מסכת יבמות דף קי״ז עמוד ב׳

אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי רבותא אשמועינן דאע"ג דאמרה ברישא מת בעלי ונמצא שאין זו חמותה והרי היא לה כנכרית אפי' הכי לא מהימנא אדאמרה מת חמי וחמותה אסורה מ"ט הא לאו חמותה היא אלא משום דאמרי הך לאו בעלה מיית ועדיין זו חמותה ולא חמיה מיית וזו כלתה מתכוונה לקלקלה ואע"ג דהשתא הרי בנה של זו במדינת הים ואין אמו אצלו לדבר לו על כלתה דברים רעים אפ"ה מסקא כלה אדעתה לקלקלה מעכשיו כי היכי דלבתר שעתא כשישוב בעלי ובעלה תדחה לחרפות ולא תיתי לטרדן וה"ה לחמותה הבאה לאחר מיכן דהא נמי אחר מיכן הוא:

דרגש לה צערא כבר הרגישה כלה זו בצער שמצערתה חמותה ושנאה ישנה היא אבל בחמותה לאחר מיכן שמעולם לא היתה חמותה לא תפשוט:

הרי כאן שנים הרי הוא חשוב כשנים:

לא תצא מהיתירה הראשון ודוקא התירוה קודם שיבא עד שני המכחישו אבל בא קודם שיתירוה מודה עולא דלא סמכינן אקמא דאכתי לא אחשביניה כתרי:

עד אומר מת ובאו עדים ואמרו לא מת פשיטא דמודי עולא דלגבי תרי חשיב כחד ובטל ולא אמרינן תרי ותרי נינהו:

בפסולי עדות ואע"ג דשנים שאמרו לא מת נשים היו הרי עד ראשון בטל אצלן ואיצטריך לאשמועינן כי האי גוונא:

כל מקום שהאמינה תורה עד אחד אין שם תורת עדות כי היכי דחד חשיב פסולי עדות נמי חשיבי הלכך הלך אחר רוב דעות ואין עליך לבדוק אם כשרים אם פסולים:

ועשו שתי נשים באיש אחד שתי נשים שהכחישו עד אחד ואמרו לא מת כשני אנשים באיש אחד שהראשון בטל ואפילו ניסת תצא:

לאו משום דאמרינן לא בעלה מת ולא חמיה מת ומ"מ מתירים אותה לינשא כיון דחזיא דחמותה אסורה אף היא לא מקלקלה נפשה וא"ת מה יש לחוש מכל מקום נתיר לחמותה כשנשאת הכלה דהשתא לא תיתי ותצטער שהרי לא תחזור להיות כלתה וי"ל דמכל מקום יש לחוש פן תנשא חמותה קודם שתנשא הכלה והיא מתכוונת לכך ונמצאת שאסרה את חמותה ולכך לא רצו חכמים להתירה אפילו כשתנשא הכלה:

דלמא שאני התם דרגש לה צערה ה"ה דה"מ למימר שאני התם דלא מסקא אדעתה שמא ימות בעלה אבל כלה יכולה לידע שיבא בעלה וממללא לברה מילי עילויה אי נמי משוי אותם הגמרא לפי שאין דבר ברור כל כך שיחזור בעלה ממדינת הים:

עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת תצא אבל אחד ואחד בזה אחר זה לא תצא אבל לא תנשא שנים אומרים מת ואחד אומר לא מת אע"פ שלא נשאת תנשא אחד ואחד בבת אחת לא תנשא ובזה אחר זה מותרת להנשא מה"ת אי לאו משום לזות שפתים:

הא לא נשאת לא תנשא והא אמר כו' קשה לר"י דבפרק ב' דכתובות (דף כב: ושם) גבי מילתיה דרבי יוחנן דשנים אומרים מת כו' משמע דמילתיה דעולא איירי בדיעבד אבל לכתחלה מודה דלא תנשא משום דרב אסי הסר ממך עקשות פה וי"ל דהכא דייק הכי טעמא דנשאת משום הכי לא תצא הא לא נשאת לא תנשא ואם נשאת תצא דהכי משמע דוקא נשאת לא תצא הא לא נשאת לא תנשא ואם נשאת תצא משום הכי פריך מדעולא וא"ת והיכי משני התירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתירה הראשון משמע ותנשא לכתחלה ויש לומר דודאי לכתחלה לא תנשא ולא תצא מהיתירה הראשון היינו לענין דאם נשאת לא תצא וסיפא דע"א אומר מת ואחד אומר לא מת הרי זו לא תנשא איירי בבת אחת ואפי' נשאת תצא וא"ת ור' יוחנן בפ"ב דכתובות (ג"ז שם) מאי קמ"ל מתני' היא וי"ל דר' יוחנן אתא לאשמועינן דלכתחלה לא תנשא משום דרב אסי ור"י אומר דפריך משום דמשמע ליה הא לא נשאת לא תנשא מדאורייתא מדקאמר תצא ולא קתני הולד ממזר ועוד מדקתני סיפא עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת לא תנשא משמע דהיינו בבת אחת ואי מדרבנן אפילו בזה אחר זה נמי וא"ת דהכא משמע דעולא לא איירי אלא בזה אחר זה דהיינו בהתירוה לינשא ובפ' מי שקינא (סוטה לא: ושם) משמע דאיירי עולא בכל ענין בין בבת אחת בין בזה אחר זה דתנן התם עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת היתה שותה כו' דדייק בגמ' טעמא דהאי מכחיש אבל לא מכחיש עד אחד נאמן מה"מ כו' ופריך כיון דמדאורייתא עד אחד מהימן אידך היכי מצי להכחיש ליה והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים אלא אמר עולא תני לא היתה שותה ור' חייא אמר היתה שותה ולרבי חייא קשה מתני' לעולא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה משמע דעולא נמי איירי בבת אחת כמו בזה אחר זה ולכך צריך להגיה ולא משני כדמשני רבי חייא ומיהו י"ל דעולא לא איירי אלא בזה אחר זה אלא שנראה לו דוחק להעמיד המשנה בבת אחת משום דמשמע ליה דאיירי נמי בזה אחר זה ועוד אמר ר"י דאפילו איירי עולא בכל ענין ה"מ התם דמדאורייתא עד אחד מהימן בסוטה כדנפקא ליה התם מועד אין בה אבל הכא גבי אשה דלא מהימן אלא מדרבנן לא חשיב כשנים אלא בזה אחר זה ואע"ג דיש חלוק בין דאורייתא בין דרבנן מייתי מדעולא דנראה לו דחשיב כשנים בזה אחר זה בדרבנן כמו בדאורייתא בבת אחת:

לא צריכא בפסולי עדות והא דאמר בפרק מי שקינא (סוטה לא: ושם) תנן עד אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה הא חד וחד אינה שותה תיובתא דרבי חייא וליטעמיך אימא סיפא שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת כו' אלא בפסולי עדות כו' ואמאי לא מוקי רישא בפסולי עדות מטעם דפריך הכא פשיטא וי"ל דניחא ליה לאקשויי מסיפא כיון דמשכח לה אי נמי דרישא דהתם כיון דעד אחד נאמן מן התורה הוי כתרי ותרי ואי מכחשי אהדדי לא היתה שותה אבל הכא תקנתא דרבנן היא:

ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו דודאי אחת מהן שקרנית ואולי שתיהם אומרות שקר כי לא ידעו אמתת הדברים ואיכא מאן דאמר בגמ' דר"מ פליג ברישא ואיכא נמי הכחשה ולא תנשא והא דלא נקט פלוגתייהו ברישא משום דהוה אמינא דבסיפא מודה:

[הואיל] וזו וזו מודות שאין קיים אבל המכחשת ואומרת קיים אותה לא תנשא דרישא מיתוקמא כוותייהו:

מתניתין עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא. אוקימנא בגמרא דלא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא לא תצא מהתירה הראשון כדעולא, דאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, וזה שאומר לא מת הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומכאן דעד אחד לאו דוקא עד כשר אלא אפילו אשה אומרת מת והתירוה לינשא ואחר כך בא אפילו עד אחד כשר ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון שהרי אף אשה בכלל מה שאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד שהרי האמינוה. וגרסינן נמי בכתובות פרק האשה שנתאלמנה (כג, ב) אני וחברתי טהורות ואמר לה עד אחד את וחברתך טמאות איהי כיון דאיכא עדים לא כל כמינה, חברתה אשתריא אפומה דידה, פשיטא מהו דתימא כי מהימנא אחברתה במקום עד פסול במקום עד כשר לא מהימנא קא משמע לן, ובירושלמי (ה"ו) גרסינן עד אומר מת ועד אומר לא מת וכו' גידל מנימן בשם רב כל מקום שהתירו עדות אשה כאיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש. פי' כעד ועד דמו. ואקשו וניתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת ואיש אומר לא מת, ומפרקי תני דבי ר' כן. ויש מי שאומר (הרמ"ה מובא במאירי בתשובה בסוף הספר) דאשה גבי עד כשר אף על פי שבאה היא תחלה והתירוה לינשא או אפילו נשאת תצא, והתם בפרק האשה שנתאלמנה בשבויה הקלו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין פי"ב הכ"א) שכתב אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תשא. ואינו מחוור כמו שכתבנו. והרמב"ן מודה לו בהיא עצמה שאמרה מת בעלה שתצא, וחלק עליו בשהתירוה על פי אשה מן הטעם שאמרנו. וכן נראה ודאי מוכח בריש פרק האשה רבה (לעיל יבמות פח, ב) דאלו נשאת על פי עצמה תצא. (עיין ביאור הגר"א אה"ע סי' י"ז ס"ק קכ"ז שביאר ראית רבינו, ויש שם ט"ס במקום ועיין רש"י צ"ל ועיין רשב"א). מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב דעות לחומרא אבל לקולא לא קא משמע לן. ותמיהא לי דבמס' סוטה פרק מי שקינא לה תנא משנה יתירה לאשמועינן דאזלינן בתר רוב דעות אפילו לקולא ותרתי למה לי.

עד אומר מת ועד אומר לא מת הרי זו לא תנשא מדלא קתני ואם נשאת תצא כתב הרמב"ם (שם הי"ט) שאם נשאת לאותו שאומר מת לא תצא. עשאם כשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שאם נשאת לאחד מעדיה לא תצא (כתובות כב, ב) ואף בזו נחלק עליו הרמב"ן ז"ל ואמר דאפילו נשאת תצא, דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. והא דלא קתני אם נשאת תצא משום דבמתניתין בנשואין דהתר, אבל בנשואין דכי נשאת באיסור נשאת לא מיירי. אבל בירושלמי (ה"ד) גרסינן עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא מפני שאמר משנשאת הא אם אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא. אמר ר' יוחנן זו דברי ר' מנחם בר' יוסי אבל דברי חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא (כהרמב"ם) ושמא עד שלא נשאת דקאמר כגון משהתיר לינשא ולית להו דעולא דר' מנחם בר' יוסי לא מיירי בגמרא דילן אלא בשני עדים. הרמב"ן ז"ל.

ת"ש מת בעלי ואח"כ מת חמיו תטול כתובה וחמותה אסורה פי' ואע"ג דאמרה מעיקרא מת בעלי דכי הדרא ואמרה מת חמי לא הוי חמותה א"ה לא מהימנא עליה מ"ט לאו משום דאמרי' האי לאו בעל' מיית ולא חמיה מיית והא דקאמר הכי לקלקולא דחמות דלא תיתי בתר שעה וליטרדן פרש"י ז"ל דאע"ג דאמרה מעיקרא מת בעלי ולפי דבורה אין זו כלתה חיישי' דילמא לאו בעלה מית כלל ועדיין זו חמותה ומעיד' שמת חמיה כדי לקלקל לחמותה ואע"ג דהשתא בעלה במ"ה לא מצערה לה כלל וכאלו אינה חמותה דמיא א"ה חיישי' דילמא לכי אתי בעלה ממדינת הים חמיה הדרא ומצער' לה לדבר עליה דברים רעים וה"ה לחמות הבאה לאחר מכן דהא נמי אחר מכן הוא ופרק' שאני התם דרגיש לה צערה פי' שהכלה הזאת כבר הרגיש' צער חמותה ושונאתה שנאה ישנה ולא תפשוט מיהא חמות הבאה לאחר מכן שמעולם לא היתה חמותה עד כאן פרש"י ז"ל ולפי פי' זה ראיה דהוה מייתי תלמודא היינו אליב' דר' יהודה דסבר טעמא דסניא כלה לחמותה היינו משום דמצערא לה דממללא מילי עלה כדאיתא לעיל:

ומיהו שפיר פשטינן מזה אפי' לרבנן משום דבהא טעמא דאמרינן דחייש כלה לצערה דלאחר מכן לא פליגי רבנן ומיהו ק"ל טובא דאי מ"ה חמותה אסורה דחיישי' דילמא לאו בעלה מיית ולא חמיה מיית הוא גופא למה תנשא דהא אפי' במאי דאמרה מת בעלה משקרא ואומ' כן מפני שנאת חמותה כסבורה שנאמין אותה כשאומרה מת בעלי על מיתת חמיה כיון דהשתא אינה חמותה לפי דבריה וליכא למימר דבשתי מעמדות הוה ומעיקרא אמ' מת וכו' דא"כ מאי למימר' וי"ל דאע"ג דאמרה הכל תוך כדי דבו' כיון דהא דחמותה חששא בעלמא היא ולא מהימנא עלה לא מפסד' מהמנות' דנפשה שנאמנת על עצמה ואינה נאמנת לגבי צרת' או לגבי יבמת' ויש שפי' שאני התם דרגיש לה צערה שהצער קרוב לה יותר לבא כי יותר הוא מצוי וקרוב שיבוא בעלה וחמותה ממדינת הים ותחזור חמותה לצער אותה מדמסקא אדעתא שימות בעלה קודם אחיו ושימות בחיי חמותו ונכון הוא ולכל הפירושי' מעיקרא הוה ס"ד דמתני' מילתא פסיקת' קתני ואפי' יש זמן מרוב' שהלכו בעלה וחמיה ממדינת הים והדבר רחוק לבני אדם שיחזרו לכאן וא"ה מסקא אדעתא דאתו תרוייהו הכא מקמי מיתת חמותה וכיון דהא מסיקנא אדעתא ה"נ מסקי אדעתיה דמית בעלה בחיי אביו ובחיי חמותו דמיתה שכיחא:

ה"ק עד א' אמ' מת והתירוה לינשא וכתב הרמב"ן ז"ל דהא דינא איתיה אפי' כשהראשון עבד או אשה והב' עד כשר דמ"מ הא המני' לקמא כבי תרי ואיתי' בכלל מימרא דעולא וה"נ מוכח בכתובות בפ' האשה שנתארמל' דאמרי' אני וחברתי טהורה ואתא עד א' ואמ' את וחברתיך טמאה איהי כיון דאיכא עד לאו כל כמינה חבירתה משתריא אפומא דידה ואוקימנ' אע"ג דאידך עד כשר ומיהו האשה שאמרה מת בעלה והתירוה לינשא על פיה ואח"כ בא עד א' כשר ואמ' לא מת בהא ליתא לדעולא דאמירה דידה לאו עדות הוא ובמקום הכחשה לא המנוה כלל והרמב"ן ז"ל סובר דכל היכ' דקמ' עד פסול והשני עד כשר הרי זו לא תנשא ואם תנשא תצא ואמ' הוא ז"ל דההי' דכתובו' טעמא דבשבוייה הקלו וכן דעת קצת רב"ה ז"ל ורבותי ז"ל סוברים כלשון הראשון מפני שיש בירושלמי סיוע לזה כדכתיב בכתובות בס"ד:

מ"ד דאזלי' בתר רוב דעות לחומרא אבל לקולא לא קמ"ל וא"ת והא במ' סוטה פי' מי שקנה לה תנא משנה יתירה לאשמועי' בתר רוב דעות אפי' לקולא ותרתי למה לי י"ל דאנן ה"ק דכיון דאיירי הכא בהאי עניינא אסיק ליה כוליה ואורחי' דתנא הוא דאע"ג דתני חדא מילתא בחד דוכתא הדר תני לה בדוכתא אחריתי אגב אורחי' לסיומי כלהו דיני וכו'. והא דתניא עד א' אמר מת ועד א' אמר לא מת הרי זו לא תנשא י"א דכיון דקתני ואם נשאת תנא אשמועינן שאם נשאת לעד הראשון והיא אומרת בריא לי לא תצא וכדקי"ל גבי ב' אומר מת וב' אומ' לא מת וזה דעת הרמב"ם ז"ל ולא מחוור שלא אמרו כן אלא בב' כתי עידי' דאיכא בכל כת וכת עדות שלמה אבל עד א' בהכחש זה אינו כלום אא"כ בא בתחלה והתירוה על פיו וכדעולא וראיה גמורה לדבר דבפ' האשה שנתאלמנה תניא ב' אומ' מת וב' אומר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא והוינן בה מ"ש סיפא ומ"ש רישא אמר אביי תרגימא בעד א' עד אחד אומר מת והמנוה רבנן כב' עדים כדעולא וכו' והשתא נחזי אנן אם איתא דאפי' כשבאו עדים ביחד משכחת לה שאם נשאת לא תצא אמאי אוקמא לההיא כשבא עד א' מעיקר' לוקמא כשבאו ביחד וכשנשאת לאותו עד המתירה וכדאוקימנא התם בההיא סוגיא דשנשאת לאחר מעידיה והא הויא רבותא טפי אלא ודאי דהא ליתא והא דלא קתני הכא ואם נשאת תצא כדתניא לעיל משום דבמתניתין לא מיירי אלא כשנשאת לאחר ואי קשיא לן הא דאמר בירושלמי עד א' אומר מת ונשאת ובא עד אחד ואמר לא מת לא תצא מפני שאמ' משנשאת שאלו אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא אמר רב יהודה דברי רבי מנחם בר יוסי אבל דברי' חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא ע"כ אלמא לדברי חכמים אפי' הכחשת העד הראשון עד שלא נשאת כלל אם נשאת לא תצא ואפי' כשבאו מעיקרא בבת א' דאי כשבאו בזה אחר זה אפי' לכתחלה תנשא מדעולא כדאיתא לעיל וי"ל דההיא כשבאו בזה אחר זה ומאי עד שלא נשאת דקאמר עד שלא נשאת ממש ואחר שהתירוה לינשא ור' מנחם בר' יוסי לית ליה דעולא כלל וחכמי' אית להו כשנשאת ממש דוקא ופליג אגמרא דילן כ"פ הרמב"ן ז"ל:

המשנה הרביעית והכונה בא בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא שנים אומרים מת ועד אומר להן לא מת אע"פ שלא נשאת תנשא אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאמרה מת תנשא ותטול כתובה וזו שאמרה לא מת לא תנשא ולא תטול כתובה אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר' מאיר אומר הואיל והם מכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו ר' יודה ור' שמעון אומרים הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים הרי אלו ינשאו עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא אמר הר"ם פי' אלו הנזכרות החשודות מפני השנאה אולי יפתוה להנשא כדי שתצא מזה ומזה ויהיו בניה ממזרים אמנם כאשר הביאה אחת מאלו הנזכרות גט אליה ואמרה בפני נכתב ובפני נחתם הנה היא נאמנת ולא נחשוד אותה בשקר מפני שהכתב מוכיח ואע"פ שזה הכתב לא יתקיים אלא בדבורה אבל משיגיע בו הענין עד שתזייף הכתב פעם אחת ואמר עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת ואפילו היה העד הראשון פסול או אשה והיו השנים פסולין או שתי נשים ואין הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי עד אחד אומר מת ונשאת ואחר כו' בא עד אחד ואמר לא מת לא תצא ושאלו בגמרא טעמא דנשאת הוא דלא תצא הא אם לא נשאת לא תנשא והא אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים והרי הוא כמו שהעידו שנים שמת ואידך הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים ותירץ דהאי ונשאת דקאמר פירושו והתירוה לינשא כלומר עד אחד אומר מת והתירוה בית דין לינשא על פיו אלא שלא נשאת עדין ובא עד אחד ואמר לא מת לא תצא מחזקת היתירה ומשיאין אותה ואע"פ שבשני של כתובות כ"ב ב' אמרו לא תנשא לכתחלה משום לזות שפתים איפשר שאף זו כך היא כלומר תנשא לכתחלה אלא שבעלת נפש תחוש ללזות שפתים ויש דנין כן אף בהותרה לינשא על פי אשה שהרי אף היא בכלל שהאמינה תורה והביאו ראיה ממה שאמרו בשני של כתובות אני וחברתי טהורות ואמר לה עד אחד את וחברתך טמאות איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה דהא ליכא הפה שאסר הוא הפה שהתיר חברתה מישתריא אפומא דידה וכן שבתלמוד המערב אמרו כל מקום שהכשירו עדות אשה האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש כלומר ששוים הם הא על פי עצמה אף בנשאת תצא וכן נראה בפרק האשה רבה ויש חולקים לומר דאשה לגבי כשר אפילו נשאת תצא ובשבויה הוא שהקלו ואף גדולי המחברים כתבו אשה אומרת מת או היא עצמה שאמרה מת בעלי ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו אפילו נשאת תצא אבל כל שהותרה על פי עד כשר אע"פ שבא עד אחד ואמר לא מת לא תצא מחזקתה ותנשא הא כל שבא עד שני קודם שהותרה הרי זה כבאו בבת אחת שלא תנשא כמו שיתבאר בסוף המשנה:

עד אחד אומר מת ושנים אומרין לא מת אפילו נשאת תצא וסתמא בשכלם כשרים ומתוך כך שאלו בה פשיטא שאע"פ שהאמינה תורה עד אחד במקום שנים מיהא לא כלום הוא והעמידוה בשכלם פסולים וסוף הענין שאילו היה עד אחד כשר אומר מת ושנים או מאה נשים או פסולים אומרין לא מת כל שהותרה לא תצא מחזקתה ותנשא שכל הפסולים כעד אחד הם והוה ליה כעד אומר מת ועד אומר לא מת שביארנו את דינו אבל כל שבא עד פסול או אשה ואמר מת ובאו שני פסולים או נשים ואמרו לא מת אפילו נשאת תצא שאף בפסולי עדות הולכין אחר רוב דעות והוה ליה כעד כשר אומר מת ושנים כשרים אומרים לא מת שאפילו נשאת תצא וזהו שאמרו ללישנא בתרא דר' נחמיה עשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמו כלומר שאם באו בבת אחת לא תנשא ובזה אחר זה והותרה על פי ראשון לא תצא מחזקתה ולמדת שדברי ר' נחמיה אע"פ שהוא חולק עם עולא לענין זה מיהא הלכה הם כמו שביארנו בפרק האשה רבה:

שנים אומרים מת ואחד אומר לא מת אע"פ שלא נשאת תנשא וסתמא בשכלם כשרים ואף זו פשוטה היא אלא שהעמידוה בפסולי עדות ולימד שאף בשכלם פסולי עדות אין אומרין הוו להו כחד וחד שלא תנשא אלא הולכין אחר רוב דעות ותנשא שהולכין אף בפסולין אחר רוב דעות אף לקולא ודין שנים אומרין מת ושנים אומרין לא מת לא הוזכר כאן ואם הם כלם פסולין דנין אותם כעד ועד שהוזכר כאן ואם כלם כשרים התבאר בשני של כתובות שלא תנשא ואם נשאת תצא שהרי באשם תלוי קיימי אלא אם כן נשאת לאחד מעידיה ושאף היא תאמר בריא לי:

אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת כלומר שיש לו שתי נשים ואחת מהן אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובה ואין הכחשת צרתה כלום כשם שאינה נאמנת במת כך אינה נאמנת עליה בלא מת וזו שאמרה לא מת לא תנשא ולא תטול כתובה ר"ל אפילו הודת אחר כן דשויא לה לנפשה חתיכה דאיסורא וכן הדין אפילו שתקה שלא תנשא שהרי אינה נשאת בעדות צרתה אפילו נשאת צרתה על פי עצמה כמו שביארנו אלא שלימדנו דמכיון דאמרה לא מת אפילו חזרה ואמרה מת אינה נאמנת הואיל ואומרת מת באותה שעה שאמרתי לא מת שנמצאת סותרת דבורה וזהו שאמרו בגמרא לא מת איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא האי מימת מית והאי היא דמיכונא לקלקולה לצרה וכי חזיא דלא אהני לה הדרא בה מהו דתימא אמתלא היא דלקלקולא הוה עבדא וכי הדרא מהימנא קמ"ל:

אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר' מאיר אומר הואיל ומכחישות זו את זו לא ינשאו ור' יהודה ור' שמעון אומרים הואיל ושתיהן מודות שאינו קיים ינשאו שתיהן והלכה כדבריהם שאין זו הכחשה לענין זה וכל שכן בעד אחד אומר מת ואחד אומר נהרג ולענין ביאור מיהא אתה צריך לומר במה שנאמר במשנה תחלה זאת אומרת מת וזאת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא דלא כר' מאיר היא:

עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת וכן אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא הואיל ובאו בבת אחת ולא התבאר כאן אם נשאת מה דינו וגדולי המחברים כתבו שאם נשאת לאחד מעידיה ואף היא אומרת בריא לי לא תצא וכן יראה בשני של כתובות כ"ב ב' הא כל שבצד אחר תצא ויש חולקים לומר שאף לאחד מעידיה תצא דעד אחד בהכחשה לא כלום הוא ואפילו היה עד פסול אוסר ועד כשר מתיר וכן הסכימו בה גדולי הדורות ובתלמוד המערב הזכירוה אלא שנחלקו בה והוא ששנו שם עד אחד אומר מת ונשאת ובא אחד ואמר לא מת הרי זו לא תצא הא אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא אמר ר' יוחנן זו דברי ר' מנחם אבל חכמים אומרין אף עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת תצא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

גמרא לאו משום דאמרינן לא בעלה מיית ולא חמוה כו' וליכא לאקשויי דהמ"ל דא"נ מיית בעלה אלא דלא מיית חמוה וכגון דאיכא יבם וקמכוונה לקלקל לחמותה דלא תיתי ליצטערן אחר שתתייבם ליבם שהוא בנה דמדקתני תנשא כו' משמע דתנשא לשוק בלא חליצה מיירי והיינו ע"כ בליכא יבם ומה שיש עוד לדקדק בסוגיין מבואר בפ"ב ע"ש:

תוס' בד"ה הא לא נשאת לא כו' ור"י אומר דפריך משום דמשמע ליה כו' מדאורייתא מדקאמר תצא ולא קתני הולד ממזר ועוד מדקתני סיפא כו' ואי מדרבנן אפילו בזה אחר זה נמי כו' עכ"ל דבריהם אינם מובנים בכללם דמ"ש דמשמע ליה כו' מדאורייתא מדקאמר תצא קשה דאדרבה דכל היכא דמדאורייתא תצא הוי הולד ממזר גמור אבל היכא דלא תצא אלא מדרבנן אפשר דלא הוי הולד ממזר כלל כדמוכח בפרק האשה רבה ועוד וכי משום דהאי תצא דקתני באידך בבא הוי מדאורייתא נימא נמי דהאי לא תנשא דבהך בבא נמי מדאורייתא הוא דאדרבה כיון דלא קתני בהך בבא אלא לא תנשא ולא קתני נמי תצא כמו באידך בבא אית לן למימר דלא תנשא היינו מדרבנן דהא בההיא דרבי יוחנן גופיה קתני נמי באידך בבא תצא ובבבא קמייתא לא תנשא וההוא לא תנשא אינו אלא משום הסר ממך עקשות פה כדאיתא התם גם מ"ש ועוד מדקתני סיפא כו' לא תנשא משמע דהיינו בבת אחת ואי מדרבנן כו' קשה כיון דמשמע להו דלא תנשא דיוקא דרישא הוי דומיא דלא תנשא דסיפא א"כ בלא מלתא דעולא ה"ל למפרך מרישא לסיפא דבין הני לא תנשא משמע מדאורייתא ובין משמע מדרבנן אמאי קתני בסיפא בבת אחת דהא אפילו בזה אחר זה נמי דינא הכי דקתני ביה ברישא לא תנשא ועוד יש כאן גמגומים ואין להאריך בהם גם בתוספות בכתובות אין שם האי תרוצא אהך קושית התוספות בשם ר"י אלא תירוץ קמא ישנו שם בשם ר"י וע"כ ראיתי דהאי ור"י אומר דפריך כו' ועוד כו' אין כאן מקומו והוא שייך לקמן למטה בסוף הדיבור שכתבו ואע"ג דיש חילוק בין דאורייתא בין דרבנן מייתי מדעולא כו' בבת אחת ע"כ סוף הדיבור ושם מקומו של ר"י אומר דפריך כו' ור"ל שבא לתרץ דהמקשה פריך דע"כ לית לן למימר משום דלא מהימן הכא אלא מדרבנן לא הוה חשיב כלל כשנים אלא דמהימן הכא גבי אשה וחשיב כב' כמו דנאמן מדאורייתא וחשיב כב' דאל"כ אמאי קתני באידך בבא תצא ולא קתני הולד ממזר אלא ע"כ דמהימן הכא גבי אשה וחשיב כב' כמו מדאורייתא ומש"ה לא הוה הולד ממזר ועוד מדקתני סיפא כו' ואי משום דלא מהימנינן ליה הכא גבי אשה אלא מדרבנן לא הוה חשיב כב' א"כ אמאי קתני בסיפא בבת אחת לא תינשא דהא אפילו בזה אחר זה נמי לא תינשא דהא לא חשיב כלל כב' הכא בעדות אשה ולמאי דמסיק דלא תצא מהיתירא הראשון צ"ל בסיפא דקתני בבת אחת לא תינשא אינו מאיסורא דאורייתא אלא מאיסורא דרבנן ובזה אחר זה אפילו איסור דרבנן לא הוה אלא משום לזות שפתים וכן הוא ברא"ש ותו לא מידי:

ד"ה הא לא נשאת וכו' עד וסיפא דעד א' אומר מת וא' אומר לא מת כן צריך להגיה ור"ל סיפא דמתני' דלקמן בסמוך דקתני עד א' אומר מת וכו' דהתם איירי כשהשני עדים באו בבת אחת ומכחישין זה את זה ה"ז לא תנשא ומאי רבותא אשמועינן והא במתניתין דהכא דאיירי בבאו זה אחר זה וכבר התירוה לינשא ואפ"ה קא אמרינן דלכתחלה לא תינשא ולא תצא מהיתרא הראשון היינו לענין דאם נשאת לא תצא ותירצו התוס' דסיפא אשמועינן דאפילו אם נשאת תצא:

בא"ד ורבי יוחנן וכו' מאי קמ"ל ר"ל דאמר התם לא תנשא ואם נשאת לא תצא דמוקמינן ליה התם דאיירי בעד אחד אמר מת והתירוה לינשא וכו' וכדעולא ולכך לא תצא והיינו מתניתין דהכא דבשלמא עולא אשמועינן טעמא דמתניתין דהוי משום דכל מקום שהאמינה תורה עד א' וכו' אבל ר"י דלא יהיב טעמא למלתיה מאי קמ"ל ותירצו דר"י אתא לאשמועינן דלכתחלה לא תינשא דאי ממתניתין דהכא הו"א לא תצא מהיתירא הראשון ותנשא אפילו לכתחלה:

בא"ד מדקתני תצא ולא תני הולד ממזר ר"ל הא דקי"ל דהולד ממזר היינו מדרבנן ולא מדאורייתא ואי איירי מתניתין בדינא דרבנן ה"ל נמי למיתני דהולד ממזר אלא ודאי לא איירי מתניתין אלא בדאורייתא ועוד מדקתני סיפא וכו' ואי מדרבנן וכו' אלא ודאי סיפא איירי מדאורייתא וכיון דסיפא איירי מדאורייתא ה"ה רישא וק"ל:

בא"ד משמע דעולא נמי איירי בזה אחר זה וכו' נ"ל להגיה משמע דעולא נמי איירי בבת אחת כמו בזה אחד זה: