מסכת יבמות דף קי״ז עמוד א׳

שאין האחין נכנסין לנחלתו של בעלה על פיה דרחמנא אמר ע"פ שנים עדים (דברים יט) ולגבי נשואין דידה הוא דאקילו רבנן משום עיגונא:

כשתנשאי לאחר והרי נשאת:

גמ' לנחלה זכה בנחלת אחיו כדאמר בפרק החולץ (לעיל יבמות מ.) הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו:

ואנן לא נדרוש מדרש תורה בתמיה:

אדעתא דכתובה אתאי ובאפוקי ממונא סהדי בעינן:

כל מילי דאיניש כו' ועיקר אדעתא דנשואין אתאי ושרינן לה וכיון דשרינן לה שקלה נמי כתובה דמספר כתובה נלמוד:

דלא ידעה במאי משתריא וכיון דהזכירה נשואין גליא דעתא דלמשרייה אתאי והא דאמרה ברישא תנו לי כתובתי שמא כסבורה היא שזו התרתה:

מתני' ויבמתה אשת יבמה. וטעמא דכולהו מפני ששונאות אותה ומתכוונות לקלקלה. חמותה שונאתה שאומרת בלבה זו תאכל כל יגיעי ועמלי. וכן בת חמותה אומרת זו תירש כל עמל אבי ואמי ואני אדחה. ויבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה. ובת בעלה זו באה במקום אמי אוכלת כל עמלה:

שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה והא דאמרינן בפרק המפקיד (ב"מ לח: ושם) בשמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין קרוב לנכסי שבוי מצי לאוקומי כששמעו בו בשני עדים דאי בעד אחד מיירי הא אשה דהכא כעד אחד דמיא אפ"ה אין האחין נכנסין לנחלה על פיה וא"ת מ"מ תקשי אדמסיק התם כי פליגי בשלא שמעו בו שמת פירוש בשני עדים אלא בעד אחד דאי לא שמעו בו כלל פשיטא דאין מורידין וא"כ היכי קאמר שמואל התם מורידין וי"ל דהכא מיירי לירד ולמכור והתם מיירי לאכול כדמשמע התם ולפי זה יש לפרש ששמעו בו שמת היינו בעד אחד ולאכול דאי בשני עדים אפי' לירד ולמכור וא"ת וא"כ היכי פליגי בלא שמעו בו שמת דמורידין וי"ל דלא שמעו בו שמת בעד אחד אלא ע"י קול בעלמא כדאמרי' בשילהי דמס' גיטין (דף פט.) כששמע פלוני מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים ומיהו בפ' בתרא דכתובות (דף קז.) איכא טובא כששמעו בו שמת ואיירי בשני עדים ומצינו למימר נמי הכא שיצא לדעת והתם אין מורידין קרוב לנכסיו כדאמר בפרק המפקיד (ב"מ דף לח: ושם):

וחזרו ב"ה להורות כב"ש והא דאמר בפ' האשה שנפלו (כתובות פא. ושם) גבי ולימא אח אני יורש אשתו איני קובר ואי משום כתובה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ודחי מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי הא אית להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי ומאי קושיא דלמא אפילו ב"ה נינהו דהודו להו וי"ל דב"ה לא חזרו בהם מטעם מדרש כתובה אלא מטעם קל וחומר א"נ התם דחויא בעלמא הוא דמוקי כבית שמאי ולמסקנא דהדר אתי שפיר כבית הלל וי"מ דלא דרשי ב"ה מדרש כתובה כל כך כמו ב"ש ולא יתכן דאי מסתבר לדורשו בכתובות כמו הכא אמאי לא דרשי ליה ב"ה ואי לא מסתבר מנא ליה דדרשי אפי' ב"ש:

בית הלל כו' ותימה וכי נחלקו ב"ה על הלל רבן שדורש מדרש כתובה בפ' המקבל (ב"מ קד.) דקאמר התם הלל היה דורש לשון הדיוט אנשי אלכסנדריא היו מקדשים נשותיהם ובשעת כניסתן לחופה באו אחרים וחוטפין אותן כו' ומצא כתוב בהן לכשתנשאי לי תיהוי לי לאנתו ואומר ר"י דלא דמי דהתם ודאי הדבר ידוע ומוכיח שהיו כותבין בשביל שחוטפין להן אבל הכא כשתנשאי לאחר היינו על ידי עדות ברורה ולא ע"י דבר אחר וב"ש סברי דמ"מ תנשאי לאחר קרינא ביה:

חוץ מחמותה כו' ויבמתה פי' שרוצה לקלקלה לפי שיראה שימות בעלה או יבמה ויהיו צרות זו לזו ואפי' לשמואל דאמר לעיל בסוף האשה רבה (יבמות דף צו.) דאינה כאשת איש א"כ כשיבא היבם תהא מותרת לחזור מ"מ מתכוונת היא לביישה ועוד שמא יחלוץ לה בעלה ותנשא לאחר אז אסורה לזה ולזה ולא תפול עוד לפני בעלה לייבם וא"ת והלא כשמעידה על יבמה שמת שמא ייבמנה בעלה ותהא צרתה לאלתר וי"ל שאינה חוששת בכך כיון שיודעת שבעלה חי ויחזור ולבסוף יקלקלנה:

והא תנן חוץ מז' נשים אמתני' פריך דלא קתני אלא חמש:

שכן כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ודעת מ"ה שאין מדרש כתובה אלא לענין מנה מאתים שהוא בכל הנשים מתקנת חכמים אבל לא לגבי תוספת וכ"ש לגבי נכסי צאן ברזל ואעפ"י שאמרו בפ' אעפ"י תנאי כתובה ככתוב' דמי אין זה אלא לענין דברי' הנפרטי' שם כדפרי' להו התם וכמו שפי' ר"י ז"ל שם:

אדעתה דכתובה אתאי פרש"י ז"ל דבאפוקי ממונא סהדי בעי' וא"ת מ"מ נהמני' אנן אנשואין בלחוד מיהא ולא נדרוש לה מדרש כתובה י"ל דרבנן המנו' משום עגונא היכא דעיקר דעתה משום נשואי' כדי שלא תתעגן ואע"ג דגביא כתובה ממילא אבל בבאה משום כתובה ובעיקר עדותא ליכא עגונא לא המנוה. ועי"ל דהמנותא דדיקא ומנסבא משום שהחמרת עליה בסופה שתצא מזה ומזה אבל זו שעיקר כוונת' משום כתוב' אולי לא תנשא ולא מיקלקלי' וגובה כתובה שלא כדין ובעדו' שקר ומסתבר' דה"ק אם הביאה היא עד א' לב"ד שמת בעלה והיא תובעת כתובה דאמרי' אדעת' דכתובה אתאי ולא שריא לה ואפי' את"ל דטעמא דעד א' משום דלא משקר לא הקלו חכמים להאמינו בדבר שבערוה אלא משום עגונא ומתוך חומר שבסופה וכדאיתא בפ' האשה רבה:

או דילמא משום דלא ידעה במאי משתריא פי' שסבורה היא שזו היא התרתה וזה תימ' גדול היאך אפשר שתטעה שום אשה בזה ויש לפרש שהיא סבורה דכ"ש דשרו לה טפי כשאינה מדקדקת בנשואין וכי היא מגלה דעתה שאין עיקר כוונתה להתירה לשוק ואי אפשר לה לתבוע כתובה בלחוד דהא כל כמה דלא משתרי' לא גביא כתובה כנ"ל:

או דילמא טעמא דבת חמות משום דאכלה אגירסנא דאם פי' שיורשת כתובתה ע"י בעלה וה"נ אכלה לגירסנא דבי נשא פי' יגיע אביה דאלו יגיע אמה ליכא למימר דאי איכא בני דאמא אינהו ירתי כסף כתובתה מתנאי כתובת בני' דכרי' ולא ירשנה בעלה של זו ואי דליכא בני דאמה כבר יירש הכל אבוה וגירסנא דבי נשא הוא ולאו דוקא דאכלה גירסנא השתא אלא לומר שהיא עתידה שתאכל:

אלא מאי מוסיף כלומר כיון דליכא טעמא דסניא ליה מאי מוסיף אותם שלא יהו נאמנות. אלא כלה סניא לה וכו' כלומר דר' יהודה ה"ק דטעמא דכלה ואשת אב אינו טעם א' מן חמותו ובת הבעל דטעמא אחרינא אית לה וכיון דכן אין לומר שתהא זו בכללה של זו ורבנן אהדרי דודאי חד טעמא אית להו דטעמא דכלה סניא לחמותה ואשת אב לבת הבעל אינו מטעם דאמר ר' יהודה אלא משום דכיון דחמו' סניא לה סניא כלה לחמות כדכתי' כמים הפנים לפנים וה"ה לאשת אב בהדי בת הבעל וזהו שאמרו לו שאין צריך להוסיפם בפי' ומסתברא דה"ה דאיכא בין רבנן ור' יהודה אשת אח גופא אי נאמנת על בת חמותה דאלו לר' יהודה נאמנת להעידה דהא ליכא טעמא דאכלה לגירסנא ולא מטעמא דתמלל מילי עלה ואלו לרבנן אינה מעידה עליה דהא סניא לה משום כמים הפנים לפנים ומתני' לא קתני אלא מה שמודים ר' יהודה וחכמים בעיקר דין שאינם חלוקים אלא בטעמא דסניותא בלחוד ומיהו בככלל מחלוקתם בטעם זה למדנו שחולקי' בעקר הדין באשת אח המעידה על בת חמותה וכ"ד מהר"ם ז"ל:

חמותה הבאה לאחר מכן פי' כגון שיש לבעלה אח מן האב ולא מן האם ואם ימות בעלה בלא בנים תתייבם לאותו אח ואותה אמו הויא חמותה. מהו שתעיד עליה שמת בעלה מי מסקא אדעתא שמת בעלה ונפלה קמי יבם וסניא לה מהשתא או לא וא"ת ותפשוט לה מיבמתה שאינ' מעיד' עליה דאלמא מסקא אדעתא דמיית בעל ונפלה קמי אחי בעלה ותהא יבמתה צרתה פרש"י ז"ל דשאני התם שעתידה להיות צרתה ממש ועבדא לה צערא בגופא חיישא אבל לצער ממון דלא הוי כולי האי דילמא לא חיישא:

אע"פ שאין אחים נכנסים לנחלה על פיה אם לא היו לבעלה בנים ממנה ונתיבמה על פי עצמה הרי יבם זה נכנס לנחלת אחיו על פיה אחר שדרשו במשנתנו מדרש כתובה וזיכו לה להגבות כתובתה מתורת לכשתנשאי כו' אף אנו נדרוש מדרש תורה דכתיב יקום על שם אחיו והרי קם:

זה שביארנו שכל שאמרה מת בעלי מתירין אותה לינשא ומגבין אותה כתובתה דוקא כשבאה לבית דין על עסקי נשואין ר"ל מת בעלי התירוני לינשא אבל אם לא באה על עסקי נשואין אלא על עסקי כתובה והוא שאמרה מת בעלי הגבו לי כתובתי אין מתירין אותה אף לינשא שהדברים מוכיחין שלא באה אלא על עסקי כתובה ואין דעתה לינשא כלל ואין כאן משום עגונא אלא אפוקי ממונא הוא ואינו אלא בשנים באה על עסקי שתיהן והוא שהזכירה שני הדברים ביחד הן שהקדימה ענין הנשואין כגון מת בעלי התירוני לינשא והגבו לי כתובתי הן שהקדימה ענין הכתובה כגון הגבו לי כתובתי והתירוני לינשא הדבר ספק ולא תנשא ולא תטול כתובה ואם נשאת לא תצא וכן לענין כתובה אם תפסה תפסה וגדולי המחברים פסקו בראשונה כאם תמצא לומר האמור כאן והוא שאם הקדימה את הנשואין ר"ל התירוני לינשא ותנו לי כתובתי נאמנת ומתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה מפני שעיקר דבריה על עסקי נשואין הוא ואף באחרונה ר"ל כשהקדימה את הכתובה ר"ל שאמרה תנו לי כתובתי והתירוני שמתירין אותה אלא שאין מגבין לה כתובה ואם תפסה אין מוציאין מידה:

המשנה השלישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי והוא שאמר הכל נאמנין להעידה חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה מה בין גט למיתה אלא שהכתב מוכיח:

אמר המאירי הכל נאמנין להעידה כלומר זה שידוע שמשיאין את האשה על פי עד אחד המעיד שמת בעלה הכל נאמנין בכך אפילו אשה או עבד או שפחה או עד מפי עד חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו ויש לחוש שמא יתכונו לקלקלה כדי שיסיתוה לינשא ותתקלקל בכל הדרכים שהוזכרו והן חמותה ששונאה את כלתה בטבע מפני שאומרת הא אתיא גבאי ואכלא לגורסנאי ר"ל זרה ונכרית באה על גבי בביתי ואוכלת את עמלי:

ובת חמותה שהיא אחות בעלה שאף היא אומרת זו באה ואוכלת עמלן של אבא ואמא ואני מכורה ויוצאה:

וצרתה מפני שהיא מתקנאה בירך חברתה ואפילו נשאת היא עצמה על פיה שמא מרוב שנאה אומרת תמות נפשי עם פלשתים:

ויבמתה ר"ל אשת אחי בעלה שבזמן שאין לה בנים יראה שמא ימות בעלה ותעשה צרתה על ידי יבום וגדולי המחברים כתבו ביבמתה בהלכות גיטין אפילו היתה אחותה כגון שהיו שתי אחיות נשואות לשני אחים ובזו מיהא אין מקום לטעם שהזכרנו שהרי היא ערוה אלא שמכל מקום יבמתה סתם אמרו ואפילו אחות בכלל ואע"פ שאין בה טעם זה מכל מקום לא פלוג רבנן או שמא טעם השנאה מפני שכל אחת מגלה ליבמה סתרי אשתו כדי להוכיחה ומכל מקום יש מפרשים ביבמתה כגון שהיו שני אחים ומת אחד מהם ונפלה אשתו לפני יבם זה והוא במדינת הים ואמר שאין אשת היבם נאמנת לומר מת בעלה להתיר בעדותה את היבמה לינשא אע"פ שנאמנת לעצמה שמא אינה מכונת אלא לקלקלה שתנשא ותאסר ליבמה שאע"פ ששומרת יבם שזינתה לא נאסרה ליבמה נשאת מיהא נאסרה וכיוצא בזה הוריתי בשומרת יבם שהיה יבמה במדינת הים עם בת אחת ובאה הבת והעידה שמת אביה והוריתי בה למעשה שאינה נאמנת להתיר היבמה לשוק מדין בת בעלה וכבר הארכתי בה בתשובת שאלה:

ובת בעלה ר"ל חורגתה מפני שמתיראה ממנה לגלותה עם אביה והרי חמש נשים שהן שבע שהכלה שוה בדין זה עם חמותה ר"ל שבאותו ערר שהחמות שונאה כלתה הכלה שונאה חמותה וכדכתיב כמים הפנים לפנים ר"ל שמראין הפנים לפנים עצמן כן לב האדם לאדם ר"ל שאהבתו ניכרת לזה שהוא אוהבו ואע"פ שאיפשר לפרשו בדברי תורה ר"ל שכל שהוא מתעמל בה היא עמלה עליו ומסכים לדבר הלכה מכל מקום פשוטו של מקרא כך הוא וכן אשת אב בערך בת הבעל כענין זה בעצמו ונמצאו שבע וזהו שאמרו בגמרא לדעת ר' יהודה שבע תנן ולדעת רבנן לא הוצרכו שתים אלו לשנותן ואני תמה היאך לא מנו גם כן אשת אחיה לדעת ר' יהודה שהיא בערך אחות בעלה ושנאמר בה שלדעת חכמים כבר נכללה באחות הבעל מדין לב האדם לאדם אלא שקצת גדולי הדור ראיתי שהביאוה ומכל מקום כל שכן שיש לתמוה היאך לא נמנית בכאן לדעת ר' יהודה ונראה לי שנאמנת שמכל מקום יראת בעלה עליה שלא לקלקל את אחותו:

תובד"ה וחזרו ב"ה להורות כב"ש כו' ולמסקנא דהתם כו' עכ"ל כצ"ל וע"ש בתוספות בפ' האשה שנפלו:

תוד"ה וחזרו ב"ה וכו' עד א"נ התם דיחוי בעלמא וכו' ולמסקנא דהתם אתי שפיר כב"ה כנ"ל להגיה ומסקנא דהתם היינו מאי דמשני התם אמר רב אשי יבם נמי כאחר דמי וכתבו שם התוס' ד"ה והא בעינן וכו' ואי הוה גרסי' אלא אמר רב אשי וכו' הוה אתי שפיר דהדר ביה משנויא דלעיל ואתי האי טעמא נמי לב"ה ומצו דרשי שפיר מדרש כתובה וכו' ע"ש דף פ"א:

בא"ד ולא יתכן דאי מסתבר לדורשו בכתובות וכו' כן צריך להגיה ור"ל דאי מסתברא האי דרוש דדרשי התם בכתובות פרק האשה שנפלו כמו דרוש דהכא אמאי לא דרשי ליה ב"ה וכו':