מסכת יבמות דף כ״ד עמוד א׳

ואי למ"ד טעמא משום דאסור לבטל מצות יבמין ואי מייבם האי חדא דלמא מיית אידך קודם שייבם ותצא אחותה משום אחות אשה ונמצא מצות יבמין בטלה על ידינו מיבום ומחליצה הרי נאסרה משום כך וכיון שנאסרה שעה אחת א"נ חלץ חד לחדא ואזלא האי השניה עומדת היא באיסור אשת אח שלא נראית ליבום מתחלה אבל הכא זו שנאסרה משום אחות זקוקה לאו יבמה היתה וכי פקע איסור אחות זקוקה בחליצת אחותה הרי זו מותרת ועומדת דלאו אשת אח הואי הלכך מספיקא לא מפקינן לה דאימר כל חד וחד דידיה איתרמיא ליה:

ואפילו שניהם כהנים וחד מנייהו ודאי חלוצה נסיב דהא ארוסת הנכרי חלוצה היא מאחד משני אחיו כדקתני קדמו שנים וחלצו:

חלוצה דאסורה לכהן:

מדרבנן הוא והכא דלכל חד אינה אלא ספק דשמא זה ייבם את יבמתו גמורה לא גזור רבנן לאפוקה מספק:

גרושה מאישה לא יקחו:

מכאן שמצוה בגדול הכי דריש ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור המייבם יהיה הבכור:

אשר תלד ואותה יבמה תהא ראויה לילד פרט לאילונית:

יקום היבם על שם אחיו לנחול נחלתו ולא יחלקו אחיו עמו:

אי למ"ד יש זיקה אר"י אע"ג דלמ"ד יש זיקה ליכא למיגזר לייבם אחר חליצה משום דלמא אתי לייבם ברישא כדמשמע בפרק ד' אחין (לקמן יבמות דף כז: ושם) גבי רבי יוחנן דאמר אחיות איני יודע מי שנאן מ"מ ליכא למימר דליחלץ חד ולייבם חד כיון דכל אחת נאסרה שעה אחת אסורה עולמית אפילו ראשונה דלית ליה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה אלא לר' יוחנן לכך הוצרך לומר אחיות איני יודע מי שנאן ולמ"ד אין זיקה אף על גב דלרב דאמר אין זיקה לית ליה לקמן כיון שנאסרה שעה וכו' מ"מ גזרינן דלא ליחלץ חד ולייבם חד אטו דלמא מייבם ברישא דכיון דאין זיקה אתי למטעי ולייבם ברישא דהא לא מסקי אינשי אדעתייהו דלמא מית אידך אבל הכא כל חד וחד אמרינן אימא דידיה מתרמיא ליה וליכא למגזר דלמא מייבם ברישא דאפילו מייבם ברישא אימא דידיה אתרמי ליה וכי מייבם שפיר עבד ומשום מ"ד אין זיקה צריך לומר כל כך:

וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן הקשה הר"ר משה ברבי יעקב מפיה"ם דאמר בהחולץ (לקמן יבמות דף לו:) מת בתוך ל' יום אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת ולמה לא תחלוץ כיון דספק חלוצה מותרת לכהן וי"ל דהתם שחולצת לאחר נשואין יאמרו קמו רבנן במילתא דנפל הוה ולכך הוצרכו חליצה ואתי למישרי חלוצה לכהן אבל הכא כל אחד כשכונס אמרי' קים ליה להאי דלאו חלוצה היא ולכך כנסה:

או אינו אלא לשם ויהא כוליה קרא כפשטיה ולא נדרוש מבכור דמצוה בגדול לייבם אלא ה"ק והיה הבכור פי' הראשון שתלד היבמה יקרא שמו בשם המת ויליף בג"ש דלאו שם ממש קאמר אלא לנחלה וכיון דלנחלה קאמר ליכא לאוקומי קרא אלא ביבם דאי על הבכור שתלד היבמה קאמר קרא שיקום על שם המת לנחלה שאותו בכור יירש את המת דאם כן יקום על שם אחי אביו מיבעי ליה דהשתא לא שייך למימר דה"ק אמרו ליה ליבם כדקאמ' בסמוך:

ה"ג ואם לא רצה הולכין אצל אחיו הקטן פי' אצל קטן ממנו לא רצה הולכים אצל אחיו פירוש שאר פשוטין קטנים ממנו לא רצו חוזרין אצל גדול ויש ספרים דלא גרסי אלא הולכין אצל קטן ותו לא וצריך לומר דמשמע דקטן ממנו קאמר מדלא נקט לישנא דמתני' דהחולץ (לקמן יבמות דף לט.) מהלכין על כל האחין:

הא דאמרינן ספק חלוצה לא גזרו בה רבנן פירוש, לא גזר בה בדיעבד לאפוקה, וכן פירש"י, אבל לכתחלה ודאי גזרו בה. ותדע לך דהא כולה מתניתין ספק חלוצה היא, ואפילו הכי תנן היה לו אח אחד חולץ לשתיהן ולא שרינן ליה למיחלץ חדא ולאפטורי אידך. תמיה לי כיון דלא גזרו בספק חלוצה, אם כן ליתני אפילו באח יחידי אם קדם וחלץ לאחת ויבם לאחת לא יוציא דדלמא דידיה מתרמיא ליה, מאי אמרת החלוצה היתה זקוקה וזו אחות חלוצתו היא, הא דאמרינן הכא דבספק חלוצה לא גזרו בה. ואפשר לומר דדוקא באיסור כהונה דלאו גרידא לא גזרו בספק חלוצה אטו גרושה, אבל באחות אשה דאיסור כרת, גזרו אפילו ספק חלוצה אטו גרושה.

הכא אתיא גזירה שוה ואפיקתיה לגמרי ועל ידי גזירה שוה זו נפיק כוליה קרא מפשטיה, דאי אפשר לומר דוהיה הבכור קאי אבן הנולד כפשטיה דקרא, דכיון דיקום על שם משמע לנחלה אי אפשר לומר שהבן אשר תלד היבמה יקום בנחלת המת, דאם כן על שם אחי אחיו מיבעי ליה, דלבית דין קא מזהר רחמנא. ואפילו תאמר דלבית דין מזהר רחמנא דלימרו ליבם שיקום הבן על שם אחיו כדאמרינן בסמוך, הכא א"א לפי שאין ביד היבם להקים את הבן בנחלת המת, אלא בית דין הם המורישין אותו והוה ליה למיכתב על שם אחי אביו.

הא דאמרינן ההוא לא מצית אמרת דיבום בנחלה תלה רחמנא ונחלה מן האב ולא מן האם. נראה לי פירושא דכיון דיבום בנחלה תלה רחמנא, וצד האם לא מעלה ולא מוריד בנחלה כלל, אלמא אין צד האם עסק ביבום. וכיון שכן אם איתא דבכור ממש בעינן, בכור מצד האם לא היה לו לגרום יבום, כיון שאין היבום מתחייב בו מצד האב דאינו בכור לאביו. ורש"י ז"ל (בד"ה בנחלה) לא פירש כן. ואין נראה לי פירושו, לפי שלא תלה הכתוב יבום בנחלת פי שנים, אלא בנחלה ממש, לומר שהאח החולק נחלה עם המתיבם. וכיון שכן אפשר דבתרתי הקפיד הכתוב, באח החולק נחלה, ועוד שיהא בכור או מצד אב או מצד האם. ועוד כי מה שפירש הוא ז"ל דיבום בבכור הנוטל פי שנים תליא רחמנא, אזיל לטעמיה שפירש למטה בסמוך (בעמ' ב ד"ה בכור) שהיבם נוטל פי שנים כבכור בנכסים המוחזקין להן מאביהן. ואינו שאינו נוטל שמעון היבם בנכסי יעקב כלום מחמת היבום וכמו שנכתוב בסמוך.

ודלמא דמית קטן ואמר רחמנא ליבם בכור ואף על גב דקרא סתמא כתיב ומת אחד מהן, שבקיה לקרא דהוה דחיק ומוקי נפשיה. ומשני הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו. ופירש הרב אב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן) הא מיעט אשת אחיו שלא היה בעולמו ותו לא, אלמא אין לך אח מצד אב שאינו מתייבם אלא זה בלבד. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר הא לא מיעט רחמנא אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו ותו לא, אלמא אין לך אח מצד אב שאינו מתייבם אלא זה בלבד. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר הא לא מיעט רחמנא אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו. ועוד דהא מיעט רחמנא כל שאינו בכור מדכתיב והיה הבכור אשר תלד. ורש"י ז"ל (בד"ה הא) פירש הא מיעט רחמנא כלומר, הכא גבי תרי אחים כתיב מיעוטא דאשת אחיו שלא היה בעולמו אלמא דמית גדול משמע ותו ליכא בכור קמן (עי' הגה"ה על גליון רש"י). פירוש לפירושו, דכיון דכתב רחמנא כי ישבו אחים יחדיו דמשמע תרי, וכתיב בהו כי ישבו, אלמא הכי קאמר אלו שני אחים כי תהיה ישיבתן בעולם אחד ומת אחד מהם ייבם השני. אבל אם לא תהיה ישיבתן בעולם אחד, אלא שבשעה שמת ראובן לא היה לו אח, ואחר כך נולד שמעון אחיו לא ייבם, אבל אלו היה שמעון בעולמו אף על פי שהוא הקטן מייבם.

תני אביי קשישא מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכין על כל האחין לא רצו חוזרין אצל הגדול. כך היא הגירסא במקצת הספרים וכן נראה גירסתו של הרמב"ם ז"ל (הל' יבום פ"ב הי"ב) שכתב מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו הרי כולם שוים. אבל הראב"ד ז"ל (שם) היה גורס מצוה בגדול ליבם לא רצה הולכין אצל הגדול, דלעולם אחר הגדול שבנשארים הולכין וממנו לשלמטה ממנו. ועל כן הגיה על הר"מ בספר הגהות שלו. והר"מ לא היה גורס כן אלא כמו שכתבנו. ורש"י ז"ל (בד"ה הולכין) גורס כגירסתו של הראב"ד ז"ל. ומיהו גירסת רש"י עיקר וכמו שכתב הוא בפירושיו, דאם לא כן ליקשי ליה ממתניתין גופא דקתני מצוה בגדול ליבם (עיין ריטב"א).

הא דאמרינן כבכור מה בכור בכורתו גרמה ליה וכו' קשיא לי, דאם כן בכור דקריא רחמנא להכי אצטריך, ואם כן מאי קא מקשה תו אלא בכור דקרייה רחמנא למה לי. ונרא ליה פירושא דהכי קאמר ליה, לדבריך שאתה אומר דכשיש שם בכור הולכין אחריו מאי טעמא לפי שהוא בכור כלומר גדול דצד בכורתו לא מעלה ולא מוריד אלא מפני שהוא גדול וראוי לגדול להקים שם אחיו, הכי נמי אפילו אין שם בכור, דין הוא שנחזור אחר הגדול שגדולתו גרמה לו.

דלא אתמר ההיא דהתם אלא לר' יוחנן דאמר יש זיקה ולפי גירסתו של רבי' ז"ל בכאן לא היה צריך לפרש כן אלא דנימא דהכי פרקי דהת' אי למ"ד יש זיקה היתה שם זיקה ודאי ואי למ"ד אסור לבטל מצות יבמי' היה שם איסור ודאי וכיון דכן קנסו פי' ואפי' בדיעבד מש"כ בזו דאימור לא עשה א' מהם איסור ואפי' הראשון דכל חד וחד דידי' איתרמי ליה ולגר"ח ז"ל וג"ה הראשו' יש לפרש הכי פרכי' הכא מריש' דקתני ולא מתייבמו' דקס"ד דמשום גזרה היא לא ידעי סוגיי' דלקמן דפרישנא לא מתייבמות קתני דליכא דין ייבום כלל א"כ דפרכי' אליבא דמ"ד אין זיקה דטעמא דמתני' התם אליבא דידיה משום גזירה כדבעי' למימר בס"ד:

קדמו וכנסו אין מוציאי' מיד' תני שילא ואפי' שניה' כהני' פי' דחד מיניהו ודאי נסיב חלוצה שהיא אסור' מדרבנן דפרישי' טעמ' כיון דלא ידעי' מאן מינייהו נסבה וכל חד וחד באנפי נפשא ספקא היא לא מפקינן מינה בדיעבד מיהת כדפרש"י ז"ל דאלו לכתחל' אין לומר זה חולץ וזה מייבם בכהנים משום ספק חליצה וק"ל מ"ש מרישא דמתני' כיון דלא קתני אם חלץ לא' וכנס לא' לא יוציא מכלל דיוציא כדפרי' במתני' ואמאי והרי ספק אחות חלוצה דרבנן היא וי"ל דשאני התם דאחו' חלוצה אסורה משום אחות גרושה שהיא בכרת ולפיכך גזרו על ספיקא ואפי' בדיעבד אבל הכא דחלוצה לכהן אסורה משום גרושה שאינה אלא בלאו לא החמירו בספיקא בדיעבד והא דמסקינן הכא דחלוצה דרבנן ואלו במכות מנינן לה באלו הן הלוקין כדת' גרושה וחליצה לכהן הדיוט וכן לעיל כפ' גבי איסור קדושה לא קשי' דבאשגרת לישן דגרושה נקטיה חלוצה:

הא דתנן מצוה בגדול לייבום אומר היה מה' הר"ם ז"ל שזהו כשגדול הגון לה אבל אם אינו הגון לה וא' מן האחרים הגון מצוה באחרים יותר ממנו ומיהו אם רצה הגדול לחלוץ חולץ למד' מצות חליצה קודמת למצות ייבום וכל שיש לגדול אשה אחר' בזמן הזה אין המצוה בו וקטטה ומריבה איכא בבית ויבם שאינו הגון דמי לגבי אידך:

ת"ר והיה הבכור מצוה בגדול לייבם פי' וה"ק ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור ולקמן מפרשי' מהיכא נפקא לן דהאי והיה הבכור איבם דאיירי קאי ולאפוקי לקרא מפשטיה:

או אינו אלא שמו יוסף קורין לו יוסף פי' שעל בן הנולד קאי שיקראוהו על שם המת אע"פ שבכל התורה כלה אין מקר' יוצא מפשוטו פי' דכל היכא דלא סתרי אהדדי מקיימינן להו לתרווייהו והכא אפשר היה לקיימן שתיהן ואפ"ה לא מחייבי לקיומי פשטיה דקרא כלל וגמרא גמירי לה כדפרש"י ז"ל:

אלא אתיא ג"ש ואפיקתיה פי' והיא הנותנת דאפיקתיה להא דכתב והיה הבכור מפשטיה דלאו על בן הנולד קאי אלא על היבם דאי על בן הנולד קאי למאן מזהר רחמנא אי ליבם לקום על שם אחיך מבעי ליה ואי לב"ד יקום על שם אחי אביו מבעי ליה דהכא ליכא למימר דלב"ד מזהר רחמנא דלומר ליבם יקום כי הבן יקום על שם אחיו דהתם הוא היכא דיקו' על שם המת ממש אבל השתא דאתא ג"ש ואוקמיה בנחלה אין לב"ד לומר לייב' שיקיימנו בנחלת המת כי ב"ד הן המורידים הנחלה למי שראוי לירד והיינו דלא שיילינן בגמ' מהיכא נפקא לן דהאי והיה הבכור על הייבם קאי ולא צדק מי שפי' דגמרא גמירי לה:

ואימא בכור לייבם פשוט לא לייבם כלל ופרקינן א"כ אשת אחיו שלא היה בעולמו דמיעט רחמנא למה לי פי' דהא כל כי האי אינו בכור ואפי' היה בעולמו אינו מייבם ופרכינן ודילמא למעוטי בוכר' דאימא פירש ודילמא בוכר' דאמר רחמנא היינו אפילו בוכרא דאימא ובלבד שהוא אחיו מן האב דבעי אחים דומיא דבני יעקב ואע"פ שקטן ממנו בשנים מייבם כיון שהוא בכור לאמו מיהת אלא דמיעוטי' קרא היכא שלא היה בעולמו:

ופרקי' ההיא לא מצית אמרת דייבום בנחלה תלה רחמנ' פירש"י ז"ל וממילא משמע דהאי בכור היינו בכור הראוי לנחו' וליטול פי שנים שהוא בכור מן האב ולא פי' רבינו ז"ל היכי משמע הכי דהא לא תלה רחמנא בנחלה אלא שיהא האח המייבם ראוי לנחול עם המת כדנפק' לן מדילפינן אחוה אחוה מבני יעקב או מדכתיב יחדיו ולא תלה הכתוב שיהא ראוי לנחול פי שנים ועדין אני אומר דתרתי בעי רחמנא שיהא אחיו מן האב הראוי לנחול עמו ושיהא ג"כ בכור או מן האב או מן האם וי"ל דכיון דעיקר הייבום בעינן הא חזינן שתלה בצד האב לבדו שהוא אחיו המיוחד בנחלה ולא בעי מיחדי באבא ובאימא הרי גלה לנו הכתוב שאין צד האב גורם ייבום כלל וא"כ היא הנותנת דאיקפיד רחמנא עליו שיהא בכור שלא הקפיד אלא על בכור מן האב א"נ דאם איתא דקפיד רחמנא אבכור אינו אלא מפני שהוא נוטל פי שנים וא"כ סברא הוא דעל הבכור שנוטל פי שנים בעלמ' הוא דקפיד דהיינו בכור מן האב דבכור מן האם לבדו אינו נוטל פי שני':

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק החמישי והוא שאמר מצוה בגדול ליבם אם קדם הקטן זכה אמר הר"ם פי' זה למאמר השם הבכור אשר תלד רוצה בו אשר תלד אם המת ותלד מקום ילדה שכבר יפלו הפעלים העתידים מקום העוברים:

אמר המאירי מצוה בגדול ליבם ר"ל שאם מת והניח אחים רבים מצוה על גדול שבהם ליבם שנאמר והיה הבכור אשר תלד והוציאוהו ממשמעו שלא על הבן שנולד מזו היבמה הוא חוזר אלא על הגדול שכבר ילדה אמו של זה שמת ולאו דוקא בכור אלא גדול ופירשו בגמרא שאם לא רצה גדול ליבם הולכין אצל גדול שבנשארים וממנו לשלמטה הימנו כך כתבוה גדולי המפרשים ומפני שהם גורסים תני אביי קשישא מצוה בגדול ליבם לא רצה הולכין אצל גדול שבאחים ר"ל שבאחים הנשארים לא רצה הולכין אחר הקטן כלומר מזה לזה עד הקטן שבהם אלא שאם לא רצו חוזרין לגדול או למצוי וכופין אותו ליבם או לחלוץ ומכל מקום גדולי ספרד גורסין מצוה בגדול ליבם לא רצה הולכין אצל האחין כלומר שמאחר שהגדול שבהם מסתלק הדבר שוה בכלם לא רצו הולכין אחר גדול כלומר שחוזרין אצלו לכופו לכנוס אי לפטור וכן נראה דעת גדולי המחברים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אחר שביארנו שמקרא זה ר"ל והיה הבכור על היבם הוא נאמר אף זה שסמוך לו אשר תלד פירושו על היבמה ור"ל שתהא ראויה לילד פרט לאילונית שאינה בת בנים לעולם וכן מה שנסמך לו יקום על שם אחיו המת אינו חוזר על הבן שיולד לו ממנה שיהו קורין אותו כשם המת אלא על היבם ויקום על שמו דקאמר פירושו לנחלה לומר שהיבם לבדו הוא זוכה בנכסי אותו אח המת משעה שכנסה אע"פ שלא ילדה ולא שאר אחין אבל זה שסמך לו ולא ימחה שמו פירושו בין על המת בין על היבם לומר שאם היה המת או היבם מאותן ששמם מחוי ובלא תקוה כגון סריס חמה שלא היתה לו שעת הכושר מעולם אין כאן לא יבום ולא חליצה שהסריס ר"ל סריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו:

מה שכתבנו שבכור האמור במקרא לאו דוקא בכור אלא גדול שבאחים על כל פנים אתה צריך לומר כן שאלו אתה דן לומר בכור דוקא ולא תתקיים מצוה זו אלא בבכור ואם אין בכור אין כאן יבום או חליצה אי איפשר שאם כן אשת אחיו שלא היה בעולמו לא הוצרך למעטו ואם תאמר שמיעטו כשהוא בכור לאמו אי איפשר שמאחר שהוזכר דין נחלה ביבם וכדכתיב יחדו המיוחדים בנחלה ולמעט אחים מן האם שאין נחלה אלא באח מן האב אין בפרשה זו עסק לצד האם כלל ואם תאמר כי איכא בכור תתקיים המצוה אפילו על ידי פשוט ולמעט את שלא היה בעולמו וכי ליכא בכור לא כלום דהא כתיב ומת אחד מהם אפילו מת הבכור במשמע ואם אתה מעמידה בשמת פשוט ולא ייבם אלא הבכור הא מיעט את שלא היה בעולמו ואם תאמר בכור דוקא וללמד דכל שיש בכור וקדם קטן לא זכה אי איפשר דכתיב כי ישבו הוקשה ישיבתם זה לזה להיות שוים ליבום ואם קדם הקטן זכה וכן הלכה:

גמ' ואימא כי מייבם בכור לשקול נחלה כו' פי' ולא הוקשה ישיבת אחים זה לזה ' כדאמרינן לעיל אלא לענין יבום דבקרא דכתיב ביה כי ישבו אחים יחדיו כתיב ביה ויבמה אבל בהאי קרא דנחלה כתיב בכור אימא דלהכי קרייה רחמנא בכור דכי מייבם בכור לשקול נחלה כו':

יוֹסֵף, קוֹרִין אוֹתוֹ יוֹסֵף יַעֲקֹב, קוֹרִין אוֹתוֹ יַעֲקֹב. יש להקשות מצינו בעלמא כדנקטי שמות לדוגמא נקטי בשמות ראובן ושמעון ומאי שנא הכא עשו דוגמא בשם יוסף ויעקב? ועוד למה לא נקט הדוגמא בשמות אברהם ויצחק דקדמי לשם יעקב? ועוד למה הקדים שם יוסף לשם יעקב? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל במדרש כל השבטים נקראו על שם יוסף דכתיב (תהלים עז, טז) גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה, וכן הוא אומר חוֹן תָּחוֹן שְׁאֵרִית יוֹסֵף, ופירשו במדרש טעם לזה נמצא שם יוסף נעתק לבני אחיו השבטים. גם מצינו בכתובים שנקראו כל ישראל בשם יעקב נמצא שם יעקב נעתק מפי הגבורה לכל ישראל. ולכן כאן שהוא מדבר בענין העתקת השם מזה לזה הביא דוגמא שם יוסף ושם יעקב דמצינו בהם העתקה מפי הגבורה לכל ישראל ומחמת כי העתקת שם יוסף לבני אחיו השבטים דמייא להאי עניינא טפי דאיירי בהעתקת שם הנפטר לבן אחיו לכך הקדים בדוגמא שם יוסף לשם יעקב.