורה מדבריהם גזרו.

אי בעית אימא דלא נשיב להו רוח צפונית פי' לאו דלא נשיב כלל דא"כ אין העול' מתקיים כדאיתא בבבא בתרא בסמוך אמרי' שנשבה בחצי הלילה אלא לומר שלא נשבה ביום לבדה כמנהגה אלא עם שאר הרוחות:

אי בעית אימא משום דניזופין הוו פרש"י ז"ל מפני עון העגל והקשו בתוס' שהרי נמחל אותו עון והשרה שכינתו בתוכם לאחר מיכן וצוה על המשכן לפי' פי' כי נזיפתן היה מפני דבת המרגלי' בשנה השני' לאחר שהוקם המשכן וכל מ' שנים לאו דוקא והכי אמרי' בעלמא כי מאותה שעה ואילך לא היה הדבו' עם משה מפני שהיו נזופין ומ"מ בין למ"ד משום חולשות דאורחא בין למ"ד משום רוח צפוני' לא היה זה אלא לאח' השנ' השני' כשהוק' המשכן והוקמו הדגלי' ואז היו נוסעי' וחונים והוה להו חולש' דאורחא:

ואיבדור ענני כבוד אבל קודם לכן הילודי' במדבר מולים היו וכשקבלו ישראל את התור' לא היה בהם ערל ומה שאמ' בהגדה על מי מנה עפר יעקב שראה בלעם המדבר מלא ערלות של ישראל ואמר מי יוכל לעמוד בזכות דם המכוסה בעפר הארץ ומכאן התקינו לכסות הערלה עם הדם בעפר וכדאית' בפרקי ר' אליעזר יש לפרש כי הערלות היו מאותם שמלו קודם השנה השנית ומיהו ק"ל דשמעי' מה שאמרו בהגדה ר' ישמעאל אומ' וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני אלא נמולי' היו שלא כתקון והיו כורתי' את המילה ולא היו פורעי' ולכך הכתו' אומ' לא מלו וכשב' לארץ צוה הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים וכן עשה וכו' :

אלמא סבר ליה שכלם מלו במדבר אלא שלא פרעו את המיל' עד שבא יהושע ונצטוה בכך. ואין שיטת הגמרא שלנו אלא דלא מהול כלל משום חולשא דאורתא או משום דנזופי' היו והרבה מדרשות יש שחולקי' על התלמוד ואגמ' דילן סמכי' ואפשר שהמדרש שאמרו בבלעם אזיל בשטית' דאידך מדרש ולפי שיטתנו כל ישראל עשו את הפסח בשנה השנית שלא הוה בניהם ערל אבל מכאן ואילך לא עשו פסח הערלים אבל המולי' עשו פסח ואעפ"י שהיו בזכריו ערלים הק"ל דערלות זכריו באונס מעכבת בו כדאית' לעיל:

ויש שואלים היאך אכלו בשר במדבר אותם שהיו ערלי' דהא בשר תאוה נאסר לדור המדבר ושלמי' אסור לערל ואינה שאלה דדילמא אה"נ שלא אכלו בשר ומיהו היה להם לאכול בשר חיה ועוף שאינן קרבין שלא נאסר בשר תאוה אלא בראוי לבא אל אהל מועד וכדאית' בפ"ק דחולין (דף ט"ז ע"א)

דלא ליבדור ענני כבוד פי' לאו משום דתקיף אלא מתוך שנוח' היא ויפה נבלע' בענני כבוד ומתפזרים ומאיר העולם ויש שואלים וכי לא היה הב"ה יכול להשיב רוח צפונית ולא ליבדור ענני כבוד וכשם שלא נצחה הרוח עשן המערכה וי"ל שלא היה רוצה הב"ה לעשות נס זה שלא לצורך כיון דדינא דאוריתא דמילה דספ' סכנה אפשר לשהות' וכ"ש כי לאחר שהיו נזופי' לא היו ראוים לעשות עמהם נס זה:

שומר פתאי' ה' ולפום האי טעמא מאן דלא בעי לממהל ביומא דעיבא הרשות בידו ושפיר עבד שלא לסמוך על שומר פתאים ה' מהר"ם. וה"ה שהיה ראוי שלא לימול בשבת ושהוא יום מעונן:

אמר רב הונא דבר תורה משוך אוכל בתרומ' פי' משוך שהיה מהול ואח"כ נמשכה ערלתו או בידים או ע"י חולי עד שכסתה את הערלה כלומר את העטרה. ונראה כאלו אינו מהול גרש"י זכרונו לברכה תניא דמסייע ליה וכו' ופירוש הוא זכרונו לברכה דסייעתא מדקתני משוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלי' ורצה לומר שאכלו מן התורה דאלו מדרבנן דכ"ע לא אכיל וכדאיתא לקמן בשמעתין. ורב הונא היינו עקר חדושיה דמדבר תורה אוכל בתרומה ועל הא אצטריך לסיועי' והכי מוכח לישנא דכב הונא דאי לא הל"ל אמר רב הונא אעפ"י שאמרו משוך אוכל בתרומה דבר תורה מדבריהם גזרו עליו זו שיטת רש"י ז"ל ונכונה היא לפום גרסתו. אבל אנו מצאנו ברוב הנסחאות מתיבי טומטום אינו אוכל עד קתני מיהת ערל ונולד כשהוא מהול אוכלי' ותיובת' דרב הונא תיובת' ומיהו ק"ל להאי נסחא מאי תיובת' דהא איכא ברית' לעיל כרב הונא דקתני משוך צריך שימול ועוד היכי אמרינן לקמן משוך דרבנן וי"ל דאנן נמי מודי' דצריך שימול מדרבנן מפני שנר' כערל אלא דס"ל דא"ה אין זו מעכב באכילת תרומה ואפי' מדבריהם והיינו דאותביה מהא דקתני סתמא משוך ונולד כשהוא מהול אוכלים וסתמא קתני שאוכלים ואפי' מדבריהם במשמע:

משוך הוא שאחר שנימול גדל בשר ערלתו ונמשך עד שכסתה העטרה אלא שאינה נדבקת בה ומותר לאכול בתרומה שאפילו מדברי סופרים לא גזרו בה אע"פ שנראה כערל אלא שמכל מקום מדברי סופרים צריך שימול כדי שלא יראה כערל הא לתרומה אוכל בהדיא אף מדברי סופרים ומה שאמר רב הונא מדבריהם גזרו ר"ל שלא לאכול בתרומה אין הלכה כמותו דהא איתותב ליה מברייתא דקאמר בהדיא דמשוך אוכל ולא מפליג ביה דלא למיכל מדברי סופרים ולשיטה זו גירסת הספרים מיתיבי טומטום כו' עד תיובתא דרב הונא תיובתא ומכל מקום יש גורסין תניא דמסייע ליה ואוכל דקאמר בברייתא דוקא דבר תורה ולשיטה זו משוך אינו אוכל בתרומה מדברי סופרים וכן עיקר:

טומטום אינו אוכל בתרומה וכל שכן בקדשים מספק ערל אלא שאינו מעכב לאב ואדון בקרבן הפסח כמו שביארנו למעלה ונשיו ועבדיו אוכלין אנדרוגינוס מל ואוכל בתרומה אבל לא בקדשים ר"ל בקדשי קדשים הא בקדשים קלים הנאכלין לכל אדם אוכל והנולד כשהוא מהול אינו אוכל בתרומה שהרי צריך להטיף ממנו דם ברית מספק ערלה כבושה וכמו שכתבנו למעלה שמעכב מספק וברייתא זו דקאמרה אוכל דלא כהלכתא היא וכדעת האומר אין צריך להטיף כו' וגדולי המחברים שפסקו בו שאוכל תמהני עליהם:

זה שכתבנו בטומטום שמאכיל את נשיו פירושו באמו ובאם אמו שמאכילן מתורת זרע וכן באנדרוגינוס אבל אשתו ממש לא שאע"פ שאמרו שטומטום שקידש את האשה או שנתקדש על ידי איש חוששין לקדושיו לא נאמר כן אלא לחומרא לאיסור קרובות ולהצריך גט מספק וכן הדין באנדרוגינוס אבל לקולא להאכיל לתרומה לא ויש פוסקים מסוגיא זו שאם ביציו מבחוץ אע"פ שלא נקרע וגידו עדיין אטום קדושיו קדושין גמורים ואשתו אוכלת בתרומה על ידו וממה שקראו בסוגיא זו טומטום שביציו מבחוץ ערל ודאי פירשו רבים שחייב לקרעו כדי למולו ויש חולקים:

לעולם אין מלין אלא ביום בין מילה בזמנה בין מילה שלא בזמנה כגון משמיני ואילך שלא תאמר אין הענין ביום אלא שתעבור עליו ליל שמיני קודם מילה הא משהגיע לשמיני אפילו בלילה אלא לעולם אין מלין אלא ביום אפילו הטפת דם ברית למי שנולד מהול או גוי שנתגייר כשהוא מהול אינה אלא ביום וכן מי שיש לו שתי ערלות וכבר מל את האחת ביום אינו מל את השניה בלילה ויש מפרשים שתי ערלות שתי עורות של ערלה זה על גב זה ואינו נראה ממה שאמרו במסכת שבת קל"ה ב' שהקטן שיש לו שתי ערלות אין מילתו דוחה שבת הואיל ולא נודע אי זו עיקר ואם שתי עורות הא הוה ליה כציצין המעכבין שדוחין את השבת אלא פירושו בשתי ערלות ממש ואף המשוך אין מילתו אלא ביום דכל דתקון כעין דאוריתא תקון וכן הנותר בין בזמנו בין שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום:

תוספות בד"ה משום דלא נשיב רוח צפונית כו' וההיא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת כדאמר לעיל המול לו אמר רחמנא ואז יקרב גו' כו' עכ"ל ומה שחילקו התוס' בריש פרקין בין ערלה שלא בזמנה דלא הוי בר מילה בשום מקום ובין ערלה דאחר ח' אע"ג דא"א לו למול היינו דוקא במילת עצמן אבל במילת זכרים דמעכבת אין לחלק בזה וכן הוא בדברי בעל המאור וראיה לזה למאי דמוקמינן לברייתא בחלצתו חמה ובכל הני שנויי אע"ג דאחר ח' הן אפ"ה לא מעכב ערלתם עשיית הפסח וע"כ אית לן למימר כיון דלא אפשר לא מעכב אבל הרא"ם כתב בפרשה בהעלותך דבניהם שנולדו להם משיצאו ממצרים ערלים היו ומילת זכרים מעכבת מלאכול פסח כו' עכ"ל ואין מחוור כמו שהוכחנו מתוך שמעתין ואין סברא לחלק בין א"א למול משום חלצתו חמה ובין א"א למול משום דלא נשיב רוח צפונית כמ"ש התוס' ואולי נעלם מעיני הרא"ם דברי התוס':

גמ' המול ימול לרבות ציצין המעכבין את המילה וקשה דבפרק אין מעמידין לא ידע לאוקמי האי קרא דהמול ימול לרבי יהודה דפוסל מילת עובד כוכבים אלא דדברה תורה כלשון בני אדם אמאי לא קאמר דאתא לדרשא דהכא לרבות ציצין כו' וצ"ע:

בפרש"י ל"א גרסינן לימא מסייע כו' והיא נראית עיקר מדקאמרינן לקמן לימא כתנאי כו' אלמא ליכא למאן דמכשר לגמרי כו' עכ"ל מפירושו נראה דמאן דאית ליה דצריך שימול מדרבנן ודאי לא מכשיר לאכול בתרומה ולפי זה גם מברייתא דלעיל דקתני צריך שימול ה"מ להקשות להך לישנא דקאמר תיובתא לרב הונא הא לא הוי תיובתא כיון דהך ברייתא דלעיל דקתני צריך שימול אית לה כרב הונא דאסור בתרומה אבל לדברי התוספות ניחא דבין הך ברייתא דלעיל ובין הני תנאי דלקמן דסברי צריך שימול אפ"ה מצי סברי דמותר בתרומה כהך ברייתא דמייתינן מינה תיובתא לרב הונא ודו"ק:

ד"ה מיתיבי וכו' ולפי הספרים דגרסי לימא מסייע ליה וכו' הוגה בספרים תנא דמסייע ליה וכן מגיהין ברש"י והאמת אתם דהא אין שם דיחוי השייך על לישנא דלימא בגמ':