מסכת יבמות דף קי״ג עמוד א׳

מימנעי ולא נסבי לה הואיל ולעולם היא יכולה למאן מפני חרשותה אבל קטנה גבול יש לה וסבר מפייסנא לה כל שעתא עד שיעבור זמן מיאונה:

מאי שנא דאכלה בתרומה אם השיאתה אמה לכהן:

ומאי שנא חרשת שלא השיאה אביה בקטנותה שאין נישואיה גמורין דלא אכלה כדתנן כו' אלמא לא אכלה:

על החרשת שהשיאה אביה בקטנותה שיוצאה בגט ואפי' משתגדיל ואין אביה מקבל גיטה מקבלתו היא ויוצאה ואע"ג דקידושיה גמורין הוו וגירושיה בלא דעת הוי גיטא לפי שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה:

ועל קטנה בת ישראל יתומה הנישאת ע"פ אמה שאוכלת בתרומה אע"פ שאין נישואיה נישואין גמורים אכלה בתרומה דרבנן כך אוקימנא בהאשה רבה (לעיל יבמות דף צ.):

ואילו חרשת לא אכלה מדשבקה לחרשת דקעסיק בה ואתי ונקט קטנה ולא קתני ועל החרשת שנישאת מעצמה שאוכלת בתרומה:

גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת והאי לאו שינויא מעליא הוא מה לי פקח בחרשת מה לי חרש בחרשת שניהן אינן נשואין ואם זו מותרת אף זו מותרת שהרי צד היתר שלהן אינו אלא משום דלאו בני עונשין נינהו והוו כקטן אוכל נבלות אלא כולה משום גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת הוא דאיכא עליה חיוב מיתה כדאמרי' במסקנא דמילתא ולהכי נקט ברישא שמא יאכיל חרש בחרשת ולא נקט שמא יאכיל חרש בפקחת משום דחרש בפקחת לא מיחלף בפקח בחרשת אבל חרשת אשת חרש מיחלפא בחרשת אשת פקח והדר מיחלף חרש בעל פקחת בחרש בעל חרשת אבל קטנה לגדול ליכא למיגזר משום גדולה לקטן דאין לקטן נישואין:

וליכול אפי' חרש בפקחת בתרומה דרבנן הא אית לה נשואין מדרבנן:

ואילו חרשת לא אכלה וא"ת מנלן אי משום דנקט קטנה דלמא כ"ש חרשת שלא תבא לכלל גדלות ואי הוה נקיט חרשת אכלה ה"א דקטנה לא אכלה כיון שבאה לכלל נישואין וי"ל דדייק מדלא תנא חרשת בהדי קטנה:

שמא יאכיל חרש בפקחת אבל משום שמא יאכיל קטן בגדולה לא גזרינן שלא תאכל קטנה בתרומה דמשום זמן מועט לא גזרינן שהרי כשיגדיל ויבעול יהיו קידושין דאורייתא ובירושלמי מפרש בקטנה לא גזרינן משום חינא שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה ושמא בחרשת לא שייך האי טעמא משום דחרשותה גרמה לה ובקונ' פי' בהניזקין (גיטין ד' נה. ד"ה בפקחת) דלא גזרינן אטו קטן שישא גדולה משום דלית ליה נשואין כדאמר הכא ומילתא דלא שכיחא היא ואין נראה דהא משיאן סמוך לפירקן מעליותא היא כדפי' לעיל (יבמות דף סב: ד"ה סמוך):

דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא אבל בקטנה דלא אכלה אלא בתרומה דרבנן כדאמר בהאשה רבה (לעיל יבמות דף צ. ושם) לא גזרו אטו דאורייתא כיון שתגיע לכלל גדלות:

דאם כן מימנעי ולא נסבי לה ואי משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה לא חשו חכמים לכך:

מאן חכים למיעבד הכי דוקא במטלטלי תנן בהניזקין (גיטין דף נט.) חרש רומז ונרמז אבל במקרקעי לא ומה ששיעבד בכתובה מקרקעי משום שהיה לו אפוטרופוס וגם זכין לאדם שלא בפניו. ר"י:

ואלו חרשת לא אכלה גזרה דלמא אתי לאוכולי חרש בחרשת פירוש לא שיהא יותר אסור בחרש בחרשת מפקח בחרשת, אלא גזירות קשורות זו בזו הן, בכולהו משום פקח לחרשת הן, שאם אתה מאכיל חרשת הנשואה לפקח ודאי לא אתו לאוכולי פקחת הנשואה לחרש, דמימר אמרי פקח מאכיל בחרשת מפני שהוא עדיף מינה והיא נגררת אחריו, ולא גרעה אשתו חרשת משפחתו חרשת. אבל פקחת שחשובה יותר מבעלה חרש אינה אוכלת בגינו, שאינה נגררת אחריו, אלא דאיכא למיגזר אטו חרש בחרשת דאף היא אינה חשובה יותר מבעלה, וכיון דחרשת אכלה בגין בעלה פקח, אף היא אוכלת בגין בעלה חרש שהוא כמוה. ואם אתה מתיר חרש בחרשת אתי לאוכולי פקחת בחרש, דיאמרו חרש מי לא מוכיל חרשת זרה אף הוא יאכל את הפקחת דזו וזו נכריות הן כנ"ל. [הגה"ה: ולא הבנתי מה חדש הוא שזה יראה שהוא פירוש רש"י ז"ל].

העיד ר' יוחנן בן גודגדא על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה. פירש רש"י ז"ל בתרומה דרבנן. ומסתברא דלמ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפריש אפילו בתרומה דאורייתא קא אכלה, והכין נמי משמע מדמייתינן עלה בגמרא (קיד, א) ההיא שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות וכבר הארכתי בה יותר בגטין פרק הנזקין (גיטין נה, א ד"ה ועל) בס"ד. ומיהו אפשר דאוכלת בתרומה משמע למימר לה למיכל. אי נמי למספ' לה בידים ובכי הא ודאי בתרומה דאורייתא אסור וכדדרשינן לקמן (שם) לא תאכלו קרי בה לא תאכילום. אבל בתרומה דרבנן מותר למיספ' לה בידים ומשום דאתו נשואין דרבנן ומאכילין אותה בתרומה דרבנן.

קטנה דאית לה כתובה מנא לן דתנן הממאנת והשניה והאיילונית אין להן כתובה ממאנת הוא דלית לה כתובה אבל יוצאה בגט יש לה כתובה. ואף על גב דתניא בהדיא ממאנת אין לה כתובה יוצאה בגט יש לה כתובה, ניחא ליה טפי לאתויי מדוקיא דמתניתין ולא לאתויי מברייתא מפורשת.

יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא פירוש ואפילו בלא כתובה, ואף על פי שאמרו (כתובות נז, א) אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה ואפילו שעה אחת, הני מילי בבן דעת דכיון דשאר בעלי דעת כותבין לנשותיהן וזה לא כתב או שנאבדה כתובתה, אף היא לבה נוקפה ואומרת למחר הוא מגרשה לפי שהיא קלה בעיניו להוציאה ועושה בעילתו בעלית זנות. אבל בחרש כיון דלאו בן דעת הוא אף על פי שאלו רצה להוציא מוציא ברמיזה, מכל מקום אינו עשוי לגרש דרובן אינן מבחי' לגרש ואף היא אינה עושה בעילתו בעילת זנות שאינה מעלה בדעתה שיגרשנה. וחרשת לפקח נמי כיון דלאו בת דעה היא לא מסקא אדעתה ואינה עושה בעילתה זנות ועוד דאי לא, הא לא קיימא בה תקנתא דרבנן דלא נסבי לה.

ואלו חרשת לא אכלה פי' לא אכלה אפי' בתרומה דרבנן מדתני לה גבי קטנה ובודאי דר"מ בתרומה דרבנן הוא דקתני שהיא אוכלה דאלו בתרומה דאורייתא לא אכלה בנשואי' דרבנן ואפי' למ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוין להפרישו מ"מ אין אומרי' לו קום אכול וכדאמרי' לקמן בקטן העושה על דעת אביו וכדבעי' למימר לקמן בס"ד וכי קתני אוכלת בתרומת משמע שאוכלת ברשות ב"ד ומניחין לפניה ואוכלת והא דמייתי לקמן בגמ' על פסק' דקטנה אוכלת בתרומה שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות לאו משום דמתני' מיירי בקטן אוכל נבלות אלא דלפי שהקלו חכמים בנשואי קטנה להאכילה בידים תרומה של דבריהם הביאו דין קטן האוכל נבילות מעצמו אין ב"ד מצוין להפרישו ואף אלו לא נתמה אם האכילו לקטן איסורי' של דבריהם משום תקנתא ולא חשו דילמא אכלה מנפש' מתרומ' דאוריית' דהא כי אכלה נמי קטן אוכל נבלות הוא ולמאן דסבר אין ב"ד מצוין להפרישו ניחא ולמ"ד מצוין להפרי' הכא מחתינ' לספק' משום תקנת' כנ"ל:

גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת פי' וא"ה צריכי' אנו לגזירה דשמא יאכיל חרש בחרשית דאילו פקח בחרשת לא מיחלפ' ביה פקחית בחרשת כי ב' הפכים הם ואע"ג דפקח מאכיל החרש משום דעדיף מינה ונגרר' אחריו והיא כעבדו ושפחתו ולא יאכילו חרש פקחת דעדיפא מיניה ואינה נגררת אחריו גזרו פקח בחרשת אטו חרש בחרשת שהן שוין ואז נגררת אחריו וכיון דאיכא חרש שהוא מאכיל תו לא דייקי בין חרש לחרש ואכיל גם חרש בפקחת וכ"נ מפרש"י ז"ל:

גזירה דילמא אתי למיכלה בתרומה דאורייתא ופי' ואע"ג דדמיא גזירה לגזירה כלה חדא גזירה היא ובקטנה ליכא למיגזר אטו קטן בגדולה דהא לא תיקון רבנן נשואי' לקמן כלל:

ממאנת הוא דלית לה כתובה ואע"ג דהא מיתניא במתני' בהדיא ניחא ליה לתלמודא טפי לאתויי מדיוקא דמתני' מפני שרצה ליזוק בנכסיו פי' ואין בעל השוטה יכול לטעון מתנה בטעות הוה כי סבור הייתי שהיה ליה עליה נשואין מדרבנן:

טעמא דרצה וכו' והא דלא דייק לה מרישא דאפי' חרש בפקחת לא תקינו לה כתובה וכ"ש חרש בפקחת דגריעא י"ל דניחא ליה טפי לאתויי מדיוקא דחרשת גופא דסיפא:

יותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא פי' ואפי' בלא כתובה כי הכא וא"ת והרי אמרו אסור לאדם להשהות את אשתו אפי' שעה א' בלא כתובה י"ל דהתם הוא בפקחין דהוו בני כתובה וכי לא כתבי נראה להם כבעיל' זנות אבל כל היכא דאיהו דלאו בר מיכתב לא קפדה עליה ואע"ג דאיהי פקחת ואין צ"ל בלא קפידה היכא דהוי חרשת בפקח וזה ברור:

אלו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כ"ש הכא דאיכ' תרתי פי' דאע"ג דרבנן לא תקינו כתובה מ"מ ב"ד אביהן של חרשי' והם רשאי' לקיים כתוב' לאשתו על נכסיו אם רואים שאינו מוצא אשה וכשם שמפקיחי' בשאר ענייניו לוקחים אשה לשמשו ומכאן אתה דן לקטנה יתומה שיש רשות לב"ד לפסוק על נכסיה נדוני' הראויה לה להנשא לבעל ההגון לה ולא עוד אלא שיכוף להתקי' על נכסיה שאם תמאן שתפסיד נדוניא דכל שהוא לתקנתא ולתועלת יש להם רשות בנכסים אבל קטן ושוטה שאין לו נשואי' אפשר שאין להם רשות בכך דנשואין אין כאן וכתובה אין כאן מ"מ אם הוא כתב לה ורצה ליזוק נכסיו אפשר שאין מבטלי' דבריו והא דקתני לעיל חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אין להם עליהם כלום ההיא כשלא כתבו לה ואין להם עליו כלום מתקנתא דרבנן דהא גבי חרש אם כתב לה מהני כי היכי דמהני כשכתבו לו ב"ד. ומסתברא דשוטה וחרש וקטן אעפ"י שכתבו אין מעשיהם כלום שאין מעשיהם כלום בחוב ומשא ומתן בעלמא וסתמא קתני לעיל שאין עליהם כלום ואעפ"י שכתבו להם דאי לא ניחא חרש אבל שוטה כיון דלא תקון ליה נשואין פשיטא שאין להם כתובה מתקנת' דרבנן. הילכך אין לנו אלא כשכתבו ב"ד קיום כתובה בשביל חרש דתקון ליה רבנן נשואי' אבל כתו' חרש אינה כלום ואין צ"ל דלשוטה וקטן אין להם עליו כלום לא על ידיהם ולא ע"י ב"ד:

הוא דאמר כר' אלעזר הלשון הזה הוא זר דבעלמא אמרי' הכא כדמותבי' לאמורא משום תנא ואמרי' אע"ג דהא מתני' או מתניתא פליגא עליה הוא דאמר כפלו' תנא ואלו הכא אתי לסיועי מהאי תנא ואמרי' דדילמא האי תנא לא מסיע' ליה דאיהו בשיטתא דאידך תנא אזיל וזה מלשונות שמתחלף ענינם בתלמוד:

זה שביארנו בחרשת בת ישראל שנשאת לכהן שאינה אוכלת בתרומה אפילו השיאה אביה כשהיא קטנה אינו אלא משום גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת ולא שיהא איסור בחרש בחרשת יותר מבחרש בפקחת שכל שהוא חרש הן שהיא פקחת הן שהיא חרשת איסורן שוה וכלם שוים הם אלא פקחת הנשואה לחרש אינם באים להאכיל שסבורים הם הואיל ואינה טפלה אצל בעלה אינה אוכלת בשבילו אבל אם יתירו חרשת בפקח ומשום דלא גרע משפחתו חרשת שאוכלת יבאו להתיר אף חרש בחרשת שמאחר שהחרשת אוכלת בשביל בעלה פקח אף בשביל בעלה חרש כן ואע"פ שאין מצווין להפרישו מכל מקום יבאו גם כן להתיר פקחת בחרש שמאחר שיראו החרש מאכיל את החרשת הוא הדין לפקחת ונמצא עיקר הגזירה משום חרש בפקחת אלא שתחלת החשד לבא מחרשת בפקח לחרשת בחרש וממנה לבא ממנה לפקחת בחרש אבל קטנה לגדול אוכלת ואין גוזרין משום גדולה לקטן שהרי אין לקטן נשואין כלל אבל בחרש גזרו אף בתרומה דרבנן מגזירת תרומה דאוריתא ולפי דרכך למדת שלדעת האומר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו הוא הדין לחרש ואין צריך לומר שוטה שהרי היו למדים ממנה מקטן לחרש לאכילת תרומה והוא הדין לשאר איסורין:

קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה אין לה כתובה אבל אם הוציאה הוא בגט יש לה כתובה ולפי דרכך למדת שהקטנה יש לה כתובה והשניה אין לה כתובה ואע"פ שאלמנה לכהן יש לה כתובה דברי תורה אין צריכין חזוק אבל שניה היא מדברי סופרים וצריכים חזוק ואין לה כתובה אפילו הכיר בה והאילונית אין לה כתובה אם לא הכיר בה הא אם הכיר בה יש לה וכמו שביארנו דינין אלו בפרק אלמנה ניזונת ומכל מקום חרשת לא תקנו בה כתובה כלל דאם כן מימנעי ולא נסבי שהרי אף הוא אומר הואיל ובכתובה אני מתחייב נוח לי בפקחת ואין צריך לומר שכן בשוטה מעתה חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אפילו נתפקח החרש ונשתפה השוטה אין לאשתו עליו כלום אפילו כתב לה שהרי אין הקנאתם כלום אלא שאם רצו לקיימן אחר שנתפקח או נשתפה יש לה כתובה וכן פקח שנשא חרשת או שוטה אין להן כתובה אלא שאם כתבו לה כתובתן קיימת רוצה הוא להזיק בנכסיו בנכסיו ואף בפקחת לחרש לא תקנו לה כתובה ולא חששו שמא תמנע מלינשא לו דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ואע"פ שאמרו אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה דוקא בבן דעת שמאחר שכל בעלי דעת כותבין לנשותיהן וזה לא כתב או שאבדה מתיראה היא להתגרש ולבה נוקפה אבל חרש אין לבה נוקפה עליו שאע"פ שאלו רצה להוציא מוציא אינו מצוי לעשות כך ושמא תאמר והלא בכתובות אמרו מתחלה היו מזקינין ונושאין נשים ר"ל כשלא היו כותבין אחריות בכתובה עד שתקן להם רבן גמליאל כתובה באחריות ולא אמרו יותר משהאיש וכו' אף זו הואיל ושניהם פקחים היה לבה נוקפה ואם כן אף פקחת לחרש אין לה כתובה אפילו כתב לה ומכל מקום דוקא כשהיא נשאת לו מאליה או שהשיאוה בית דין ובסתם שאינה כשאר נשים שנאמר בהן אע"פ שלא כתב ככתב דמי אבל אם בית דין משיאין אותה רשאים הם לכתוב לה כתובה וכתובתם קיימת שכל בית דין ובית דין רשאים לירד בעסקיהם של אלו ולמנות עליהם אפוטרופסים או לעשות הם עצמם בעניניהם כפי מה שיראו לפי זמנם ושעתם ולהתנות כפי מה שיראו וכשיעור שיראו והוא שאמרו ההוא חרש דהוה בשבבותיה דרב מלכיו אסביה איתתא וכתב לה ארבע מאה זוזי מניכסיה ואמר רבא מאן חכים למעבד כרב מלכיו דגברא רבא הוא אלו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כל שכן הכא דאיכא תרתי:

כבר ידעת שכל שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי כגון חלב שכל שנודע לו שאכל חלב בשגגה חייב להביא חטאת קבועה וכל שנסתפק לו אם שגג באכילת חלב אם לאו חייב אשם תלוי ובלבד בשיש שם איסור קבוע בודאי כגון שאכל חלב בודאי אלא שהיא מסופק אם כזית אם פחות מכזית או שהיו שם שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע אי זו אכל או שהיו אשתו וחמותו בבית ואין יודע אי זו בעל אבל אם לא היתה שם אלא חתיכה אחת אלא שהיא ספק חלב ספק שומן אין כאן אשם תלוי וכן הדין בעריות מעתה האוכל חלבו של כוי אין מביאין עליו אשם תלוי וכן הבא על ספק ערוה כגון שהיתה שם אשה אחת לבד ונסתפק לו אם היא אחותו אם אחרת אין כאן אשם תלוי ואשת חרש הבא עליה אינו מביא אשם תלוי וזו מיהא אינך צריך בה אלא לדעת האומר שנשואיה ספק שמא בן דעת הוא ונשואיו נשואין שמא אינו בן דעת ואין נשואיו נשואין ואעפ"כ הואיל ואין שם איסור קבוע בודאי אינו מביא אשם תלוי ומכל מקום לענין פסק אינך צריך לכך שנשואי חרש אינן ספק אלא ודאי הוא שאין לו דעת ואין בו נשואין מן התורה כלל ומאחר שכן אין בו מקום לשום קרבן והוא שאמרו חמשה לא יתרומו ואפילו תרמו אין תרומתן תרומה ומותרת לזרים חרש שוטה וקטן וישראל התורם את שאינו שלו אלא אם כן ברשות הבעלים ובבינונית ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשות ואלו היה החרש ספק בן דעת היינו אומרין שתרומתו ספק ולא תצא לחולין להתירה לזרים אלא תרומה ויחזור ויתרום אלא שאינו ספק כלל וודאי הוא שאינו בן דעת כלל וכן אין מספקין בו להיות דעתו משתנה להיות עתים בדעת צלול ועתים שלא בדעת צלול שאילו כן לא היינו אומרין עליו כשם שכונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה אדרבה חוששין שמא בדעת צלול קדש ובשעת גירושין אין לו דעת צלול ואינו יכול לגרש אלא ודאי קים להו לרבנן דחדא דעתא הוא וכשם שהוא כונס כך הוא מוציא כמו שביארנו במשנתנו ולפי דרכך למדת מדברינו שכל שדעתו משובשת הרי הוא בחזקת שוטה ואין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר ואין קדושיו קדושין ולא גירושיו גירושין ומכל מקום אם הוא עתים חלום עתים שוטה כל שעושה כשהוא חלום קיים לגמרי וכל שעושה כשאינו חלום אינו כלום:

זה שביארנו באשת חרש ובחלבו של כוי שאין בו אשם תלוי יש אומרים שלא סוף דבר כשידע שהיא אשת חרש ושהוא חלב הכוי שהרי זה מזיד על הספק הוא ואין בו קרבן כמו שיתבאר במסכת כריתות י"ח א' אלא אף כשבא עליה וכסבור שהיא פנויה ושאכל חלב הכוי בחזקת שומן:

תוס' בד"ה דלמא אתי לאכלה כו' אבל בקטנה דלא אכלה אלא בתרומה דרבנן כו' עכ"ל והיינו למאן דאית ליה דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כמו שפירשו התוס' שם ולפי זה בחרשת דלא אכלה בתרומה אין אנו צריכין למימר משום גזירת חרש בפקחת אלא דגזרו בחרשת גופה (א) בתרומה דרבנן אטו דאורייתא ובשמעתין דהוצרך למימר דגזרו חרשת אטו חרש בפקחת היינו למאן דאית ליה דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ודו"ק:

גמ' מפני שרוצה לדון בנכסים וכו' נ"ל להגיה מפני שרוצה לזוק וכן ברש"י ור"ל שהוא בעצמו רוצה להפסיד נכסיו ולהיות ניזוק וק"ל ועיין באשר"י:

תוס' ד"ה ואלו חרשת לא אכלה וכו' עד ואי הוה נקיט חרשת וכו' וי"ל דדייק מדלא תני חרשת בהדי קטנה. יש לדקדק מה תירצו התוס' הא עדיין יש להקשות דלא אצטריך למיתני חרשת בהדיא קטנה דכ"ש הוא שלא תבא לכלל גדלות ויש ליישב דס"ל לתוס' דאי ס"ד דחרשת אכלה הוה ליה למיתני משום דעד הכא איירי בחרשת וקאי ולכך הוה ליה למיתני חרשת וקטנה בהדה כיון דלא הוה שמעינן קטנה מינה אבל למיתני קטנה ולא חרשת לא מסתבר אע"ג דכ"ש הוא כיון דבחרשת איירי וקאי:

ד"ה שמא יאכיל וכו' עד ובקונטרס פי' בהניזקין דלא גזרינן קטנה אטו שמא יאכיל קטן בגדולה משום דלית ליה נישואין כנ"ל להגיה:

ד"ה דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא אבל קטנה דלא אכלה וכו' נראה דלא אסוגיא דהכא כתבו התוס' זה דהא סוגיא דידן מוכחת דאכלה אפילו בתרומה דאורייתא דהא ס"ל קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווים להפרישו וכדפריך וליכול קטן אוכל נבילות הוא וכן משמע דאם לא כן לישני מיד דחדשת לא אכלה דגזרינן משום תרומה דאורייתא וגבי קטנה לא גזרו אטו דאורייתא כסברת התוס' בדבור זה אלא ודאי ס"ל דאכלה אפי' בתרומה דאורייתא משום דקטן אוכל נבלות הוא וכן הא דאיתא בהאשה רבה דלא אכלה אלא בתרומה דרבנן לאו מלתא דפסיקא היא כמו שכתבו שם התוס' ולא בעי לאוקמי בתרומה דאורייתא ומשום דקטן אוכל נבלות וכו' משום דבעיא היא לקמן פרק חרש ולא אפשיטא ע"ש וסוגיא דידן ס"ל דקטן אוכל נבלות וכו' ולא כתבו התוס' זה אסוגיא דהכא אלא לתרץ לפי מה דקי"ל דלא אכלה אלא בתרומה דרבנן משום דלא איפשטא בעיא דקטן אוכל נבלות לקמן (יבמות דף קי"ד) א"כ נגזור אטו תרומה דאורייתא:

ד"ה דאם כן מימנעו וכו' ואי משום שלא תהא קלה בעיניו וכו' כצ"ל: