בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת יבמות דף ל״ח עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת יבמות דף ל״ח עמוד ב׳

    מסכת יבמות דף ל״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־384 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    סיפא דגבי נשואה בעלמא אמרי' לקמן דברי הכל מכרה ונתנה אפי' בדיעבד הבעל מוציא מיד הלקוחות הכא לגבי זיקת נשואה דספק היא ולא כנשואה ממש קיימי נכסי בספק הלכך לב"ש חלוקה עדיפא [ולב"ה חזקה עדיפא]:

    זיקת ארוסה זיקת יבמה שנפלה מן האירוסין ספק ארוסה ולא ודאי ארוסה. ואע"ג דלגבי נכסים אין לו שום כח בהן ונמצא שזיקת ארוסה אינה כלום קרי לה ספק ארוסה דלא מצי למימר קסבר עולא זיקת ארוסה אינה כלום דהא בעיא חליצה:

    מודים ב"ה כו' בתמיה. אלא ש"מ כספק ארוסה היא הלכך תמכור לכתחלה:

    עושה ספק נשואה כדפרישית לעיל דכיון דודאי נשואה הבעל מוציא מיד הלקוחות הכא דספק נשואה היא הוו נכסים בספק ולב"ש חלוקה עדיפא דאין לה בהם חזקה יותר ממנו דידו כידה ולב"ה חזקה עדיפא דאין ידו כידה הואיל ולא נפלו לה כשהיא תחת הבעל:

    אמר ליה רבה לעולא אי טעמא משום חלוקה עדיפא הוא אדמיפלגי בגופה של קרקע ולאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירות דלב"ש פליג יבם פירי בהדה דספק נשואה היא דאילו ודאי נשואה הואי הוה שקיל להו בעל כרחה ולב"ה נכסים בחזקתה ולא שקיל מידי ומדנקט מתני' מיתה בסיפא ש"מ טעמייהו דב"ש ברישא דאלמוה לחזקה דילה משום דהיא קיימא:

    אלא אמר רבה אידי ואידי דנפלה ליבום כשהיא נשואה כו':

    איהי ודאי שהקרן שלה ממה נפשך הלכך אלימא חזקה דילה:

    סיפא הואיל ומתה הללו באים וטוענים מכח ירושה והיבם טוען מכח ירושה הלכך שניהם ספק לב"ש דאי זיקה ככנוסה אין כאן ליורשי האב כלום שהבעל יורש שלה ואי לאו ככנוסה אין כאן ליבם כלום לפיכך ספק וספק הוא ויחלוקו ולב"ה הואיל ואלו קרובין ודאין הם והוחזקה נחלה זו כבר בחזקת משפחתן אמרינן אוקי אחזקתה אבל בחייה ולפירות אפי' ב"ש מודו דנכסים בחזקתייהו ולא שקיל בעל מידי:

    ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Yevamot 38b · Sefaria · CC0

    תוספות

    זיקת נשואה עושה ספק נשואה ואפ"ה לב"ה הוו בחזקת יורשי האב דחזקה עדיפא שיש לנו להחזיק נחלה בחזקת אותו השבט:

    דאי ס"ד ודאי נשואה והתנן נפלו לה כו' מכמה משניות דתנן פרק יש נוחלין (ב"ב דף קח.) שהבעל יורש את אשתו הוה מצי למיפרך אלא מסיפא דההוא דאייתי לעיל נ"ל לאיתויי:

    הויא לה איהי ודאי שהגוף שלה:

    קסברי ב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי אביי גופיה אית ליה הכי בפרק האשה שנפלו (כתובות דף פא. ושם) דלבתר דשמע מרבה סברה:

    בש"א נוטלות כתובה ולא שותות והא דתנן בריש פ' ארוסה (סוטה דף כג:) ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובתן ולא פליגי ב"ש אור"י דהתם היא נתנה אצבע בין שיניה שנסתרה ואסרה עצמה על בעלה אבל הכא בשעה שנסתרה היתה יכולה ליבדק בשתיה ועוד דבארוסה ושומרת יבם אין לחושבה כעוברת על דת כיון שאינה יכולה ליבדק כדקאמר התם בגמ':

    בה"א או שותות או לא נוטלות כו' הא דגרס במסכת סוטה (דף כד.) לא שותות ולא נוטלות כתובה כתבו שם כמו שמגיה הש"ס כאן:

    ואביי לותביה מהא וא"ת אדרבה תקשי ליה למה נוטלת כל הכתובה מספק וי"ל לפי שהיא באה בטענת ברי והיורשין בטענת ספק:

    Tosafot on Yevamot 38b · Sefaria

    רשב"א

    זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה פרש"י ז"ל והוא הדין דהוה מצי למימר אינו עושה כלום דהא לגבי נכסים לאו מידי קא עבדא דהא מוכרת ונותנת לכתחלה, אלא דלא אפשר ליה למימר הכין דהוה משמע דאף חליצה לא תבעי. ואם תאמר הא ודאי אף לגבי נכסים נפקא מינה, דהא משמע דאי נפלו לה נכסים בחיי הארוס אינה מוכרת לכתחלה אליבא דבית הלל מיהא. וכן נראה דעת רש"י ז"ל שהוא פי' רישא דנפלה ליה מן הארוסין, ומיהו הכנסים לא נפלו לה עד שנעשית שומרת יבם, אלמא משמע דאי נפלו לה קודם שנעשית שומרת יבם לא תמכור לכתחלה לבית הלל מיהא. ויש לי לומר דכיון דאף בארוסה ממש קסברי בית הלל דאם מכרה ונתנה מיהא קיים, השתא דנעשית שומרת יבם מוכרת ונותנת לכתחלה, הואיל וזיקת ארוסה אינה עושה אלא ספק ארוסה. ומה שפרש"י שנפלו לה הנכסים לאחר שנעשית שומרת יבם לאו משום לתא דארוסה ממש פירש כן, אלא משום לתא דסיפא דהיינו דנפלה ליה מן הנשואין. ומיהו לעיקר טעמא נ"ל דע"כ אית לן למימר עושה ספק ארוסה, דאי אמר אינה עושה כלום, אם כן אף אנו נאמר בזיקת נשואה שלא תעשה כלום, דהא חד טעמא הוא בין בארוסה בין בנשואה משום דמספקא לן בשעת נפילה או ייבם או יחלוץ.

    דאי סלקא דעתך ודאי נשואה עושה בית שמאי אומרים יחלוקו וכו' תמיהא לי אמאי שבקיה לבית הלל ונקט בית שמאי, אדרבה הוה ליה למימר בהא לימא בית הלל נכסים בחזקת יורשי האב והתנן אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה בעלה מוציא מיד הלקוחות וטפי קשה מבית הלל דמורו דכלהו נכסי ליורשי האב מבית שמאי דאמרי יחלוקו. ויש לומר דלרבותא נקט בית שמאי, כלומר בהא לימא שיהא ליורשי האב כלום ואפילו לחלוק בנכסים כבית שמאי. ובאוקמתא דרבה נמי דאמר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו ולא אדכר להו לבית הלל, היינו נמי משום דרבה למאי דקאמר עולא קא מהדר, ומדנקט עולא בית שמאי ואמר בהא לימא בית שמאי יחלוקו אמר איהו נמי דמשום הא קאמרי בית שמאי יחלוקו. וטעמא דבית הלל משום דסבירא ליה דכל שהנכסים בספק חזקת משפחה עדיפא וכמו שפירש"י ז"ל (בד"ה סיפא).

    אדמיפלגי בגופה ולאחר מיתה ליפלגו בחייהו ולפירות מהא משמע דיבם אוכל פירות נכסי מלוג בשנפלו לה מיהא כשהיא תחתיו דבעל. וקשיא לי דהא פירות תחת פרקונה תקינו, ויבם אינו חייב לפדות וכדתניא נשבית אין היבמין חייבין לפדותה (כתובות נב, א) ואפילו כנסה משמע שאינו חייב לפדותה שהרי אין לך כתובה עליו, וכל שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה. ואם כן האיך יאכל פירות וצריך לי עיון. ובכתובות פרק האשה שנפלה לה נכסים (פ, ב ד"ה ה"ג) הארכתי יותר בס"ד (עיין ריב"ש סי' שפ"ה).

    והא הכא דיורשי האב ודאי ובעל חוב ספק קשיא לי אדרבה לימא נכסים בחזקת הבן קיימי מספק אתה בא להוציאן אל תוציאם מחזקתן, כמו שאמרו בפרק ארבעה אחין (לעיל יבמות לא, א) גבי נפל הבית עליו ועל בת אחיו. ויש לומר דשאני הכא דיורשי האב יורשין ודאי ממה נפשך, דאפילו מת האב ראשון הם יורשין את הבן, והלכך בין מת האב ראשון בין מת הבן ראשון הם יורשין ודאי, אלא שבעל חוב בא מכח שעבוד, לפיכך אם איתא דלבית שמאי אין ספק מוציא מידי ודאי לא היה לו לבעל חוב לחלוק בנכסים כלל דמחוסרי גוביינא הן. וכן פרש"י ז"ל (בד"ה יורשי האב ודאי).

    והא הכא ספק זנאי ספק לא זנאי וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי. כלומר ובכי הא ליכא מ"ד, דאפילו תמצא לומר דספק מוציא מידי ודאי הני מילי למיהוי ספק כודאי ויחלוקו, אבל עלויי לא מעלינן ספק על הודאי שיהא כח הספק עדיף מכח בודאי ויטול את הכל כי הכא וכדפרש"י ז"ל (בד"ה אלא).

    Rashba on Yevamot 38b · Sefaria

    ריטב"א

    אמר ליה רבא אדמפלי' בחזק' (בגופ' וכו') ע"כ סבר אביי דאליבא דב"ה ידו של בעל מחיי' בנכסי' כיד האשה בשוה ואפי' כשמת הבעל הורע כחו שהיא ספק נשואה וידה עדיפא מידו ולפי' נכסים בחזקת' אבל לב"ש ידו עדיפא מידה בחייו ובשמת ואחתי ליה לייבם חדא דרגא הוי ידו כידה ולפי' חולקים ורבא אמר דלכ"ע ואפי' לב"ה ידו של בעל עדיפ' מידה ואם נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אף ב"ה מודים דחולקי' דה"ל ידו של בעל כידה וה"נ פליגי אביי ורבא בהא בריש פי' אעפ"י דאביי סבר ידו כידה ורבא סבר ידו עדיפא מידה ואמרי התם דנפקא מינה לשומרת יבם והיינו כדאמרי:

    Ritva on Yevamot 38b · Sefaria

    מאירי

    האשה שנפלו לה נכסים עד שלא נתארסה ונתארסה מוכרת לכתחלה וקיים הואיל ולא נשאת עדיין נפלו לה משנתארסה ועודה ארוסה לא תמכור לכתחלה ואם מכרה ונתנה מעשיה קיימין נפלו לה משנשאת או שנפלו לה קודם נשואין ונשאת אם מכרה ונתנה הבעל מוציא את הפירות מיד המחזיקין ולכשתמות מיהא יפסיד מדין המשנה אלא שמתקנת אושא אם מתה בחייו מוציא אף הגוף מיד הלוקח וכבר ביארנו דינין אלו בשמיני של כתובות ע"ח א':

    מי שנפל הבית עליו ועל אביו או עליו ועל אי זה מוריש שלו ומתו שניהם ר"ל היורש והמוריש והיתה עליו ר"ל על הבן או הראוי לירש כתובת אשה ובעל חוב ואין לו נכסים מצד אחר אלא מאותה ירושה בעל חוב או האשה אומרין האב מת ראשון ואחר כך מת הבן ונמצא הבן זוכה בירושה ואנו נפרעים הימנה ושאר היורשים אומרים הבן מת ראשון ולא זכה בירושה כלל הנכסים בחזקת היורשים ואין האשה והבעל חוב נפרעים בכלום וכבר ביארנוה בתשיעי של בתרא קנ"ז א':

    האשה שקינא לה בעלה ונסתרה ומת בעלה אינה שותה שהרי והביא את אשתו בעינן וליכא ומתוך שאינה שותה אינה נוטלת כתובה כמו שיתבאר במקומו:

    אע"פ שכתבנו כל מה שצריך לנו בסוגיא זו לענין פסק מתוך בלבולים שבה אני רואה להעירך בביאורה דרך קצרה והוא ששאלו מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי כלומר מאי שנא רישא ר"ל לענין מכירה דלא פליגי אהדדי אלא דמודו דנכסי בחזקת דידה קיימי ובסיפא ר"ל לענין ירושה כשמתה פליגי בית שמאי וקאמרי דפלגי בהו יורשי הבעל דאלמא לאו כולהו בחזקת דידה קיימי ויש גורסין בתירוצה רישא דנפלו לה ר"ל הנכסים בעודה ארוסה ור"ל שמת הבעל בעודה ארוסה והיא מזדקקת ליבם מן האירוסין שלא היה לבעל בהם שום זכיה ומשום הכי מודו בה כולהו שמוכרת ונותנת לכתחלה וקיים סיפא דנפלו לה מן הנשואין ר"ל שנפלו לה הנכסים משנשאת וכן מת הבעל משנשאת והיא מזדקקת ליבם מן הנשואין שנמצא שכבר זכה הבעל בהם והוא הדין אם נפלו לה כשהיא ארוסה ונשאת שאין הכונה אלא שהיו הנכסים בידה בעודה ברשות הבעל לנשואין ומשום הכי פליגי עלה בית שמאי לומר שיחלקו הא אם נפלו לה כשהיא שומרת יבם אע"פ שנזדקקה לזה מן הנשואין כולם מודים לשטתנו שאין היבם יורש בהם כלום ויש להקשות בגירסא זו שהרי זהו דעתו של אביי לגמרי ומתוך כך הם גורסים רישא דנפלה ליה מן האירוסין ר"ל שהיא מזדקקת ליבם מן האירוסין וסיפא דנפלה ליה מן הנשואין ר"ל שכבר נשאת ומזדקקת ליבם מן הנשואין אבל הנכסים מכל מקום נפלו לה כשהיא שומרת יבם כרישא דמתניתין ואפילו הכי פליגי בית שמאי הואיל וכבר נשאת ולבית הלל מיהא אין היבם יורש בהם כלום הא אם נפלו לה בעודה תחת הבעל אף בית הלל מעמידין אותן בחזקת יורשי הבעל אם לכל הנכסים וכשיטה שניה אם למקצתן וכשיטה שלישית אלא שיש מפרשין דלעולא אף בנפלו לה בעודה תחת הבעל כן דעולא ורבה דקא אתי בתריה לא שני להו בנכסים גופיהו בין נפלו לה בחיי הבעל לנפלו לה כשהיא שומרת יבם דאי הכי היינו דאביי וקסבר עולא דלכולהו זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה ומוריד זכות היבם בנכסיה לענין מכירה מדרגה אחת מזכות הארוס עצמו בנכסי הארוסה לענין מכירה גם כן שהרי הארוסה בחיי בעלה לדעת בית הלל לא תמכור לכתחלה ובזו מוכרת לכתחלה ואלו היתה זיקת ארוסה כודאי ארוסה אף בית הלל היו אומרים שלא תמכור לכתחלה וזיקת נשואה נמי לכולהו עושה ספק נשואה ומוריד זכות היבם בנכסיה לענין ירושה כשמתה מזכות הבעל שאלו הבעל יורש לגמרי אפילו מכרה הוא מוציא מיד הלקוחות ואלו יבם אף לבית שמאי אינו אלא חולק עם יורשיה ומשום דקא סברי בכל נכסי ספק דחלוקה עדיפא ובית הלל סברי בה דחזקה עדיפא והכל ליורש האב ואמר ליה רבה אי הכי אדמיפלגי בזיקת נשואה בגופה לאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירות דלבית שמאי יהא חולק עמה בפירות ולבית הלל חזקה עדיפא ולא יהא חולק בהן כלל ומאי האי דקא מהדר אמתה ואנן הא כתבינן דבפירות לא פליגי אלא שלדברי הכל אינו אוכל בהם כלום ומטעם שיתבאר בסמוך והוא שאמר אלא רישא וסיפא בשנזדקקה מן הנשואין ורישא דהיא קיימת ומוחזקת בנכסים הויא לה איהי ודאי והוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ומתוך כך מוכרת ונותנת וקיים וכן אין ליבם פירות סיפא דמתה והללו והללו באין לירש יחלוקו ולבית הלל אף הקרובים מוחזקים במקומה וחזקה עדיפא הא בחייה ולפירות הויא לה נמי איהי ודאי ולא שקלא כלום וזו ראיה שאף בנפלו לה ביד הבעל אין ליבם בהם כלום ומכל מקום יש דוחקים לפרש בה שאין מעמידין אותה בתורת מוחזקת אלא לגוף הקרקע שהוא בידה הא בפירות פליגי ואין הדברים נראין ומכל מקום הקשו לבית שמאי אין ספק מוציא מידי ודאי והא תנן נפל הבית כו' בית שמאי אומרים יחלוקו והא הכא דיורשי האב ודאי בירושתו שהרי אם היה בנכסים מותר על החוב הרי הוא שלהם ואף בכדי החוב כל זמן שעמדו הנכסים ברשותם הפירות שלהם ואפילו הכי יחלוקו ותירץ דקא סברי בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי והרי הם בחזקת הנכסים במקום הבן ונמצאת חזקתם שוה ואביי הואיל ולא מסיק אדעתיה טעמא דשטר העומד לגבות לותביה מיהא דילמא שאני כתובה דמשום חינא עשאוה כמוחזקת לגמרי ולותביה כתובה דמתניתין דודאי בעל מוחזק ומשום חינא ליכא דהא מיתא לה ואפילו הכי קאמר יחלוקו ותירץ דבכתובה לא פליגי בית שמאי:

    ואביי תריץ לה למתניתין באנפא אחרינא דרישא דמתניתין בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם ומתוך כך מוכרת ונותנת והוא הדין שאם לא מכרה אין ליבם כלום לא בחייה ולפירות ולא בגופה ולאחר מיתה וסיפא שנפלו לה כשהיתה תחת הבעל וקסבר ידו כידה ואנו מפרשים וקסבר ידו כידה לדעת בית הלל כלומר דמאחר שנפלו לה כשהיא תחת הבעל טעמא דבית שמאי לא איצטריך ליה לפרושי דהא הכי מיסתבר טפי דאינו בדין דזכות הבעל לא ליהני ליה ליבם מידי אלא דמכל מקום טעמא דבית הלל משום דאף הבעל אין ידו בנכסי מלוג אלא כידה ויד היבם גריעא ומחתינן ליה חד דרגא דהיינו מפלגא ללא כלום והילכך אין היבם יורש בהם כלום והוא הדין לחייה ולפירות וכן הוא הדין שמוכרת ונותנת ויש חולקין בזו כמו שכתבנו למעלה וזהו פסק שלנו כמו שכתבנו:

    Meiri on Yevamot 38b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוספות בד"ה ואביי לותביה מהא וא"ת אדרבה תקשי ליה כו' וי"ל לפי שהיא באה בטענת ברי כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דא"כ מאי קפריך לותביה מהא דלמא התם היינו טעמא משום שהיא באה בטענת ברי (ב) די"ל דאי בדעלמא אין ספק מוציא מידי ודאי לא אלימא לן טענת ברי שלה להוציא מידי ודאי וק"ל:

    Chidushei Halachot on Yevamot 38b · Sefaria

    מהר"ם

    תוס' ד"ה ב"ש אומר וכו' עד ועוד בארוסה ושומרת יבם יש לחושבה כעוברת על דת כצ"ל:

    Maharam on Yevamot 38b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' ולא קתני יורשי האב עם יורשי הבעל ע' יומא דף פה ע"ב בתוס' ישנים ד"ה תשובה ובר"ש פ"ז מ"ב דטהרות:

    Gilyon HaShas on Yevamot 38b · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא ואביי לותבי מהכא, (מדסבר ב"ש במתו בעליהן עד שלא שתו דנוטלות כתובה, אלמא דספק דלמא לא זנאי מוציא מידי וודאי של יורשי הבעל) וא"ת ודלמא אביי סבר כר"ה ור"י דברי ושמא ברי עדיף, וא"כ ליכא לאותיב מהכא דיהיה לדידיה טעמא דב"ש כפשוטו משום דהיא בר והיורשים שמא, וכ"ת כיון דהתורה עשאה ספק עד שתשתה אינה יכולה לטעון ברי ע"ז, וסברא זו כתבו התוס' בפרק ארוסה (סוטה דף כה ד"ה בה"א) על קושייתם שהקשו לר"ה ולר"י דאמרי בר' ושמא ברי עדיף אמאי ס"ל לב"ה דאינה נוטלת כתובה, א"א לומר הכי דהא ע"כ ב"ש פליג על סברא זו וסבר דמ"מ מקרי ברי דידה ברי, דאל"כ עדיין תקשי אי ס"ל דספק מוציא מידי ודאי מ"מ למה נוטלת כל הכתובה, ובתוס' הכא הקשו כן ותירצו דמה שנוטלת כל הכתובה הוא משום ברי ושמא, והיינו דאלו היה סבר אין ספק מוציא מידי ודאי לא היה מועיל הברי להוציא (וכמו שביאר הרב הר"ש איידלס ז"ל) וכיון דלדידיה ע"כ הוי ברי, א"כ אי יסבור כר"ה ור"י שפיר גם אם אין ספק מוציא מידי ודאי נוטלת מטעם ברי ושמא, וי"ל דע"כ לא קאמרי ר"ה ור"י אלא בברי טוב ושמא גרוע אבל הכא בסוטה דברי גרוע ושמא טוב לא אמרינן ברי עדיף, ובאמת אין צורך למה שחדשו בתוספות בסוטה, וכמ"ש בחדושינו דאין קושייתם מובנת לי (אב"ה עיי"ש מה שהוסיף א"א מ"ו ני' להקשות על דבריהם). ועדיין קשה הא חזינן בפרק קמא דכתובות (דף יב) אמר אביי הא דר"ה ור"י דשמואל היא דס"ל דטעמא דר"ג משום ברי ושמא ברי עדיף, והרי התם הברי גרוע ושמא טוב, ואפ"ה ס"ל דברי עדיף, וא"כ נהי דאפשר דאביי קבל אח"כ הטעם, דטעמא דר"ג משום מגו או חזקת הגוף, הא מ"מ חזינן דס"ל לאביי דאפשר לומר דאפילו ברי גרוע ושמא טוב ברי עדיף, וא"כ לא הוי מצי לאתובי ממתני' דדלמא באמת ס"ל לב"ש כן דגם בברי גרוע ושמא טוב ברי עדיף, וצלע"ג:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yevamot 38b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף ל״ח, עמוד ב׳, בהיקף של כ־384 מילים ב־22 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 22 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 15 מילים

      נפתחת ב״זִיקַּת נְשׂוּאָה עוֹשָׂה סְפֵק נְשׂוּאָה.…״

    2. קטע 217 מילים

      נפתחת ב״זִיקַּת אֲרוּסָה עוֹשָׂה סְפֵק אֲרוּסָה — דְּאִי…״

    3. קטע 330 מילים

      נפתחת ב״וְהָתְנַן: נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה, בֵּית שַׁמַּאי…״

    4. קטע 419 מילים

      נפתחת ב״זִיקַּת נְשׂוּאָה עוֹשָׂה סְפֵק נְשׂוּאָה. דְּאִי סָלְקָא…״

    5. קטע 524 מילים

      נפתחת ב״וְהָתְנַן: נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים מִשֶּׁנִּישֵּׂאת, אֵלּוּ וָאֵלּוּ…״

    6. קטע 610 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: אַדְּמִפַּלְגִי בְּגוּפַהּ וּלְאַחַר מִיתָה,…״

    7. קטע 728 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַבָּה: אִידֵּי וְאִידֵּי דְּנָפְלָה כְּשֶׁהִיא…״

    8. קטע 810 מילים

      נפתחת ב״סֵיפָא דְּמֵתָה, הַלָּלוּ בָּאִין לִירַשׁ, וְהַלָּלוּ בָּאִין…״

    9. קטע 924 מילים

      נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: וּלְבֵית שַׁמַּאי אֵין סָפֵק מוֹצִיא…״

    10. קטע 1021 מילים

      נפתחת ב״יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים: הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר…״

    11. קטע 119 מילים

      נפתחת ב״בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְלוֹקוּ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:…״

    12. קטע 1213 מילים

      נפתחת ב״וְהָא הָכָא, יוֹרְשֵׁי הָאָב וַדַּאי, וּבַעַל חוֹב…״

    13. קטע 138 מילים

      נפתחת ב״קָסָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי: שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת כְּגָבוּי…״

    14. קטע 1425 מילים

      נפתחת ב״וּמְנָא תֵּימְרָא, דִּתְנַן: מֵתוּ בַּעֲלֵיהֶן עַד שֶׁלֹּא…״

    15. קטע 1516 מילים

      נפתחת ב״אוֹ שׁוֹתוֹת?! ״וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ״ אָמַר…״

    16. קטע 1622 מילים

      נפתחת ב״וְהָא הָכָא, דְּסָפֵק הוּא: סָפֵק זַנַּאי סָפֵק…״

    17. קטע 179 מילים

      נפתחת ב״וְאַבָּיֵי, לוֹתְבֵיהּ מֵהָא! דִּלְמָא כְּתוּבַּת אִשָּׁה שָׁאנֵי,…״

    18. קטע 183 מילים

      נפתחת ב״וְלוֹתְבֵיהּ כְּתוּבָּה דְמַתְנִיתִין!…״

    19. קטע 1928 מילים

      נפתחת ב״לָא פְּלִיגִי. וְלָא?! וְהָא קָתָנֵי: מֵתָה, מָה…״

    20. קטע 2026 מילים

      נפתחת ב״הָכִי קָאָמַר: מֵתָה, מָה יַעֲשֶׂה בִּכְתוּבָּתָהּ, וְשַׁבְקַהּ.…״

    21. קטע 2123 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא —…״

    22. קטע 2214 מילים

      נפתחת ב״אַבָּיֵי אָמַר: רֵישָׁא דְּנָפְלוּ לָהּ כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    זִיקַּת נְשׂוּאָה עוֹשָׂה סְפֵק נְשׂוּאָה.

    זִיקַּת אֲרוּסָה עוֹשָׂה סְפֵק אֲרוּסָה — דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ וַדַּאי אֲרוּסָה, מוֹדִים בֵּית הִלֵּל שֶׁמּוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת וְקַיָּים?

    וְהָתְנַן: נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תִּמְכּוֹר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תִּמְכּוֹר. אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁאִם מָכְרָה וְנָתְנָה — קַיָּים. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: זִיקַּת אֲרוּסָה עוֹשָׂה סְפֵק אֲרוּסָה.

    זִיקַּת נְשׂוּאָה עוֹשָׂה סְפֵק נְשׂוּאָה. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ וַדַּאי נְשׂוּאָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יַחְלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב?

    וְהָתְנַן: נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים מִשֶּׁנִּישֵּׂאת, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁאִם מָכְרָה וְנָתְנָה — שֶׁהַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: זִיקַּת נְשׂוּאָה עוֹשָׂה סְפֵק נְשׂוּאָה.

    אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: אַדְּמִפַּלְגִי בְּגוּפַהּ וּלְאַחַר מִיתָה, לִפַּלְגוּ בְּחַיֶּיהָ וּלְפֵירוֹת!

    אֶלָּא אָמַר רַבָּה: אִידֵּי וְאִידֵּי דְּנָפְלָה כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה, וְזִיקַּת נְשׂוּאָה עוֹשָׂה סְפֵק נְשׂוּאָה. רֵישָׁא דְּאִיהִי קָיְימָא — הָוְיָא לַהּ אִיהִי וַדַּאי וְאִינְהוּ סָפֵק, וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי.

    סֵיפָא דְּמֵתָה, הַלָּלוּ בָּאִין לִירַשׁ, וְהַלָּלוּ בָּאִין לִירַשׁ — וְיַחְלוֹקוּ.

    אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: וּלְבֵית שַׁמַּאי אֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי? וְהָתְנַן: נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אָבִיו, עָלָיו וְעַל מוֹרִישָׁיו, וְהָיוּ עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב.

    יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים: הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב, וּבַעַל חוֹב אוֹמֵר: הָאָב מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן —

    בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְלוֹקוּ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן.

    וְהָא הָכָא, יוֹרְשֵׁי הָאָב וַדַּאי, וּבַעַל חוֹב סָפֵק, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי!

    קָסָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי: שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת כְּגָבוּי דָּמֵי.

    וּמְנָא תֵּימְרָא, דִּתְנַן: מֵתוּ בַּעֲלֵיהֶן עַד שֶׁלֹּא שָׁתוּ — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּתָן וְאֵינָן שׁוֹתוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹ שׁוֹתוֹת אוֹ לֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּתָן.

    אוֹ שׁוֹתוֹת?! ״וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֵיכָּא! אֶלָּא: מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא שׁוֹתוֹת לֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּתָן.

    וְהָא הָכָא, דְּסָפֵק הוּא: סָפֵק זַנַּאי סָפֵק לָא זַנַּאי, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת כְּגָבוּי דָּמֵי.

    וְאַבָּיֵי, לוֹתְבֵיהּ מֵהָא! דִּלְמָא כְּתוּבַּת אִשָּׁה שָׁאנֵי, מִשּׁוּם חִינָּא.

    וְלוֹתְבֵיהּ כְּתוּבָּה דְמַתְנִיתִין!

    לָא פְּלִיגִי. וְלָא?! וְהָא קָתָנֵי: מֵתָה, מָה יַעֲשֶׂה בִּכְתוּבָּתָהּ וּבִנְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִין עִמָּהּ — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן.

    הָכִי קָאָמַר: מֵתָה, מָה יַעֲשֶׂה בִּכְתוּבָּתָהּ, וְשַׁבְקַהּ. נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִים עִמָּהּ — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן.

    אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא — דְּקָתָנֵי: יַחְלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב. וְלָא קָתָנֵי: יוֹרְשֵׁי הָאָב עִם יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל. שְׁמַע מִינַּהּ.

    אַבָּיֵי אָמַר: רֵישָׁא דְּנָפְלוּ לָהּ כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם, סֵיפָא דְּנָפְלוּ לָהּ כְּשֶׁהִיא תַּחְתָּיו דְּבַעַל.