מסכת יבמות דף כ״ה עמוד א׳

מנעלים הפוכים פיהן למטה ודאי של נכרי הם והפכו כדי שלא יכיר הרואה:

מקום מנעלים הפוכים ניכר מקום הפיכתן בעפר שתחת המטה לשון מורי. לשון אחר מקום מנעלים מצא הפוך שבא ומצא את מנעליה במקום שהוא רגיל לתת שלו ודאי נכרי בא לכאן ושם מנעליו במקום שלה ושלה במקום בעל וראשון עיקר דא"כ הפוך מיבעי ליה:

והלכתא כוותיה דרב דאמר אין מחזיקין קלא אלא בעדים:

דפסיק שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז:

דומי מתא חשודי העיר. ל"א דומי דלא ידעי ודאי אלא אמרי בדדמי לשון מורי:

ומשום שם רע שיצא עליה לא יחזיר כדפרישית טעמא שמא תנשא לאחר ויצא קול על הלעז הראשון ששקר היה ויתחרט המגרש ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא כו':

משום נדר לא יחזיר וטעמא מפרש התם בהשולח גט שאם אתה אומר יחזיר שמא תלך זו אצל חכם לאחר שניסת ויתיר לה נדרה ויאמר המגרש אילו הייתי יודע שיש היתר לנדר שנדרה אם היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה שהיתה חביבה עלי ביותר ונמצא זה מבטל גיטו למפרע ועוקרו ובניה מן השני ממזרים לפיכך אומרים לו מתחלה הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר שנדרה לא יחזיר עולמית ואם היא חביבה עליך צא ובקש היתר לנדרה ואי מגרש לה מהשתא ודאי שנואה היא עליו ותו לא מצי עקר (לה) גיטה בדברי שקר:

כנס מהו שיוציא אם החזירה מהו שנכופנו להוציא:

הא בקלא דפסיק ומיהו רב גופיה אית ליה ל"ש קלא דפסיק ול"ש קלא דלא פסיק:

ואכתי מי דמי בספרים ישנים לא גרסי ליה אלא גרסי ורבה בר נחמן הוציאה תני הכא בעל והכא בועל הכא אמור רבנן וכו' ועד ולא היא חד שינויא הוא והכי פירושו ורבה ב"ר נחמן הוציאה תני וכיון דתני הוציאה והכא בעל והכא בועל הוציאה ולא בית דין ואפ"ה קתני במתני' ואם כנס יוציא ה"ה דהתם בגיטין (דף מה:) נמי אם כנס מוציא ויפה פשיט רבה ב"ר נחמן ומסיק ולא היא כו' קם ביה בקלא דליתיה ומה שאסור להחזיר אינו משום שסבורים העולם שאסורה לו משום שם רע דהא סברי דקם ביה בקלא דליתיה אלא משום קלקול או משום פריצות כדאמרינן בגיטין וקשיא לר"י דהיאך היה מדמה אותה רבה ב"ר נחמן וכי לא היה יודע טעם זה דבהדיא מפרש להנהו טעמי בהשולח (גיטין דף מו.) בברייתא וי"ל דלא שמיע ליה א"נ אומר ר"י דרבה ב"ר נחמן יודע טעמי דקלקול ופריצות אבל סובר דכנס יוציא מפני שהעולם אין יודעים הטעם דקלקולא ופריצות אלא סוברים שמחמת שם רע אסורה לו כיון שגירשה ע"י כן ולכך אם כנס יוציא משום רננה כמתניתין דהכא ומסיק ולא היא שיטעו העולם בזה כי יש חילוק גדול בין מתני' דהכא למתני' דהתם דהכא אלמיה לקלא כו':

מת הרגתיו הרגנוהו כיון דאפילו במת לא ישא את אשתו לא הוה צריך למיתני הרגנוהו ואפילו בהרגתיו לאחר תנשא ולא תני ליה אלא משום דר' יהודה מפליג בין הרגתיו להרגנוהו:

הכא איכא כתבא דתנן מה בין גט כו' ואע"ג דלאביי בסוף פ"ב דגיטין (דף כג:) איירי הך משנה בח"ל מ"מ דייק שפיר מינה דיש לסמוך על הכתב:

הוא ואחר מצטרפים להורגו הקשה הר"ר חיים דבסוף פ"ק דמכות (דף ו. ושם) פריך הרוג ונרבע יציל משמע דהרוג ונרבע פסולים להעיד משום שונא והכא משמע דכשר וי"ל דלא משום שונא פסול נרבע התם אלא בנרבע לרצונו איירי ומשום רשע פסול אפילו לרבא דבסמוך דסובר דלרצונו נמי כשר מכל מקום כשיש עדים שנרבע לרצונו הוי כנמצא אחד מהן קרוב או פסול וכי פריך בתר הכי הורג ורובע יציל פי' יצילו על עצמם הוה מצי למינקט נרבע דקאי ביה כיון דאיירי בנרבע לרצונו אלא משום דעד השתא איירי בהצלת הורג ורובע מסיק לה והרוג נמי לא משום שנאה פסיל ליה התם אלא אמר רבינו יצחק דמיפסל משעה שנעשה טרפה דטרפה פסול להעיד כדאמרי' בסנהדרין (דף עח. ושם) וה"ר יוסף מאורלינ"ש מפרש דפריך מהרוג ונרבע שיצילו כשהם קרובים להורג ורובע וקשה לר"י דאין ה"נ דנהי דבהרוג ליכא למימר דאין ה"נ שיציל דהרי חייב הכתוב מכה אביו מ"מ מנרבע מאי פריך וכ"ת בנרבע נמי דהא דרשינן בסנהדרין (דף נד.) ערות אביך ממש שרבעו ה"מ לענין כרת אבל מיתה לא אשכחן:

הא דאיבעיא ליה לרבה בר רב הונא הכא הא דתנן בפרק השולח (גיטין מה, ב) המוציא את אשתו משום שם רע הרי זה לא יחזיר אם כנס מהו שיוציא. פירשה רש"י ז"ל (בד"ה משום) אליבא דההוא לישנא דמפרש לה למתניתין (שם מו, א) משום קלקולה. וכן נראה מדברי ר' אלפסי ז"ל שכתב שם בפרק השולח (כד, א) ולא ידעתי דמיון בין ענין נטען דהכא לבעל שהוציא מרצונו ושלא ברצון חכמים, אלא אם יחברם הדמיון מצד שאסרו חכמים כאן וכאן שלא יכנוס. וכיון שעבר וכנס שלא ברצון חכמים יוציא. ולא דמי לנטען מן השפחה והנכרית שאם כנס לא יוציא (לעיל יבמות כד, ב) דהתם ליכא אלא רננה בעלמא, כלומר קול לעז שא"א לבא לידי אסורא ולא לידי קלקול הולד. אבל מוציא את אשתו משום שם רע, שאם אתה מתירה לו אפשר דאתי לידי קלקול, כמו הנטען דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא אם אמת היה הדבר כמו שנחשד. ואמור רבנן כאן וכאן לא יכנסו אם עבר וכנס יוציא. אבל הר"א אב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמיוחס לתוס' חד מקמאי) פירשה אליבא דההיא לישנא דמפרש לה למתניתין התם (גיטין מו, א) משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות, וכי קא מדמינן לה הכא לנטען קודם שנמצאו דברים בדאין, ואסיקנא דאפילו הכי אם כנס לא יוציא דקים לן בקליה דליתיה. וזה הענין יותר מחוור לפי סוגיותנו.

הא דאמרינן ולא היא התם אלומי אלמיה לקליה מסתברא לי לפי דברי רש"י ורב אחא ז"ל (לעיל יבמות כד, ב בד"ה הא דתניא) דלאו עיקר טעמא הוא, דבלאו הכי אסורא, דהא בקלא דלא פסיק ודבר מכוער אפילו לבעל אסירא, אף על גב דלגביה ליכא למימר הכי אלומי אלמא לטענתיה. ואי נמי לדעת רב נחמן דתני במתניתין הוציאה לומר דאפילו בקול בעלמא מפקי לה מנטען ואפילו בלא דבר מכוער הוא דאמרינן הכי משום דכי כנסה אלמיה לקליה.

ודאמרינן נמי הכא אמרינן קם ביה בקליה וליתיה רבותא קאמר, דהא אנן לא אפיקנא לה מינה ומנפשיה הוא דאפקה, והשתא נמי לא אסרינן לה עליה אלא משום קלקולא, או משום שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, אלא רבותא קאמר לו, דאף על גב דגרשה משום שם רע לא חיישינן דלמא אמרי דזינתא ואיתסרא עליה ובאיסורא קיימא גביה השתא, אלא אדרבא כיון שגרשה על פי שם רע והקפיד בדבר, השתא דאהדרא אי לאו דקים ליה בקליה דליתה לא הוה מהדר לה. ודוקא בדאפקה בקלא בעלמא. אבל היכא דאיכא קלא דלא פסיק ודבר מכוער, לא סמכינן אהאי טעמא לומר דאי לאו דקים ביה בקלא דליתא לא מעכב לה גביה, אלא אפוקי מפקינן לה לדעת רש"י ורב אחא ז"ל כמו שכתבנו.

טעמא דממדינת הים דעליה דידיה קא סמכינן כלומר, דאפילו אתא בעל וערער ערעורו בטל, אבל בארץ ישראל דלאו עליה דידיה קא סמכינן אלא אקיום השטר ישא את אשתו. אף על גב דבלאו קיום נמי בארץ ישראל משיאין אותה, מכל מקום כיון דאי איתא בעל וערער צריכה לקיימו, אין חוששין לו. דלאו עליה דידיה קא סמכינן ולא משקר דמסתפי דלמא אתי בעל ויכחישנו. ומסתברא לי דבארץ ישראל נמי היכא דאמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אאשתו, משום דהתם נמי עליה דידיה קסמכינן ואפילו אתא בעל וערער ערעורו בטל וכדאמרינן בפרק קמא דגיטין (ו, ב) אמר ליה לא צריכת ואי עבדת מהנית.

הא דאמרינן והא מת דלאו עליה קא סמכינן דאמר מר אשה דייקא ומנסבא. קשיא לי דהא בעיא הא לקמן בריש פרק האשה שלום (יבמות צג, ב) אי טעמא דעד אחד משום דמלתא עבידא לאגלויי ולא משקר, או משום דאשה דקייא ומנסבא ולא איפשיטא התם. ואיכא למימר נמי דאפשיטא מדוכתא אחרינא דטעמא דעד אחד משום דלא משקר, וכמו שכתב שם רבינו אלפסי ז"ל (כט, ב) ועוד קשיא לי למה ליה הכא מהאיטעמא דאשה דייקא ומנסבא, הא אפילו ת"ל דטעמא דעד אחד משום דלא משקר הוא, מכל מקום הכא הוה ליה כמביא מארץ ישראל דטעמא מאי מהימנת ליה בארץ ישראל משום דאי אתי בעל וערער צריך לקיימו ומירתת דלמא אתי בעל, וכל שכן הכא דמיתה אינו יכול להכחישו.

דתנן מה בין גט למיתה כתב מוכיח קשיא לי אם כן אפילו במביא ממדינת הים להימניה דההיא נמי במביאה ממדינת הים היא שנויה. ויש לומר דהכא לאו בדוקא נקטה, אלא לומר לך דאשכחן בעלמא דכתב עדיף ממיתה. ואם תאמר מכל מקום מאי שנא מההיא. יש לומר דהכא יצרו תקפו חיישינן אפילו בדאיכא כתבא כל היכא דסמכינן עליה, אבל התם דמשום איבה בלחוד כולי האי לא עבדי ולא חיישינן כנ"ל. ואפשר דחד מן תרי טעמי נקט.

פלוני רבעו לרצונו (כ"ה בסנהדרין ובשטמ"ק כתובות יח, ב בד"ה עדו בשם הר"י מיגאש)

רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד הקשו בתוס' (הרא"ש) דהכא משמע דנרבע לרצונו פסול לעדות, ובפרק זה בורר (סנהדרין כו, ב) איכא מאן דאמר התם דחשוד על העריות כשר לעדות משום דיצרו תקפו. ותירצו דהתם חשוד דוקא אבל בא על הערוה ודאי פסול לעדות. והא דאמרינן התם עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר, היינו ארבעין דלא טובה השמועה דמלקין על לא טובה השמועה.

והלכתא כר' קשה הלכתא אהלכתא לא קשי' הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק וקלא דלא פסיק ועדי דבר מכוער נר' פי' דכיון דאיכא תרתי לריעותא עבדי כר' להוציאו מן הנטען הא נמי כשאין לה בנים כדקתני במתני' דלעיל ואוקימנא כר' ומשום דהת' פרישו לה לא אצטריך תלמוד לפרושה:

הכא קלא דפסיק ואיכא עדים בדבר מכוער כר' פי' וה"ה בקלא דלא פסיק וליכא עדי דבר מכוער אלא דנקט הא דעדיפא טפי דאיכא עדי' בדבר מכוער וא"ה עבדי' כרב דלא לאפוקה אפי' מנטען כשכנס תדע דלא פסקי' הלכה כר' אלא בדאיכא תרתי קלא דלא פסיק ודבר מכוער וש"מ בחדא מנייהו דלא מפקינן ולרב אפי' בתרתי לא מפקי' אלא תלמודא אכרע במקצת כרב ובמקצת כר' ואפי' בדאיכא תרתי לגריעות' אי אתא א' ואפסקיה לקלא לא מפקינן כדאיתא במתני' קמייתא דלעיל:

וקלא דלא פסיק עד כמה פי' צריך שימשך הקול אמר אביי אמר לי אם דומי מתא יומא ופלגא ולא אמרן דלא פסיק ביני ביני אם שתק קול ההפסק וחזר קול הראשון ונמשך יומא ופלגא קלא פסיק חשיב לאוסר' בדבר מכוער וכל היכא דאיכא אויבים בעיר בין לנטען בין לנטענת אפילו נמשך הקול יומא ופלגא ויותר בלא שום הפסק לאו קלא הוא ושריא ואפש' דאפי' לכתחל' ל' חלה לאוסר' על הנטען כ"כ דליכא דבר מכוע' אבל בדבר מכוע' ודאי אסרי' לה לכתחלה על הנטען ואפילו לרב ולרבנן דלא איפליגו אלא בדיעבד:

תנן התם המוציא את אשתו משום שם רע כנס מהו שיוציא א"ל תניתוה הנטען מאשת איש וכו' איכא למידק מאי קא מדמי ההיא להא דנטען מאשת איש דההיא דהתם מיירי כשנמצא שם רע שאינו שם רע ושור' הדין דשריא ליה אלא גזירה דרבנן הוא שלא יחזיר מתרי טעמי דפרישו התם או משום קלקולא דלא לקלקלא היום או מחר לומר לא גרשתיה על דעת כן ונמצא גט בטל ובניה ממזרים או משום תקנת בנות ישראל שלא יהיו פרוצות בעריות ובנדרים מה שאין כן בזו דנטען מאשת איש דאיכא עדים בדבר מכוער ואולי הוא אמ' ומקיימ' באיסור ודילמא בהא הוא דאם כנס יוציא משום חשש איסורא אבל בההיא דהתם דליכא איסורא אלא תקנת' בעלמ' כנס לא יוציא ואם באנו לומר דכיון דהא והא מדרבנן היא שזה לא יחזור וזה לא יכנוס וילפי מהדדי לגבי דיעבד וכדמשמע בפשטה דלישנ' שאמרו בסמוך הכא אמור רבנן לא יכנוס ואם כנס לא יוציא הכי נמי אמור רבנן לא יחזור ואם כנס יוציא כדפרש"י ז"ל. אדרבה נדמיי' לנטען מן השפח' דכיון דמדינא שריא ליה ואע"ג דהות רננה כנס לא יוציא דברננה לא מפקי' וכ"ש הכא דאשתכח ברננה דשקר' הות והנכון שאמרו בזה דמתני' דהתם דאמר רבנן לא יחזיר סתמא איתמר ועיקר' כשלא נודע תדבר אם קול אמת אם לאו ואמור רבנן לא יחזיר משום חשש איסירה כיון שרצה להוציא ומיהו אלמוה רבנן לדינא משום קלקולא או משום תקנת בנות ישראל דאפילו נמצא שאין הדבר אמת לא יחזיר ובעיין הכא כשלא נתבר' הדבר וכנס אם מוציאי' ממנו מפני הלעז הראשון כשם שמוציאי' מן הנטען או לא ואם בזו אין מוציאים כ"ש כשנמצא (שאינו) שם רע ואם בזו מוציאים אפשר דבאידך שנמצא שאינו שם רע הדין שלא יוצי' ואשתכח דכלה מילתא דהאי דינא תליא בעיקר המשנה שאמרו לא יחזיר כשלא נתברר הדבר ולהכי מייתי למפשט ממתני' דהתם ואתא רב נחמן לומר דכיון דמנטען מפקי' ה"ה דמפקי מן הבעל ודחי דמאי קא מדמי' דמתני' דהכי קתני הוציאי' דמשמע ב"ד וב"ד בעדים מפקי מבעל וכיון דכן מפקי' מנטען שכנסה ואלו במתני' דהתם ליכא עדי טומאה ומהדרי דרב נחמן סבר דמתני' נמי הוציאה קתני כלומר דליכ' עדי טומאה ואפי' הכי מפקי' מנטען וק"ל כיון דמנטען בעי דמפשט לגבי בעל אמאי שבשה למתני' דאמר רבי לעיל להדיא דקתני הוציאו' ליפשטה ממתני' דר' דקתני בהדיא דמפקי מנטען בלא עדים וי"ל דכי אמרה רב נחמן אכתי לא איפסיק' הלכתא כר' ולהכי לא פשיטא ליה ממתני' דמתני' היא ודילמא רבנן פליגא עליה ואקשי' ואכתי מי דמי התם בועל הכא בעל כלומ' וגבי בועל הוא גנאי יותר לקיימה מבעל שהחזיר ואפילו בלא ההוא טעמא. ומהדרי דהתם אמור רבנן לא יפטרו כלומר דכיון דרבנן השוו דינם לחוש לקול שמא הוא אמת לאוסרה לכתחלה בין על הנטען או על הבעל אחר שהוציאה מדעתו הדין נותן שילמדו זה מזה כשכנסו דהא שקולים הם ויגיד עליו רעו:

והשתא ס"ד דטעמא דאסור לכתחלה דאמור שזה לא יכנוס וזה לא יוציא היינו משום דכיון דגרשה בעל אלומי קלא וכיון דגירושי' הם עיקר איסור זה הדין שוה בו לנטען לאו משום אלימי קלא דגרושי דבעל אלא משום אלומי קלא דכניס' נטען וכיון דכן גבי בעל שהחזיר ליתיה לההוא טעמא אדרבא כשהחזיר אכחשיה לקלא קמא דאמרי' קים ליה במילתא דליתיה דאין אדם רוקק בכוס ואח"כ שותהו וכן הלכתא דבעל שהחזיר לא יוציא היינו כשכנס ממש אבל לא כשקדש בלבד ומינה דכי אמרי' כנס יוציא היינו אעפ"י שהכניס' לחופה והיכ' דהחזיר בעל וחזר וגירשה אמר בירוש' שמותר להחזירה שאם לא כן אתה מוציא לעז על בניה פי' שיצא לעז על שיהו לה אחר שהחזירה וש"מ דכי ליכא בנים לא יחזיר וכן פסק הרמב"ן ז"ל:

טעמא דממדינת הים דעליה סמכינן פי' וכיון דכן חיישי' דמשקר הא בארץ ישראל דלא עליה דידיה סמכי' ישא את אשתו וא"ת והא בא"י עליה סמכי' שתנשא אשתו אע"ג דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם כדאיתא התם י"ל דמ"מ כיון דאי אתי בעל ומערער משגיחים ביה וישאר העד מוכחש הא מירתת ולא משקר וא"ת והא בא"י נמי אי אמר בפני נכתב ובפני נחתם כמדינת הים מהני דאי אתי בעל ומערער לא משגיחים ביה וכדאמרי' התם לא צריכת ואי עבדת מהניא וכדפי' בדוכתא בס"ד וי"ל דאין הכי נמי ותנא אורחא דמילת' נקט והכי קאמר טעמא דבמדינת הים כדין מדינת הים שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם דעל דידיה סמכי' וה"ה לא"י דכוותא הא מא"י כדין א"י וה"ה ממדינת הים דכוותה שלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם:

והא מת דלא עלי' דידה סמכי' פי' דהא אי אתא בעל מתכחשי' והוה לן למימר דליהמן וישא את אשתו דה' מירתת כדמירתת במביא גט בארץ ישראל ולא עוד אלא דגבי מת מירתת טפי שהרי בא בעלה ואינו יכול להכחישו ולהעיז פניו בפניו והיכי קתני לא ישא איש את אשתו והא דקתני טעמא דלאו עלה דידיה סמכי' משום דאיתת' דייק' ומינסבא לאו דוקא דה"ה את"ל דטעמא דעד א' משום דבמילתא דעבידא לגלויי לא משקר דאית נמי לקושיין דהכא אלא חד טעמא מתרי טעמי דאיתמר התם נקטי' וכוותייהו בתלמודא:

ופרקי' התם ליכא כתבא ודילמא משקר אבל הכא איכא כתבא פי' דלא עבידי לזייופי שטרא וכיון דאיכא תרתי למעליות' דאיתא כתב' ועוד דלאו עליה סמכי' ואית ליה לאירתותי מבטל המכחיש ליה נאמן וישא את אשתו:

זה שאמרו ברביעי של גיטין מ"ה ב' המוציא את אשתו משום נדר ומשום שם רע לא יחזיר אם חזר וכנס מכל מקום אינו מוציא ואינו דומה לנטען שהנטען כשכנס אלמיה לקליה אבל מחזיר את אשתו מימר אמרי קים ליה בקליה וליתיה:

המשנה התשיעית והכונה בה במה שנתגלגל על ידי משנה שלפניה והוא שאמר המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו ר' יודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו הרגנוהו תנשא אשתו אמר הר"ם פי' העקר אצלנו אין אדם משים עצמו רשע ולזה אם אמר הרגתיו תנשא אשתו אבל הוא עצמו לא ישאנה וזה גזרה לפי שכל מי שיחשוק אשת איש יהרג בעלה כדי שישאנה ור' יהודה יאמר שאדם משים עצמו רשע ולזה אם אמר הרגתיו לא תנשא אשתו ואמרו הרגנוהו אין ר"ל שיהיה מכלל מי שהרגנוהו דהיינו הרגנוהו היינו הרגתיו ואמנם ירצה בו אני הייתי עם הורגיו ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המביא גט ממדינת הים שהוא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וזהו קיומו כמו שביארנו במקומו גיטין ב' א' הואיל ועל פי דבורו היא נשאת יש כאן לעז לחוש שזייף וכתב מצד שנתן עיניו בה הא אם הביאו מן הארץ לארץ הואיל ולאו עליה סמכינן אלא על קיום השטר דהא אי אתי בעל ומערער מכי אינסבא צריכה לקיימו מותר לישא ואפילו אמר בפני נכתב כו' אע"פ שאף בזו כל שאמר בפני כו' הועיל ואין ערעורו של בעל ערעור כמו שאמרו שם ו' ב' לא צריכת ואי עבדת אהנית מכל מקום חושש הוא על עדים המצויים שמא יבא הענין לידי גלוי ואינו מכניס עצמו בספיקות הללו ושאלו בגמרא והרי באומר מת בעלה כשמתירין אותה לאו עליה סמכינן אלא משום דדייקא ומינסבא כלומר משתדלת לחקור יפה עד שתדע אמיתת הדברים ואפילו הכי אמרת עלה דלא ישאנה ותירץ התם ליכא כתבא אלא דבור בעלמא הכא איכא כתבא וכולי האי במילתא דעבידא לאיגלויי לא טרח ומזייף והענין דומה למה שאמרו במסכת גיטין כ"ג ב' שאף הנשים שאינם נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה שהכתב מוכיח ואין סומכין עליהן מכל וכל ואע"ג דההיא אפילו ממדינת הים נאמרה כמו שביארנו שם מכל מקום משום איבה לחוד כל דאיכא כתבא לא חיישינן אבל בזו שיש לחוש לנתינת עין אף במקום כתב יש לחוש אלא אם כן במקום שהענין עשוי ליגלות:

מת בעלה ר"ל שמשיאין אותה על פיו לא ישאנה שמא עיניו נתן בה ושקר העיד:

הרגתיו או הרגנוהו ר"ל אני ואחרים עמי אף זה הואיל ועל דבורו היא נשאת לא ישאנה ושאלו בגמרא על אלו הא אחר ישאנה והא רשע הוא ואין עדותו עדות וכל שעבר על עבירה שחייב עליה מלקות פסול לעדות אע"פ שאינו רשע דחמס שהרי הלכה בזו כאביי כמו שביארנו בסנהדרין כ"ז א' ותירצוה דלאו רשע הוא דאין אדם משים עצמו רשע ולגבי דידיה ר"ל דאיהו קטל לא מהימן הא לגבי דידה ר"ל דאיקטיל ותשתרי מהימן וכמו שאמרו פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להרגו ושמא תאמר והרי בפלוני רבעני לרצוני הוא משום דפלגינן דיבורא ומהימנינן ליה בפלוני רבעני ולא מהימנינן ליה מלרצוני אבל בזו כשאתה מסלק מה שמשים עצמו בו רשע אין כאן כלום אף אני מפרש שכך הוא אותו מת פלוני שאני הרגתיו וכשאתה מסלק עדות שאני הרגתיו מצד שאי אדם משים עצמו רשע אתה מקיים עדות מת פלוני או שמא אף הרגתיו או הרגתי את פלוני יש בו שתי משמעויות אחד שמשים עצמו רשע והוא אם הרגו במזיד ואחד שאין משים עצמו בו רשע והוא אם היה באונס או במתכוין להרוג אחר המותר לו בהריגה ואנו מחלקים שתי המשמעויות על הדרך שאנו מחלקים שני דבורים ותופסין אותו שאין בו שימת עצמו רשע וכבר ביארנו מענין זה במסכת כתובות י"ח ב' ובמסכת סנהדרין ט' ב':

ור' יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אפילו לאחר דרשע הוא ואינו סובר שאין אדם משים עצמו רשע אבל הרגנוהו תנשא לאחרים ופירשו בגמרא לדעתו שאינו אומר שהוא סייע בהריגתו אלא שהוא אומר אני הייתי עם הורגיו כלומר ולא שאני הרגתיו ומכל מקום הלכה כחכמים:

תוס' בד"ה הכא איכא כתבא דתנן מה בין כו' ואע"ג דלאביי בספ"ב דגיטין איירי הך משנה בח"ל כו' עכ"ל לכאורה מאי קא קשיא להו דהא מכ"ש הוא ומייתי שפיר ראיה מח"ל דיש לסמוך על הכתב בא"י כדמשמע בהדיא בשמעתין אבל אחר העיון שם בספ"ב דגיטין וראינו דבריהם ומה שיש לדקדק עוד בזה על נכון דהכי איתא שם דנאמנת חמותה להביא גיטה ופריך והתניא כשם שאינה נאמנת לומר מת בעלה כך אינה נאמנת להביא גיטה ומשני רב יוסף לא קשיא כאן בא"י דלאו אדיבורא דידה קסמכינן מהימנא בח"ל דאדיבורא דידה קא סמכינן לא מהימנא א"ל אביי אדרבה איפכא מסתברא בא"י דאי אתא בעל ומערער משגחינן ביה ואיכא למימר לקלקולא קמכוונא לא מהימנא בח"ל דאי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה מהימנא והשתא שיעור דברי התוס' כך הוא ואע"ג דלאביי בסוף פ"ב דגיטין הך משנה דקתני גבי חמותו מה בין גט למיתה אלא שהכתב מוכיח איירי דוקא בח"ל אבל בא"י אינה נאמנת ולא נימא בה שהכתב מוכיח וא"כ מאי מייתי ראיה מהתם אדהכא בא"י דהא התם גופיה בא"י אינה נאמנת ולא נימא בה שהכתב מוכיח ואהא תירצו דתלמודא לא בעי לדייק מהתם אלא דיש לסמוך על הכתב וה"נ הכא בא"י שפיר יש לסמוך על הכתב וכיון דלא שייך הכא טעמא דקלקולא דהא דלא סמכינן התם על הכתב היינו משום דאיכא למימר דלקלקולא קמכוונא וכן בהיפך בח"ל דסמכינן התם על הכתב היינו נמי כיון דלא שייך קלקולא בח"ל משא"כ הכא דלאו בקלקולא תליא מילתא וכיון דעל דיבוריה קסמכינן לא אמרינן ביה שהכתב מוכיח והשתא מהאי טעמא לא הוי דינייהו דהכא ודהתם הפוכים והתוספות קצרו בכל זה במקום שהיה להם להאריך ואין להקשות לפ"ז ל"ל התם טעמא דמה בין גט למיתה שהכתב מוכיח דהא בלאו הכי איכא טעמא כיון דבקלקול תליא מלתא התם ובגט דח"ל ליכא קלקול דמהאי טעמא מפלגינן בין ח"ל לא"י התם די"ל דבמיתה נמי לא שכיח קלקול כ"כ דהיא גופה דייקא ומנסבא:

תוס' ד"ה ואכתי מי דמי וכו' ועד לא היא חד שנויא הוא והכי פי' רבה בר נחמן הוציאה תני וכיון דתני הוציאה והכא בעל והכא בועל ולא ב"ד ואפ"ה קתני במתניתין וכו' כצ"ל נ"ל:

ד"ה מת הרגתיו וכו' עד ואפי' בהרגתיו לאחר תנשא ר"ל אם התנא נתכוין להשמיענו דין דלא ישא את אשתו לא היה צריך למתני הרגנוהו דהא נשמע במכל שכן ממת ואם נתכוין לרבותא למידק מינה דלאחר תנשא גם בשביל כך לא היה צריך למתני הרגנוהו דזה נשמע מהרגתיו במכל שכן: