דף ביאור
מסכת יבמות דף ע׳ עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף ע׳ עמוד ב׳
מסכת יבמות דף ע׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־260 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
הכא נמי לא קני גופיה לרביה וישראל מעליא הוא וחייב בפסח:
ושמעינן ליה לר' אליעזר דאמר מופנה מצד אחד למדין אם אין להשיב ואם יש להשיב משיבין וכאן יש תשובה מה לפסח שכן חייבין עליו כו' כדלעיל. ולקמן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קד.) שמעינן לרבי אליעזר דאמר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין דקתני חלצה בשמאל פסולה ור' אליעזר מכשיר ואמרינן מ"ט דתנא קמא יליף רגל רגל ממצורע דכתיב ביה על בהן רגלו הימנית וקרא יתירא הוא דכיון דכתיב על דם האשם ובדם האשם כתיב ברגל ימנית ולא הוי בעי למיהדר ומכתביה בשמן ואמרינן במנחות בפ"ק (דף י.) מופנה הוא למדרשיה יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה אוזן אוזן לרציעה ורבי אליעזר מכשיר חליצה בשמאל דלא גמר ממצורע דאיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת ומקשינן התם (ולקמן יבמות דף קד.) ורבי אליעזר לא יליף רגל רגל ממצורע והתניא מנין לרציעה שהיא בימין כו' ומשנינן אוזן אוזן מופנה רגל רגל לא מופנה. ואע"ג דג"ש מופנה מצד אחד הוא דרגל דמצורע מופנה הואיל ורגל דחליצה לא מופנה פרכינן:
כיון דלגופיה לא צריך לא תושב ולא שכיר דלא אפשר לאוקמינהו כפשטייהו כלל הוה ליה תרי קראי יתירי:
שדי חד אלמד וחד אמלמד ומופנה משני צדדים דברי הכל למדין ואין משיבין אפילו יש להשיב:
מה פסח אונן כו' דילפינן (לקמן יבמות דף עג.) לכולהו קדשים ק"ו ממעשר:
מעשים כרותים בדבר העבד סימנא הוא ומפרש ליה:
וענוש כרת על המילה:
ומילת זכריו ועבדיו אם יש לו בן ראוי למול או עבד למול אסור האב או האדון לאכול בפסח אא"כ מלו דכתיב (שמות י״ב:מ״ח) המול לו כל זכר ואז יקרב וגבי עבד כתיב ומלתה אותו אז יאכל בו האיש בעליו דאי משום עבד הא כתב כל ערל לא יאכל בו:
ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 70b · Sefaria
תוספות
אלמא לא קני ליה רביה והא דאמר בפ"ק דקידושין (דף טז. ושם) דעבד עברי גופו קנוי היינו לענין שצריך גט שחרור ואין יוצא באמירה בעלמא אבל לענין מצות לא והא דשרי בשפחה כנענית היינו משום שצריך שיעבוד את רבו בין ביום בין בלילה כדכתיב (דברים ט״ו:י״ח) כי משנה שכר שכיר עבדך דשכיר קרייה רחמנא וא"ת דמשמע דמטעמא דקני ליה רביה יש לו ליפטר והלא עבד כנעני גופו חייב בפסח למ"ד (פסחים דף צא:) נשים בראשון חובה ואפילו למאן דאמר (שם) רשות מכל מקום שרי לאכול פסח והכא כתיב לא יאכל בו וי"ל דאי הוה קני ליה רביה לא הוה אכיל אלא בהמנאת רבו כעבד כנעני ולא בהמנאת אחרים:
אלא לאפנויי וא"ת וכי בשביל לאפנויי כתב שקר דכתב לא יאכל בו והם אוכלין ואמר ר"י דאיכא לאוקמי קרא בשכיר ותושב עובד כוכבים ומכל מקום לגופיה לא איצטריך דלא עדיף מערל ובן נכר ובהדיא דריש במכילתא הכי תושב זה גר תושב שכיר זה העובד כוכבים וא"ת כיון דלעובד כוכבים לא איצטריך לכתוב תושב ושכיר יאכל בו ונוקמיה בישראל ולאפנויי ואמר רבינו יצחק דאם כן הוה משמע גזירה שוה להקל והוה דרשינן גזירה שוה להתיר אונן בפסח והא דילפינן לקמן (יבמות דף עג.) דאונן אסור בפסח מגזירה שוה דממנו ממנו ממעשר לא הוי דרשי הכי אלא הוה מוקמינן לאסור ערל במעשר כדלקמן (יבמות דף עד.):
שדי חד אלמד וחד אמלמד והוי כאילו כתיב הכא תושב שלא לצורך והכא שכיר שלא לצורך ואע"ג דהכא תושב והכא שכיר הויא שפיר ג"ש כדתני דבי ר' ישמעאל (לעיל יבמות דף יז:) זו היא שיבה זו היא ביאה:
אי מה פסח אונן אסור בו אר"י אע"פ דתנן בפ' האשה בפסחים (דף צא:) דאונן טובל ואוכל פסחו לערב ומוקמינן ליה בגמרא כמ"ד אנינות לילה דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת הכא מצי למימר דאתיא אפי' אליבא דמ"ד אנינות לילה מדרבנן דלא הוי דרבנן אלא כשמת ביום או נקבר ביום למאן דאזיל בתר קבורה דלא תפיס לילו עמו מדאורייתא אבל אם מת בלילה הוי אונן כמת ביום דהיינו כיום מר והא דפריך בפרק טבול יום (זבחים צט: ושם) וסבר רבי שמעון אנינות לילה דרבנן והתניא רבי שמעון אומר שלמים כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא אונן מנין לרבות תודה כו' מנין לרבות פסח כו' קתני מיהא פסח התם לא מצי לשנויי כשמת בלילה דמשמע ליה דמרבי ליה לענין הבאה דאין יכול להביא כשהוא אונן ולהכי פריך כי הוי אונן בשעת הבאת פסח יפסוק האנינות עד הלילה שהוא התחלת זמן אכילתו ואמאי אסור להביא:
אף תרומה אונן אסור בה בלא גזירה שוה הוה מצי למיפרך דליתסר אונן בתרומה מדאיתקש תרומה לבכורים לקמן (יבמות דף עג:) ובכורים למעשר ומיהו בכמה מקומות יכול לומר וליטעמיך ולא קאמר:
שכן מעשים כרותים הוה מצי למימר שכן נכרתו עליה י"ג בריתות:
הנך נפישן בלא הנך נפישן נמי ה"מ למימר דכרת עדיפא ליה כדלקמן (יבמות דף עג:):
דפסח גופיה ממעשר גמר פירוש בגזירה שוה דממנו ממנו וא"ת ושאר כל הקדשים מנלן דכל הקדשים אסורים לאונן כדאמר בזבחים בפ' טבול יום (זבחים דף קא.) מק"ו ממעשר ואק"ו איכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה דהכי פריך רבא גופיה בפ' בתרא דמכות (דף יז:) גבי הא דיליף מלקות באוכל תודה ושלמים חוץ לחומה בק"ו ממעשר וי"ל דשאר קדשים גמרינן מפסח בהיקשא דזאת התורה דהתם איתקוש כל הקדשים כדאמר בפ"ק דזבחים (דף ד:) ובמנחות בסוף התודה (מנחות דף פב:) ובההוא קרא כתיב נמי פסח דדרשינן ביום צוותו זה בכור ומעשר ופסח ואע"ג דבההוא קרא נמי כתיב ולמילואים שהם קדשי שעה וקדשי שעה נאכלים באנינות כדמוכח בפ' טבול יום (זבחים קא.) לאו בכל קדשי שעה קאמר דנאכלין באנינות אלא בהנהו דאיירי בהו התם דוקא והא דמשמע בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ.) דהוי פלוגתא בדבר הלמד בגזירה שוה אם חוזר ומלמד בהיקשא היינו היכא דמלמד קודש ואיכא למ"ד התם דוקא דכי הוו שניהם קודש דאין חוזר ומלמד אבל הכא דמעשר דגן חולין הוא לכולי עלמא חוזר ומלמד בהיקש כדאשכחן התם בהדיא שלמדנו לתודה שבאה מן המעשר מדאתקש לשלמים ושלמים גופייהו גמרי שם שם ממעשר (שם):
ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.
Tosafot on Yevamot 70b · Sefaria
רשב"א
אלמא לא קני ליה לרביה קנין גמור ואף על גב דאמרינן בפרק קמא דקדושין (טז, ב) עבד עברי גופו קנוי, קנין גמור מיהא לא קני ליה, דהא יוצא בגרעון כסף, אי נמי בשש וביובל, מה שאין כן בעבד כנעני שאין לו יציאה לעולם אלא מדעת האדון. והוא הדין והוא הטעם באשתו דקרינן ליה קנין גמור משום דאין לה יציאה מתחת הבעל אלא מדעתו.
אלא לאפנויי קשיא לי האי מופנה לא אתי כשיטת שאר מופנה דעלמא, דאלו מופנה דעלמא דלא צריך למיכתביה, ומיהו דינא הכין כדאיכתיב, אבל הכא דינא איפכא דאלו קרא כתיב תושב ושכיר לא יאכל בו, ואנן אמרינן דתושב ושכיר אוכל בו. ונראה דלר' אלעזר האי תושב ושכיר לאו ישראלים נינהו אלא עכו"ם, והיינו דאמרינן דהוי מופנה דאלו עכו"ם תיפוק ליה משום ערל ואפילו ערבי מהול וגבעוני מהול לאו נמולין נינהו אלא כערלים וכדאיתא לקמן (יבמות עא, א) וכן נראה מפרושי ר"ח.
הא דאמרינן שדי חד אלמד וחד אמלמד אף על גב דהוי הכא תושב והכא שכיר. מכל מקום תושב ושכיר חד ענינא הוא וכתנא דבי ר' ישמעאל דאמר (לעיל יבמות יז, ב) ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה (וכן הוא בתוס' ד"ה שדי ורמב"ן בשמם).
Rashba on Yevamot 70b · Sefaria
ריטב"א
אלמא לא קני ליה רביה קנין גמור וא"ת והא אמרי' בפ"ק דקדושי' זאת אומרת ע"ע גופו קנוי י"ל דהתם גופו קנוי קצת לענין שהרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול כדפרכי' התם אבל אינו קנוי לגמרי להיו' ידו כידו לכל דבר שהרי יוצא בשש וגרעון כסף על כרחו והיינו דנקטי הכא קנין גמור וא"ת ואפי' תימא דהוה קני ליה רביה קנין גמור היאך נפטר מפסח מי גרע עבד עברי מעבד כנעני שמל וטבל לשם עבדו' שחייב בפסח דהק"ל נשים בראשון חובה וה"ה לעבדי' וי"ל דסוגיי' כמ"ד נשים בראשון רשות והוה אמרי' דתושב ושכיר לא יאכלו בו אינו אסור אלא לומ' שאינו חייב לאכול בו:
שדי חד אלמד וחד אמלמד וא"ת והיכי עבדיה ג"ש כי האי גוונא דהכא כתיב תושב ושכיר והכא כתיב שכיר י"ל דאתא כר' ישמעאל דאמ' זו היא שיבה זו היא ביאה א"נ דשאני הכא דלהכי כתבינהו תרוייהו בחד דוכתא לאשויינהו למעבד מינייהו ג"ש:
מי איכא מידי דערלות דגופיה לא מיעכבא וערלות דאחרים מעכבא בו וא"ת ומעיקרא מאי הוה עבדי' דהא ודאי רבא טעמ' רבה קאמר י"ל דהוה ס"ד דדילמא גזירת הכתוב היה להחמיר עליו בערלות בני ביתו כדי שלא יפשע למול אותם:
גרש"י ז"ל כל בן נכר לא יאכל בו משומדות פסולות בו ואין משומדות פוסלת במעשר:
Ritva on Yevamot 70b · Sefaria
מאירי
כבר ידעת שכל גזירה שוה שאינה מופנית כלל אין למדין ממנה ואם מופנית מצד אחד ואינה מופנית מן הצד השני למדין ומשיבין ואם מופנית משני צדדיה למדין ואין משיבין ואחר שכן היאך למדנו איסור ערל בתרומה מפסח בגזירה שוה של תושב ושכיר שבפסח עם תושב ושכיר שבתרומה והרי תושב ושכיר שבתרומה איצטריך ליה ואם תאמר שיאמר תושב ואייתר ליה שכיר הרי בא שכיר ולימד על תושב כמו שביארנו ואין כאן מופנה אלא בשל פסח מכל מקום הואיל ושניהם ר"ל תושב ושכיר של פסח מופנים הם שדי חד אלמד דהיינו תרומה וחד אמלמד דהיינו פסח וילמוד זה מזה ואע"פ שזה תושב וזה שכיר דנין מהן גזירה שוה הואיל ודומים בענין וכמו שאמרו זו היא שיבה זו היא ביאה כמו שהתבאר:
הפסח אונן אסור בו כשאר קדשים ואע"פ שלא הוזכר אנינות אלא במעשר שני כדכתי' לא אכלתי באוני ממנו מכל מקום למדו איסור אנינות לכל הקדשים מקל וחומר של מעשר אבל התרומה אין האונן אסור בה שנאמר וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות ואף בקדשים אונן האוכלם אינו אלא בלאו וערל שאכל את הפסח אינו אלא בלאו ומה שאמרו כאן מיסתברא ערל הוה ליה לרבויי לאיסור תרומה ולא אונן ומשום דערל מחוסר מעשה ובגופו וענוש כרת כו' על המילה עצמה נאמרה כלומר שכל שאינו מל בכרת כדכתיב וערל זכר כו' ונכרתה גו':
הפסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו ר"ל שאפילו היה האדון מהול אם היה לו בן ראוי לימול ולא מל אין האב אוכל בקרבן הפסח שנאמר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וכן אם היה לו עבד כנעני שאינו מהול שנאמר וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו ופירשוה יאכל בו אותו איש הנזכר במקרא שהוא האדון אבל אנינות בניו ועבדיו אינה מעכבת באכילת הפסח הא אנינות שלו מעכבת בו בין בנשים בין באנשים שהרי הנשים חייבות בקרבן הפסח ולתרומה מיהא אע"פ שערל אסור בה אין מילת זכריו ועבדיו מעכבתו:
יום קבורה אינו תופס את לילו מן התורה כמו שביארנו במקומו ואם כן מה שנאמר כאן באנינות שכן ישנה בכל שעה לדעת המפרש שישנה ביום ובלילה מה שאין כן במילה שאין זמנה אלא ביום אין הלכה כן ומכל מקום עיקר הפירוש ישנה בכל שעה שימות לו מת מה שאין כן בערלות שכל שמל פעם אחת שוב אין ערלות עליו וכדקאמר בסמוך במילת זכריו ועבדיו שישנה בכל שעה ור"ל שלידת הבנים וקנין העבדים מצויין בכל שעה:
זה שביארנו שהמילה בכרת פירושו על מילת עצמו שכל שהגדיל ולא מל מבטל מצות עשה בכל יום ואם מת ערל במזיד חייב כרת וזרעו נכרת וכן שאף הוא עומד בכל יום בחיוב כרת אבל האב על בנו אינו בכרת אלא בביטול מצות עשה והוא שאמרו כאן בערלות דגופיה שכן ענוש כרת מה שאין כן במילת זכריו:
לענין ביאור זה שהקשו מה ראית להתיר בתרומה ערלת זכריו ועבדיו שלא להיות מילתם מעכבת ולאסור בה ערלת עצמו עד שהוצרך לתרץ מסתברא ערלות דגופיה הוה ליה לרבויי כו' וכן תירצוה דמי איכא מידי דערלות גופיה לא מעכבא ערלות דאחריני מעכבא צריך לפרש דקארי לה מאי קארי לה והיאך יעלה על דעת שערלות גופו לא תעכב וערלות זכריו ועבדיו תעכב ויראה לגדולי הדורות מפני שיש צדדין שראוי לומר כן שכל שהוא ערל ודאי או מצד אונס הוא או מצד שהוא כעין אונס על הדרך שביארנו במשנה ומילת זכריו ועבדיו שאין בו שום אונס היתה ראויה לעכב ולפי דרכך למדת שערל שמתו אחיו מחמת מילה אין לו לעכב מילת זכריו בכך:
Meiri on Yevamot 70b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה אלמא לא קני ליה רביה כו' וי"ל דאי הוה קני ליה רביה לא הוה אכיל אלא בהמנאת רבו כעבד כנעני כו' עכ"ל והשתא דלא קני ליה רביה ליכא למימר דלא יאכל בו בהמנאת רבו כעבד כנעני דלא יאכל בו משמע דלא יאכל בו כסתם האוכלין דהיינו בהמנאת אחרים ושוב מצאתי שהראב"ד פירש כך בפ"ט מהלכות קרבן פסח דלמסקנא אתא קרא דלא יאכל לתושב ושכיר ישראל שלא יאכל בהמנאת רבו ומיהו צ"ל דאתא נמי לאפנויי דלהא לא איצטריך קרא וק"ל:
בד"ה דפסח גופיה ממעשר כו' היינו היכא דמלמד קודש ואיכא למ"ד התם דוקא דכי הוו שניהם קודש כו' עכ"ל ליתא הסוגיא התם הכי אלא דאיכא מ"ד דאזלינן בתר למד ואליביה שפיר ילפינן מההיא דתודה שבאה מן המעשר כו' דה"ה אי הוו שניהם קודש דחוזר ומלמד ואיכא מ"ד דאזלינן בתר מלמד וליכא למילף מידי מההיא דתודה כו' דהתם המלמד חול והנראה להגיה בדברי התוספות וכצ"ל היינו היכא דהמלמד קודש איכא למ"ד התם דכי הוו שניהם קודש דאין חוזר ומלמד כו' פי' וליכא למילף הא מלתא מההיא דתודה כו' דלא הוה המלמד קודש ודו"ק:
גמ' בו מילת זכרים ועבדיו מעכבת כו' אע"ג דלא כתיב בו אלא במילת עבדים הא גמרינן לה לקמן בג"ש דאז אז ליתן האמור של זה בזה ולר"א נמי דאין מילת עבדים מעכבת צ"ל דהאי בו דכתיב בעבדים לא איצטריך לגופיה ובאם אינו ענין תנהו למילת עבדים וק"ל:
Chidushei Halachot on Yevamot 70b · Sefaria
מהר"ם
ד"ה הנך נפישין וכו' כדלקמן סוף דף ע"ג:
ד"ה דפסח גופיה ממעשר גמר וכו' עד ואק"ו איכא למפרך וכו' והא דקאמר התם דכל הקדשים ילפינן דאסורין לאונן ק"ו ממעשר היינו לפום ריהטא דהא רבי שמעון יליף מלקות באוכל תודה ושלמים וכו' ק"ו ממעשר במכות פרק בתרא ואומר עליו רבא התם דאיכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה ולכך נקט בפ' טבול יום דכל הקדשים אתו בק"ו ממעשר לפום ריהטא כדאמר התם ר"ש במכות אבל כפי האמת לא אתו כל הקדשים בק"ו ממעשר לפי סברת רבא אלא מהיקשא דפסח כשנויא דתוס' דהכא דאתקוש כל הקדשים לפסח בקרא דזאת התורה דכתיב בההוא קרא ביום צוותו דררשינן זה בכור ומעשר ופסח וכו' והאי מעשר הוי מעשר בהמה ולא מעשר שני ולכך אצטריך ג"ש דממנו ממנו דילפינן פסח ממעשר שני דכתיב ביה לא אכלתי באוני ממנו והדר גמרינן כל הקדשים מפסח בהאי היקשא דזאת התורה:
ד"ה אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבתו וכו' כתוב בספרים שלפנינו דפוס גדול ור"א גופיה דריש במכילתא דמילת זכריו ועבדיו אין מעכבת וכו' ובתר הכי כתוב ואר"י דגמרא לפום ריהטא כר"ע דדריש אז יאכל בו האדון ולפי גירסא זו צ"ל דכוונת התוס' היא באף ע"ג דלר"א אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת לא האב ולא האדון וסוגיא דשמעתין כולה היא אליבא דר"א דיליף ג"ש דתושב ושכיר וא"כ מאי פריך אי מה פסח וכו' ומשני אמר קרא אז יאכל בו וכו' הא גבי פסח גופיה ס"ל לר"א דאין מילת זכריו ועבדיו מעכבת מ"מ מאחר דלפום ריהטא משמעות פירוש הפסוק משמע טפי כר"ע לכך מסקא סוגיא דשמעתין ליישב ג"ש דתושב ושכיר לפי המפורש וסוגיא דעלמא בפי' הפסוק דאז יאכל בו קאי אאדון כדי שאם ימצא מ"ד שיסבור בדין דמילת זכריו ועבדיו כר"ע דמעכבת יכול שיסבור בדין דערל כר"א דגמר ליה מג"ש דתושב ושכיר ולא מריבויא דאיש איש כר"ע דמרבה ערל כטמא לכל התורה וק"ל אמנם מקרוב הוגה בספרים בדבור זה ור"א גופיה דריש במכילתין דמילת עבדיו אין מעכבת וכו' ובסופו גרסי ואמר ר"י דגמרא לפום ריהטא נקטה כר"ע וכו' ולר"א מזכריו פריך ור"ל עיקר קושיתו מזכריו פריך דמעכבת גבי פסח אליבא דכ"ע אפילו לר"א אלא דלפום ריהטא ושיגרא דלישנא נקט בהדי מילת עבדיו אלא שלפי גירסא זו לא יתיישב שנויא דגמרא דמשני אמר קרא ומלת אותו אז יאכל בו דפריך ממילת זכריו ומשני מקרא דעבדיו דהא האי קרא גבי עבדיו כתיב ובעבדיו ס"ל לר"א דגם גבי פסח גופיה לא מעכבת ומה אצטריך קרא למכתב גביה בו למעט תרומה אם לא שנאסר דהאי בו דכתיב גבי עבדיו אתי למעט מילת זכריו גבי תרומה וזה דוחק גדול דהא מילת זכריו כתיב בפרשה מאוחר הרבה אחר מילת עבדיו ואיך יכול האי בו דכתיב גבי מילת עבדיו למעט גבי תרומה מילת זכריו דכתיב גבי פסח בתר הכי מאוחר ממנו וק"ל:
Maharam on Yevamot 70b · Sefaria
גליון הש"ס
רש"י ד"ה ושמעי' ליה כו' ולא הוי בעי למיהדר עיין לקמן קד ע"א ברש"י ד"ה אוזן אוזן וכו' ובשבת דף קלא ע"א ד"ה מצד אחד ובקדושין דף טו ע"א ד"ה ונאמר להלן אוזן:
Gilyon HaShas on Yevamot 70b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף ע׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־260 מילים ב־14 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 14 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 113 מילים
נפתחת ב״אַלְמָא לָא קָנֵי לֵיהּ רַבֵּיהּ. הָכָא נָמֵי…״
- קטע 215 מילים
נפתחת ב״וְאַכַּתִּי מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא, וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ…״
- קטע 318 מילים
נפתחת ב״כֵּיוָן דִּלְגוּפֵיהּ לָא צְרִיךְ — שְׁדִי חַד…״
- קטע 412 מילים
נפתחת ב״אִי: מָה פֶּסַח אוֹנֵן אָסוּר בּוֹ —…״
- קטע 522 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, אָמַר קְרָא:…״
- קטע 625 מילים
נפתחת ב״וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא עֲרֵלוּת הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי,…״
- קטע 719 מילים
נפתחת ב״אַדְּרַבָּה: אֲנִינוּת הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָהּ…״
- קטע 821 מילים
נפתחת ב״רָבָא אָמַר: בְּלָא הָנָךְ נְפִישָׁן נָמֵי לָא…״
- קטע 913 מילים
נפתחת ב״אִי: מָה פֶּסַח מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת,…״
- קטע 1020 מילים
נפתחת ב״אָמַר קְרָא: ״וּמַלְתָּה אוֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ״.…״
- קטע 1119 מילים
נפתחת ב״אִי הָכִי, אֵימָא: ״כׇּל עָרֵל לֹא יֹאכַל…״
- קטע 1224 מילים
נפתחת ב״וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא עֲרֵלוּת דְּגוּפֵיהּ הֲוָה לֵיהּ…״
- קטע 1323 מילים
נפתחת ב״הָנָךְ נְפִישָׁן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּלָא [הָנָךְ] נְפִישָׁן…״
- קטע 1416 מילים
נפתחת ב״הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ: ״בּוֹ״ לִדְרָשָׁה הוּא דַּאֲתָא, ״כׇּל…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי יוסי בר חנינא · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
רבי יוסי בר חנינא דיין היורד לעומקו של דין הוא.
מקור: מסכת יבמות דף ע׳ עמוד ב׳ · קטע 5 — “אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, אָמַר קְרָא: (״זָר״) ״וְכׇל…”
לשון המקור
אַלְמָא לָא קָנֵי לֵיהּ רַבֵּיהּ. הָכָא נָמֵי לָא קָנֵי לֵיהּ רַבֵּיהּ, אֶלָּא לְאַפְנוֹיֵי.
וְאַכַּתִּי מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא, וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר: מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד, לְמֵדִין וּמְשִׁיבִין?
כֵּיוָן דִּלְגוּפֵיהּ לָא צְרִיךְ — שְׁדִי חַד אַלָּמֵד וּשְׁדִי חַד אַמְּלַמֵּד, וְהָוֵה לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה מוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין.
אִי: מָה פֶּסַח אוֹנֵן אָסוּר בּוֹ — אַף תְּרוּמָה אוֹנֵן אָסוּר בָּהּ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, אָמַר קְרָא: (״זָר״) ״וְכׇל זָר״, זָרוּת אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא אֲנִינוּת. אֵימָא: וְלֹא עֲרֵלוּת! הָא כְּתִיב ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״.
וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא עֲרֵלוּת הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן (מַעֲשִׂים. כְּרוּתִים. בִּדְבַר. הָעֶבֶד.) מְחוּסַּר מַעֲשֶׂה, וּמַעֲשֶׂה בְּגוּפוֹ, וְעָנוּשׁ כָּרֵת, וְיֶשְׁנוֹ לִפְנֵי הַדִּבּוּר, וּמִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת!
אַדְּרַבָּה: אֲנִינוּת הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָהּ בְּכׇל שָׁעָה, וְנוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וְנָשִׁים, וְאֵין בְּיָדוֹ לְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
רָבָא אָמַר: בְּלָא הָנָךְ נְפִישָׁן נָמֵי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ. שָׁבְקִינַן עֲרֵלוּת דִּכְתִיב בְּגוּפֵיהּ דְּפֶסַח, וְיָלְפִינַן אֲנִינוּת מִפֶּסַח?! דְּפֶסַח גּוּפֵיהּ מִמַּעֲשֵׂר גָּמְרִינַן.
אִי: מָה פֶּסַח מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת, אַף תְּרוּמָה מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת!
אָמַר קְרָא: ״וּמַלְתָּה אוֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ״. מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת בּוֹ מִלֶּאֱכוֹל בְּפֶסַח, וְאֵין מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת בִּתְרוּמָה.
אִי הָכִי, אֵימָא: ״כׇּל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ״, בּוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל, אֲבָל אוֹכֵל הוּא בִּתְרוּמָה! הָא כְּתִיב ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״!
וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא עֲרֵלוּת דְּגוּפֵיהּ הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַעֲשֶׂה בְּגוּפוֹ, וְעָנוּשׁ כָּרֵת. אַדְּרַבָּה: מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָהּ בְּכׇל שָׁעָה!
הָנָךְ נְפִישָׁן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּלָא [הָנָךְ] נְפִישָׁן נָמֵי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ. מִי אִיכָּא מִידֵּי דַּעֲרֵלוּת דְּגוּפֵיהּ לָא מְעַכְּבָא בֵּיהּ, עֲרֵלוּת דְּאַחֲרִינֵי מְעַכְּבָא בֵּיהּ?!
הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ: ״בּוֹ״ לִדְרָשָׁה הוּא דַּאֲתָא, ״כׇּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ״ — לְמָה לִי? בּוֹ