דף ביאור
מסכת יבמות דף ל״ו עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף ל״ו עמוד א׳
מסכת יבמות דף ל״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־356 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
דכל העולה לייבום כו' דביאתה פוטרתה:
עולה לחליצה דכתיב (דברים כ״ה:ז׳) אם לא יחפוץ האיש לקחת יבמתו וחלצה וכו':
שמא יהא הולד של קיימא וביאת מעוברת בולד של קיימא לדברי הכל לא שמה ביאה דטעמא דרבי יוחנן משום שמא יבא אליהו ויאמר נפל הואי והכא ליכא למימר הכי והולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם:
הא לא יהא ולד של קיימא דלמפרע בת יבום היא הוה מיפטרא צרתה ואין צריך לחזור ולבעול לאחר שהפילה:
אמר לך ר"ל הכי קתני כלומר לא קתני שמא יהא אלא שמא לא יהא. והאי דקתני סיפא ולד אינו פוטר כו' דמשמע דבשל קיימא מיירי הכי קאמר וא"ת הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ונהי דביאתה לא פטרה מיהו פטורה משום הולד הולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם:
שהלך בעלה ואין לו בנים:
לא תנשא קס"ד אפילו ע"י חליצה קאמר דלא תנשא לשוק לעולם:
היא צרתה אותה צרתה שהלכה עמו. אבל אי שמעה עליה שאינה מעוברת תתייבם ולא חיישינן שמא נשא בעלה אחרת במדינת הים ולהכי תנן היא צרתה והכי מפרש בפ' האשה:
ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 36a · Sefaria
תוספות
בשלמא בתוך ג' חדשים כו' אין גירסא זו נכונה כדפירש בקונטרס ועוד דאי אפשר כלל לדקדק מדאינה חולצת תוך ג' לינשא אחר ג' דחליצת מעוברת לא שמה חליצה דהא ודאי תוך ג' מודה ר' יוחנן דאין חולצת כדתנן היבמה לא תחלוץ עד שיהיו לה ג' חדשים וטעמא משום דאינה עולה לייבום דאפי' יבא אליהו ויאמר דלא מיעברא לאו בת ייבום היא ולכך אינה עולה לחליצה אבל בתוך ט' בת ייבום היא אם יבא אליהו ויאמר דלא מיעברא או אפילו הפילה לכך דייק שפיר אלא ה"ג תחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט':
ותנשא לאחר ט' תימה דלא מסיק אדעתיה האי ולטעמיך דפריך:
ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ודוקא בשאר נשים דלאו גרושות איירי וכן מוקי לה בהדיא בפרק בתרא (לקמן יבמות קיט: ושם) והא דפריך לקמן (יבמות דף מא:) גבי והיבמה לא תחלוץ עד שיהא לה ג' חדשים ומפרש בגמרא מעיקרא טעמא שמא יהא ולד של קיימא ונמצא מצריכה כרוז לכהונה תינח אלמנה גרושה מאי איכא למימר אר"י משום דהתם בא להשמיענו דין כל הנשים שנופלות לייבום ואם היה דין אחר לגרושה ה"ל לפרושי אבל הכא דאיירי אם אירע בו מעשה באשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים איירי שפיר דוקא בשאר נשים דלאו גרושות ועדיפא מינה בפרק בתרא דמוקי ההיא דהאשה שלום דוקא בגרושה דפריך מינה אההיא דמייתי הכא:
הלכתא כר"ל בהני תלת הא דפליגי בפרק ב' דחולין (דף כט: ושם) גבי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לא חשיב הכא אע"ג דסבירא ליה כוותיה בפ' ב' דזבחים (דף ל. ושם) היינו משום דר"ל משמיה דלוי סבא אמרה ותימה דלא חשיב הא דפ"ק דמסכת ע"ז (דף ו: ושם) דתניא כותיה דר"ל דנשא ונתן מותר כיון דחשיב הכא מידי דתניא כוותיה ואור"י דמ"מ התם הלכתא כר' יוחנן דהתם גבי הא דתנן וחכ"א לפניהם אסור לאחריהם מותר פריך חכמים היינו ת"ק ומשני נשא ונתן איכא בינייהו ובפרק קמא דסנהדרין (דף טו: ושם) גבי זאב וארי דתניא כוותיה דר"ל התם פליגי אליבא דר"א ולא סבירא להו כוותיה:
משום ירושה לא אמר כלום טעמא מפרש התם במתניתין לפי שהתנה על מה שכתוב בתורה ורבי יוחנן בן ברוקא פליג בפרק יש נוחלין (ב"ב קל.) ואמר דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים וטעמא מפרש התם משום דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה והא דכתיב לא יוכל לבכר היינו דוקא חלק בכורה אבל חלק פשיטות יכול ורבנן ביום הנחילו את בניו מוקמי לדרשא אחריתי ולא יוכל לבכר איצטריך משום דהורע כחו שאין נוטל בראוי כבמוחזק וס"ד דהורע כחו נמי בהא א"נ איצטריך דס"ד כיון דשנואה שנואה בנישואיה דיכול לבכר:
Tosafot on Yevamot 36a · Sefaria
רשב"א
היינו טעמא שמא יהא ולד של קיימא ונמצאת אתה מצריכה כרוז לכהונה ואי קשיא לך אמאי לא אקשינן הכא תינח אלמנה גרושה מאי איכא למימר כדאקשינן לקמן (יבמות מא, ב) גבי היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם תוך שלשה חדשים יש לומר הכי קתני האשה וכי היכי דלא תקשי לן מוקמינן לה באלמנה וכדמוקמינן נמי בפרק האשה שהלך בעלה וצרתה (להלן יבמות קיט, ב) מתניתין דקתני האשה שאמרה נתן לי בן במדינת הים מת בעלי ואחר כך בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת בגרושה ולא באלמנה, כי היכי דלא תקשי לן דאקשינן התם וליחוש דלמא אתו עדים ואמרי כדין אמרה ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. ואוקמה רב פפא בגרושה משום דאשה משמע הכין ומשמע הכין. אבל לקמן (יבמות מא, ב) דקתני היבמה ושאר כל הנשים כולן במשמע משום הכי קא פרכינן.
אמר רבא הלכתא כותיה דריש לקיש בהני תלת וכו' ואף על גב דקיימא לן (לעיל יבמות ל, א) כל יבמה שאין אני קורה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, האי בשעת נפילה זקוקה היא אלא דרחמנא אמר עיין עליה לידע אם זקוקה היא אם לא, וכיון שהפילה איגלי מלתא למפרע דזקוקה היתה. אלא דקשיא לי דהא לא עדיפא מקטן וקטנה לר' מאיר דאמר (להלן יבמות סא, ב) דאינן מיבמין משום שמא ימצא סריס, ואפילו הכי פרכינן עליה דר' מאיר בשלהי פרק בית שמאי (יבמות קיא, ב) כדאמרינן התם אמר רבא בלאו הכי נמי לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא אסירא ליה ולבתר שעה שריא ליה והא אמר ר' יהודה אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו', ונראה שם מדברי ר"ח ז"ל דאר"מ פריך, אלא דנראה לי דארבנן פריך ושם אאריך בה בס"ד (בד"ה רבא).
Rashba on Yevamot 36a · Sefaria
ריטב"א
דכל העולה לייבום עולה לחליצה ושאינה עולה לייבום אינו עולה לחליצה וא"ת אביי היכי מעיד בה דכ"ע היא ומקרא דרשינן בפ' כיצד בהדיא והכין סוגיא במכילתין כולה ואע"ג דאיכא חייבי לאוין ועשה שעולים לחליצה ואין עולים לייבום התם מרבויי דיבמתו היא כדאיתא בפרק כיצד וי"ל דאביי סבר דכיון דלבסוף הובררה לו וראויי' לייבום אלא שהיתה צריכה להמתין כדי שיתברר ולא יהא באיסור עולה ליבום קרינן ביה ורבה אהדר ליה דבהא נמי דרש"ל כל שאינה עולה ליבום שלא תהא עולה לחליצה לעולם אין חליצה אלא כשיכול לייבם באותה שעה ממש:
אפשר איתא להא דר"ל וכו' פי' דקי"ל כוותיה והסכימו עליה רבנן ולא תנינן לה במתני':
נפק דק ואשכח וכו' עד אלא לא תחלוץ אמאי פי' דקס"ד דהכי קאמר לא תנשא אפילו בחליצ' והיינו רבות' דידי'
ה"ג וכן היא גרש"י ז"ל אלא לא תחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט' פי' ממ"נ אם ילדה ולד של קיימא הא ולד פוטר אות' ואם ילדה ולד שאינה של קיימ' נפטרה בחליצת הראשון דהא אמרת דחליצת מעוברת שמה חליצה ול"ג תחלוץ בתוך ג' ותנשא לאחר ג' ונראה דטעותא היא דהא איכא למיחש שמא תלד ולד של קיימא שלדברי הכל חליצתה פסולה ואין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם וכן מחק רש"י ז"ל:
וליטעמיך תחלוץ ותנשא לאחר ט' פי' וליטעמיך דסברת דטעמא דאינה חולצת תוך ט' הוא מפני חשש פסולה דחליצה אם לא יהא ולד של קיימא תחלוץ לאחר ט' מיהת ממ"נ דאי איכא ולד הולד פוטר ואי ליכא ולד הרי חליצה זו פוטרת לגמרי. וא"ת ודילמא ה"ג דהא הכי קתני שלא תנשא עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה וכיון שעברו ג' חדשים שוב אינה צריכה לידע כלום וי"ל דא"כ מאי עד שתדע דקתני הכי ה"ל למיתני לא תנשא ולא תתייבם שמא מעוברת היא צרתה אלא אימא עד שתדע אמיתת הדברים קאמר או שילדה ולד של קיימא או שהפילה או שלא היתה מעובר' כלל:
שמא יהא ולד של קיימא ונמצאת מצריכה כרוז לכהונה וא"ת והא מוכח לעיל דכל היכא דאיכא ולד דמוכח סמכי אהכרזה דולד דחברתה שהיא במדינת הים לא מוכח עלה מידי וכאילו ילדה היא ולד שאינו של קיימא. ושמעינן מסוגייא דהכא דחליצת מעוברת דלא שמה חליצה היינו אפילו בחולץ לאחת והיתה צרתה מעוברת היא. וא"ת ואמאי מעגנינן לה עד שתדע אמיתת הדברים תחלוץ ותנשא הא פסולה לכהונה וי"ל דחיישי' דלמא לא קיימ' באיסור' מכיון דידעי דילד' צרתה ולא הית' חליצת' כלום:
הלכתא כוותיה דר"ל בהני תלת וכבר פי' במסכ' מכות דאיכא אחריני דהלכתא כר"ל משום דסוגייא כוותיה או דתניא כוותיה ולא נאמרו הכללות אלא על הרוב ומן הסתם ולפי' אמרו שאין למדין מהן אפי' במקום שנאמר בהם חוץ וכ"ת ולמה הוצרך לפסוק הלכה כר"ל בהא דשמעתין כיון דתניא כוותיה י"ל דלא נקטה אלא משום אידך תרתי. פי' במקומם בס"ד בבא בתרא הילכך הא דתנן אם אין הולד של קיימא יקיים היינו שיחזור ויקיים בדברים ר"ל ומיירי כגון שהפילה או שנולד לח' ודאי ולא נגמרו סימניו הא לאו הכי מוציאה בחליצה דמטילין אותו לחומרא שמא ולד של קיימא הוא דחיישינן לרבנן דפליגי עליה דרשב"ג וצריכה חליצה להתירה לשוק מדרשב"ג דחשיב ליה נפל עד שנדע בבירור שכלו לו חדשיו דבהא ודאי קיימא לן דולד מעליא חשיב:
Ritva on Yevamot 36a · Sefaria
מאירי
כל העולה ליבום מן התורה עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ואע"ג דאלמנה מן הנשואין לכהן גדול חולצת ואם בא עליה לא קנאה התם אינה חולצת אלא מגזירת אלמנה מן האירוסין כמו שביארנו בפרק שני כ' ב':
הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת לא תנשא צרתה שהרי ביאת מעוברת אינה כלום ושמא לא יהא הולד ולד של קיימא ותצטרך חליצה אחרת ואפילו תמצא לומר שיהא הולד ולד של קיימא כדין רוב נשים מכל מקום מאחר שאין הביאה פוטרת אי אתה פוטרתה אלא מחמת הולד ואין ולד פוטר עד שיצא לאויר העולם אף לכשתמצא לומר שהוא ולד של קיימא וכל שכן לענין פסק שחוששין שמא אינו של קיימא ואף לכשיולד עד שיצא מספק נפל:
גדולי הדורות שאלו יבמה שילדה וחלצה בתוך שלשים ללידתה כגון שהיה יבמה הולך למדינת הים ומתיראה שמא ימות הולד ותתעגן וחלצה לו ומת הבן תוך שלשים אם נאמר שאינה בת חליצה וצריכה חליצה אחרת אם לאו ופשטו בה שאינה צריכה חליצה אחרת שאף ריש לקיש לא אמרה אלא במעוברת:
האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואמרו לה שמת בעלה לא תנשא אף בחליצה ולא תתיבם עד שתדע שאין צרתה מעוברת שמא נתעברה צרתה ואם תתיבם שמא יהא ולד של קיימא ונמצא פוגע באשת אח ואם תאמר שתחלוץ ותנשא הרי אין חליצת מעוברת כלום ואם לא יהא ולד של קיימא תצטרך לחלוץ פעם אחרת ואם תאמר שתחלוץ בתוך תשעה ותנשא לאחר תשעה הרי מכל מקום הואיל ופסקת שחליצת מעוברת אינה חליצה הואיל והאחת מעוברת אין תורת חליצה באחת מהן שהרי אמרו עיין עליו ומכל מקום אם החליצה והנשואין שניהם אחר תשעה מן הדין מותר אלא שאסרו בה שמא ילדה צרתה ולד של קיימא וחליצתה של זו ללא צורך וכשרה לכהונה ורואי חליצתה מחזיקין אותה בפסולה ואתה מצריכה כרוז שאם ילדה צרתה אינה חליצה ואע"ג דבדיעבד כשרה אף בלא כרוז כמו שביארנו במשנה מכל מקום לכתחלה יש לחוש ומתוך כך לא תנשא עד שתדע ומכל מקום כתבו גדולי הדורות שאם היא פסולה לכהונה מצד אחר כגון שהיתה גרושה תחלוץ לאחר תשעה ותנשא וסעד להם בתלמוד המערב פ"ד ה"א שאמרו על משנתנו תחלוץ מיד אם בן קיימא הוא לא נגעא ביה חליצה אם אינו בן קיימא חליצתה בידה ר' זעירא אומר שלא תהא צריכה כרוז לכהונה ר' אושעיא תני מאן יבמי את שאומרין לו יבם אומרין לו חלוץ את שאין אומרין לו יבם אין אומרין לו חלוץ מה נפיק מביניהון היתה כשרה ונתחללה מאן דמר משום כרוז אינה צריכה כרוז מאן דמר את שאין אומרין לו יבם הרי אין אומרין לו יבם ולענין משנתנו מיהא הלכה כר' אושעיא שכשם שאין ביאת מעוברת קונה כך אין חליצתה פוטרת כמו שכתבנו אלא שזו של כרוז יש לה מקום לענין איסור לכתחלה:
כלל ידוע בכל התלמוד ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מתלת ואחת מהן זו שביארנו בחולץ למעוברת שצריכה חליצה והשניה היא שאמרו בפרק יש נוחלין קכ"ו ב' המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחר והשוה להם את הבכור דבריו קיימים כלומר הואיל ובלשון מתנה אמרה דלא גרעי בניו מאינשי דעלמא שאלו רצה ליתן נותן ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום ר"ל בהשואת הבכור שאלו באחרים כל שאמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף בלשון מתנה דבריו קיימים ואפילו בשני בני אדם ובשתי שדות כגון ינתן שדה פלונית לפלוני וירש פלוני שדה פלוני קנה אף אותו שבירושה הואיל ובתוך כדי דבור אמרן אבל אם לא אמרן בתוך כדי דבור נחלקו בה ר' יוחנן וריש לקיש ולדעת ריש לקיש אינו כלום אלא אם כן היסב לשון המתנה על שניהם ועל שתי השדות שלשון מתנה של אחד אינו מועיל לאחר והוא שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלוני ופלוני שנתתים להם במתנה וירשום וכל שכן אם אין לשון ירושה אלא בתחלה או בסוף והלכה כריש לקיש והשלישית היא שאמרו גם כן בפרק יש נוחלין קל"ו א' הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו ר"ל שאמר לו גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה האב אינו יכול למכור מפני שכתובין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב הרי הן מכורין עד שימות האב מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב לדעת ר' יוחנן לא קנה לוקח אף לכשימות האב אלא שיורשו של בן צריך להחזיר דמים ללוקח דקנין פירות דאב כקנין הגוף דמי ולריש לקיש קנה לוקח מיהא לכשימות האב דקנין פירות דאב אינו כקנין הגוף והלכה כריש לקיש ומכל מקום יש אחרת בראשון של ע"ז ו' ב' בנשא ונתן לפני אידיהן שלדעת ר' יוחנן אסור ולריש לקיש מותר והלכה כריש לקיש מדתניא כותיה ואם תאמר משום דהואיל דתניא כותיה לא איצטריך למיתנייה והרי חולץ למעוברת דתניא כותיה ותני לה אלא דבאיסורא לא קא מיירי וחולץ למעוברת מכל מקום בחליצה ליכא איסורא וכן יש אחרות הרבה בתלמוד שהלכה בהם כריש לקיש במקום ר' יוחנן אלא שהם תלויים במחלוקת אחרים ואין הכללים נאמרים אלא במה שהוא מחלוקת של עצמם אבל מה שתלוי במחלוקת אחרים אינו מן הכלל כמו שרמזנו בכמה מקומות מזה החבור:
Meiri on Yevamot 36a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
גמ' שמא לא יהא הולד בן קיימא וחליצת מעוברת כו' צ"ע אלשון שמא דקאמר דהא אם הולד בן קיימא לכ"ע אין חליצת מעוברת שמה חליצה והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם כדמסיק (ב) ויש ליישב דאף לאחר שתלד ויצא הולד לאויר העולם לא תינשא צרתה משום שמא לא יהיה הולד בן קיימא שימות תוך ל' וחליצתה לא תהא חליצה דמעוברת היתה ואליבא דר"מ קאמר הכי דחייש למיעוטא דנשים יולדות שלא בן קיימא וה"נ מוקי בפרק בתרא מתני' דמייתי בסמוך כר"מ ומיהו סיפא דברייתא דקאמר וא"ת הלך אחר רוב נשים כו' ע"כ אליבא דרבנן קאמר הכי:
Chidushei Halachot on Yevamot 36a · Sefaria
מהר"ם
תוס' ד"ה הלכתא כר"ל בהני תלת וכו' עד ותימה דלא חשיב הא דפ"ק דע"ז דתניא כוותיה לא חשיב לה זה אינו דהא חשיב הכא מידי דתניא כוותיה דר"ל וכו'. ר"ל כיון דתנא כוותיה מסתמא הלכתא כר"ל א"כ לחשבי' וכ"ת היא הנותנת דהואיל ותניא כוותיה לא חשיב לה זה אינו דהא חשיב הכא מידי דתניא כוותיה ותירץ ואור"י דמ"מ ר"ל אע"ג דתניא כוותיה דריש לקיש לית הלכתא כוותיה אלא כר' יוחנן וכו' ולכך לא חשיב לה הכא וע"ש בתוס' במסכת ע"ז ובמה שכתבתי שם:
ד"ה משום ירושה לא אמר כלום וכו' עד ורבנן ביום הנחילו את בניו וכו' ולא יוכל לבכר. הוצרכו לכתוב זה משום דקשה להו לתוס' לרבנן לא לכתוב ולא יוכל לבכר ואנא ידענא ממילא דבין חלק פשוט ובין חלק בכורה לא יוכל להנחיל ולשנות מטעם דאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה ומהיכי תיתי שנוכל לשנות חלק בכורה דאצטריך קרא למעוטי ועיין בפ' יש נוחלין בתוספות דף ק"ל ריש ע"ב:
Maharam on Yevamot 36a · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא אתה מצריכה כרוז לכהונה קשה לי הא בידה לאסור על עצמה על דעת רבים תשמיש של כל הכהנים, וליכא כרוז לכהונה. אחר הזמן נזכרתי בעזה"י שבב"י (סי' קנו) כתב בשם הרי"ו דמסתפק אם מהני תקנתא דנודרת:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yevamot 36a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף ל״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־356 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 114 מילים
נפתחת ב״דְּכׇל הָעוֹלֶה לְיִבּוּם — עוֹלֶה לַחֲלִיצָה, וְכֹל…״
- קטע 237 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: הַכּוֹנֵס יְבִמְתּוֹ…״
- קטע 332 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: הַכּוֹנֵס יְבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעוּבֶּרֶת…״
- קטע 420 מילים
נפתחת ב״טַעְמָא דְּשֶׁמָּא יְהֵא וָלָד בֶּן קַיָּימָא הוּא,…״
- קטע 532 מילים
נפתחת ב״אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ, הָכִי קָתָנֵי: הַכּוֹנֵס…״
- קטע 618 מילים
נפתחת ב״וְאִם תֹּאמַר: הַלֵּךְ אַחַר רוֹב נָשִׁים, וְרוֹב…״
- קטע 740 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֶפְשָׁר אִיתָא לְהָא דְּרֵישׁ…״
- קטע 829 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא יַבּוֹמֵי לָא — שֶׁמָּא יְהֵא וָלָד…״
- קטע 97 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא תַּחְלוֹץ בְּתוֹךְ תִּשְׁעָה, וְתִנָּשֵׂא לְאַחַר תִּשְׁעָה.…״
- קטע 105 מילים
נפתחת ב״וּלְטַעְמָיךְ: תַּחְלוֹץ וְתִנָּשֵׂא לְאַחַר תִּשְׁעָה!…״
- קטע 1123 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא, בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא. דְּאַבָּיֵי בַּר אַבָּא…״
- קטע 1214 מילים
נפתחת ב״וְלַצְרְכַהּ! דִּלְמָא אִיכָּא אִינִישׁ דְּהָוֵי בַּחֲלִיצָה וְלָא…״
- קטע 1324 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִידֵּי ״לֹא תַּחְלוֹץ וְלֹא…״
- קטע 1412 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: הַחוֹלֵץ לִמְעוּבֶּרֶת וְהִפִּילָה…״
- קטע 1529 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ בְּהָנֵי…״
- קטע 1620 מילים
נפתחת ב״וְאִם אָמַר מִשּׁוּם יְרוּשָּׁה — לֹא אָמַר…״
חכמים הנזכרים בדף
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת יבמות דף ל״ו עמוד א׳ · קטע 13 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִידֵּי ״לֹא תַּחְלוֹץ וְלֹא תִּתְיַיבֵּם״ קָתָנֵי?…”
לשון המקור
דְּכׇל הָעוֹלֶה לְיִבּוּם — עוֹלֶה לַחֲלִיצָה, וְכֹל שֶׁאֵין עוֹלֶה לְיִבּוּם — אֵינוֹ עוֹלֶה לַחֲלִיצָה.
אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: הַכּוֹנֵס יְבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעוּבֶּרֶת — הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא צָרָתָהּ, שֶׁמָּא יְהֵא וָלָד בֶּן קַיָּימָא. וּבִיאַת מְעוּבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה, וַחֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ חֲלִיצָה. וְהַוָּלָד אֵינוֹ פּוֹטֵר עַד שֶׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: הַכּוֹנֵס יְבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעוּבֶּרֶת — הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא צָרָתָהּ, שֶׁמָּא יְהֵא וָלָד בֶּן קַיָּימָא, וְאֵין בִּיאָה וַחֲלִיצָה פּוֹטֶרֶת, אֶלָּא וָלָד פּוֹטֵר. וְהַוָּלָד אֵין פּוֹטְרָהּ עַד שֶׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם.
טַעְמָא דְּשֶׁמָּא יְהֵא וָלָד בֶּן קַיָּימָא הוּא, הָא לָא הָוֵי וָלָד בֶּן קַיָּימָא מִיפַּטְרָא צָרָתָהּ, לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ!
אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ, הָכִי קָתָנֵי: הַכּוֹנֵס יְבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעוּבֶּרֶת — הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא צָרָתָהּ, שֶׁמָּא לֹא יְהֵא הַוָּלָד בֶּן קַיָּימָא, וַחֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ חֲלִיצָה, וּבִיאַת מְעוּבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה.
וְאִם תֹּאמַר: הַלֵּךְ אַחַר רוֹב נָשִׁים, וְרוֹב נָשִׁים וָלָד מְעַלְּיָא יָלְדָן, וָלָד אֵין פּוֹטֵר עַד שֶׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֶפְשָׁר אִיתָא לְהָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ וְלָא תְּנַן לָהּ בְּמַתְנִיתִין? נְפַק, דַּק וְאַשְׁכַּח, דִּתְנַן: הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וְצָרָתָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ ״מֵת בַּעְלִיךְ״ — הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִּתְיַיבֵּם עַד שֶׁתֵּדַע שֶׁמָּא מְעוּבֶּרֶת הִיא צָרָתָהּ.
בִּשְׁלָמָא יַבּוֹמֵי לָא — שֶׁמָּא יְהֵא וָלָד בֶּן קַיָּימָא, וְיִפְגַּע בְּאִיסּוּר אֵשֶׁת אָח דְּאוֹרָיְיתָא, אֶלָּא: לֹא תַּחְלוֹץ, אַמַּאי? בִּשְׁלָמָא תַּחְלוֹץ בְּתוֹךְ תִּשְׁעָה וְתִנָּשֵׂא בְּתוֹךְ תִּשְׁעָה — לָא, הַיְינוּ סָפֵק.
אֶלָּא תַּחְלוֹץ בְּתוֹךְ תִּשְׁעָה, וְתִנָּשֵׂא לְאַחַר תִּשְׁעָה.
וּלְטַעְמָיךְ: תַּחְלוֹץ וְתִנָּשֵׂא לְאַחַר תִּשְׁעָה!
אֶלָּא, בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא. דְּאַבָּיֵי בַּר אַבָּא וְרַב חִינָּנָא בַּר אַבָּיֵי דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: שֶׁמָּא יְהֵא וָלָד בֶּן קַיָּימָא, וְנִמְצָא אַתָּה מַצְרִיכָהּ כָּרוֹז לַכְּהוּנָּה.
וְלַצְרְכַהּ! דִּלְמָא אִיכָּא אִינִישׁ דְּהָוֵי בַּחֲלִיצָה וְלָא הָוֵי בְּהַכְרָזָה, וְאָתֵי לְמֵימַר: קָשָׁרֵי חֲלוּצָה לְכֹהֵן.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִידֵּי ״לֹא תַּחְלוֹץ וְלֹא תִּתְיַיבֵּם״ קָתָנֵי? ״לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִּתְיַיבֵּם״ קָתָנֵי, בְּלֹא חֲלִיצָה, אֲבָל אִי חָלֵיץ לַהּ — הָכִי נָמֵי דְּשַׁרְיָא.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: הַחוֹלֵץ לִמְעוּבֶּרֶת וְהִפִּילָה — צְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין.
אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ בְּהָנֵי תְּלָת: חֲדָא — הָא דַּאֲמַרַן. אִידַּךְ, דִּתְנַן: הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו, רִיבָּה לְאֶחָד וּמִיעֵט לְאֶחָד, וְהִשְׁוָה לָהֶם אֶת הַבְּכוֹר — דְּבָרָיו קַיָּימִין.
וְאִם אָמַר מִשּׁוּם יְרוּשָּׁה — לֹא אָמַר כְּלוּם. כָּתַב, בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף בֵּין בָּאֶמְצַע, מִשּׁוּם מַתָּנָה — דְּבָרָיו קַיָּימִין.