מסכת יבמות דף ל״ד עמוד ב׳

והא תמר איעברא בביאה ראשונה מיהודה כדאמר לקמן דער ואונן שלא כדרכן שמשו:

באצבע מיעכה קודם ביאה ופתחה פתוח והוו ליה כב' ביאות:

כל מועכות של בית רבי המשירות בתוליהן באצבעותיהן תמר שמן:

כל כ"ד חדש שתינוק יונק:

דש מבפנים וזורה מבחוץ כדי שלא תתעבר ותגמול את בנה וימות:

אלא כמעשה ער ואונן אלמא תמר פתח פתוח היה לה:

אותה ואשה (כי) [אשר] ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים. אותה מיעוטא הוא:

פרט לכלה דלא בעיא טבילה משום טומאת ביאה ראשונה כדמפרש טעמא לקמן:

ולא כמעשה ער ואונן דאילו התם שלא כדרכה משמע דאסור לשמש שלא כדרכה ותימה דבפ"ב דנדרים (דף כ:) אמר ההיא דאתיא לקמיה דרבי ואמרה ליה שולחן ערכתי לו והפכו אמר לה בתי התורה התירתך לו ומסיק דהלכתא הכי והפכו היינו שלא כדרכה לפי שמצטערת בכך שנא' (בראשית ל״ד:ב׳) וישכב אותה ויענה שעינה אותה שלא כדרכה וכן אם תענה את בנותי (שם לא) שלא כדרכן דאי הפכו היא למעלה והוא למטה לא היתה קובלת על כך וכן בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) אמר עובד כוכבים הבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה ופריך מי איכא מידי דישראל לא מיחייב ועובד כוכבי' מיחייב והיינו האי לא מחייב היינו דבישראל שרי דאי איכא איסור בישראל ניחא דמחייב בעובד כוכבים מיתה דאזהרתן זו היא מיתתן כמו בגזל ושאר דברים ואר"י דהתם מיירי בלא הוצאת זרע דשרי דכיון דליכא השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן עוד אמר ר"י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי כדאמרי' בנדרים (דף כ:) כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו יעשה משל לבשר הבא מן הטבח ודג מן הציד רצה אוכלו צלי רצה אוכלו מבושל רצה שלוק:

התורה חסה על תכשיטי כלה שלא יפול שרק מעל פניה אע"ג דמיד שתעמוד תפלוט ותצטרך לטבול מ"מ נימא שהתורה חסה כל זמן שלא תעמוד או שתתן מוך קודם שתעמוד כדי שלא תפלוט:

דעתאי עלך הואי אמר רבינו תם משום ההיא עובדא דפ"ק דב"ב (דף יב:) דאמרה בת רב חסדא תרווייהו קבעינא והיתה מצפה שתתקיים נבואתה לפי שהיה לרבא אשה אחרת איחרה לינשא לו ואפ"ה היתה מצפה לו:

אמר שמואל וכולן צריכות כו' אכל נשים דתנן בהחולץ (לקמן יבמות דף מא.) ובברייתא התם בגמר' (דף מב:) קאי:

אבל קטנה בת ישראל צריכה להמתין דגזרינן זנות דקטנה בת ישראל אטו גדולה אבל בגיורת קטנה לא שייך למגזר אטו גיורת גדולה דגדולה גופה כיון דדעתה לאיגיורי מינטרא נפשה כדאמר לקמן ולא אסירא אלא אטו בת ישראל וא"ת ושמואל דאמר כמאן בשלמא בקטנה בת ישראל סבר לה כר"מ דגזר בהחולץ (שם דף מב:) בברייתא דרדופה קטנה בנישואין אטו גדולה וקסבר שמואל דה"ה בזנות אלא בגיורת כמאן סבר לה אי כר' יהודה אפילו גיורת קטנה לגזור כדתניא בסמוך הגיורת והשפחה כו' יתירות על בנות שלש שנים צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר"י ואע"פ דהכא ברוב ספרים לא גרסי' יתירות על בנות שלש שנים בפרק אלו נערות (כתובות דף לז.) גרסינן לה בכל הספרים ואי כרבי יוסי אפילו גדולה נמי תשתרי דר' יוסי שרי אפילו בגיורת גדולה לינשא מיד דהא באידך לישנא דשמואל דשרי גדולה אמרי' הוא דאמר כרבי יוסי ועוד דסברת שמואל הפוכה מדר' יהודה דהא בברייתא דרדופה לא גזר ר"י בקטנה בת ישראל אפילו בנישואין ובגיורת גזר אפילו בקטנה כדקתני יתירות על בנות ג' ושמואל איפכא דבקטנה בת ישראל גזר ובגיורת לא גזר ומיהו לספרים דגרסי בברייתא דרדופה רבי יוסי ולא רבי יהודה אתי שפיר ולקמן נמי נפרש בע"ה ואר"י דל"ג בשמעתין יתירות ובתוספתא ליתיה ובגדולה דוקא אסר ר"י אבל בקטנה שרי ושמואל כרבי יהודה סבירא ליה בגיורת:

נתן לה גט צריכה להמתין הקשה ה"ר משה כהן הא אמרה שמואל חדא זימנא בפרק אע"פ (כתובות דף ס: ושם) דפסיק שמואל הלכה כרבי מאיר בגזירותיו אברייתא דרדופה ואר"י דעיקר מילתיה דשמואל לא איצטריך הכא אלא משום ממאנת ועיקר מילתיה דשמואל דהכא בסוף אלמנה בכתובות (דף ק: ושם) והא דפריך עלה התם כולהו תנינא ומשני צריכה להמתין שלשה חדשים איצטריך ליה דלא תנן הכי פירושו דין דשלשה חדשים איצטריך ליה אבל היא גופה לא איצטריך אלא משום ממאנת דאין צריכה להמתין כדפרישית:

הא דאמר שמואל חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה איכא למידק שמואל דאמר כמאן, אי כר' יהודה אפילו גיורת ומשוחררת קטנה נמי כדתניא בפרק ואלו נערות (כתובות לז, א) הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד צריכות להמתין דברי רבי יהודה, ואי כר' יוסי אפילו גדולה תשתרי כדאיתא בסמוך. ויש לומר דשמואל סבר לה כר' מאיר דאמר בפרק החולץ (להלן יבמות מב, ב) או שהיתה קטנה ועקרה ואילונית צריכה להמתין וקסבר שמואל דהוא הדין לגיורת ומשוחררת גדולה ואף על פי שמתהפכת יפה יפה, ובקטנה הא דלא גזינן משום דגיורת וקטנה לא שכיחא ושמואל לטעמיה דאמר (כתובות נז, א) הלכה כר' מאיר בגזרותיו. והנכון דלא גרסינן בההיא (כתובות לז, א) דהגיורת והשפחה שנתגיירו יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד, אלא סתמא קתני שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו, כלומר גדולות. וכן הוא כאן (להלן יבמות לה, א) בכל הספרים. ותדע לך דבברייתא דרדופה דבפרק החולץ (להלן יבמות מב, ב) קתני רבי יהודה מתיר ליאסר ולינשא מיד. ור' יהודה גרסינן התם בכל הספרים וכן הוא בתוספתא (יבמות פ"ו ה"ז) וכן גרסת ר"ח ז"ל (ועיין ר"ח עירובין מז, א וצ"ב). וכן בתוספות הרא"ש להלן (יבמות מב, ב) ד"ה א"ה ועיין תוס' שם ד"ה הלכה) וספרים דגרסי התם ר' יוסי מתיר ליתא כדמוכח התם בהדיא במתניתין דכל הנשים לא יתארסו דקא תני ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו ומשמע יתארסו אין אבל לא ינשאו ומשמע נמי דכל הנשים בין ארוסות בין נשואות דאיירי לעיל במתניתין קאמר, אלמא גזר רבי יוסי ארוסה לינשא אטו נשואה ואם איתא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי דבגמרא בברייתא דרדופה לא גזר אלא על כרחך לא גרסינן התם ר' יוסי אלא ר' יהודה גרסינן (ועיין רשב"א להלן שם ד"ה יש ספרים ובחידושים לכתובות לז, א). ומיהו שמואל ללישנא קמא כר' מאיר דגזר קטנה אטו גדולה בברייתא דרדופה דהא אסר שמואל הכא אפילו קטנה בת ישראל בזנות ור' יהודה לא גזר, וקסבר שמואל דהא דגזר ר' מאיר בהאי ברייתא קטנה בנשואין אטו גדולה הוא הדין לקטנה בזנות. וללישנא בתרא (להלן יבמות לה, א) דאמר שמואל חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה, ואוקימנא דשמואל דאמר כר' יוסי, אף על גב דר' יוסי שרי אפילו באנוסה ומפותה בת ישראל גדולה, ושמואל לא משמע דשרי אלא בגיורת ומשוחררת גדולה, דקסבר דגיורת לא שכיחא ולא גזרינן בה, ובקטנה בת ישראל לא גזר דזנות דקטנה לא שכיחא, ולא גזרינן בה, ובקטנה בת ישראל לא גזר דזנות דקטנה לא שכיחא. אבל באנוסה ומפותה סבר לה כר' יהודה דגזרינן בה. וכן פירש רש"י (להלן יבמות לה, א ד"ה הוא דאימר) ור"ח ז"ל. ואיכא למידק דמכל מקום גיורת ומשוחררת גדולה ניחוש בדידהו ממש מחמת עצתן. ויש לומר דבדדיהו לא חיישינן דאינהו ודאי כיון דדעתן לאיגיורי מהפכות יפה יפה כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה, אבל בת ישראל אנוסה ומפותה כיון דסוף סוף זרע כשר הוא חיישינן דלמא לא נתהפכה יפה יפה כנ"ל. וזה רחוק מעט דאדרבה בת ישראל חוששת טפי ומתהפכת יפה. אבל רב אלפסי ז"ל (כאן) פסק כר' יוסי אפילו באנוסה ומפותה, דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי. ונראה מדבריו דאפילו ר"מ לא אסר באנוסה ומפותה, דההיא דר' מאיר בנשואין היא, הא באונסין מתהפכת יפה יפה, ושמואל כר' יוסי סבירא ליה נמי בהא, דהא לא אמרינן סבר לה כר' יוסי בחדא וכר' יהודה בחדא. וחוץ מגיותר ומשוחררת גדולה דקאמר שמואל דמשמע הא בת ישראל גדולה צריכה להמתין, היינו דוקא בנשואין ולומר דגיורת כיון דדעתה לאיגיורי אפילו מן הנשואין מהתפכת יפה יפה, וכן נמי במשוחררת כיון דשמעה מאדון דבעי לשחרורה. והא דלא אמר שמואל חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה ואנוסה ומפותה בת ישראל, משום דלא אצטריכא ליה אלא גיורת ומשוחררת לומר דאפיו בדידהו אמרינן שמתהפכות יפה יפה ואפילו מן הנשואין כיון שדעתן להתגייר, ואין צריך לומר בבת ישראל פנויה, וכיון דהזכיר התם גירות אין צריך לומר בבת ישראל ולא גזרינן בה כלל. ותדע לך דאפילו לר' יהודה לא גזר בהו אלא בטעמא אתי להו דאימור לא נתהפכה יפה. סליק פירקא פרק ארבעה אחין בס"ד פרק החולץ

כל מועכות של בית ר' ואיכא דגרסי' של בית דוד ואלו ואלו לשם שמים נתכוונו שהיו רוצות להקים זרע מבעליהן והיו כשרי' וממשפחת כשרים וקדושי' וכדרך שנתכוונה תמר ולכן נקראות על שמה:

כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן יש מקשי' שרש"י ז"ל פירש בפירוש החומש דער ואונן דש מבפני' וזורה מבחוץ הוו ולא אסקינן הכי הכא וי"ל דמרן ז"ל משמע ליה דהא דחייה היא דמתני' כפשוט' א"נ דמרן ז"ל לא נחת לה בפירושיו וסמך על המדרש שאומר כן:

ת"ר אותה לכלה פי' דלא מטמאי' משום ביאה וא"ת ותיפוק משום שכבת זרע וביא' ראשונה אינה ראויה להזריע כבר פרש"י ז"ל דכיון דמקום ההוא ראוי להזריע אביאה שנייה שכבת זרע קרינן בי':

לעכו"מז נבעל' פירש לא נבעלה ממש במעש' אלא שנתאותה לו ובענין זה המעש' חשובה כמע' דלא למהוי לה עקרות:

כבר ביארנו לעיל י"ב ב' בקטנה ובמעוברת ומיניקה שאע"פ שיש חשש בביאתן בקטנה לעצמה ובמעוברת בשביל עוברה ובמיניקה בשביל ולדה שמשמשות כדרכן ומן השמים ירחמו ואם כן מה שאמר ר' אליעזר במיניקה כל עשרים וארבעה חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ כדי שלא תתעבר ותגמול את בנה וימות אין הלכה כן ולא עוד אלא שאסור לעשות כן:

שכבת זרע אינו מטמא בביאה מחמת מגעו של שכבת זרע שהרי טומאת בית הסתרים היא ומכל מקום מטמא הוא מחמת הביאה שנאמר ואשה כי ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב ומכל מקום אינו מטמא אלא בראוי להזריע ואם כן בהעראה לבד ר"ל שלא גמר ביאתו או בביאה שלא כדרכה לא נטמאת אבל בביאה גמורה וכדרכה אע"פ שהיא ביאה ראשונה שבבתולה צריכה רחיצה שמכל מקום ראוי להזריע הוא ויש פוסקים בזו כר' יהודה שאמר פרט לכלה ומפני שאינה מתעברת מביאה ראשונה ומכל מקום אף הם מודים שאם פלטה טמאה משום מגע שאין זה בית הסתרים הילכך כל שהיא מתהפכת או מהלכת טמאה שאי אפשר לה שלא תפלוט:

כל ששהתה אחר בעלה עשר שנים ברוב נשים אינה מתעברת שכבר נתקשה טבעה ומכל מקום דוקא בשאין דעתה להנשא אבל אם דעתה לינשא מתעברת דרך צחות אמרו באשתו של רבא ששהתה עשר שנים אחר מיתת בעלה ואחר כך נשאת לו וילדה ואמר לה רבא קא מרנני רבנן אבתרך ואמרה לו אנא דעתאי עלך הוה:

כל אלו שאמרו שאינן ראויות להתעבר כגון בתולה מביאה ראשונה ואשה ששהתה עשר שנים אחר מיתת בעלה אעפ"כ אם נתגרשו או נתארמלו צריכות להמתין שלא ליארס שלשה חדשים חוץ מיום הגירושין או המיתה וחוץ מיום האירוסין שמא מעוברת היא וצריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני ולא עוד אלא שהדין כן אף באשה שאינה ראויה לילד אפילו נתגרשה או נתארמלה מן האירוסין אפילו נשאת והלך בעלה מיד למדינת הים או הלכה היא בבית אביה אפילו עקרה ואילונית וזקנה וקטנה ומכל מקום בקטנה דוקא היוצאה בגט או במיתת הבעל אבל אם יצאה במיאון אינה צריכה להמתין:

בא"ד ובין לגירסת הקונטרס ובין לגירסת זו שופעת לאו דוקא אלא כו' פי' לגירסת הקונטרס לא מיירי בשופעת אלא שראתה קודם ר"ה שהיא שנת י"ד לזכרים ושנת י"ג לנקבות ולא טבלה בינתיים ואז אחר ר"ה חייבים כולן ולגירסת ר"ת צ"ל דלא טבלה משראתה בתוך ג' עד לאחר י"ב לחיובי אינהו ומהרש"ל הגיה לעיל בתוספות ואר"ת דבכל ספרים קדמונים כן אבל בספר בשר ע"ג גחלים כו' עכ"ל ולא ידענו כוונתו מי דחקו למחוק כל נוסחאות התוספות שלנו ובהדיא כתבו התוספות בסוף דבריהם דגירסת ר"ת היא כגירסת ספר בשר ע"ג גחלים:

גמ' והא תמר בביאה ראשונה איעברה כו' והא דלא פריך מלאה דאמרינן לקמן בפרק הערל דבביאה ראשונה איעברה דכתיב כחי וראשית אוני י"ל דהתם איכא למימר כיון דיעקב כבש מעיינו פ"ד שנים ולא ראה קרי כבש נמי מעיינו ולא הזריע בביאה ראשונה ובביאה שנייה נתעברה וכדמוקי ליה מתני' דלעיל בבעל ושנה ומיהו למסקנא דהכא אית לן למימר נמי התם דמיעכה באצבעה כמו שפירשו התוס' שם:

שם כמעשה ער ואונן דכתיב והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה וגו' משמע מזה דמהאי קרא ושחת גו' לא משתמע אלא ביטול ש"ז וכן פרש"י ושחת ארצה דש מבפנים וזורה מבחוץ וקשה מנא להו למימר דהוי נמי בער ואונן ששמשו שלא כדרכם עד שהוכרחו מזה למימר ולדחוק דתמר בביאה ראשונה איעברה אלא שמיעכה באצבעה ואולי איזה סמך היה להם מתוך הכתוב למימר הכי:

גמ' והא תמר עיין פי' רש"י בחומש בראשית יט לז וברא"ם שם בשם מדרש רבה:

שם באמצע מועכה עיין לקמן עו ע"א תד"ה שלא ראה:

שם אבל דעתה להנשא עיין כתובות דף סב ע"ב ברש"י ד"ה איעקרה:

תוס' ד"ה ולא כמעשה ער, וכן אם תענה את בנותי שלא כדרכן וקשה לי, הא ביומא (דף עז ע"ב) מבואר דאם תענה היינו מניעת תשמיש, וברש"י שם על מה ששמע לפרש ויענה היינו שלא כדרכה דא"כ גם אם תענה נפרש כן, ועיין במפרשים שם שכתבו לתרץ, אבל עכ"פ אם תענה אין פירושו שלא כדרכן:

כָּל מוֹעֲכוֹת שֶׁל בֵּית רַבִּי, 'תָּמָר' שְׁמָן ראיתי לרבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף עח.) וזה לשונו: ולכן אין האשה מתעברת מביאה ראשונה כי הטיפה הראשונה עושה אותה כלי ואחר היות שם כלי אז שאר הטיפות של אחר כך מצטיירות שם ומתעברות. בזמן הראשונים היו מוציאין הבתולים באצבע והיו ממעכין ביד והטעם היה כדי שגם הביאה הראשונה לא תהיה לבטלה והיו מתקנין הכלי שבה באצבע כדי שתתעבר גם מביאה ראשונה עד כאן לשונו. ואפשר לומר לפי זה מה שאמר 'מוֹעֲכוֹת שֶׁל בֵּית רַבִּי' אין הכונה על בית רבינו הקדוש אלא הכונה רוצה לומר של בית אדם גדול כמו רבי יודן ברבי דפירושו אדם גדול שהוא גדול הדור. עוד איתא בעץ חיים (שער הולדת אחד ואחד פרק ה') וזה לשונו: וראה והבן שכבר ביארנו שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל ביבמות דף ל"ד שכל מועכות של בית רבי תמר שמן על שם שמעכו באצבע ולא הוצרכו אלא ביאה ראשונה והענין הוא כי הלא להיות כי הכתר הוא זכר וכו' ומכח זה נמשך אל יעקב ולכל מועכות של בית רבי עד כאן לשונו עיין שם. והנה יש להקשות מאחר שגם לאה מוכרח לומר שמיעכה באצבע, למה נקראו מועכות של בית רבי על שם תמר ולא נקראו על שם לאה דהיתה קודם תמר? גם אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני פרשת וירא רמז פו) על בנות לוט נתעברו מביאה ראשונה וכן אמרו על הגר ומוכרח לומר דמעכו באצבע וכולהו קדמי לתמר. ונראה לי בס"ד דאיתא בספר פחד יצחק חידוש נפלא דאם נולדה נערה ביום ששי בשבת לא יהיה לה בתולים, כן היה הטבע בזמן הקדמונים ולכן היו עושים קבלת עדות על לידתה ביום שנולדה כדי שלא יהיה לבעלה טענת בתולים עיין שם. ולפי זה כיון דהטבע בזמן הקדמונים היה כך אפשר דלאה וכן הגר וכן בנות לוט נולדו ביום ששי דלא היה להם בתולים מעיקרא ולכן אשה זו תתעבר מביאה ראשונה דאין כאן צורך לעשותה כלי דהוא עשוי מאיליו ולא התחילה תקנה זו למעך באצבע אלא מתמר ואילך. ועוד נראה לי בס"ד דלעולם גם לאה אמנו עליה השלום מיעכה באצבע אך לא עשתה דבר זה מדעתה ורצונה אלא כך צוה יעקב אבינו עליו השלום לרחל אמנו עליה השלום שתעשה כך כדי שלא תהיה ביאה ראשונה בלי הולדה ורחל מסרה דבר זה ללאה עם כל שאר סימנים שמסר לה. וכן הגר אברהם אבינו עליו השלום צוה לה בכך. ובנות לוט אין הכי נמי מעכו באצבע אך לא רצו חז"ל לקרא למועכות של בית רבי שהיו גדולים על שם בנות לוט וקראום על שם תמר שהיא עשתה דבר זה מדעתה ורצונה דרוח ה' דבר בה שתעשה כן כדי שתתעבר מביאה ראשונה ולכן כיוונה ברוח הקודש ואמרה: לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה (בראשית לח, כה) 'אלה' אותיות 'לאה' כלומר אתה בן לאה ולכך עשיתי עמך מעשה לאה למעך באצבע ולכן נתעברתי.

כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר וְתַכְחִישׁ יָפְיָהּ כתב הרב עיון יעקב ז"ל שמעתי מקשים למה לא בעל ער ביאה ראשונה כיון שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה? ודוחק לומר שלא ידע מזה הדבר או שהיה חושש אולי מיעכה באצבע וצריך עיון עד כאן לשונו. ונראה לי לפי דברי פחד יצחק הנזכר לעיל דהנולדים בשישי על הרוב לא ימצאו להם בתולים לכך חשב אולי נולדה בשישי ולכך תתעבר מביאה ראשונה כי ידוע מה שאמרו המפרשים הטעם דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה משום שיש לה אותה שעה צער עקירת דם בתולים. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שלא בעל ביאה ראשונה שעדיין בתוליה בתוכה כדי שיהיה לבו בטוח תמיד שאינה מזנה תחתיו כיון דהפתח עודנו סתום. ובאופן אחר נראה לי בס"ד שלא רצה שתדע שיש דרך אחר ומקום אחר לבעול שם אלא תחשוב כך הוא דרך כל הארץ וכל הנשים נבעלות במקום זה. ועוד נראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דסנהדרין (סנהדרין נח:) בן נח הבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה שנאמר וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב, כד) ולא שלא כדרכה עיין שם. וידוע דבן נח אינו קונה אלא בביאה ולית ליה קדושין בישראל וקודם מתן תורה היה להם דין בני נח. ולכן חשב בדעתו אם יבעלנה בביאה ראשנה כדרכה אז הוא קונה אותה לאשה ונעשית אשתו ואז אם יבא עליה אחר כך שלא כדרכה חייב מיתה ולכן אפילו ביאה ראשנה עשאה שלא כדרכה כדי שלא תהיה קנויה לו ואינה נחשבת אשתו כדי שיתחייב עליה בשביל שלא כדרכה דאין חיוב זה אלא בבועל את אשתו דאם אינה אשתו אין כאן אלא השחתת זרע בלבד כמשחית על עצים ואבנים. ובזה יתורץ בס"ד קושיא אחרת דמקשים העולם איך יהודה שכב עם כלתו וילדה לו בנים? ותירצו דקודם מתן תורה היה היבום נוהג בקרובים והוא היה הקרוב יותר ונמצא שלא נעשה הדבר באיסור וגם היא שהיתה יודעת שהוא חמיה לא עבדה איסורא כנזכר בדברי קדשם. ובזה ניחא דלא היתה נחשבת כלתו כיון דלא קנו אותה בניו בביאה דשניהם באו שלא כדרכה ואין בני נח קונים לאשה אלא בביאה ואם כן היא נכרית ליהודה.