דף ביאור
מסכת יבמות דף מ״ז עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף מ״ז עמוד ב׳
מסכת יבמות דף מ״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־439 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
לא רוב הטובה לפי שיצר הרע מחזר אחריהן כדאמרי' במס' סוכה (דף נב:) ושמא תזוח דעתן עלייהו ויחטאו:
ואין מרבין עליו דברים לאיים עליו שיפרוש:
ציצין חתיכות בשר שלא נפרעת המילה כהלכתה:
ומודיעין אותו מקצת מצות דהשתא ע"י טבילה הוא נכנס לכלל גירות הלכך בשעת טבילת מצוה צריך לקבל עליו עול מצות:
אחד גר ואחד עבד משוחרר לקמן מפרש למאי הלכתא אקשינהו:
ובמקום שנדה טובלת בארבעים סאה:
שם גר ועבד משוחרר טובלין ואע"פ שאין טבילתו משום טומאה וטהרה כשאר טבילות:
חוצץ בגר ועבד משוחרר ובנדה לבעלה. ואע"פ שאין טבילתן לענין מגע טהרות כשאר טבילות:
ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 47b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
מטבילין אותו מיד משמע שהמילה קודם טבילה וכדאמר אין גר עד שימול ויטבול ותימה דאמר בהערל (לקמן יבמות דף עח.) מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואר"י דשאני התם דאכתי לא חזי למילה:
במקום שהנדה טובלת טבילת נדה לא כתב קרא בהדיא ופי' רב יהודה גאון דנפקא לן בק"ו ממגעה דטעון טבילה וכ"ש היא עצמה ור"ת מפרש דנפקא לן מהא דדרשינן בע"ז (דף עה:) אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהם וכמה הם מ' סאה ורבינו יצחק פירש דנפקא מהא דדרשינן בפ' במה אשה (שבת דף סד:) תהיה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים:
שם גר ועבד טובלים בכולי שמעתין משמע דעבד בעי טבילה כשמשתחרר ולא סגי ליה בטבילה קמייתא וקשה דבהשולח (גיטין דף מ.) אמרינן הכותב שטר אירוסין לשפחתו ואמר לה צאי בו והתקדשי בו משמע דמקודשת אע"ג דלא טבלה וי"ל דאיירי כגון שטבלה מקודם לשם שחרור שהטבילה של שחרור קודמת לגט כדמשמע לקמן דקתני ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומותר בה מיד:
וכל דבר שחוצץ בטבילה כו' ובנדה תימה דלענין הכשר מקוה פשיטא ליה שאין לחלק בין נדה לבעלה ובין טהרות דקאמר במקום שהנדה טובלת ולענין חציצה תלי נדה בטבילת טומאה וטהרה וי"ל דבחציצה דאיכא מילי טובא דלא הוי אלא מדרבנן כגון רובו ואינו מקפיד או מעוטו ומקפיד איצטריך לאשמועינן דבחציצה דרבנן נמי אין לחלק בין לבעלה לטהרות ואיכא מילי דחציצה דאמר בפ' בתרא דנדה (דף סז. ושם) ה"מ לטהרות אבל לבעלה לא והיינו ספק חציצה אבל ודאי חציצה אפילו דרבנן לא הקילו לבעלה יותר מלטהרות ובקונטרס לא גרס ליה במסכת נדה משום הא דהכא:
קשים גרים לישראל כספחת לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות וישראל למדין ממעשיהם ובמס' נדה (דף יג: ושם) פירש בקונטרס עוד לשון אחר משום דכל ישראל ערבים זה בזה וקשה דבפרק אלו נאמרים (סוטה דף לז:) משמע שלא היו ערבין על הגרים דלא חשיב התם ערבות של ערב רב ועוד י"ל דקשים גרים לישראל לפי שמתערבין בהם ואין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל וי"מ לפי שביותר הוזהרו ישראל על הגרים ואין יכולין להזהר מאונאתן:
Tosafot on Yevamot 47b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רשב"א
נתרפא מטבילין אותו מיד ואם תאמר למה אין מטבילין אותו קודם שימול משום דשהויי מצוה לא שהינן. ותירץ הרמב"ן ז"ל (בד"ה נתרפא בתירוץ הב') דכיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה דאי פריש לפרוש, ומיהו אם טבל תחלה הרי זה גר, ותדע לך דהא אמרינן לקמן בפרק הערל (יבמות עח, א) גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה, והרי קדמה טבילה למילה, ולא תימא דוקא נקבה דאם כן הוה ליה למימר בתה אין צריכה טבילה. פירוש לפירושו אליבא דמאן דדחי התם ואמר עובר לאו ירך אמו הוא ומשום טבילת עובר גופיה ואמיה לא הויא חציצה, אבל למאן דאמר עובר ירך אמו הוא ליכא ראיה מהתם כלל. ולההוא לישנא נמי אפשר דלאו ראיה הוא, ובנה דקאמר היינו בתה. ולכשתמצא לומר דמילה קודמת עיכובא לא הוצרך לפרש דמדקאמר אינו צריך טבילה על כרחין מאי בנה ולדה, ויש כיוצא בה לעיל (יבמות מה, א) גבי עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום קל וחומר מאלמנה כו' זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום ומאי בנה בתה לפירושו של רש"י ז"ל וכדאיתא בהדיא בירושלמי שכתבתי שם. ולי נראה דמילה קודמת לטבילה עכובא, דאלו לא כן לעכוב לעולם היתה טבילה קודמת משום שיהוי מצוה, אלא כיון שהטבילה כולל עיקר גירות ולצאת מטומאת גוים וליכנס בקדושת ישראל, דאפילו בלוקח כלים חדשים מן העכו"ם צריך טבילה, ומן הטענה הזאת וכמו שאמרו בעבודה זרה בגמרא דבני מערבא (פ"ה הט"ו) ולגבי לוקח כלים ישנים נמי אמרו שם (ע"ז עה, ב) מגעילין ומטבילין, לומר דטבילה צריכה לבסוף. אלא דאפשר דהתם אי איטבול תחלה עלתה להן טבילה דלא כתיבא עכובא. וכן כתב שם הראב"ד ז"ל (ד"ה מדיחן ועיין תוה"ב ב"ד ש"ד ובחי' הרשב"א ע"ז שם) וכל שכן הכא דפורש מן הערלה שהוא כפורש מן הקבר כדאמרינן בספחים (צב, א) שהיא צריכה לבסוף, ושתי טבילות לא אצטריך הכתוב אחת קודם מילה ואחת לאחר שפירש מן הערלה. ואפשר נמי דלכתחלה דוקא ואי עביד עלתה לו טבילה.
גירסת הספרים כן וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובעל קרי. ופירושו כל דבר שחוצץ בטהרות חוצץ באלו. ואיכא למידק דהא אמרינן בנדה פרק תינוקות (נדה סז, א) אמר ר' יוחנן פתחה עיניה ביותר או שעצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה, והני מילי לטהרות אבל לבעלה כר"ל כו'. אלמא איכא בטהרות מה שאין כן בנדה. ומיהו אין הספרים מודים שם באותה גירסא אלא כך היא הגירסא שם, ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא דכר"ל ולומר דבשום מקום ליתנהו ואפילו בטהרות ויש שאין גורסין כאן ובנדה והכי קאמר כל דבר שחוצץ בנדה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובעל קרי, וצריך לומר שאין אנו צריכין לכל זה אלא ה"פ כל הדברים שהוזכרו בנדה חוצצין בין באלו בין בנדה וכאלו אמר חוצצין באלו כמו שחוצצין בנדה.
כופה ומטבילה לשם עבדות וכופה ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומותר בה מיד יש מי שפירש (רמב"ן) דלכולי עלמא עבדים נמולים בעל כרחם ומטבילים אותם בעל כרחם והכין איתא בפרקי ר' אליעזר (פכ"ט) ר' יוחנן אמר כל הגרים הבאים בישראל נמולין בטובתם וברצונם וביראת שמים הם נמולים ואין מאמינים בגר עד שבעה דורות שלא ישובו המים למוצאיהם. אבל עבדים נמולין בטובתם ושלא בטובתם ברצונם ושלא ברצונם, ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' שמעון בן אלעזר אלא בטבילת השחרור, דכיון שאינו יכול לכופה לטבול לשחרור למה יכפנה לטבילת העבדות.
Rashba on Yevamot 47b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
ריטב"א
גרסי' במקצת הספ' וכל דבר שחוצץ בטבילה חולץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובעל קרי ויש מוחקי' נדה ובעל קרי דהא היינו כללא דרישא דאמרי' כל שחולץ בטבילה כלומ' בטבילה דעלמא ויש לקיים האי גרסא דה"ק כל הדברים שהוזכרו שחוצצים בטבילה שוין הם כאלו לגמרי דמו כנדה ובעל קרי:
ולא נתן להשבון פי' דלא מיתקן לאויה בחזרה כי היכי דמתקן בישראל ולפי' נהרג עליה והא דנקט פחות מש"פ לרבותא נקט לה דאפי' על פחות מש"פ קפיד מש"כ בישראל דמחיל ליה וכפרש"י ז"ל אבל ר"י ז"ל מפרש בענין אחר ואינו נכון:
שהויי מצות לא שהינן וא"ת ולמה משהין אותו למולו בתחל' ולהמתין עד שיתרפא יטבילוהו בתחלה וי"ל כשהוא ערל אין טבילה מועלת דה"ל כטובל ושרץ בידו דאפילו בדיעבד מעכב. ותדע דהלוקח כלים מן העכו"מז שצריכים להטביל ולהגעיל הגעלה קודמת ואע"ג דהתם בדיעבד אם הקדים טבילה יצא שאני הכא דטומאת ערלות טומאה גמורה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבדיעבד אם טבל קודם מילה עלתה לו טבילה והביא ראיה מדאמרי' לקמן בפ' הערל גיורת מעוברת שטבלה בנה צריך טבילה ואמרי' לה התם אפי' למ"ד דעובר לאו ירך אמו הוא כן כתבו קצת רז"ל בה' ומר"ן הר"ם דחה ראיה זו דשאני התם דכשהו' במעי אמו אין בן מילה והרי הוא כנקבה דסגי ליה בטבילה וכשנולד מלין אותו אינו אלא כמו ישראל שהוא ערל דבלאו הכי נמי הוא ישראל הא בכל שצריך מילה בשע' גיירותו אם קדמה טבילה למילה חוזר וטובל:
לתנא תני ג' פי' דתנא לא מני אלא ת"ח הצריכים להודיעו מצות דאי הדר ביה ישראל משומד הוי ואם קדש בת ישראל קדושיו קדושי' ושמעינן מיניה דישראל משומד כישר' נדון וקדושיו קדושי' גמורים וה"ה דגטו גט אפילו לקדושים שקדש בגיותו ומסתברא דלדיני ממונות שהקנאותו וחיובים כלם כישראל הוא נדון מיהו אם דין המלכו' שהוא קונה ומקנה העכומ"ז דינא דמלכותא דינא כדאיתא בפ"ק דגיטי' וישר' שחטא וחזר בתשובה דכ"ע שורת הדין אינו צריך טבילה אלא קבלת בפני ב"ד לכתחלה ואעפ"כ הוא טובל מדרבנן משום מעל' דומיא דטבילת עבד משוחרר שאין טבילתו אלא מדרבנן וכן כתוב בתוס' האחרון:
בד"א שלא קבלה עליה פי' דהשתא צריך כל המעשים הנז' בפרשה ובזה יוכל לגיירו אפי' בע"כ שכן גזרת הכתוב ואע"פי שטבילת גרים דעלמא אינו בעל כרחם לד"ה:
רשב"א אפי' לא קבלה עליה כופין ומטבילה לשום עבדות פי' ולא הצריך הכתוב כל המעשים ההם אלא למי שאינו רוצה להטביל לשום עבדות כלל והא דקאמר שכופה ומטבילה לשום עבדות כלל והא דקאמר שכופה ומטבילה לשום עבדות. הא דר"ע היא בכל עבד שהוא קנוי קנין הגוף וכן אמר בפירקי ר' אליעזר העבדים כמולין ברצונם ושלא ברצונם ודכ"ע אינו יכול לשחררו ולגיירו לשם גיירות בתחל' בע"כ ולא נחלקו אלא בשחרור אחר עבדו' ואסיקנ' דאפי' לרבנן מטבילין לשחרו' אחר עבדו' בע"כ בתר דשייך והורגל במצות:
Ritva on Yevamot 47b · Sefaria · מהדורה: Chidushei HaRitva Yevamot; Lvov, 1861. · Public Domain
מאירי
ומכיון שקבל עליו על מצות מלין אותו מיד דשהויי מצוה לא משהינן ואם היה מהול מטיפין ממנו דם ברית ואם נשתיירו בו ציצין שעדין דבקים בעטרה שלא נפרעה כל צרכה אם הם מעכבין את המילה כגון שחופין רוב גבהה של עטרה על הדרך שביארנו במסכת שבת קל"ז א' חוזרין ומלין אותו שניה וכשנתרפא מטבילין אותו מיד הא לא נתרפא לא שהמים מכחישין את המכה ולפי דרכך למדת שהמילה קודמת ואם טבל קודם לה אינה כלום כמו שכתבנו למעלה שאם כן יטבול ואחר כך ימול כי היכי דלא נישהי מצוה לא במילה ולא בטבילה ואם תאמר והרי בפרק הערל ע"ח א' אמרו גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה והרי עכשו קדמה טבילה למילה שאני התם שאינו ראוי לכך בשעת הגרות ואף כשנולד ולא מלוהו ישראל הוא לכל דבריו כישראל שלא מל ושלשה תלמידי חכמים עומדין על גביו בשעת טבילה אע"פ שאינן מומחין וסמוכין וחוזרין ומודיעין לו בשעת טבילה מקצת מצות קלות וחמורות וכשטבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו עד שאם חזר אחר כן לסורו הוה ליה כישראל משומד ואם קדש את האשה קדושיו קדושין ואם היתה אשה נשים באות ומושיבות אותה במים עד צוארה ושלשה תלמידי חכמים עומדין מבחוץ ומודיעין אותה מקצת מצות על הדרך שביארנו וטובלת והופכים את פניהם קודם שתצא ומניחין אותה לנשים:
וכשם שביארנו דינין אלו בגר כך הם בעבד הנלקח מן הגוי או שמכר עצמו לישראל ולא שנאריך כל כך עמו אלא אומרין לו רצונך ליכנס בכלל ישראל ולהיות כעבדים הכשרים ואם רצה מודיעין אותו על הדרכים שביארנו בגר ומלין אותו ומטבילין אותו ואם לא רצה אין כופין אותו אלא מיטפל עמו כל שנים עשר חדש ואם עדין אינו רוצה חוזר ומוכרו ואם רצה ומל וטבל הרי זה כשר ולכשישתחרר צריך טבילה פעם אחרת שהרי עכשו נגמר יהדותו אבל אינו צריך לקבל עליו עול מצות ולהודיעו עיקרי הדת ועול מצות שהרי כבר הודיעוהו בשעה שמל וטבל לשם עבדות וכן יש אומרים שאין טבילה זו צריכה שלשה וכן כתבו בתוספות שטבילה זו אינה מעכבת ובלא טבילה זו הוא ישראל גמור בשחרורו ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בה שצריכה שלשה וביום ויש קצת ראיה לדעת ראשון ממה שאמרו בקדושין ס"ב ב' גר נמי לאו בידו דמי יימר דמיזדקקי ליה בי דינא ואקשו אלא מעתה נתן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לאחר שאשחרריך הכי נמי דהוו קדושין ואי צריכה שלשה אף זו אין בידו:
ובמקום שהנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלין וכל שחוצץ בטבילה ר"ל בטבילת נדה חוצצין בגר ובעבד משוחרר ויש גורסין כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד ובנדה ומפרשים בה כל מקום שחוצץ בטבילה לטהרות והקשו בה בתוספות ממה שאמרו באחרון של נדה ס"ז א' פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה והני מילי לטהרות אבל לבעלה לא כדריש לקיש וכו' אלמא יש חוצץ בטהרות ואינו חוצץ בנדה עד שמתוך כך דוחים אותה לומר שאף בטהרות אינה חציצה וגורסין שם ולית הלכתא כי הני שמעתתא אלא כדריש לקיש וכו':
Meiri on Yevamot 47b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown
מהר"ם
תוס' ד"ה וכל דבר שחוצץ וכו' תימה דלענין הכשר מקוה פשיטא ליה דדייק לה מדקאמר מתחלה במקום שהנדה טובלת וכו' מקום הכשר בנדה וגבי חציצה לא קאמר הכי אלא תלה נדה עצמה בטבילות אחרות דקאמר וכל דבר שחוצץ בטבילה ובו':
בא"ד ובקונטריס לא גריס בנדה וכו' פי' דרש"י לא גריס שם במסכת נדה הא דאיתא בספרים ה"מ לטהרות משום דהא הכא קאמר וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר וכו' ובנדה:
Maharam on Yevamot 47b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
גליון הש"ס
גמ' קשים גרים לישראל כספחת וברמב"ם פי"ג הל' י"ג מהל' א"ב איתא כנגע צרעת:
Gilyon HaShas on Yevamot 47b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
בן יהוידע
אָסִיר לָן תְּחוּם שַׁבָּת קשא איסור זה אין בו חיוב מיתה אפילו למאן דאמר תחומין דאורייתא, ואמאי לא אמרה לה איסור מלאכה שיש בו חיוב סקילה? ונראה לי בס"ד מלאכה אין לה היתר בשבת אפילו במקצתה לכן יוכל האדם לשמור עצמו ולא יבא לידי מכשול אך ההילוך בשבת מותר ורק יש לו גבול עד כאן תבא ולא תוסיף ולכן יש בו חשש מכשול טפי ונמצא דמצד זה יש קושי באיסור תחום טפי משאר איסורין.
מִפְּקְדִנָּן תַּרְיַ"ג מִצְווֹת; "עַמֵּךְ עַמִּי" (רות א, טז) קשא אמאי לא השיבה 'כאשר תעשי אעשה' כאשר השיבה על שאר דברים? ונראה לי בס"ד דהיתה חכמנית ויודעת דגם בישראל לא שייכי כל תרי"ג מצות באדם אחד כי יש של כהנים יש של לויים ויש שייכים לבית דין ועוד נמי איכא מצות רבות שהזמן גרמא דנשים פטורות ורק באמת שייכי בכל חד וחד וגם על אשה מדין ערבות דכל אחד ואחד יתחייב על מעשה של בני עמו, ולכן השיבה 'עַמֵּךְ עַמִּי' כלומר כמו שאת מתחייבת בכל תרי"ג מכח עמך דאת ערבת להם כן אנכי אתחייב בעבורם מפני דנחשבים עמי דאיכא חיוב מצד ערבות. ונראה לי דרמזה לה בדברים אלו של 'עַמֵּךְ עַמִּי' על מספר תרי"ג מצות דידוע דתרי"ג נרמזו במספר שם הוי־ה דאלפי־ן ומספר שם ישראל. ובזה פירשתי בס"ד וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד, ד). לזה אמר עַמֵּךְ שעולה מספרם עם מספר שם הוי־ה למספר תרי"ג הם עַמִּי שגם אני נכללת עמהם בדבר זה.
אֲסִיר לָן עֲבוֹדָה־זָרָה (רות א, טז) קשא למאי הוצרכה לומר לה דבר זה? והלא על זה עיקר הגירות ועל זאת באה! ועוד דבר זה אסור גם לבני נח ואיך תאמר אסיר לן? ועוד הוה ליה למימר האי ברישא שזה הוא עיקר ויסוד של הגירות? ונראה לי לא באה לומר לה על עבודתה אלא על איסור הנייתה שאם יש לה צלמים מקודם אף על פי שאינה עובדת אותם עתה אסורים בהנאה.
שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית־דִּין, "וְשָׁם אֶקָּבֵר" (רות א, יז) קשא למה בכולהו דברים שהשיבה כללה את נעמי עמה שאמרה (רות א, טז) בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין וכו' וכאן לא אמרה 'בַּאֲשֶׁר תִּקְבְּרִי אִקָּבֵר'? ונראה לפרש בס"ד דבכולהו כשכללה את נעמי עמה אין בזה חסרון בכבוד נעמי וכשאמרה בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת (רות א, יז) כונתה לומר אל תחושי שאחטא בעון שיש בו מיתות בית דין אלא יהי לבך בטוח באשר תמותי על משכבך כדרך כל הארץ כן היא. ונעמי לא ערבה לה תשובתה שהיא בוטחת בעצמה שלא תבא ליד עון שיש בו מיתת בית דין לכך חזרה ואמרה לה דבר אחר הדומה לאותו דבר והוא שאמרה לה 'שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית־דִּין'. ורות הבינה שלא ערבה לה תשובתה דאם לא כן למה חזרה ואמרה לה שני קברים כיון דכבר השיבה לה שהיא בטוחה שלא תבא לעון שיש בו מיתת בית דין? ואם מיתת בית דין אין כאן גם קברי בית דין אין כאן! ולכן השיבה וְשָׁם אֶקָּבֵר רוצה לומר אם חס ושלום באה לידי עון שיש בו מיתת בית דין היא מקבלת מעתה שתקבר בקברי בית דין. וענין זה דומה למעשה לשני תלמידים שהיו לומדים לפני רב אחד והגיעה השמש אצלם והיה יום חם הרבה אמרו לו רבינו נקום מכאן כי החום חזק עלינו ואין לנו כח לסבלו! ויאמר הרב לאחד מהם: אתה קץ מן חום זה ומה תעשה לחום גיהינם? אמר לו רבי אני עבדך אינני מיורדי גיהינם אלא מבני גן עדן! ולא ערבה תשובה זו לרבו וישאל לתלמיד השני כאותה השאלה והשיב אם גרמו העונות לירד לגיהנם מה בידי לעשות? הנני מקבל מעכשיו צער חום גיהנם! וערבה תשובה זו לרבו מפני שלא בטח בצדקות שלו כאשר בטח חבירו. וכן הענין כאן בתחלה השיבה נעמי כתשובת תלמיד הראשון ואחר כך השיבה כתשובת תלמיד השני.
Ben Yehoyada on Yevamot 47b · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף מ״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־439 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 112 מילים
נפתחת ב״לֹא רוֹב טוֹבָה וְלֹא רוֹב פּוּרְעָנוּת. וְאֵין…״
- קטע 243 מילים
נפתחת ב״קִיבֵּל — מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ…״
- קטע 322 מילים
נפתחת ב״אִשָּׁה — נָשִׁים מוֹשִׁיבוֹת אוֹתָהּ בְּמַיִם עַד…״
- קטע 422 מילים
נפתחת ב״אֶחָד גֵּר, וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר. וּבִמְקוֹם שֶׁנִּדָּה…״
- קטע 540 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר: גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּיר, אוֹמְרִים לוֹ:…״
- קטע 629 מילים
נפתחת ב״וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ עֲוֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר…״
- קטע 727 מילים
נפתחת ב״(וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ עֲוֹן שִׁכְחָה וּפֵאָה) וְאֵין מַרְבִּים…״
- קטע 817 מילים
נפתחת ב״אֲמַרָה לַהּ: אֲסִיר לַן תְּחוּם שַׁבָּת —…״
- קטע 933 מילים
נפתחת ב״מִפַּקְדִינַן שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת —…״
- קטע 106 מילים
נפתחת ב״מִיָּד, ״וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא וְגוֹ׳״.…״
- קטע 1112 מילים
נפתחת ב״קִיבֵּל — מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. מַאי טַעְמָא…״
- קטע 1234 מילים
נפתחת ב״נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ צִיצִין הַמְעַכְּבִין הַמִּילָה וְכוּ׳. כְּדִתְנַן:…״
- קטע 1318 מילים
נפתחת ב״נִתְרַפֵּא — מַטְבִּילִין אוֹתוֹ מִיָּד. נִתְרַפֵּא —…״
- קטע 1423 מילים
נפתחת ב״וּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹמְדִים עַל גַּבָּיו. וְהָא…״
- קטע 1521 מילים
נפתחת ב״טָבַל וְעָלָה הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכׇל דְּבָרָיו.…״
- קטע 1624 מילים
נפתחת ב״אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר. קָסָלְקָא דַּעְתָּךְ,…״
- קטע 1714 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, לָא קַשְׁיָא: הָא —…״
- קטע 1822 מילים
נפתחת ב״דְּתַנְיָא: ״וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְגוֹ׳״.…״
- קטע 1920 מילים
נפתחת ב״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי חייא בר אבא [הכהן] · דור שלישי לאמוראים
תלמיד מובהק של רבי יוחנן.
מקור: מסכת יבמות דף מ״ז עמוד ב׳ · קטע 6 — “…מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…”
לשון המקור
לֹא רוֹב טוֹבָה וְלֹא רוֹב פּוּרְעָנוּת. וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו, וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו.
קִיבֵּל — מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה — חוֹזְרִים וּמָלִין אוֹתוֹ שְׁנִיָּה. נִתְרַפֵּא — מַטְבִּילִין אוֹתוֹ מִיָּד. וּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹמְדִים עַל גַּבָּיו וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. טָבַל וְעָלָה — הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכׇל דְּבָרָיו.
אִשָּׁה — נָשִׁים מוֹשִׁיבוֹת אוֹתָהּ בְּמַיִם עַד צַוָּארָהּ, וּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹמְדִים לָהּ מִבַּחוּץ, וּמוֹדִיעִין אוֹתָהּ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת.
אֶחָד גֵּר, וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר. וּבִמְקוֹם שֶׁנִּדָּה טוֹבֶלֶת, שָׁם גֵּר וְעֶבֶד מְשׁוּחְרָר טוֹבְלִין. וְכׇל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בִּטְבִילָה, חוֹצֵץ בְּגֵר וּבְעֶבֶד מְשׁוּחְרָר וּבְנִדָּה.
אָמַר מָר: גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּיר, אוֹמְרִים לוֹ: מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּיר? וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. מַאי טַעְמָא? דְּאִי פָּרֵישׁ — נִפְרוֹשׁ. דְּאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת, דִּכְתִיב: ״וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב״.
וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ עֲוֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג עַל פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה — וְלֹא נִיתָּן לְהִשָּׁבוֹן.
(וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ עֲוֹן שִׁכְחָה וּפֵאָה) וְאֵין מַרְבִּים עָלָיו וְאֵין מְדַקְדְּקִים עָלָיו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי קְרָאָה — דִּכְתִיב: ״וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ״.
אֲמַרָה לַהּ: אֲסִיר לַן תְּחוּם שַׁבָּת — ״בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ״. אֲסִיר לַן יִחוּד — ״בַּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין״.
מִפַּקְדִינַן שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת — ״עַמֵּךְ עַמִּי״. אֲסִיר לַן עֲבוֹדָה זָרָה — ״וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי״. אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין — ״בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת״. שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין — ״וְשָׁם אֶקָּבֵר״.
מִיָּד, ״וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא וְגוֹ׳״.
קִיבֵּל — מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. מַאי טַעְמָא — שַׁהוֹיֵי מִצְוָה לָא מְשַׁהֵינַן.
נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ צִיצִין הַמְעַכְּבִין הַמִּילָה וְכוּ׳. כְּדִתְנַן: אֵלּוּ הֵן צִיצִין הַמְעַכְּבִין הַמִּילָה — בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב הָעֲטָרָה. וְאֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. וְאָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: בָּשָׂר הַחוֹפֶה רוֹב גּוֹבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה.
נִתְרַפֵּא — מַטְבִּילִין אוֹתוֹ מִיָּד. נִתְרַפֵּא — אִין, לֹא נִתְרַפֵּא — לָא. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּמַיָּא מַרְזוּ מַכָּה.
וּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹמְדִים עַל גַּבָּיו. וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גֵּר צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה! הָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְתַנָּא: תְּנִי, שְׁלֹשָׁה.
טָבַל וְעָלָה הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכׇל דְּבָרָיו. לְמַאי הִלְכְתָא? דְּאִי הָדַר בֵּיהּ וּמְקַדֵּשׁ בַּת יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד קָרֵינָא בֵּיהּ, וְקִידּוּשָׁיו קִידּוּשִׁין.
אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר. קָסָלְקָא דַּעְתָּךְ, לְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מִצְוֹת. וּרְמִינְהוּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּגֵר, אֲבָל בְּעֶבֶד מְשׁוּחְרָר — אֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל!
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, הָא — רַבָּנַן.
דְּתַנְיָא: ״וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְגוֹ׳״. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁלֹּא קִבְּלָה עָלֶיהָ. אֲבָל קִבְּלָה עָלֶיהָ — מַטְבִּילָהּ, וּמוּתָּר בָּהּ מִיָּד.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבְּלָה עָלֶיהָ, כּוֹפָהּ וּמַטְבִּילָהּ לְשֵׁם שִׁפְחוּת, וְחוֹזֵר וּמַטְבִּילָהּ לְשֵׁם שִׁחְרוּר, וּמְשַׁחְרְרָהּ,