מסכת יבמות דף נ״ה עמוד ב׳

ביאה ביאה מחייבי לאוין דכתיב בהו לא יבא ממזר:

יבמה לשוק בלא חליצה מנין דהעראה דידה כגמר ביאה:

אי למאן דאמר לאו דכתיב לא תהיה אשת המת (דברים כ״ה:ה׳) ילפינן העראה לחייבי לאוין:

אי למאן דאמר עשה דכתיב (שם) יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה והאי לא תהיה מפיק לה לאין קידושין תופסין בה וה"ק לא יהא בה הויה לזר. ופלוגתא דרב ושמואל היא בהאשה קמא (לקמן יבמות צב:):

אלא יבמה ליבם מנלן דקני לה בהעראה:

אשה לבעלה לענין מקדש בביאה מנלן דבהעראה מקדשה:

קיחה קיחה כי יקח איש אשה ובעלה (דברים כ״ד:א׳) ומהכא ילפינן קידושי ביאה כתיב הכא קיחה וכתיב התם בחייבי כריתות קיחה (ויקרא כ):

למה לי למיכתב שכבת זרע באשת איש ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע (ויקרא י״ח:כ׳) והא איתרבי בה העראה מהקישא דר' יונה:

אתיא ביאה ביאה והוי כאילו כתיב דור שלישי יערה משמע הא דור שני לא יערה ולא שייך לאקשויי מהא דאמר בסוף הנשרפין (סנהדרין פד.) דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגזירה שוה דהכא ביאה דאתיא לגזירה שוה כתיבא בהדיא ולא מן הכלל אתי כי ההיא דהתם דלא ילפינן חילול חילול מתרומה כהן העובד באנינות דלא כתיב חילול אלא דנפיק מכלל דכתב בכהן גדול ומן המקדש לא יצא ולא יחלל (ויקרא כא) הא אחר שעבד חלל:

אי למאן דאמר עשה עשה ל"ג לי' וברוב ספרים ליתא דבין לרב ובין לשמואל איכא לאו כדפרישי' בסוף החולץ (לעיל יבמות מט: ד"ה אי כרב):

אשה לבעלה מנין אתיא קיחה קיחה פירוש דנקנית בהעראה הקשה ה"ר נסים דבפ"ק דקדושין (דף י. ושם) בעי תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למאי נפקא מינה שהערה בה וקבלה קידושין מאחר כו' ומסיק רבא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קני בהעראה ותירץ הר' שמעון הזקן דהא דאמר הכא דקני בהעראה היינו בשלא עשה כי אם העראה ופירש מיד ולא גמר ביאתו אבל התם איירי כשעושה כל הביאה דלא קני בהעראה כיון שדעתו על גמר ביאה וכן מוכח הלשון דקאמר התם כל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קאמר כל המערה וה"ר יצחק בן ה"ר מאיר פירש דכשמפרש שרוצה לקנות בהעראה קני בהעראה אפי' אם גומר ביאתו אבל בסתם דעתו על גמר ביאה ור"ת פירש שם בע"א ושם פירשתי:

קיחה קיחה תימה דנפקא לן בפרק קמא דקדושין (דף ט:) דאשה נקנית בביאה מדכתיב ובעלה ותיפוק ליה מקיחה קיחה וי"ל אי לאו דכתיב ובעלה מקיחה דעריות לא הוה גמרינן עיקר ביאה כיון דקיחה דעריות לא משתעי בקנין כלל אבל לענין שתיחשב העראה כגמר ביאה ילפינן שפיר מהתם ואם תאמר ונילף מקיחה דיבמה דאיירי בקנין דכתיב ולקחה לו לאשה וי"ל דאינו מופנה לג"ש וא"ת ונילף מקיחה דחייבי לאוין דכהונה דקיחה דידהו איירי בקנין כדאמר בפרק בתרא דקידושין (דף עח.) קדש לוקה משום לא יקח ודרשינן ליה נמי לג"ש וי"ל דלא איירי בקיחה דביאה אלא בסתם קידושין כדאמר התם בעל לוקה משום לא יחלל ועוד י"ל דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן קידושי כסף מקיחה קיחה דשדה עפרון אלא הוה מוקמינן קיחה דקרא בקידושי ביאה משום דמסתבר למגמר טפי קיחה דאשה מקיחה דאשה אבל השתא דכתיב ובעלה ע"כ גמרינן קיחה משדה עפרון קידושי כסף דליכא למימר דאיצטריך קיחה להעראה דא"כ לשתוק מובעלה ונילף כולה מילתא מעריות:

לאחר מיתה נמי שארו איקרי כו' והא דפשיטא לן בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קיד:) דאין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר וקאמר נמי התם כשם שאין האיש יורש את אשתו בקבר להנחיל לקרוביו כך הבן לא יירש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב הא דפשיטא ליה בבעל טפי מבבן היינו מהך דרשא דהכא דאשמועינן דלאחר מיתה לא מיקרי שארו וא"ת דבפרק ד' מיתות (סנהדרין סו:) ממעט משמש מתה מקרא אחרינא דדריש התם ומתו גם שניהם פרט למעשה הורדוס והיינו משמש מתה כדאמר בבבא בתרא (דף ג:) דהטמין בדובשא ינוקתא דבי חשמונאי והיה בא עליה לייתובי יצריה ואר"י דאיצטריך דרשא דשמעתין למאן דדריש התם ומתו גם שניהם עד שיהו שניהם שוים והא דקאמר התם ואידך מעשה הורדוס לאו כלום הוא המ"ל דנפקא ליה מקרא דהכא אלא דניחא ליה לאוקמי ההוא תנא דדריש עד שיהו שניהם שוים אפילו כמ"ד משמש מת בעריות פטור ויש ספרים דגרסי התם פרט למעשה חידודין וכן גורס בערוך ופי' רש"י שם דמעשה חידודין היינו דרך אברים וקשה דהכא פשיטא ליה לאביי דדרך אברים לאו כלום הוא וי"ל דהיינו כמ"ד התם דמעשה חידודין לאו כלום הוא ואפילו למאן דממעט התם מקרא איכא למימר דמקרא דהתם פשיטא ליה לאביי הכא:

לשקינא לה דרך אברים ואם תאמר הא אפילו אמר לה אל תסתרי סתם הוי קינוי ואם כן מה בכך אם הזכיר נמי דרך אברים כיון דאמר לה נמי אל תסתרי ויש לומר דהכי פירושו שקינא לה דרך אברים שאמר לה איני חושדך אלא דרך אברים וכן שלא כדרכה:

אינו חייב אלא על ביאת מירוק נראה דמחייב בשפחה חרופה אפילו בלא הוצאת זרע אלא שתהא ביאה הראויה להזריע כמו באשת איש דלא בעינן הוצאת זרע אף על גב דכתיב בה ש"ז ולא אתא למעוטי בשפחה חרופה אלא העראה ושלא כדרכה בספ"ב דכריתות (דף יא:) ונראה דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה אין ראויה להתעבר בהעראה אלא במירוק גיד שאם היתה ראויה להתעבר לא הוה מוקמי קרא למעוטי העראה אלא שלא כדרכה:

אשה לבעלה מנין כתבתיה בארוכה פרק קמא דקדושין (י, א ד"ה כל) בס"ד.

הא דאמרינן ביבמה לשוק אי לאו לאו אי עשה עשה כתבתיה בארוכה בקדושין בשלהי פרק האומר (סח, א ד"ה הא) בס"ד.

יבמה לשוק מ"ל גרש"י ז"ל אי למאן דאמר לאו לאו אי למאן דאמר עשה עשה ופירש הוא ז"ל דלמאן דאמר אין קדושיה תופסים ביבמה ליכא לאו ביבמה לשוק דכי כתיב לא תהיה לאיש זר לא בא לאזהרת עונש אלא ללמד שלא תהא בה הויה לאיש זר דלא תפסי בה קדושין ולדידי ליכא ביבמה אלא עשה מדכתי' יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל למ"ד קדושי' תופסי' ביבמה יש לאו ג"כ ביבמה דלא תהיה אשת המת לאיש אחר ללאו בלחוד הוא דאתא והיינו דאמר הכא דלמ"ד שיש לאו ביבמה גמר מחייבי לאוין דעלמא ולמ"ד דיבמה בעשה גמר מחייבי עשה ויש קצת הוכחא לדברי הרב ז"ל מהא דאמרי' לקמן במכיל' דשמואל דאמר בעניותינו צריכה גט מספקא ליה האי לא תהיה אי ללאו יצאת אתא אי דלא תפסי בה קדושי' אתא ור"ת ז"ל מקשה דהא בכולה מכילתי' קרינן יבמה לשוק חייבי לאוין כדאמרי' בפ"ק דבני צרות דב"ה חייבי לאוין לב"ש ואמרי' נמי לאפוקי מדר"ע דאמר אין קדושין תופסי' בחייבי לאוין ולא משמ' דתהוי דלא כרב ולפי' פי' הוא ז"ל דלכ"ע אזהרת לאו ביבמה מדלא תהי' אשת המת החוצה אלא דרב דריש מינה נמי מדאפקי' בלשון הויה דרשי ליה שלא תהיה בה הויה לאיש זר ושמואל מספקא ליה אי ללאו בלחוד אתא אי למילף מינה נמי דלא תפסי בה קדושין ובכאן גורס רבי' ז"ל כדגרסי במקלת נוסחי יבמה לשוק מנ"ל אי ללאו לאו אי לעשה עש' כלו' אי משום לאו דאי' בי' הרי הוא בכלל חייב לאוין ואי משום עש' דאי' בי' ה"ה בכלל חייבי עשה ועוד יש להלם ג"ה לפי' וה"ק אי למ"ד ובעי על לאו הרי הוא בכלל חייבי לאוין ואי למ"ד על עשה דאית ביה מה דינו הרי הוא בכלל חייבי עשה וכבר ביארתי בזה יותר במסכת קדושי' בס"ד:

אשה לבעלה מ"ל פי' שנקנית בביאה בהעראה אתיא קיחה קיחה פי' וכתיב בה כי יקח איש אשה וגמר קיחה מינהון וחייבי לאוין ואע"ג דקיחה דהתם בקדושי כסף מיירי ולא בקדושי ביאה כיון דכתיב בה בהדי' שפיר גמרינן קיחה קיחה ללמד על ביאה האמורה וכו' וק"ל למה לי כולי האי נימא דאתיא ביאה ביאה כדאמרינן ביבמה וי"ל דמשו' דקנין ביאה נפקא לן מדכתיב כי יקח שהוא לשון קנין נקט קיחה ואשמועינן דאפילו בקיחה קיח' מצי למיגמר על הביאה ויש מקשים דהכא אמרינן דאשה לבעלה הנקנית בביאה סגי ליה בהעראה ואלו בפ"ק דקדושין משמע דלא קני עד גמר ביאה שכל הבועל דעתו על גמר ביאה. והנכון דהתם כשגומר ביאתו סתם אבל בהעראה בלבד או שפי' שדעתו לקנות בהעראה קונה בהעראה כדאמרינן הכא ומיהו ביבמתו אפילו בגומר ביאתו ואומר שאינו רוצה לקנות אלא בגמר ביאה אין הדבר בדעתו שהתורה רבת' שוגג כמזיד ולפי' קונה בה העראה לעולם ושם הארכתי בס"ד:

ולמה לי למכתב רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה וכו' כלומר למאי כתבינהו רחמנא כיון דהא עביד לן כלל דכלהו בהעראה. ופליגא אדשמואל פי' ודרבנן אמר רבי יוחנן כדרב ושמואל והעראה זו הכנסת העטרה למעוטי נשיק' דלא משוי' פלוגת' בין תלמידי ר' יוחנן בכדי:

וכן כל שקונין בביאה קונין בהעראה כגון יבם ביבמתו או בעל באשתו וכמו שאמרו כאן אשה לבעלה מנין אתיא קיחה קיחה כתיב בחייבי כריתות אשר יקח את אחותו ובאשה לבעלה כי יקח איש אשה מה להלן בהעראה אף כאן בהעראה ואם תאמר והלא בראשון של קדושין י' א' שאלו אם תחלת ביאה קונה או סוף ביאה והעלו בה שכל הבועל דעתו על גמר ביאה אלמא תחלת ביאה אינה קונה פירשוה גדולי הפוסקים דההיא בביאה דאירוסין דאכתי לא הוה ליה קנין בגוה והשתא הוא דבעי למיקני וזו שבכאן שכבר נתקדשה לו אלא שלא כנסה ועכשו קונה לה בהעראה ליורשה וליטמא לה ולכל ענין של נשואין ואם תאמר היכי יליף לה מגזירה שוה דקיחה קיחה ומקיחה דקדושין איפשר דלא יליף לה אלא מקיחה דמוציא שם רע דכתיב בה ובא אליה ושנאה וההיא ודאי ביאה דלאחר קדושין היא אי נמי מדכתיב אשר אירס אשה ולא לקחה ויש מתרצים אותה בפנים אחרים וכבר ביארנום בראשון של קדושין:

אף באשת איש נאמר לשון שכבת זרע דכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע וזו ודאי העראה מחייבת בה שהרי כל העריות הוקשו זו לזו ולא נאמר בה לשון שכבת זרע אלא מלמד שהמשמש באבר מת ר"ל בלא קשוי האבר אפילו בגמר ביאה אין בו חיוב כלל לא למיתה ולא לכרת ולא למלקות שאינה ביאה כלל אלא שמכל מקום פוסלת מן התרומה וכן מכין אותם מכת מרדות וכן הבא על הערוה לאחר מיתתה פטור:

אף בסוטה נאמר בה לשון שכבת זרע כדכתיב ושכב איש אותה שכבת זרע ללמד שאם קנא לה דרך איברים כלומר אל תסתתרי עם פלוני לנאף עמו דרך איברים אין זה קנוי ולא נאסרה עליו בעידי סתירה אבל אם קנא לה סתם או שקנא להעראה או לשלא כדרכה הרי זה קנוי:

העראה זו שכתבנו שהיא נדונת כביאה גמורה פירושו הכנסת העטרה וכל שלא הכניס את כל העטרה נשיקה בעלמא היא ופטור ובשפחה חרופה שלא חייבנו בה אלא בגמר ביאה פירושו בהוצאת זרע והוא הנקרא כאן מירוק גיד:

תוס' בד"ה קיחה קיחה תימה כו' וי"ל דאינו מופנה לג"ש כו' עכ"ל יש להקשות הא אי נמי דקיחה דיבמה אינו מופנה מ"מ קיחה דאשה לבעלה מופנה דהא דרשינן לה נמי לגז"ש וא"כ ה"ל מופנה מצד א' כמו ביאה לג"ש דאינו מופנה אלא מצד אחד כמ"ש התוס' לעיל וליכא למימר דקיחה דאשה לבעלה נמי אינו מופנה אלא דגמר לה מג"ש דקיחה דעריות דהוא מופנה דא"כ מאי קא קשיא להו וא"ת נילף מקיחה דחייבי לאוין דדרשינן ליה לג"ש הא איכא למימר דקיחה דחייבי לאוין נמי אינו מופנה אלא דיליף הג"ש מקיחה דעריות שהוא מופנה וי"ל דודאי קיחה דאשה לבעלה מופנה הוא אלא דקים ליה לתלמודא שום פירכא על ג"ש דקיחה קיחה והיכא דהוי הג"ש מופנה מב' צדדין קאמר תלמודא דגמרינן לה ואין משיבין עליה אבל מקיחה דיבמה כיון דאינו מופנה ה"ל הג"ש אינה מופנה אלא מצד א' ומשיבין עליה וזו היא המדה:

בד"ה לאחר מיתה נמי שארו כו' בסופו ואפילו למ"ד דממעט התם מקרא איכא למימר דמקרא דהתם פשיטא ליה לאביי הכא עכ"ל בפרק ד' מיתות דקאמר ואידך מעשה הורדוס לאו כלום הוא לא רצו התוס' לפרש דה"נ מקרא דהכא פשיטא ליה התם דלישנא דלאו כלום הוא לא משמע להו דמקרא דהכא קאמר אלא דלאו כלום הוא ולא צריך קרא אבל לישנא דאביי דאמר הכא פריצותא אסר רחמנא משמע להו שפיר דאקרא דהתם סמך לומר הכי וק"ל:

תוס' ד"ה אשה לבעלה מנין וכו' עד תירץ הר"ר שמעון וכו' עיין באלפסי שתירץ קושיא זו בענין אחר: