מסכת יבמות דף ק״ט עמוד ב׳

וא"ר אבהו במסכת קידושין:

אתיא רדיפה רדיפה תשלום שכר גדול להבאת שלום שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כגמילות חסדים דכתיב בהו ימצא חיים צדקה בעולם הבא וכבוד בעולם הזה:

כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות דחוטא הוא דכתיב (דברים כ״ג:כ״ג) וכי תחדל לנדור וגו' הא לא תחדל יהיה בך חטא:

כאילו הקריב קרבן שעבר עליו שתי עבירות אלא ילך אצל חכם ויתירנו כדי שלא יהא רגיל בכך:

בבר מתא לא יקבל פקדון מבן עירו:

דבייתיה כי בייתיה דמי שרגיל אצלו ויטול את שלו ויחזור ויתבענו:

שלציון שם מקום שמניחין הלוה ותופסין הערב לישנא אחרינא שלציון קוראין שם הערבון על שם נוטריקון שלוף דוץ שולף עצמו מן הלוה ותוקע עצמו על הערב:

רע ירוע רעה אחר רעה:

אתיא רדיפה רדיפה אבל מדכתיב לעיל מי האיש החפץ חיים וגו' לא מצי דייק דדלמא קאי אכולא פרשתא נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב וגו' דהיינו כל התורה כולה אי נמי הכא כתיב צדקה חיים וכבוד דלא הוה נפקא לן מההוא קרא בפ"ק דקידושין (דף מ.) דאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא:

הנודר כאילו בנה במה י"מ דנפקא לן חדלה חדלה כתיב הכא וכי תחדל לגדור וכתיב התם חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב ואמר בפ"ק דברכות (דף יד. ושם) אל תקרי במה אלא במה וג"ש דחדלה דריש בפרק ד' נדרים (נדרים דף כב.) אמר שמואל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע אמר ר' אבהו מאי קראה כתיב הכא וכי תחדל לנדור וכתיב התם שם רשעים חדלו רוגז:

רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים אמר ר"י דהיינו היכא שמשיאין אותן להתגייר או שמקבלין אותן מיד אבל אם הן מתאמצין להתגייר יש לנו לקבלם שהרי מצינו שנענשו אברהם יצחק ויעקב שלא קבלו לתמנע שבאתה להתגייר והלכה והיתה פלגש לאליפז בן עשו ונפק מינה עמלק דצערינהו לישראל כדאמרינן בהגדת חלק (סנהדרין צט:) וגם יהושע קבל רחב הזונה ונעמה ורות המואביה ובריש פרק במה מדליקין (שבת לא.) שגייר הלל אותו שאמר גיירני על מנת שתשימני כ"ג ואותו דעל מנת שתלמדני כל התורה כולה ואע"פ שלא היו מתאמצין להתגייר יודע היה הלל בהן שסופם להיות גרים גמורים כמו שעשה לבסוף:

מהו דתימא אית ליה אגרא תימה דאמרי' בפרק בתרא דיומא (דף פז.) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ומפרש טעמא התם שלא יאמרו הרב בגיהנם ותלמידו בגן עדן ועוד קשה לר"י הרי אחר דר"מ למד לפניו ואפ"ה יצא לתרבות רעה ושמא היכא שהוא רע מתחלה קודם שמלמד אחרים התם לא שייך האי טעמא אבל היכא שהיה טוב מתחלה אז ודאי אין חטא בא על ידו ואחר מתחלתו היה רע כדאמר בחגיגה (דף טו:) שכלי זמר לא פסק מתוך ביתו וגם ספרי צדוקים היו נושרים מחיקו:

ששים גבורים סביב לה פירש בקונטרס [הכא] ובסנהדרין (דף ז.) דאלשכת הגזית קאי וקשה דה"ל למימר ע' או ע"א אלא י"ל דאששים ריבוא ישראל קאי:

אחוזי חרב משמע ליה מזויינין בדין כדדרשינן בסנהדרין (דף לו.) מויחגור דוד חרבו שדנו לנבל בסנהדרין ואע"ג דבתורה כתיב חגור חרבך על ירך גבור (תהילים מ״ה:ד׳):

וכי גדלה גדלי בהדה ואע"ג דלא בעל ואפי' סבירא לן מקדש אחות יבמה לא נפטרה יבמה מ"מ היכא שהקידושין היו באים ממילא נפטרה יבמה מעצמה:

הוא עדיף מינאי פירוש שיכול להוציאני בגט בעל כרחי ואנא עדיפא מיניה שאוכל למאן בו כל זמן שלא בעל והיינו דוקא מן התורה יכולה למאן אבל מדרבנן אין יכולה משהביאה ב' שערות דתנן בפ' בא סימן (נדה נב.) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות והיינו אפילו לא בעל דבבעל לא הוה פליג רבי יהודה עד שירבה השחור על הלבן כדאמר התם בגמרא דמודי רבי יהודה בבעל:

הא דאמרינן דכי גדלה גדלי קדושין בהדה אף על גב דלא בעל פירוש, ומקודשת דאורייתא היא ולפיכך דוחה אחותה הגדולה הזקוקה דאורייתא. קשיא לי כיון דמתחלתן לא היו אלא מדרבנן, לאחר גדלות במה היא מתקדשת דאורייתא, ויש לומר דעשאום כמתנה בשעת קדושין הרי את מקודשת לי לאחר גדלות, וכאותה ששנינו (קדושין נח, ב) הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, דאם בא אחר וקדשה תוך שלשים מקודשת לשני לעולם, ואם לא קדשה אחר בתוך ל' יום ולא חזרה בה מקודשת היא לו דאורייתא לאחר שלשים יום, ואף על פי שנתאכלו המעות והכא נמי דכותה. וטעמא דמלתא משום שנשאר עליה שעבוד הדינר שנתן לה בקדושיה, ואף על פי שקטנה היתה באותה שעה ואינה משתעבדת דבר תורה מכי יתן איש אל רעהו פרט לקטן (שבועות מב, א). אפילו הכי כיון דתקינו לה רבנן נשואין הרי היא משתעבדת בכסף קדושיה, ולפיכך כשגדלה גדלו קדושין בהדה דבר תורה, והוא שקדשה בכסף כדהתם ואף על פי שלא בעל. כנ"ל (עיין תוס' הרא"ש מאירי וריטב"א).

דתניא המקדש את הקטנה קדושיה תלוין לאו דכי גדלה גדלי קדושין בהדה אמר ליה רבין לא מלתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין אי לא בעל לא. איכא למידק למה דחיק ומוקי לה בהכי, לימא קדושיה תלוין דאי ממאנה לא הוו קדושין, ולכי גדלה אף על גב דממאנה אין מיאונה מיאון וכדתנן בפרק בא סימן (נדה נב, א) תינוקת שהביא שתי שערות אינה יכולה למאן. יש לומר דלא משמע ליה הכי לישנא דקדושיה תלוין דהא דממאנה בעודה קטנה ומכי הגדילה אינה יכולה למאן. לאו משום תליה דקדושין היא, דהא בין בתחלה בין בסוף קדושיה דרבנן נינהו כל זמן שלא נבעלה אליבא דרב, אלא דמכי גדלה לא תקינה לה רבנן מיאון, הלכך מוקי ליה בקדושין עצמן דעד שגדל ובעל קדושיה תלוין, אי בעל הוו קדושין ואי לא בעל לא. ולעולם משהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן, ולא נחלק אדם בדבר אלא ר' יהודה דאמר (נדה שם) עד שירבה שחור על הלבן. והיינו דתנן בשחיטת חולין בפרק קמא (כו, ב) כל מקום שיש מיאון אין חליצה וכל מקום שיש חליצה אין מיאון. ופירשו עלה בגמרא זו דברי ר' מאיר אבל לר' יהודה יש מיאון במקום חליצה עד שירבה שחור על הלבן. ורבי ישמעאל דאמר (נדה שם) יש לך אחרת שאף על פי שלא נתפסה מותרת ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה, דאלמא אפילו לאחר גדלות ממאנת. התם דוקא בקדושי תנאי, אבל במיאון דעלמא לא תקינו רבנן אלא בקטנות או עד שירבה שחור על הלבן לר' יהודה. ומכי גדלה תקינו לה רבנן נשואין גמורין ואינה ממאנת. והכי משמע בשלהי פרק נושאין על האנוסה (לעיל יבמות ק, ב) דקאמרינן משכחת לה בקדושי טעות כר' ישמעאל ולא קאמר בממאנת. והא דאתמר בפרק בא סימן (שם) מעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאת לבית המדרש ובנה מורכב לה על כתפה וכו', ואסיקנא נמנו וגמרו דאין הבת ממאנת משתביא שתי שערות. לאו למימרא דלר' ישמעאל ממאנת, אלא הם רצו לרמותן, ואסקוה דאפילו לר' ישמעאל אינה ממאנת משהביאה שתי שערות. וכתב הרב אלפסי ז"ל דאיכא מאן דכתב (ר"ח מובא באו"ז ח"א סי' תרפ"ה ולהלן ד"ה ולדבריהם) דהא מלתא כיון דלא איפסיקא הלכתא בהדיא ספיקא הוא ועבדינן לחומרא, דאף על גב דלא בעל ראשון משגדלה אינה יוצאה במיאון מראשון אלא צריכה גט מזה ומזה, דהא תניא קדושיה תלוין. ואף על גב דפרקינן מלתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין אי לא בעל לא שנויא היא ואשנויא לא סמכינן. ואיכא למידק מאי קאמר דאשנויא לא סמכינן אלא עבדינן לחומרא, דאדרבה שנויא דשניא חומרא הוא, דעד כאן פליגי רב ושמואל אלא בקדושי שני אי תפסי וצריכה גט מיניה או לא, דרב ששת סבר דאף על גב דלא בעל הראשון כי גדלה גדלי קדושין בהדה ומקודשת לראשון דבר תורה ואינה צריכה גט משני. ודייק לה מדתניא המקדש את הקטנה קדושיה תלוין, דמשמע ליה בשקדשה בלבד ולא בעל, דאפילו הכי כי גדלה גדלי קדושין בהדה והויא לה מקודשת דבר תורה. ושנינן אלא מלתא דקטנה מיתלא תליא אי בעל אין אי לא בעל לא. דלא מפקינן לה משני בלא גט. אלמא שנויין לחומרא הוא ולאצרוכה גט אפילו משני, דאי מראשון לא נחלק אדם מעולם בגמרין דלכי גדלה אפילו לא בעל שאינה יוצאה במיאון וכדכתבינן לעיל. ושמא מפני שמצא הרב ז"ל לבעל מתיבות ז"ל שכתב בשמעתין (מובא בספר הזכות להרמב"ן) מהא שמעינן דהיכא דלא בעל אע"ג דאתיאת שתי שערות והגדילה כמה ממאנת. וכן מקצת מן הראשונים סבורים כן והם מסתייעים מדאותבינן עליה דרב מדתניא קדושיה תלוין, ודחקינן לפרוקה מלתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא, ולא פרקינן קדושיה תלוין עד שתגדיל דאם מאנה יוצאה במיאון עד שתגדיל ולכי גדלה לא נפקא במיאון. ולרב ששת גופיה אי ס"ד דמשגדלה לא ממאנה אף על גב דלא בעל מאי קא קשיא ליה קדושיה תלוין לימא תלוין למיאונין. ולדבריהם הא דפרק קמא דחולין (כו, ב) כל מקום שיש חליצה אין מיאון הכי פירושו כל המתקדשת בזמן חליצה אינה יכולה למאן הא נתקדשה קודם לכן אף על פי שהגדילה והגיעה לעונת חליצה ממאנת עד שתבעל. ואנן כבר פרישנא לה לההיא לעיל דליכא ראיה מינה כלל. ואף ר"ח ז"ל נראה שסובר כן דשמעתין משמע דעד שבעל יכולה למאן, שכן כתב מלתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין אי לא בעל לא. אי בעל נתקיים הזווג ביניהם ואי לא בעל אחר שגדלה לא נתקיים הזווג ביניהם, ולא היא בשתי שערות נסתלק ממנה תורת מיאון לעולם בין בעל בין לא בעל ע"כ. ולפיכך הוצרכו הראשונים ורבינו אלפסי ז"ל לומר דלא סמכינן אשנויי דרב דמשמע מינה דבעל לא ממאנה, הא לא בעל ממאנה, ואף ר"ח ז"ל כ"כ מפורש וזה לשונו, ומסקנא דקטנה שנתקדשה אי בעל אחר שגדלה קנייה קנין גמור ואי לא בעל (קנאה) [ספיקא הוי] דהא תניא המקדש את הקטנה קדושיה תלוין ואף על גב דשניא ליה אשנויי לא סמכינן ואי לא בעל וגדלה ונתקדשה לאחר צריכה גט מזה ומזה אבל בתורת מיאון אחר שהביאה ב' שערות אין בה ע"כ לשון ר"ח ז"ל. ודברי רבינו אלפסי ז"ל ודבריו אחדים. ולעולם בעל אינה צריכה גט משני, לא בעל צריכה גט משניהם, מראשון מדבריהם ומשני דבר תורה דלא גדלי קדושין בהדה. וטעמיה דר"נ משום דהמקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה דקסבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין כדאיתא בריש פרק כיצד. והא דאמרינן דבעל אינה צריכה גט משני, דוקא בשלא נתקדשה בפני הראשון, הא נתקדשה בפניו צריכה הימנו גט כדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה כאלו אמרה לו גרשתני דמי כדאיתא בשלהי פרק המגרש בגיטין (פט, ב). ואפשר נמי דבכהאי גוונא אפילו מראשון אינה צריכה גט, דכמגורשת מראשון גמורה חשבינן לה, ואפילו להתירה לכתחלה לעלמא וכמו שכתבתי בגיטין פרק התקבל (גיטין סג, ב ד"ה ולהימנה). וכן מוכח לקמן בפרק האשה שלום (יבמות קטז, א) גמ' קטטה בינו לבינה כמו שאני עתיד לכתוב שם (בד"ה אלא) בס"ד.

אמרה הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה פירש רב האיי גאון ז"ל בתשובה (מובא בתוס' הרא"ש וברמב"ן) דרב ששת הוא דקאמר לה, והכי קאמר אף על גב דאנא עדיפנא מיניה בברייתא הוא עדיף מינאי בפלפולא. דהא מלתא דתרצה שפיר. ואף הראב"ד ז"ל כן פירש דרב ששת אמר לה והכי קאמר אנא אמרי דאנא עדיף מיניה, כלומר הייתי סבור שאני חכם ממנו ואינו כן אלא הוא חכם יותר ממני שידע לתרץ את הברייתא לדעתו של רב. ורש"י לא פירש כן וזה יותר נכון.

רבי נתן אומר הנודר כאלו בנה במה פי' בתוס' דילפי' בחדלה חדלה כתיב הכא וכי תחדל לנדור וכתיב התם חדלו לכם מן האדם כי במה נחשב הוא ודרשי' התם אל תקרי במה אלא במה ובמ' נדרים כתבתי פי' אחר:

מ"ט דר"ג משום דקסבר קדושי קטנה מתלא תלי וכי גדלה גדלי קדושי בהדה ואע"ג דלא בעל פרש"י ז"ל דהשתא משגדלה תפסי קדושין דמעיקרא ואגלאי מילתא למפרע דזיקה דהך לאו כלום הוא או דילמא קדושי קמאי לאו כלום נינהו ומשום קדושי דבעילה דמשגדלה נפקא הך יבמה ואע"ג דזיקה קודמת לקדושי' קסבר המקדש אחות יבמ' נפטרה יבמה והלכה לה דאתו קדושי ומבטלי זיקא עכ"ל ז"ל ונר' מדבריו דאי אמרי' דכי גדלה גדלי קדושי בהדה מקודשת היא למפר' משעת קדושי' וקדמי קדושין לזיקא וזה תימ' האיך אפשר לה להיות מקודשת בקטנותה כלל ורבותי' ז"ל פי' דהכי קאמרי דלכי גדלה גדלי קדושי בהדה וחיילי השתא לאחר גדלות דהוה ליה כאומר לה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום שאם לא חזרה בה מקודשת לאחר ל' יום ואעפ"י שנתאכלו המעות כדאית' במ' קדושין והתם פריש טעמא דבההוא שעבוד שיש עליה מן הנותן מתקדשת לאחר ל' יום ואינו דומה למקדש במלוה שאינה מקודשת כיון שהכסף קבלתו בתורת קדושי' מש"כ במקדש במלוה שלה והכא הרי קבלה הכסף ואעפ"י שאינה משתעבדת מן התורה חכמי' שעבדו אותה כשתקני לה נשואין והפקר ב"ד הפקר ולפיכך כשל' חזרה בו בקטנותה הרי היא מתקדשת בו דבר תורה וכי תימא מ"מ קדושין אלו לאחר זיקה הם כשמקדש בביאה ואמאי לא נקטי' הכא מקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה אלא כשמקדש בביאה וי"ל משום דכי מקדשה השתא בכסף קטנותה נהי דלא חיילי קדושין למפרע מ"מ כיון שכבר קבלה הכסף וקיימא דבורה אין זה כמקדש לכתחלה אחות יבמה ובטל מצות יבמי' וכי אמר לעיל בפ' כיצד דלר"ג מותר לבטל מצות יבמי' ה"א היינו להאי לישנא דאמרי דאי בעל אין ואי לא בעל לא מ"ר:

מאי תלויין לאו דכי גדלה גדלי בהדה א"ל רבין בר נחמן הא מילתא דקטנה תלייא וקיימא אי בעל אין אי לא לא ואם תאמר ולישני לי' דהכי קאמר דקדושין תלויין לענין מיאון שאם לא מיאנה עד שתגדיל שוב אינ' יכולה למאן וצריכה גט מדבריהם ויש שהיו סבורים לומר דלהאי סברא אף על גב דאי בעל אין אי לא לא לעולם היא יכולה למאן אפילו לאחר שתגדיל עד שיבעול לשם קדושי' או שיבעול אותה למאן דאמר כל הבועל לדעת קדושין בועל וכן כתב הרב בעל מתיבות זכרונו לברכה (א"ה זה ספר קדמון מזכירי' אותו הראשוני' הרמב"ן והה"מ וכיוצא ועיין בס' הבהיר שם הגדולי' לאדמ"ו הי"ו מערכת מ' אות ט"ו יע"ש). וזה תימא גדולה שהרי הלכה רווחת היא בישראל עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות אלא שרבי יהודה מפריז במדותיו עד שירבה שחור על הלבן ומשנ' שלימה שנינו כ"מ שיש מיאון יש חליצה ופירשו עלה בגמרא זו דברי ר' מאיר אבל יש מיאון במקום חליצה לר' יהודה עד שירבה שחור על הלבן והא דתניא רבי ישמעאל יש לך אחרת שאף על פי שנתפשה מותרת ואיזו זו שקדושי' קדושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה לאו מממנת ממש היא דההיא לענין קדושי' על תנאי איתמרה דסובר שהבועל על דעת קדושי' הראשוני' בועל וקדשה על תנאי וכנסה סתם על דעת תנאו בועל וכדאייתי' לה בפ' המדי' ע"ז והיינו קדושי טעו' דקתני והכי מוכח לעיל בשלהי פרק נושאין דאוקימנא מתני' בממאנת ופרכינן ומי ילד' ופרקי' משכחת לה בקדושי טעות ואליב דר' ישמעאל ולא אמרי' משכחת לה בממאנת אליב' דר' ישמעאל וזה ברור והא דאמרי' פ' בא סימן במס' נידה חבריא סביר למעבד עובד' כר' יהודה ואע"ג דנבעלה אמר להו רב כהנא לא כך היה מעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאת לבית המדרש ואמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו דאמר רב יהוד' אמר רב שמואל משום ר' ישמעאל והיא לא נתפש' אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאף על פי שלא נתפסה מותרת ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות שאעפ"י שבנה מורכב על כתיפה ממאנ' והולכ' לה פי' ולא עבוד עובדא נמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנ' עד שתביא שתי שערו' וכו' לאו מימרא דההיא דר' ישמעל איתמרא לענין מיאון ממש אלא שסמכו הענין לה משום דלר' יהודה שאמ' שממאנת עד שירבה שחור על הלבן אם בעל לאחר שהגדילה קודם רבוי שחור על הלבן הרי היא ממאנת לשמואל דאמ' כל הבועל על דעת קדושי' הוא בועל וקסבר דר' ישמעאל בקדושי טעות ולמאן דלית ליה בנים עדיפי מסימני' מצינו חמות ממאנת הרי היא ממאנת ובנה מורכב על כתפה ועל דרך זה באת בתו של ר' ישמעאל למאן ובנה מורכב על כתפה לפי שלא רבתה עדין שחור על הלבן וכדר' יהודה ואעפ"י שנבעלה על דעת קדושי' דקטנות נבעלה ועל זה הוזכרו דברי ר' ישמעאל שאמר בקדושי טעות ג"כ שהבועל על דעת קדושי הראשוני' הוא בועל ואפי' בנה מורכב על כתפה יעקרו הקדושי' הראשוני' ונמנו וגמרו שאין הבת ממאנת משתביא שתי שערות ולאפוקי מדר' יהודה ועל זה פי' ולא עביד עובדא לענין מיאון ממש אבל כר' ישמעל לענין קדושי' על תנאי וכנסה סתם לא פסקו ולא נמנו כלום:

מעתה אין לנו מי שאמ' שתהיה הבת ממאנת לאחר שתגדיל לר"מ ורבנן או לאחר שתרבה שחור על הלבן לר' יהודה בין בעל בין לא בעל והא דלא פרקי' הכא דקדושי קטנה תליין לענין מיאון י"ל דה"ק דקדושיה תלויי' לא משמע הכי דהא דקא ממאנה בעודה קטנה ואינה ממאנת לאחר שתגדיל אינו משום תלויי' בקדושי' דהא סוף סוף קדושיה דרבנן נינהו כל זמן שלא בעל אליבא דרב אלא שתקנת חכמים הית' שלא תצא במיאון משתגדי' ותהא צריכה גט מדבריה' וזה ברור ויש בזה בדברי ר"ה ז"ל דברים שאינ' מחוורין מעצמן כל הצורך וכבר הארכתי בבירור' בחדושי' הארוכי' וכו' :

איתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני יש שפי' דדוק' שנתקדש' שלא בפני הראשון אבל אם נתקדש' בפניו צריכ' גט מן השני מדר' המנונא דאמ' האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנ' וה"ה לכל שפשטה ידה וקבלה קדושי' מאחר בפני בעלה כדאית' בשלהי פ' המגרש ואחרי' פי' דהכא אעפ"י שנתקדשה בפני הראשון דכי תלייא קבלת קדושין בפני בעלה והוי כאומ' גרשתני ה"מ כשהיו נשואי הראשון גמורי' אבל זו שהיו קדושיו ספק מתחלתם אין קבלת קדושי שני ראיה לטעות גרושה הראשון אלא שהיא סבורה שאין קדושי הראשון כלום והיא ממאנת כנ"ל:

לעולם אל יהא אדם רגיל בנדרים שהרבה פעמים אדם בא לידי חרטה ומביא עצמו לידי מכשול ואם נדר יהא רדוף לילך אצל חכם ויתירנו שלא יהא רגיל בכך דרך הערה אמרו חכמים כל הנודר כאלו בנה במה ר"ל בשעת איסור הבמות והמקיימו ר"ל שאינו משתדל בהתרתו כאלו הקריב עליה קרבן:

אף הם אמרו לעולם יתרחק אדם מן המיאון שלא יהא נזקק בו ר"ל מיאון שלא במקום מצוה כמו שביארנו במשנתנו שמא תגדל ותתחרט והוא בא לפתותה ולהוציאה מתחת בעלה כשידע חרטתה:

וכן הזהירו דרך עצה שלא יהא רגיל לקבל פקדונות מבני עירו שכל שעושה כן הרי ביתו של נפקד אצל המפקיד כאלו הוא שלו ובני אדם מפחיתים אותו וחושבים עליו שהוא מגולגל:

וכן הזהירו עוד דרך עצה שיהא אדם נזהר מן הערבות ובפרט בערבי של ציון והוא שם מקום שהיו רגילים בו לתבוע את הערב תחלה וזהו לשון דקא עבדי שלוף דוץ כלומר ששולפין עצמן מן הלוה ונועץ עצמו על הערב:

לעולם יהא אדם נמנע שלא לקבל גרים אלא אם כן אחר בחינה גדולה על הדרך שהתבאר במסכתא זו שמא מתוך אי זו סבה הם מתגיירים ואין כונתם נקייה מכל וכל וכשנתגיירו ופרחה סיבתם הם מקילין בדקדוקי מצות וישראל למדים מהם והוא שאמרו קשים גרים לישראל כספחת:

כל שתוקע עצמו לדבר הלכה ר"ל שמתמיד לעסוק בתורה כל היום ומיקל בעשיית המצות מתוך עסקו בתורה אפילו שכר תורה אין לו שנאמר ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשייה ישנו בלמידה וכל שאינו בעשייה אינו בלמידה ואם היה מלמד לאחרים ואחרים מקיימין מתוך למודו אין לו שכר במה שהם מקיימין על פיו אלא שיש לו מיהא שכר תורה:

כל שיש אצלו רב או חכם שהוא יכול לברר עמו ספיקותיו והוא נשען בבינתו ומדמי מילתא למילתא ומורה מתוך סברותיו הרי זה בקללת חכמים וראוי לגעור בו הרבה כמי שאין אימת הוראה עליו ולעולם צריך שיהא החכם ירא בהוראה דרך הערה אמרו לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה מתחתיו ר"ל שיתיירא מעונש בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה מפחד בלילות מפחדה של גיהנם שדומה ללילה רומז שהיה מדרשו מזויין בתלמידי חכמים גדולים כדי שלא יכשלו בהוראה:

זה שאמרו במשנתנו לדעת רבן גמליאל תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה כבר ביארנו דוקא עד שתגדיל ותבעל שהביאה קדושין והוה לה כמקדש אחות יבמה שנפטרה יבמה והלכה לה הא כל שלא בעל אע"פ שהגדילה מודה רבן גמליאל שאין איסור אחות אשה שבה מפקעת הזיקה שמאחר שלא בעל אע"פ שהגדילה אינן עדין קדושי תורה וזהו דעתו של רב ומכל מקום רב ששת חלק עמו לומר שלדעת רבן גמליאל קדושי קטנה מיתלא תלו וכי גדלא גדלי בהדה אע"ג דלא בעל ונעשית בשעת גדילתה מקודשת מן התורה לדחות זיקת אחותה בקדושין שקבלה בקטנותה ומפני שבשעה שקדשה בקטנותה נעשה כאלו התנה שתתקדש לו לאחר גדלות וכן פירשוה גדולי הדור וכענין אותה שאמרו קדושין נ"ט א' הרי את מקודשת לי לאחר שלשים שאם קדשה אחר תוך שלשים מקודשת לשני ואם לא קדשה אחר מקודשת לראשון לאחר שלשים ואע"פ שנתאכלו המעות הרי מכל מקום שעבודם עליה ואע"פ שזו קטנה היתה ואם נתאכלו המעות היאך שעבודם עליה והרי אינה משועבדת מן התורה דכתיב כי יתן איש אל רעהו פרט לקטן מכל מקום הואיל ותקנו לה נשואין ניחא לה להשתעבד בהן משהגדילה כדי שיתקיימו הקדושין באותה שעה ואע"פ שהקשה רב ששת לרב מדתניא המקדש את הקטנה קדושיה תלויין ומשמען של דברים דאי גדלא גדלי בהדה ואע"ג דלא בעל כבר תירצוה לרב דהכי קאמר מילתא דקטנה תליא וקיימא שמא יבעול משתגדיל ותהא אשתו מן התורה שמא לא יבעול משתגדיל ולא תהא אשתו של תורה ואף רב ששת פקפק ואמר הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה כלומר אנא עדיפנא שלשון הבריתא מוכיח כדברי והוא עדיף מינאי שהסברא נותנת כדבריו ולשון הבריתא איפשר לתרצו כן וגדולי הרבנים גורסין דאמרה הוא עדיף כו' ופירשוה בדרך אחרת וזה עיקר ואע"פ שלענין פסק כבר ביארנו שאין הלכה כרבן גמליאל וכל שהגדילה בלא מיאון בין בעל בין לא בעל מוציא את אשתו בגט וחברתה בחליצה והמקדש אחות יבמה לא נפטרה וצריכה חליצה ומוציא את האחרת בגט מכל מקום לענין פסק אנו צריכים בדברים אלו לברר מתוכן דינין אחרים והוא לידע שקטנה שלא מיאנה והגדילה ולא בעל וקבלה קדושין מאחר שצריכה גט משניהם מן הראשון מדרבנן שהרי היא נשואה לו מדרבנן הואיל והגדילה אע"פ שלא בעל ואינה יכולה למאן וכמו ששנינו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ואע"פ שר' יהודה חלק לומר עד שירבה שחור על הלבן אין הלכה כמותו כמו שהתבאר בראשון של חולין שאמרו כל מקום שיש חליצה אין מיאון וכל שיש מיאון אין חליצה ומה שאמר ר' ישמעאל שכל שקדושיו טעות אפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת אע"פ שאין הלכה כמותו אף הוא לא אמרה אלא בקדושי תנאי ולא נתקיים התנאי אבל במיאון דעלמא משהביאה שתי שערות אין מיאון והוא שאמרו בפרק נושאין משכחת לה בקדושי טעות ואליבא דר' ישמעאל ולא אמר משכחת לה בממאנת ואליבא דר' ישמעאל ואע"פ שבמסכת נדה פרק סימן אמרו מעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאה לבית המדרש ובנה מורכב על כתפה וכו' עד נמנו וגמרו שאין הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות פירשו גדולי הדור דלאו למימרא דלר' ישמעאל ממאנת אלא שהיו הם רוצים לדמותם זו לזו ונמנו וגמרו שאף ר' ישמעאל לא אמרה אלא בקדושי טעות אבל במיאון דקטנה משהגדילה לא אף על פי שלא בעל אלא שאינם אלא קדושי סופרים עד שיבעול ומאחר שהגדילה ואינה יכולה למאן אי אתה יכול לומר נשואיה הן הן מיאוניה וצריכה גט מראשון וכל שכן משני דהוו להו קדושי תורה ואם רצה ראשון לגרש שני כונס אבל לגרש שני ולכנוס ראשון לא שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן הנשואין היא כמו שנאמר כיוצא בה באחרון של גיטין ואף מגרש ראשון וכונס שני דוקא שלא בא עליה קודם שיגרש ראשון אבל אם בא עליה קודם שיגרש ראשון הואיל ושם נשואה עליה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה כך כתבוה גדולי הפוסקים אלא שגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר כן אלא במקום איסור ערוה או איסור לאו של תורה משום דמיחלפא באשה שהלך כו' אבל זו שאין איסורה מחוור לא נאסרה:

לְעוֹלָם יִרְאֶה דַיָּן עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו וְגֵיהִנֹּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו (שיר השירים ג, ז). נראה לי בס"ד הטעם דנקיט בֵּין יַרְכוֹתָיו כי הדיין שמטה את הדין הוא משום חמוד ממון וידוע דהממון מתייחס לרגלים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיט.) על פסוק (דברים יא, ו) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו ולכן הדיין אשר לבו נוטה להטות הדין לחזק רגליו בממון יראה כאלו החרב מונחת שם. או יובן סוף אותיות דיין הם 'ה־כ־כ־ס' שמספרם עם הכולל האותיות ק"ט כמנין גיהנם עם הכולל [109] או אותיות יו־ד נו־ן הם ירכותיו של דיין כי חצי השני של שם דיין הוא י־ן ויש באלפא ביתא בין אות יו־ד ובין אות נו־ן אותיות 'כלם' ולהפך 'מלך' שאם זכה הדיין לדון דין אמת אז נאמר בו מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ (משלי כט, ד) ואם הטה משפט ועוות הדין יהיה בדינו צירוף 'כלם' כי חרב בא לעולם בעבור עוות הדין והכליה היא בחרב ולזה אמר יראה כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו, רוצה לומר יראה החרב הרמוז בין ירכותיו שהוא בין אות יו־ד ובין אות נו־ן שהם ירכותיו סוף שמו של הדיין. ואמר עוד גיהנם גֵיהִנֹּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו רוצה לומר יראה עצמו כאלו הוא קרוב לגיהנם שהיא פתוחה מתחתיו ולא רחוקה ממנו ובאמת כן הוא שהאדם בחיי חיותו אם ירשיע יורדים חלקים מנפשו לגיהנם וזהו הנקרא גיהנם בחיים!