מסכת יבמות דף י״ז עמוד ב׳

ראשונה לנפילה שנפלה ראשונה לייבום קודמת לזו בפעם ראשונה:

שניה לנישואין לנישואין של שני שהוא היה נשוי כבר האחרת כשנפלה זאת לפניו:

ופרכינן מי לא עסקינן כלומר מי לא מיתוקמא נמי מתני' בייבם אשת אחיו תחילה ואח"כ כנס את האחרת דלא הויא הך יבמה שניה לנישואין:

אלא שניה בנישואין שניסת שני פעמים אחת לבעל ואחת ליבם:

היכא כתיבא לאיסורא:

המיוחדים בנחלה הראויין לירש זה את זה:

אחוה אחוה כי ישבו אחים שנים עשר אחים בני אבינו (בראשית מ״ב:ל״ב):

מעריות ערות אשת אחיך וקי"ל לקמן בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נה.) דאפילו אחיך מן האם ולא מן האב:

אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא וא"ת תיפוק ליה מדכתיב (משלי ג׳:י״ז) דרכיה דרכי נועם ומהאי טעמא עבדינן מתים כחיים לענין יבום בפ' יש מותרות (לקמן יבמות פז:) אע"ג דאיצטריך למילי אחריני כדאמר בפרקין גבי מצוה בגדול לייבם א"כ אשת אחיו שלא היה בעולם דכתב רחמנא ל"ל ובפרק ב"ש (לקמן יבמות קיא:) נמי דייקינן מיני' דקטן זוקק ליבום מ"מ משמע דעיקריה לגופיה איצטריך ואר"י דאיצטריך להיכא דחמותה של יבמה מעוברת דהוי שפיר דרכי נועם ותמתין שמא תלד זכר ותהא זקוקה לו:

אחוה אחוה מבני יעקב לענין אשת אחיו שלא היה בעולמו אין סברא למילף מבני יעקב דלא מיקרי אחים אא"כ הם בעולם אחד כבני יעקב דפשיטא דמיקרי אחין ואי לאו דמיעט קרא בהדיא לא הוה שייך למילף מבני יעקב לענין הך מילתא:

ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה פי' בקונט' דרבנן דרבי יהודה בן בתירא דמייתי לקמן דמדפסיק שמואל כר' יהוד' בן בתירא דאמר יש זיקה מכלל דפליגי רבנן וקש' דדלמא בעלמא סברי רבנן דיש זיקה והתם שרו ולא מצרכי להמתין שיעשה אחיו מעשה משום דקידושין מפקעי זיקה דהא חשיב בסוף הערל (לקמן יבמות דף פג.) ובפ"ב דמגילה (דף יח:) ההיא דרבי יהודה בן בתירא יחידאה דדייקינן דשמואל חייש ליחידאה מדפסיק כר' יהודה ואמאי חשיב ליה יחידאה והא כמה תנאים סברי דיש זיקה ורב אשי דייק מסתם מתניתין דפ' ד' אחין (לקמן יבמות ל. ושם) זאת אומרת יש זיקה ואפי' בתרי אחין אלא ודאי בההוא דר"י מודו כולהו דע"י קדושין פקעה זיקה ובסוף שמעתין (דף יח:) דמצריך תרי מילי דשמואל היה יכול לומר אי אשמועינן יש זיקה ה"א בההיא דר"י דקידושין מפקעי זיקה אלא טעמא אחרינא אשכח ואין לפרש דכדברי האומר אין זיקה היינו ר"מ דא"כ מאי קאמר ה"א ה"מ בתרי הא ר"מ בחד נמי קאמר דאין זיקה וליכא למימר נמי דהיינו ר' יהושע דאמר יפר לאחד ולא לשנים דהא בפ' ד' אחין מוקי פלוגתייהו בעבד בה מאמר ופליגי אי מאמר קונה אי לאו וי"ל דאין נ"ל לחלק משום קידושין ורב יוסף דקרי ליה יחידאה קסבר דכולהו תנאי סברי אין זיקה ולית ליה דרב אשי דדייק ממתני' דפ' ד' אחין דיש זיקה דה"נ פליגי עליה התם וכן משמע בהחולץ (לקמן יבמות נ.) דקרי רב יוסף משנה שאינה צריכה להא דתנן יבמתו שמתה מותר באחותה ואע"ג דבעי למידק מינה בשמעתין דיש זיקה אלא דרב יוסף לא בעי למימר דאתא לאשמועינן דיש זיקה משום דסבר דאין זיקה לכולי עלמא:

אבל מחיים לא דאסור לבטל מצות יבמין ואפילו ר"ג דאמר אם מיאנה מיאנה מודה הכא דשאני התם שכבר נשואה לו וא"ת ומנלן דסבר אין זיקה דלמא לעולם יש זיקה ולאחר מיתה שרי משום דפקעה זיקה כדאמר בסמוך וי"ל דאע"פ שהש"ס עושה בסמוך צריכות' האמת הוא דאי יש זיקה אחר מיתה נמי אסור דזיקה בכדי לא פקעה:

אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא איכא מידק ותיפוק ליה משום דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, דבכי האי גוונא אמרינן בשלהי פרק יש מותרת (להלן יבמות פז, ב) דאמרינן התם ולא נעשה מתים כחיים מקל וחומר, כלומר שאם היו לו בנים ומתו לאחר מיתתו תתיבם אשתו, ומהדרינן דרכיה דרכי נועם, כלומר כיון שהתרתה והלכה ונשאת לאחר אם אתה מוציאה לאחר מיתת הבן אין זה דרכי נועם ושלום ה"נ לא שנא. ויש לומר בשהיתה אשת אביו מעוברת שתהא צריכה להמתין עד שתלד לידע אם ולד של קיימא תלד ותתיבם לו. והכי איתא בירושלמי (ה"א) דגרסינן התם יחדיו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו דלא כן מה נן אמרין מת בלא בנים תהא אשתו אסורה להנשא שמא יוליד אביו בן ותהא אשתו זקוקה ליבום ומעתה אפילו מתה אמו תהא אסורה אשתו להנשא שמא ילך אביו וישא אשה אחרת ותהא אשתו זקוקה ליבום ויאמר קרייה ובן [בכת"י: ואב] אין לו. פירוש, מדכתיב ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה, משמע הא אין לו אח שיבא עליה מותרת לאיש זר אף על פי שיש לו אב, דאם לא כן יאמר קרייה ובן ואב אין לו יבמה יבא עליה, הא יש לו אב אף על פי שאין יבם שיבא עליה לא תהיה החוצה לאיש זר, שהרי כשם שיבם אוסר אותה כך האב אוסר אותה. ומשני אלא כן אנן קיימין שמת והניח אמו. מעוברת שלא תאמר אלו שמת והניח אשתו מעוברת שמא אינה צריכה להמתין ולידע אם בן של קיימא הוא או אינו בן קיימא לפום כן צריך מימר יחדו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, פי', כי אצטריך יחדו למת והניח אמו אשת אביו מעוברת. ועוד יש לתרץ לעיקר קושיתנו דאצטריך קרא היכא דמת והניח אחים ואח"כ נולד לו אח.

רבא אמר אחין מן האם לא צריכי קרא (כ"ה הגי' בגמ' בה"ג הל' יבום נח, ב) פירוש, קרא מיוחד למעטן אלא מדכתיב אחים ממילא דמעטו. והא דאמרינן במסקנא ואצטריך למיכתב אחים כו' לאו סיומא דמלתא דרבא היא, אלא תלמודא הוא דקאמר לה, כלומר לא היא, דאדרבה מיחדו בלחוד נפקא כרב יהודה ולא מאחין בלחוד כדרבא אלא תרוייהו איצטרכי. ויש נוסחאות דלא כתיב בהוא לא צריכי קרא אלא גרסי הכי אחין מן האב ילפי אחוה מבני יעקב, ולהאי גירסא אפשר דהאי אצטריך מסקנ' דמימריה דרבה הוא. (עי' ריטב"א).

ה"א לילף אחוה אחוה מלוט פי', ותהא אשת אחי האב מתיבמת.

וכ"ת לא מופנה לאיי אפנויי מופנה מדהו"ל למיכתב ריעים וכתיב אחים ש"מ לאפנוי. איכא דקשיא ליה (רמב"ן) היכי לכתוב ריעים והוא אחים ממש קאמר. ועוד השתא דמופנה ולא ילפינן מיניה אפנויי למה לי. ואיכא למימר דהכא לאו מופנה ממש קאמר אלא משום דלגבי יבום כתיב אחים סתם, היה בדין דכל שנקראו אחין בכלל, והלכך אף אחי האב בכלל אי ילפינן מלוט, ומש"ה אמרינן הו"א לילף אחוה אחוה מלוט, וכ"ת התם לאו אחים דקורבה קאמר אלא אחוה דריעות, וכדכתיב (דהי"א כח, ב) שמעוני אחי ועמי, שור אחיך, ולא ריבה הכתוב ביבום נשי החברים, לאיי אפנויי מופנה דאחים, דקורבה ממש קאמר מדהו"ל למיכתב ריעים וכתב אחים ואף אחי האב בכלל וכלן מיבמין להכי כתב רחמנא יחדו המיוחדין בנחלה, ופירש"י כאן מיוחדין בנחלה שיורשין שניהם נחלה אחת, דהיינו אחין מן האב שיורשין נחלת אביהן כאחת וקשיא ליה והלא לוט יורש את תרח עם אברהם. ואין לומר לפי שאינו בא מכחו אלא מכח אביו במשמוש נחלה וכמי שאינו מיוחד בנחלה הוא, דהא אמרינן אלא במקום אב קאימנא ואבוה דאבא קא יריתנא. ויש לומר דכיון שפעמים שאברהם יורש ואין לוט יורש עמו, כגון שאבי לוט קיים לא קרינא ביה יחדו, אבל אחים אי אפשר לזה לירש בלא זה ומיוחדין הן בנחלה לעולם. אבל למה שפרש"י ז"ל למעלה (גבי אחין מן האם) מיוחדין בנחלה שיורשין זה את זה קשיא. ונראה שמה שפירש כאן עיקר ומיהו אכתי ק"ל להדין פירוש, דהאחין מן האם נמי מיוחדין הם בנחלת האם. אבל לפ"מ שפירש"י למעלה ניחא דאינן יורשין זה את זה. ויש לומר דבנחלת האם לא תלה רחמנא משום דפעמים מתה ואין הבנים יורשים וכשמתה בחיי הבעל. ואכתי קשה לי דהא ניחא למאן דאמר ירושת הבעל דאורייתא אבל למאן דאמר דרבנן תהדר קושיין לדוכתה. ויש לומר דנחלת האם לא שכיחא דלאו בת נכסים היא דאינה יורשת בין הבנים ומיעוט הן דיש להן נכסים, ומנחלה כזו לא תלה בה רחמנא כנ"ל). ור"ח פירש לפיכך כתב רחמנא יחדו המיוחד בנחלה למעט אחים מן האם, וכ"ש אחים של לוט. הגה"הואפשר דרש"י נשמר מכל זה ופירש דב' מיעוטין מתמעטין מדרשת יחדו, אם מיעוטא דאחוה דלוט ואם מיעוטא דאחין מן האם נמעט מיעוטא דאחוה דלוט דאשת אחי האב לא תיבם נפרש יחדיו המיוחדין בנחלה שיורשין נחלה אחת פרט לאחוה דלוט על הדרך שתירץ הרשב"א ז"ל. ואם למיעוטא דאחין מן האם פירש המיוחדין בנחלה שיורשין זה את זה פרט לאחין מן האם שאינם יורשין זא"ז לעול' והשת' לא קשיא ולא מידי כך כתב מהר"ר שמואל הלוי ן' חכם ז"ל.

הא מהיכא תיתי יבום בנחלה תלה רחמנא פרש"י ז"ל דכתיב יקום על שם אחיו המת ומוקמינן לה לקמן (יבמות כד, א) יקום על שם אחיו לנחלה. ואינו מחוור דאם כן לר"י ל"ל יחדו פרט לאחין מן האם, ת"ל מיקום על שם אחיו. אלא דמהתם ליכא למילף אלא שמי שקדם ויבם זכה בנחלה, ולא אמר רחמנא התם מי שיירש ייבם, אלא מי שייבם יירש. ומעתה כשם שאחד מן האחין שעמד ויבם הוציא מידי האחין כל הנחלה אף על פי שכולן ראוין לירש, הכי נמי אם קדם אחיו מן האם ויבם זכה בנחלה והוציא מידי אחין מן האב הראוין לירש. אלא ה"פ יבום בנחלה תלה רחמנא מדכתיב יחדו, וכיון שכן מה לי אחים מן האב שלא מן האם, מה לי אחים מן האב ומן האם הא צד האם לא מעלה ולא מוריד בנחלה אלא צד האב בלבד שגורם לנחלה הרמב"ן נר"ו.

אצטריך סד"א הואיל וחדוש הוא עד דמיחדי באבא ובאמא איכא דקשיא ליה אדרבא כיון דחדוש הוא, הוה ליה למימר אין לך בו אלא חדושו, ואחין מן האב ולא מן האם דוקא דחדא איסורא הוא, אבל אחין המיוחדין באבא ובאמא דתרי איסורי נינהו לא שרא רחמנא. ויש לומר דיבום בקורבא תלה רחמנא, והלכך כל שקרובין טפי מיבמין, וסלקא דעתך אמינא דעד דקרובין לגמרי מצד אב ואם קא משמע לן.

ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה פירש"י דהיינו תנא קמא דפליג עליה דר' יהודה בן בתירא דמייתינן לקמן בשמעתין (יבמות יח, א) דמדקאמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא מכלל דרבנן פליגי עליה. ואינו מחוור דאי משום בר פלוגתיה דר' יהודה בן בתירא, כיון דלא אשכחן דפליגי עליה בהדיא, לא הוה מקשה ליה הכי להדיא. אלא לקמן (יבמות יח, א) איכא תנאי דסבירא להו הכי בהדיא דהיינו ר"ג ור"מ, וכדברי רמי בר חמא ר' יהושע בנדרים פרק נערה (נדרים עד, א)׀. לפנינו שם: בשלמא ר"ע סבר אין זיקה ור' יהושע סבר יש זיקה וכן העתיק הרשב"א בתשו' ח"א סי' שנ"ח ועי' להלן ד"ה ואקשינן ודף כט, ב ד"ה הא דאמר.

ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי בתרי כלומר, הוה אמינא דסבירא ליה לרב דפליגי רבנן עליה דר' יהודה בן בתירא, ואיהו כרבנן סבירא ליה דאין זיקה בתרי אבל בחד יש זיקה.

אשת אחיו שלא היה בעולמו היכי כתיב אמר רב יהודה וכו' ק"ל למה לי קרא תיפוק לי משום דרכיה דרכי נועם כדאמרי' לקמן שלהי יש מותרות דאתינן למעבד ק"ו שנעשה מתים כחיים שאם היו לו בנים כשמת ומתו אחרי כן שתתייבם אשתו ומהדרי דלא אפשר משום דכתיב דרכיה דרכי נועם פי' דכיון דהיו לו בנים והתרתם אותה לשוק ונשא אין זה דרכי נועם ושלום שתחזור ותאסור אותה אם אתה אומר שתתייבם לאשת אחיו שלא היה בעולמו אם מת ולא היה לו אח כלל והרי הוא מותרת לשוק ונשאת אם נולד לו אח אחר כן ואתה אוסרה אין זה דרך נועם ושלום ואין לומר דהכא ימתין עד שימות אבי המת כי שמא יוליד ויהיו לו אחים דא"כ התם נמי נימא דתמתין וי"ל דהכא יכולה היא להמתין עד שימות חמיה אבל התם שיש לו בנים היאך נאמר שתמתין עד שימותו ותתייבם ואין זה מחוור אבל הנכון כמושפי' בירוש' דהכא כשהיתה אשת אבי המת מעוברת קאמרי שתמתין עד שתלד ויה' יכול לייבם א"נ דהכ' מיירי בשיש למת אחים אחרים שהי' זקוקה להם דמשום דרכי נועם ליכא שהרי אסורה מחמתה וזה יהיה יותר מחוור אלא שבתוספות הקשו דהא אשכחן אחיו שלא היה בעולמו בחד אח והוא שמודה בו ר' שמעון אף לרבי אושעיא וא"כ היכי נקטי לה הכא אסתמ' לכך אין לנו אלא כדברי הירוש':

יחדיו המיוחדים בנחלה פרש"י ז"ל שהם ראוים לירש זה את זה ולקמן כד פרכי דילף אחוזה אחוזה מלוט ואמרי' יחדיו המיוחדים בנחלה פי' רבינו ז"ל שראוים שניהם ליירש נחלה אחת ובודאי דלהני פירושי איכא פירכ' אבל חדא באנפי נפשי דלמאי דפריש שירשו זה את זה א"כ תקשי לן אחוה דלוט שיורשים זה את זה ולמאי דפריש שירשו שניהם נחלה א' תקשי לן דאחים מן האם יורשי נחלת אמן אם לא בעל אבל ישוב פירוש רבינו ז"ל דמיוחדים בנחלה תרוייהו משום שיהו ראויים לנחול נחלה אחת וראוי לנחול זה את זה וכל היכא דליכא הני תרתי לא קרינן ביה יחדיו אלא דמרן ז"ל פריש בכל חדא וחדא מהני דרשי מאי דצריך מן המקרא לפום האי דרשא בלחוד וזה ברור מאוד לפי קוצר דעתי ומיהו אכתי קשה שהרי אחוה דלוט ראוים ליירש נחלה אחת ג"כ וכן הרן ואברהם יורשים את תרח וליכא למימר דלוט את הרן אביו יורש בקבר דהא אמרינן בפ' יש נוחלים דיכול בר ברא למימר אנא אביה דאב' יריתנ' י"ל דא"ה כיון דירושת לוט את תרח ע"י מי שנחל היא באה וכי איתיה להרן לא ירית לוט לא קרינן בלוט ואברהם שנוחלין נחלה אחת:

גרסי בכמה ספרים רבא אמר אחים מן האם דמלישנ' קראי וה"פ לא צריכו קרא דיחדיו להוצי' אחים מן האם דמלישנא דאחים גופיה נפקא וכ"ת לאו מופנה לאיי אפנויי מופנה מדהוה ליה למכתב רעים וק"ל דלעיל משמע דההוא דבני יעקב בלחוד הוא דמופנה ולא ההוא דלוט ותו בתר דכתיב יחדיו למעוטי אחוה דלוט מופנה דלוט למה לי והנכון דהכ' על הא' קאי דדילמא ס"ד דהאי דלוט מופנה ושלא לתת לבעל דין לחלוק כתיב יחדיו וגלי לן דהתם אצטריכ' למכתב אחים כדי לקיים הענין שמדבר בו דהא קרי ביה באחים גמורים ואינו בדין שתהא מריבה ביניהם הא מהיכי תיתי ייבם. בנחלה תלה רחמנ' פרש"י דכתיב יקום על שם אחיו ודרשי ליה יקום לנחלה והקשו עליו דהא מאי אריי' דהתם לא אמר הכתוב כי הראוי ליירש ייבם אלא אמר כי המייבם ירש לאחיו ולסלק הנחלה מן האחים וגם לסלק' מן האב אליב' דמקצת תנאי כדאי' לקמן א"כ אנא אמינ' שלא לסלקה אלא בזה אח דאב' ואמא שייבם ויירש לא ייבם ולא יירש ועוד דא"כ למה ליה לר' יהודה יחדיו למעוטי אחים מן האם תיפוק ליה מדכתיב יקום על שם אחיו לנחלה והנכון דה"פ ייבום בנחלה תלה רחמנא מדכתב יחדיו המיוחדים בנחלה וגבי נחלה אין צד האם מעלה ולא מוריד וצד האב בלבד הוא שגורם וכן פי' הר"ם ז"ל חדא הואיל וחדוש הוא שחדשה תורה דקא משתריא ערוה עד דמייחדא באב' ובאמ' פי' ולא נדרוש המיוחדים בנחלה אלא נדרוש המיוחדי' לגמרי מן האב ומן האם וק"ל אדרבה אין לך בו אלא מקום חידושו לבד ולא התיר הכתוב אלא אחים מן האב דאיכ' חדא איסורה ולא אחים מן האב דאיכ' תרי איסורי ולעולם יחדיו המיוחדים לנחלה וי"ל דכיון דייבום בקורבה תלה רחמנ' כדי לקיים שם לאחיו הוה אמינ' דכל שקרובי טפי ראויים להקים שם וראויים להתיר בשבילם איסור אשת אח והלכך עד דמיחדי באבא ובאמ' לא מייבמי ולא נדרוש המיוחדי' בנחל' אלא מיוחדי' בקורבה גמורה קמ"ל אחים דילפי' מבני יעקב דמצד האב סגי הלכך יחדיו היינו מיוחדי' בנחלה כדפ' הרמב"ם ז"ל:

אמר רב הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה פי' דאע"ג דחמות מן האירוסי' אסורה מדאוריית' הא שריא ואפי' מדרבנן ודייק תלמודא אלמא קסבר רב אין זיקה פי' דזיקת יבמה לא חשיבא קנין ואירוסין אפי' מדרבנן ואפי' יבם אחד דסתם שומרת יבם ביבם אחד היא:

ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה פרש"י ז"ל דהיינו רבנן דפליגי עליה דר' יהודה בן בתירא דקתני שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום דר' יהודה בן בתיר' א"ל המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ביבמתו כי היכי דלא ליפגע באחות זקותו ואמר שמואל הלכה כר"י בן בתירא ומדקאמ' הלכה מכלל דפליגי רבנן עליה ומשום הכי פרכי הכא דלימא רב הלכה כדברי האומר אין זיקה או לימ' ר' סתמא משום הכי כרבנן או לימא בהדי' הלכה כרבנן דפליגי עליה דר' יהוד' בן בתיר' והיכי עביד לה מימר' באפי נפשה:

והקשו על רבינו ז"ל דכיון דלא אשכחן לרבנן דפליגי עלה בהדי' אלא מדשמואל הוא דדייקי לה לא הוה ליה למיפרך מינ' אליב' דרב לההי' דדילמא פליג רב וסבר דלא פליגי רבנן על בן בתיר' ואינה קושיא כ"כ דתלמודא לא הוה בעי לאפושי פלוגתא ומשמ' ליה דרב ושמואל לא פליגי בהא מילתא דלא הויא סברא אלא גמרא ובתוס' פירשו דאנן השתא לא מסיימי' שום תנא דקים לן דאיכ' תנאי טובא דסביר להו אין זיקה ואפי' בחד וזה יותר נכון:

ומהדרי דאי אמר הכי הוה אמינא הני מילי בתרתי לפרש"י ז"ל אתי שפיר דר' יהודא בן בתיר' בתרי מיירי והא דרבנן פליגי עליה דאמרי אין זיקה היינו בתרי ולפי' דידן נמי יש לפרש שפיר דכל היכא דאמר הלכה כדברי האומר אין זיקה סתם מסתמא הוה מוקמי' לה דאין זיקה בתרי והא דרב ושמואל ס"ל במאי דקאמר דרבנן פליגי עליה דר"י ב"ב ופסיק הלכ' כרבנן א"נ דתלינן לה כר' יהושע דאמ' יכול א' משני' וכדר' אמי בר חמא דמפרש לה משום זיקה דכיון דאיכא דסבר אין זיקה בתרי ויש זיקה בחד אע"ג דאיכא מאן דסבר דאין זיקה ואפי' בחד אנן הוה מוקמ' לה חדא דהא הוא מסתברא טפי ועוד דתפסת מרוב' לא תפסת:

ופרכינן לימא הלכה כדברי האומר אין זיקה ואפי' בחד פרש"י ז"ל דהיינו ר"ע דאית ליה הכי במס' נדרים דקתני גבי שומרת יבם שנדרה אינו מופר לה לא לאחד ולא לשנים ואינו מחוור דההיא אליבא דרמי בר חמא הוא דפריש לה התם מה"ט דסבר ר' עקיבא אין זיקה אפי' בחד אבל רבא ורב אשי פירשוה בטעמא אחרינא דאפילו תימ' יש זיקה אינו מפר לפי שאין היבמה גמורה ובעלה כיון שאין חייבים עליה משום נערה המאורסה וכדפי' התם לכך יש לפרש דהיינו רבי מאיר או רבי כדאיתא לקמן:

זה שביארנו באשת אחיו שלא היה בעולמו פירושו כל שלא נולד בשעת הזיקה ואפילו היתה אמו מעוברת ממנו וזה שהוצרכנו למעטו מן המקרא דכתיב כי ישבו אחים יחדו שהיתה להם ישיבה בעולם יחדו שאם תאמר אף בשלא היתה אמו מעוברת לא הוצרכה להביאה מן המקרא שהרי בסוף פרק יש מותרות לקמן פ"ז ב' אמרו ולא נעשה מתים כחיים מקל וחמר כלומר שאם היו לו בנים ומתו לאחר מיתתו שתחזור אשתו לדין מצות יבום והשיבו דרכיה דרכי נועם ואלו אתה מחזירה לאיסורה אחר שהותרה אין זה דרכי נועם ואף זו אם אתה מצריכה להמתין אם תתעבר חמותו ותלד ולאסרה אחר שהותרה אין זה דרכי נועם אלא שאפילו היתה חמותה מעוברת אינה צריכה להמתין ולידע אם תלד זכר שתזקק לו אם לאו שכל שלא היה בעולמו אינה מזדקקת לו כלל אע"פ שאמו מעוברת ממנו והוא שאמרו בתלמוד המערב פ"א ה"א יחדו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו מה אנן אמרין מת בלא בנים ואין לו אח תהא אשתו אסורה לינשא שמא יוליד האב בן ותהא אשתו של זה זקוקה לו אפילו מתה אמו שמא ילך אביו וישא אשה אחרת ויוליד ותהא זקוקה לו אם כן יימר קרא ובן ואב אין לו אלא כינן קיימין כגון שמת והניח אמו מעוברת שמא תאמר צריכה להמתין לידע אם תלד ולד של קיימא אם לאו לפום כן צריך לומר יחדו הא מכל מקום כל שנולד בשעת הזיקה אפילו בן יומו אפילו יצא ראשו זוקק ליבום והוא הענין שנאמר בהגדה על אותן שתים נשים זונות שבאו לדין לפני שלמה שהרי כשצוה שלמה לגזור את הילד החי והשיבה האחת תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו היה ראוי לאחרת להשיב את שלי היא נותנת לי וכשאמרה גם לי גם לך גו' סכלות היה ופתיות שלה ומה היה מכיר שלמה בדבר זה ומה תועלת היה רואה לה בדבריה אלא ששתי נשים אלו כלה וחמותה היו ומתו בעליהן בלא בנים אחרים אלא אלו השנים ומת ילד זה של הכלה וכל שמת תוך שלשים נדון כנפל והרי היא זקוקה ליבום וכשמצאה עצמה צריכה להמתין לאותו ולד של חמותה ותתעגן י"ג שנים החליפה חי במת כדי לומר שבנה הוא ותפטר משני צדדין שהרי תאמר שיש לה בן ואין לה יבם וכשאמר שלמה גזרו את הילד החי שמחה מפני שנוח היה לה בכך כדי לינשא בהיתר והרגיש שלמה בענין זה והשאירו לחמותה:

כל לענין יבום אין אחוה אלא מצד האב וכן הדין לענין נחלה אבל בעריות כל אחוה מן האם נידונת כאחוה מן האב לכל דבר כמו שביארנו:

כל שנודע לנו בקבלה במקרא אחד שיש שם לדון גזירה שוה דנין אותה מכל תיבה הדומה לה בענין אע"פ שאינה דומה לה בלשון וכמו שאמרו ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה מה ביאה חולץ וקוצה וטח אף ביאה כו' וענין הדברים הוא שסדר המקראות בנגעי בתים מבולבל והוא שבשעה שהכהן בא לראות את הבית ומוצא הקירות שקערורות מסגיר שבעה ובא לו בשביעי אם כהה קולף מקום הנגע והבית טהור ואם פשה חולץ האבנים המנוגעות וקוצה העפר חוץ לעיר וטח כל הבית ומסגירו שבוע שני מצא בו נגע כשני גריסין נותץ לא מצא מטהרו בצפרים לא פשה בשבוע ראשון ולא כהה אלא עמד בעיניו מסגירו שבוע שני כהה מטהרו בצפרים פשה או עמד בעיניו לפי סדר המקראות היה לנו לומר שיתוץ אלא שאנו מדמין פשיון זה לפשה בראשון מדמיון שיבה לביאה נאמר בראשונה ושב הכהן ונאמר בזו ובא הכהן ואף בזו אינו נותץ אלא חולץ וקוצה וטח ומסגירו שלישית מצא בו כשני גריסין נותץ לא חזר בו מטהרו בצפרים ולפי דרכך למדת שדנין גזירה שוה מתיבות הדומות בענין אע"פ שאינן דומות בלשון ומכל מקום דוקא כל שאין לדונה בדומה לה יותר הא כל שיש לדונה בדומה יותר דנין אותה בדומה ולפי דרכך למדת שזה שאמרו פסחים ס"ו א' אין דנין גזירה שוה אלא אם כן למדה מרבו אין סוף הענין אלא שידעו בקבלה שיש באותה תיבה דין גזירה שוה וכמו שהתבאר בראשון של קדושין י"ז א' בענין מיכה מיכה:

שומרת יבם שמתה אסור היבם באמה מפני שהלכה כדברי האומר יש זיקה ר"ל שזיקת היבום עושה אותה אצל היבם כעין ארוסה לאיסור קרובות מחמת זיקתו והילכך כשם שהארוסה שמתה אסור באמה מתורת חמותו כך יבם זה והוא הענין שאמרו לקמן י"ח ב' בשומרת יבם שקדש אחיו את אחותה ר"ל שהסכים עם אחיו ליבם והוא כונס את אחותה שאומרים לו המתין עד שיעשה אחיך מעשה ר"ל שיכנוס או יפטור כדי שתפקע הזיקה שכל זמן שהיא שומרת יבם הרי היא זקוקה אף לזה ואחותה אחות זקוקתו ומאחר שיש זיקה הרי היא כעין אחות אשתו:

ולמדת שזה שאמרו יש זיקה לא סוף דבר באח אחד שעל כל פנים אין לה היתר אלא ממנו והרי היא דומה ככנוסה לו אלא אף בשני אחים שהיה לנו לומר שאין זיקה לא ליאסר אמה אחר מותה ולא ליאסר אחותה לאחד מהם שהרי אינה דומה לכנוסה שמאחר ששנים הם איתתא לבי תרי לא חזיא אין אומרים כן אלא אף בזו יש זיקה וכן לא סוף דבר מחיים כזו שקדש אחיו את אחותה או שקדש את אמה מחיים שנמצאת היבמה עכשו בת אשתו ונמצא שביטל מצות יבמין אלא אף לאחר מיתה כגון ליאסר אמה אחר מותה כמו שביארנו דזיקה בכדי לא פקעא ואין מיתה מפקיעתה אלא יבום או חליצה מפקיעתה למפרע:

וכן למדת מדברינו שזה שביארנו ששומרת יבם שמתה אסור באמה כדין חמותו לא כחמותו לגמרי שהרי חמות גמורה אף לאחר מיתה בכרת ואין בה תפיסת קדושין אבל זו אינה חמות אלא כעין חמות ובדוגמא שלה אבל מכל מקום קדושין תופסין בה אפילו מחיים וכל שכן באחותה ואסור בביאתן באחותה מחיים ובאמה אף לאחר מיתה עד שיחלוץ אחד לזו או ייבם שחליצת אחד או יבום שלו מפקעת זיקה משאר אחים למפרע כאלו לא היתה זקוקה לו מעולם אלא שלזה שחלץ אסורות:

אע"פ שדברים אלו שכתבנו בענין שומרת יבם שמתה מספיקים לנו בסוגית שמועה זו ולכל היוצא לנו ממנה לענין פסק מכל מקום מתוך שיש בביאור הסוגיא קצת בלבולין אצל הרבה מפרשים אני רואה להעירך בביאורה מעט דרך קצרה:

והוא שאמרו אמר רב הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא קסבר אין זיקה ר"ל שאין זיקת היבמה עושה אותה כארוסה ליאסר חמותה אחר מיתה או שאר קרובות הנאסרות מחמת אישות אף לאחר מיתה ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה ופירשו גדולי הרבנים דהוא תנא קמא דבן בתירא והוא חוזר למה שאמרו לקמן י' ב' שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום ר' יהודה בן בתירא אמרו אומרין לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה אלמא יש זיקה ליאסר הוא באחותה בחייה כדין אחות אשה עד שתפקע זיקתו מצד יבומו של אחיו ואמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא ומדקאמר הלכה מכלל דפליגי רבנן עליה ואין צורך לדחוק כל כך שהרי רבן גמליאל ור' מאיר אמרוה בפירוש בסוגיא זו כמו שיתבאר ותירץ אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי בתרי כעין מחלוקתו של ר' יהודה בן בתירא דקאמר שקדש אחיו את אחותה קמ"ל דאפילו בחד והקשה ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה אפילו בחד ואף זו פירשו גדולי הרבנים שהוא ר' עקיבא והוא שנחלקו בנדרים פרק נערה המאורסה ע"ד א' ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא בשומרת יבם שנדרה שלדעת ר' אליעזר היבם מיפר ואפילו בשני יבמים מיפר אי זה שירצה ולר' יהושע דוקא ביבם אחד ולר' עקיבא אפילו ביבם אחד אינו מיפר ואפילו עשה בה מאמר ואמרו בגמרא בשלמא לר' עקיבא אין זיקה אלמא דר' עקיבא סבירא ליה אין זיקה אלא אפילו בחד ובתוספות מוחים בפירוש זה משום דמסקנא דשמעתא התם דר' עקיבא לאו משום זיקה אתי עלה אלא מפני שאין היבמה גמורה ליבם כארוסה לארוס וכדקאמר התם אי אתה מודה שאינה בסקילה כלומר אפילו תימא יש זיקה מכל מקום אינה גמורה לו ומתוך כך הם מפרשים דמאן דאמר אין זיקה אפילו בחד ר' מאיר או רבן גמליאל וכדאיתה בשמעתין ומכל מקום אומר אני שלא נדחה שם שלא יהא ר' עקיבא סובר אין זיקה דודאי עיקר טעמיה התם משום דאין זיקה אלא הכי קאמר אף לדידך דקסברת יש זיקה מי לא מודית דלאו אשה גמורה היא ואע"ג דהתם הלכה כר' עקיבא לדעת קצת מפרשים כמו שיתבאר בפרק ארבעה אחין לקמן כ"ט ב':

גמרא מאי שנייה שנייה בנשואין כו' יראה השתא דמפרש לה שנייה בנשואין ה"ה. דהמ"ל שנייה בנפילה שנפלה ב' פעמים אלא משום דבעי למימר שנייה לנשואין מסיק נמי למלתיה בנשואין וק"ל:

שם מדה"ל למכתב רעים וכתב אחים ש"מ לאפנויי כו' לא דהאמת כך הוא דאחים דלוט מופנה הוא דהא קמשני לעיל אפירכא ולילף אחוה מלוט כו' מסתברא מבני יעקב ה"ל למילף משום דמופנה מזה מוכח בהדיא דתלמודא אית ליה דאחים דלוט אינו מופנה אלא דה"ק הכא דאי לאו יחדיו ה"א דאחים דלוט מופנה מדה"ל למכתב רעים אבל קושטא דמלתא הוא דאינו מופנה ושפיר כתיב אחים בלוט משום דבני בנים הרי הן כבנים כדאמרינן בפרק ד' מיתות גבי אמנה אחותי היא גו' ע"ש:

תוס' בד"ה ולימא הלכה כדברי האומר אין כו' וליכא למימר נמי דהיינו ר' יהושע דאמר יפר לא' ולא לב' כו' מוקי פלוגתייהו בעבד בה מאמר כו' עכ"ל לפי מה שפירשו התוספות כאן דפליגי אי מאמר קונה אי לאו יש לקיים פרש"י דבשמעתין דהא דקאמר ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה אפילו בחד היינו רבי עקיבא דאמר אפילו חד אין מיפר נדריה כיון דלית ליה זיקה בעבד בה מאמר מכ"ש בזיקה לחוד אבל הא דקאמר מעיקרא ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה ליכא למימר דהיינו רבי יהושע דאמר יפר לא' כו' דא"כ מאי קאמר ה"מ בתרי אבל בחד יש זיקה דהא רבי יהושע אפילו בחד לית ליה זיקה אלא משים דהתם איכא נמי מאמר ומיהו בפרק ד' אחין פירשו התוס' למאן דאית ליה התם דפליגי בנודרת על דעתו דלא יתכן לפי מה שפירש בקונטרס הכא דמ"ד אין זיקה אפילו בחד היינו ר"ע כו' עכ"ל וצ"ל לפי זה דהיינו ר"מ דסבר הכי בשמעתין דאפילו בחד אין זיקה וכ"כ מהרש"ל:

בד"ה אבל מחיים לא דאסור לבטל מצות יבמין ואפילו ר"ג דאמר כו' דשאני התם שכבר נשואה לו עכ"ל ולקמן דפריך אר"מ דאסיר לבטל מצות יבמין מר"ג דשרי אפירכא דלקמיה סמיך דר"מ חייש אפילו לספיקא ור"ג אפילו לודאי לא חייש כ"כ התוס' בפרק ד' אחין:

תוס' ד"ה אשת אחיו וכו' עד ואע"ג דאצטריך למלתא אחריתי וכו' פי' הא דילפי' אשת אחיו שלא היה בעולמו מקרא אע"ג דלגופיה לא אצטריך למילף דקרא אצטריך לן למילתא אחריתי דילפי' מיניה דמדאצטריך רחמנא לאסור אשת אחיו שלא היה בעולמו א"כ ש"מ אפי' אח שאינו בכור זקוקה לי' ליבום והכי אמרי' לקמן דדוקא כי איכא בכור א"כ אשת אחיו שלא היה בעולמו דכתב רחמנא ל"ל ובפ' מצות חליצה נמי דייקינן מיניה מ"מ משמע דעיקריה של המקרא לגופיה אצטריך שאם נולד לאחר שמת אחיו דאינה זקוקה לו וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דהא מצינו למילף מדרכיה דרכי נועם ואמר ר"י וכו':

תוס' ד"ה אבל מחיים וכו' שכבר נשואה לו. עיין לקמן דף כט ע"א תד"ה אי כר"ג:

גמרא, אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבי וא"ת תיפוק ליה מדכתיב דרכיה דרכי נועם, ובתוס' הקשו כן, וי"ל דנהי דהיכא דליכא אחים אלא הוא שפיר ידעינן דאין זה נועם שתהיה מותרת להנשא ואח"כ שיולד האח תהיה אסורה לבעלה, מ"מ היכא דיש עוד אחים דלא אדחית מהאי ביתא וממילא לא תנשא בזה לא שייך הכי. והתוס' דלא ניחא להו לתרץ כן יראה דאזלי בתירוצם השני בריש מסכתין דטעמא דכל אשה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' הוא מטעם דרכיה דרכי נועם, ומוכח דאף בלא אדחי מהאי ביתא אמרינן כן (אב"ה עי' מ"ש לעיל (דף טז ע"א) על גמרא בני צרות אני מעיד לכם), וע"כ הוצרכו לתירוצם דאצטריך קרא להיכא דחמותה מעוברת דהוי שפיר דרכי נועם, ותמתין עד שתלד זכר. מיהו תירוצם קשה בעיני, דהא מדאורייתא מ"מ אינה זקוקה עתה ומותרת לעלמא מכת הרוב דמחצה נקבות ומיעוט מפילות:

גמרא ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה אפילו בחד (יבם וממילא ידענא מה דאמר רב דשומרת יבם שמתה מותר באמה, ומשני אי הוי אמר הכי ה"א אפילו מחיים קמ"ל) לאחר מיתה אין מחיים לא. אין הכונה דעיקר מה שבא להשמיע לן הוא דמחיים לא דזה דחוק, דאמר דין לא"מ משום הדיוק לחוד, והו"ל לומר להדיא דמחיים אסור באמה, אבל הכונה דהעיקר בא להשמיענו דלא"מ מותר, והיינו דהלכה דאין זיקה אלא מה דלא אמר להדיא הלכה אין זיקה, וממילא ידענו דמותר באמה זה הוא להשמיע אגב דמחיים לא. ובהכי ניחא הסוגיא דלקמן (דף כו ע"ב) דהקשה שם על מימרא זו דרב, ע"מ דאמר רב דאמצעית צריכה חליצה משתיהן דיש זיקה, ומשני דההיא דאמצעית למ"ד יש זיקה קאמר, ולא קאמר איפכא דמימרא דהכא למ"ד אין זיקה קאמר, ובתוס' שם נתקשו בזה ותירוצם מחוסר ביאור, ולפי פירושנו אין כאן קושיא כלל, דבשלמא אי דנפשיה קאמר, ובא להשמיענו הלכתא דאין זיקה היינו דקאמר גוף הדין דלאחר מיתה, אבל אם הוא סבר דיש זיקה ויהי' מאמרו רק למ"ד אין זיקה מותר באמה, זהו משנה שא"צ, דפשיטא דכן הוא, וכנראה מקושית הש"ס דאם אין זיקה פשוט דמותר באמו ותצטרך לומר דאמר כן רק משום הדיוק דמחיים לא וזה אינו במשמע דהוה ליה לומר כן להדיא (אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו ני' עוד לקמן שם):