מסכת יבמות דף ט״ז עמוד א׳

בני צרות דב"ה דקא בעיתו אי הם פגומים:

מעיד אני לכם שהם כהנים גדולים:

בימי ר' דוסא הותרה אחיו של ר' דוסא שהי' מתלמידי ב"ש התירה כדתני לקמן ועשו על פיו ונהגו כן:

שחכם גדול היה וסבורים חכמים שהוא התירה:

קמו עמדו מלראות:

אמר לו רבי יהושע לר' דוסא אמור לתלמידך אחר וישב:

דוסא התירו שמעתם אומרים:

או בן הרכינס בלא דוסא:

בני צרות אני מעיד לכם דכשרים אף לב"ש וא"ת לשמואל דמספקא ליה בהאשה רבה (לקמן יבמות צב: ושם) אי קידושין תופסין ביבמ' לשוק א"כ פשיטא דכשירה דמיד שקדשה פקעה לה זיקה כדאמרי' בשומרת יבם שקידש אחותה שקידושיה מפקיעין הייבום וי"ל דלא דמי דהתם אין שום תקנה לעשות שתתייבם שאין להמית אחותה אבל היבמה שנתקדשה לשוק אפשר לתקן ע"י גירושין שתתייבם הלכך לא פקע זיקה ועוד אמר רבי יצחק דלא תהיה אשת המת לאיש זר משמע דאפילו ע"י הויה דהיינו קידושין לא תהיה לאיש זר דלהכי אפקיה בלשון הויה:

יצאו בג' פתחים שלא ימצאם כולם יחד ויקפחם בהלכות ויצטרכו לקבוע הלכה כמותו א"נ יצאו בג' פתחים כדי שימצאו וישמעו תשובתו:

עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית פי' בקונטרס ישראלים הדרים בארץ עמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת הארץ ועכשיו בבית שני בטלה קדושתה וקשה לר"ת דאמר בפ' מקום שנהגו (פסחים נב: ושם) ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וגליל ועבר הירדן היא ארץ סיחון ועוג אלמא שקדשוה עולי בבל ואומר ר"ת דהתם בארץ סיחון ועוג שלא היתה של עמון ומואב אבל ארץ סיחון שכיבש מעמון ומואב לא קדשו עולי בבל כדמשמע הכא ועוד אמר ר"ת דמצינו למימר דהכא בארץ עמון ומואב שלא כיבש סיחון מעולם שלא קדשוהו אפילו עולי מצרים וכן משמע במס' ידים (פ"ד משנה ג) דמדמה לה מצרים ובבל וה"פ הכא דאמר מר הרבה כרכים קדשו עולי מצרים ועולי בבל לא קדשו והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים אלמא חששו לתקנת עניים אע"ג דמא"י היו נמנעו מלקדש כל שכן בעמון ומואב שלא נתקדש מעולם שראוי לתקן מעשר עני בשביעית ולא מעשר שני דבמס' ידים איכא מ"ד מעשר שני בשביעית וכן יש לפרש במס' חגיגה (ד' ג. ושם) דקאמר נמי ר"א התם עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומפרש מה טעם הרבה כרכים כו' ולא בעי למימר דעמון ומואב הוא מכרכים שכבשו עולי מצרים ותדע דהא לר"א מספקא ליה בפ"ק דמגילה (דף י.) ובפ"ב דשבועות (טז. ושם) אי סבר קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא או לא ור' יהושע ס"ל דקדשה לעתיד לבא במגילה ובשבועות ואפ"ה אית ליה במס' ידים בעמון ומואב כר"א אלא על כרחך הא דקאמר התם מה טעם לא מדברי ר"א הוא ודברי ר"א הם במס' ידים ולא קתני לה התם אלא הש"ס הוא שמפר' כן דלמ"ד לא קדשה הניחו לקדש אף מא"י בשביל עניים ולכך אין תימה אם גזרו על עמון ומואב מעשר עני ולא מעשר שני והא דשבק הכא ובחגיגה טעמא דקאמר ר"ט בהדיא במסכת ידים מצרים ח"ל עמון ומואב ח"ל מה מצרים שהיא קרובה עשאוה מעשר עני כדי שיסמכו עליה עניים אף עמון ומואב כו' משום דניחא ליה להש"ס דמשכחת טעמא דאף בא"י הניחו מלקדש בשביל עניים וכ"ש עמון ומואב שהן ח"ל:

רבי יוחנן וסביא אמרי אין מקבלין גרים מן התרמודיים תימה היכי פליג ר' יוחנן אחגי הנביא ושמא סבר ר' יוחנן שלא אמרה חגי מעולם:

כל הכתמים הבאים מרקם טהורים אע"ג דברקם נמי הוו ישראל כדתנן בריש גיטין (דף ב. ושם) אף המביא מן הרקם ומן החגר מ"מ כתמים הבאים מרקם טהורים דלאו דישראלים נינהו דישראל מצניעים כתמיהם ועובדי כוכבים הדרים שם עובדי כוכבים גמורים ולא ישראל מומרים:

והא ר' יוחנן הלכה כסתם משנ' פי' ואע"ג שיש מחלוקת ר"מ ורבנן במשנ' זו גבי כותיים ובהא דרק' נמי יש מחלוקת רבי יהודה וחכמים בסתמא דבין הגויים ליכא שום פלוגתא וסתם משנה חשיב לרבי יוחנן וכשאמרו בירושלמי כי אם יש מחלוקת בצרה לא אמר ר' יוחנן זהו יש מחלוקת על הסתם וזה פשוט:

מה שנאמר בסוגיא זו בר' דוסא בן הרקינוס שאמר מעידני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים וכו' לא שהגיעו ימיו של ר' דוסא לימיו של חגי הנביא אלא שקבלה מומחית היתה בידו על כך:

קדושה ראשונה שקדש יהושע את הארץ קדשה לשעתה ר"ל כל זמן שיהא בית המקדש בקיומו ולא קדשה לעתיד ר"ל לאחר חורבן והענין הוא שלא נתקדשה הארץ הן שלא לזרוע בה בשביעית הן לכל שאר הדברים שבקדושת הארץ משעת חורבן ואילך ואם כן כשעלו בימי עזרא הוצרכו לקדשה מתחלה בתודות ושיר ובימי עזרא הניחו עולי בבל שלא לכבוש הרבה כרכים מאותם שכבר כבשום עולי מצרים בימי יהושע ובכלל אלו ארץ עמון ומואב והיא ארץ סיחון ועוג והניחום בכונה שלא לקדש בקדושת הארץ כדי שיוכלו לזרוע בהם בשביעית ויסמכו עניים על אותם הזריעות בלקט שכחה ופאה ושאר מתנות עניים ואע"פ שלא נתקדשו כרכים אלו מכל וכל מחוייבים היו במעשרות ממצות חכמים שאף בארצות של חוצה לארץ היו חכמים מחייבים במעשרות בארצות הסמוכות כגון בארץ מצרים ובבל ולמדת מעתה על ארץ עמון ומואב שזורעים בשביעית ושחייבים במעשרות והיה לנו לומר שיהו מעשרין מעשר ראשון ומעשר שני שהרי בשנה ששית עשרו מעשר עני ואעפ"כ נמנו וגמרו שיהו מעשרין מעשר עני במקום שני הואיל ומתקנת עניים הונחו מליקדש תהא תקנתם גמורה ועל זו אמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וכבר ביארנוה בראשון של חגיגה ג' ב':

הגוים דין תורה אין מטמאין לא בזיבה ולא בנדות אלא שחכמים גזרו עליהם להיות כזבים לכל דבריהם בין זכרים בין נקבות מזמן ביאה ולמעלה ר"ל בן תשע לזכר ובת שלש לנקבה אבל כתמים שלהם טהורים לגמרי הואיל ואף בישראלית אין טומאת כתמים מן התורה לא גזרו בהם על כתמים של בנותיהם מעתה עיר של גוים שבאו ממנה כתמים טהורין הם ומעיר של ישראל טמאים והגרים דינן כישראלים:

מקבלין גרים מן הגוים על הדרכים שיתבאר במסכתא זו בדף כ"ד ב' ומכל מקום כל מקום של גוים שהוא חשוד שהיו ביניהם ממזירי ישראל שניטמעו בהם אין מקבלין מהם גרים שהרי יש בהם צד ממזרות:

גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ושפחה ונכרית שבא ישראל עליהן ולדה כמוה כמו שיתבאר במסכתא זו בדף מ"ה א':

תוס' ד"ה בני צרות וכו' עד וא"ת לשמואל דמספקא ליה וכו' ר"ל ומה מספקא ליה תפשוט מהכא דאין תופסין דאי תופסין ביבמה לשוק א"כ פשיטא דכשירה ומה צריך רבי יהושע להעיד על זה:

גמ' בני צרות אני מעיד לכם עיין לקמן דף פא ע"א תד"ה לימא ודף צב ע"א תד"ה אבל חכמים:

שם ואחריו מי ר"ע עיין כתובות דף קה ע"א תד"ה דחשיב ליה:

גמרא בני צרות (ערוה שנשאת לשוק) אני מעיד לכם (דכשרים אף לב"ש דלית ליה דרשא דלצרור, וסבר דצרת ערוה זקוקה ליבום). וא"ת מעדותו של ר' יהושע תפשוט מה דמספקא ליה לשמואל אי קידושין תופסין ביבמה תפשוט דאין תופסין, דא"א דתופסין פשיטא דכשרים דהא מיד כשקידשה פקע ליה זיקה כמו שומרת יבם שקידש אחותה שקידושיה מפקיעין היבום, תירצו בתוס' בשם רב יצחק, דלא תהיה אשת המת לאיש זר משמע דאפילו ע"י הויה דהיינו קידושין לא תהיה לאיש זר, דלהכי אפקה בלשון הויה. תימא הא לרב ודאי א"א למדרש הקרא הכי, דהא סבר אין קידושין תופסין ביבמה, ובאמת אין לה הויה ולא משכחת לה ע"י הויה אלא דהוא דריש להקרא דלא תהיה כפשוטו שלא יהיה בה הויה, וא"כ לרב ישאר פרכת הש"ס סוף פרק יש מותרות דלא יהיו מתים כחיים לפוטרה מיבום, (דאם היה לה בן בשעת מיתת הבעל ומת הבן תהיה מאז זקוקה ליבם) ומה דמשנינן דרכיה דרכי נועם, והיינו דאם תנשא וימות הבן תצטרך חליצה ותתגנה לבעלה ( וכמו שפירש"י ז"ל) זהו ל"ש לרב, דהא לא תצטרך חליצה תחת בעלה, דבעידן שנתקדשה דהיה הבן חי ולא היתה זקוקה ליבם תפסו הקידושין, ואח"כ כשמת הבן והיא תחת בעלה לא חל הזיקה כיון דהיא ערוה משום א"א, וי"ל דלאותו ס"ד גם לרב אפשר למדרש לא תהיה אפילו ע"י הויה, ובגוונא זו דמת הבן תחת בעלה השני. ועדיין קשיא כיון דלפי האמת דמתים כחיים ע"כ לא דרשינן קרא בהכי אלא מפרשינן כפשוטו דלא יהיה בה הויה, א"כ מנ"ל דמתים כחיים נימא דאינם כחיים ונימא באמת דכשהיא א"א לא יחול הזיקה, ונדרוש ג"כ הקרא רק ללא יהיה בה הויה. ע"כ נראה לי דר"י לא יפרש כפירש"י שם בסוף פרק יש מותרות מחמת שתתגנה על בעלה, אלא שכל שבשעת מיתת בעלה לא היתה זקוקה, אין זה דרכי נועם להיות שוב נזקק (אב"ה עמ"ש לקמן דף יז ע"ב) ורש"י שפירש כן ע"כ לית ליה כתירוצו של ר"י אלא כתירוץ ראשון שבתוס' כאן, דכיון דאפשר לתקן ע"י גירושין שיגרשה המקדש לא פקע הזיקה ואינו דומה לקידש אחותה:

תְּפָסוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הוֹשִׁיבוֹ עַל מִטָּה שֶׁל זָהָב הא דעשה כן לרבי יהושע ולרבי אלעזר לתפסם בידו ולא עשה כן לרבי עקיבה אף על גב דשבחו ביותר, נראה לי כי מטה אחת של זהב היתה שהוא יושב עליה ולא תכיל יותר משלשה בני אדם אך מלבד אותה המטה יש כסאות הרבה ואם היה אומר בפיו לרבי יהושע ורבי אלעזר שישבו על מטה של זהב עמו לא היו יושבים בעבור כבודו שאין ראוי לישב עמו במטה אחת ולכך הוצרך לתפסם בידו כדי להושיבם דאז אין ראוי לסרב בכהן גדול מה שאין כן לרבי עקיבה לא נשאר מקום במטה שישב עליו וכיון שאמר לו שב ישב מאיליו על הכסא כי על זה אין לסרב כי הכסאות מונחים כדי לישב עליהם כל אורח אשר יבא שם.

וְיֵשׁ לוֹ בֵּן לַעֲזַרְיָה חֲבֵרֵנוּ? קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה (תהלים לז, כה) "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם". מה חידוש קא משמע לן בלשון זה דאמר בדרך תימא? ועוד מה שייכות יש לרבי אלעזר בן עזריה בפסוק זה טפי מזולתו דקאמר קרא עליו? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב אהל יעקב ז"ל דהבן הנשמע לאביו וסר למשמעתו ואוהב ללמוד ממנו חכמה ובינה אז בן זה גם בעודו קטן נחשב לגדול בשנים יען כי החכמה אשר אסף אביו ברבוי שנותיו את הכל קלט ולקח הבן הזה בזמן מועט ונמצא כאלו הוא חי כל אותם שנים שחי בהם אביו שאסף בהם דברי חכמה אלו. ובזה פירש הכתוב כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ (שמות כ, יא) עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד מאמר רבי אלעזר בן עזריה (משנה ברכות א, ה) שאמר הריני כבן שבעים שנה, כלומר תהילות לאל קבלתי וקלטתי חכמה אשר אסף וקבץ אבי בשנותיו ונמצא אף על פי שאני קטן בשנים הריני נחשב לגדול בשנים כאיש זקן שקנה חכמה ברוב שנים כמו שנאמר (איוב לב, ז) וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה, דחשוב כאלו חייתי אותם שנים אשר השיג אבי בהם דברי חכמה אלו שקבלתי ממנו. וכאן כששמע רבי דוסא מן רבי יהושע שייחס את רבי אלעזר לאביו עזריה שלא אמר רבי אלעזר בסתם אלא אמר רבי אלעזר בן עזריה, אמר שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד, ודאי נתכוון להודיע לי שרבי אלעזר הוא דומה לאביו עזריה בחכמה על דרך שאמרו רבותינו ז"ל אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף (בראשית לז, ב) קא משמע לן שדומין לאביהם. וכיון שמזכירו בשבח זה שדומה לאביו הגדול בתורה ובחכמה ודאי קלט וקבל כל מה שאסף אביו ברבוי שנים ולכן אף על פי שאני רואהו עודנו נער נחשב לזקן. ולזה אמר ויש בן לעזריה חבירנו שהיה גדול בתורה, יש לו בן דומה לו? על כן ראוי לקרא עליו המקרא הזה נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי פירוש אף על גב דנער בשנים הייתי גם זקנתי נחשב לזקן וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב מבנו אלא בנו הולך אחריו ואוחז בדרכיו ונתיבותיו וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לחמה של תורה.

אַתָּה הוּא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שֶׁשִּׁמְּךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ נראה לי בס"ד הטעם דנקיט מסוף ועד סוף מפני שהצדיק על ידי תורתו מעלה אורות הנקראים מ"ן [מיין נוקבין] מסוף העולם התחתון עד ראש העולם העליון וחוזר ומוריד על ידי זה אור הנקרא מ"ד [מיין דוכרין] מראש עולם העליון עד סוף עולם התחתון נמצא עסק שלו מתחיל מהסוף ומסיים בסוף. או יובן בס"ד סוף תיבת 'עוֹלָם' הוא אות מ' וגם מ"ם במלואה גם כן סופה מ'. נמצא אומרו מסוף העולם ועד סופו רמז בזה על שני מ' וידוע דרבי עקיבה מ' שנה למד ומ' שנה לימד ולכן אמר לו 'שֵׁב בְּנִי שֵׁב' כפל לשון שב רמז שזכה לשני ישיבות שהוא אחת ישיבה של לומדים ואחת ישיבה של מלמדים.

שֵׁב בְּנִי, שֵׁב נראה לי בס"ד טעם של כפל לשון שֵׁב על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דכל החכמים או רובם בוראים נפשות הגרים על ידי עסקם בתורה והבריאה היא שמביאים אותם מקליפה הנקראת נגה שהיא טוב ורע ומכניסים אותם במקום הקדושה ונתקנים אך לא היו יכולים לחזור ולמשוך אותם הנפשות ממקום הקדושה לתת אותם אל הגרים, אבל רבי עקיבה ובן עזאי היה להם כח כפול שהיו מביאים הנפשות מקליפת נגה ומכניסים אותם במקום הקדושה ונתקנים שם ואחר כך היו ממשיכים אותם משם לתת אותם אל הגרים עיין שם. נמצא דרבי עקיבה בעסק תורתו היה עושה שני מושבות אל נפשות הגרים האחת שיכניסם במקום הקדושה שישבו שם עד שיהיו נתקנים והשניה שהיה חוזר ומושך אותם משם ומושיב אותם בגופות הגרים, ולכן אמר לו כאן 'שֵׁב בְּנִי שֵׁב' דרוח ה' דבר בו לכפול לו הישיבה על שם כחו שפועל בשני ישיבות הנזכר על ידי עסק תורתו אשר לא נמצא כזאת אצל חכמים זולתו. ועוד נראה לי בס"ד כפל הלשון 'שֵׁב בְּנִי שֵׁב' על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים הקדמה וכו' ובעץ חיים שער המוחין דנשמת רבי עקיבה יש לו שני בחינות ישיבה אחת בבינה מצד נשמתו ואחת בחכמה מצד לבוש נשמתו. ולכן אמר לו 'שֵׁב בְּנִי שֵׁב' שכפל בו הישיבה לרמוז אתה חביב ויקר שיש לך שני בחינות ישיבה בשני מקומות אחת בחכמה ואחת בבינה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד שרומז בכפל הלשון על סוד מאמר (מנחות כט:) 'כך עלה במחשבה' שאמר השם יתברך על רבי עקיבה שביאר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בדרוש נפילת אפיים דהכונה הוא על זווג עליון דחכמה ובינה הרמוז בכף פשוטה ועל זווג תחתון דתפארת ומלכות הרמוז בכ"ף כפופה ועל זה אמר כ־ך עלה במחשבה עיין שם. וכן כאן רוח ה' דבר בו שכפל לו הישיבה 'שֵׁב בְּנִי שֵׁב' כלומר יש לך מושב בדירה של מעלה שהוא זווג עליון דחו"ב [חכמה ובינה] ובדירה של מטה שהוא זווג תחתון דתו"מ [תפארת ומלכות]. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כפל הלשון שרמז לו שהוא ראוי להתכבד בישיבה הן מצד חכמתו הן מצד מעשיו ומדותיו הטובים עד כאן דבריו נר"ו.

קָרָא עָלָיו מִקְרָא זֶה (קהלת ז, א) "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב". נראה לי בס"ד דהלומד תורה מעודו קטן על הרוב ילמוד בעל כרחו וכל יום מסרב אך מביאים אותו לבית הספר על ידי הכאה או על ידי שוחד דברים או מאכל וכיוצא והרי זה ידמה לשמן עכור שאינו נמשך מאיליו אחר הפתילה אלא צריך להטותו אחר הפתילה בידים תמיד מה שאין כן אם אחר שגדל בשנים בא ללמוד תורה הנה הוא נמשך מאיליו אחר לימוד התורה כי שלם בדעתו וידע ערך התורה ומחבבה מאיליו ומעצמו דלא אפשר לכפות ולהכריח לאדם גדול בשנים אם לא יהיה הוא מעצמו רוצה בלימוד. וידוע כי רבי עקיבה למד תורה אחר היותו בן ארבעים שנה שאז הוא שלם בדעתו והיה לומד בחשק גדול ומחבב התורה מאד והתחיל ללמוד מן אבג"ד ואילך כמו שאמרו במדרש (אבות דרבי נתן נוסח א, פרק ו) שהיה הוא ובנו תופסים בלוח של אבג"ד ולומדים אם כן ידמה לשמן הטוב שהוא נמשך אחר הפתילה מאיליו ואין צריך להטותו בידים כל שעה לכך קרא עליו המקרא הזה 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב'. ועוד נראה לי בס"ד טעם שקרא עליו מקרא זה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים בשם עקיבה נרמז כח השגתו שעלה במחשבה כי מי שהוא במקום הנקרא עקב יש לו כח לעלות עד סוד המחשבה בסוד הכתוב (ירמיה לא, כא) נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר, וכאשר נביא דבריו לקמן עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בפרשת פקודי בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ (שמות לח, כו) והיינו בהפוך עקב רוצה לומר מי שהוא במקום הנקרא עקב זה יעלה לגלגלת ששם סוד המחשבה ואז מי שהוא עתה מחצית השקל יעלה ויהיה בשקל הקודש סוד המחשבה שהוא בחכמה הנקרא קודש. וידוע כי שמן כינוי לחכמה לכך הרואה שמן בחלום יצפה לחכמה (ברכות נז.) ולכן קרא עליו המקרא הזה טוב שם שלך שהוא עקיבה שרומז שאתה במקום הנקרא עקב שהוא מורה שאתה זכית ועלית לשמן טוב שהוא כינוי לחכמה שהוא סוד המחשבה.

'דּוֹסָא' שְׁמַעְתֶּם? אוֹ 'בֶּן־הָרְכִּינַס' שְׁמַעְתֶּם נראה לי בס"ד דלא היה אביו שמו הרכנס אלא זה הוא שם המשפחה דאיך היה קורא אותו בשמו בסתם.

לְפִי שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תְּשׁוּבוֹת בְּצָרַת הַבַּת שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת נראה לי בס"ד היה לו ש' תשובות כמנין ש' דשמאי שהוא אב לתלמידיו ולהיות כי ש' דשמאי היא מצד הגבורה החזקה כנודע לכך היו ש' תשובות ההם מחודדות מאד וקשה לסתור אותם בדרך לימוד בשקלא וטריא כי אם רק נסתרים על ידי עדות שהעיד רבי דוסא מפי חגי הנביא דעל הקבלה אין לערער וכמו שאמרו אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה ולכך אמר רבי דוסא מעידיני עלי שמים וארץ כי אותיות שמים וארץ המה אותיות צורם שמאי כלומר בעדות זו צורם ההלכה על בית שמאי דעל הקבלה אין לערער כלום.

כְּשֶׁנִּכְנְסוּ נִכְנְסוּ בְּפֶתַח אֶחָד, וּכְשֶׁיָּצְאוּ יָצְאוּ בִּשְׁלֹשָׁה פְּתָחִים. נראה לי בס"ד נתכיונו בזה עוד לפי דרכם לומר נכנסנו בשביל דבר אחד שהוא צרת הבת ויצאנו בלימוד שלשה דברים שלמדנו מעדות רבי דוסא.