בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת יבמות דף ק״ט עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת יבמות דף ק״ט עמוד א׳

    מסכת יבמות דף ק״ט עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־464 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    ורבי אלעזר אוסר מפרש טעמא בגמ':

    וכן המגרש היתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה והחזירה בין בקטנותה בין בגדלותה מותרת ליבם כדאמר דמיתה מפלת ובשעת מיתה היתה אשתו:

    קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה בקטנותה וקבל אביה גיטה כדאמר בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מו:) ומקבל את גיטה הרי היא כיתומה בחיי האב אע"פ שאביה חי הוא היא כיתומה לענין קידושין דשוב אין לו כח לקבל קידושיה כדאמר התם אם משהשיאה אין לאביה רשות בה:

    והחזירה בקטנותה אסורה ליבם אם מת בקטנותה ואפי' לרבנן דגירושיה גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה דקידושי קטנה אינן כלום הואיל ופקע זכות אב והיא אין לה יד והויא לה כגרושה ועומדת:

    גמ' עיפה שם חכם:

    שעה אחת באיסור גרושת אחיו שהיא בכרת:

    אי מיתת בעל מפלת לייבום או כח נישואין הראשונים:

    בקיאים בגירושין הכל רואין שגרשה דגירושין קלא אית להו אבל חזרה לית ליה קלא דזימנין דקא מהדר לה באורתא ושכיב בצפרא דלא חזו אינשי בחזרתה ואמרי זה מייבם גרושת אחיו:

    ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Yevamot 109a · Sefaria

    תוספות

    היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה פי' בקונטרס היא גופה גזירה משום יתומה בחיי האב ואין נראה לר"י דהא רב אשי הוא דאמר להאי טעמא ולא רבא אלא יש לפרש היא גופה גזירה שמא יאמרו העולם ייבם גרושת אחיו לפי שהכל בקיאין בגירושין ואין הכל בקיאין בחזרה כדאמר רבא לעיל ולאו דוקא קאמר גזירה לגזירה דלא שייך הכא אלא כלומר אינה אלא איסורא דרבנן:

    ויתרחק מן המיאונים פר"ח בריש פירקין (לעיל יבמות קז:) בשם גאון דאין לקדש יתומה עד שיביאו ראיה שהיא בוגרת כדי להתרחק מן המיאונים והא דתקינו לה רבנן נישואין כדאמר לקמן (יבמות דף קיב:) צריך לומר לדברי הגאון דהיינו דוקא היכא שיש לחוש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ומיהו מהכא אין לו ראיה אלא שלא ילמדוה למאן:

    Tosafot on Yevamot 109a · Sefaria

    רשב"א

    רב אשי אמר היינו טעמא דר' אלעזר דגזר הנך אטו יתומה בחיי האב. כלומר, שהשיאה אביה בעודה קטנה ונתגרשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלה, דקסבר ר' אלעזר דעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל, ומדינא אינה מתיבמת, דגירושיה גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה. והלכך גזר גדולה שנתגרשה והחזירה אטו הא, דתרוייהו בשעת נפילה גדולות נינהו, וגדולה אטו גדולה מיחלפא. אבל ודאי משום יתומה בחיי האב והחזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא לא גזר, דגדולה אטו קטנה לא מיחלפא. אף על פי שרש"י ז"ל לא פירש כן בכתובות פרק המדיר (כתובות עד, א ד"ה משום) גבי קדשה על תנאי וכנסה סתם ושם (בד"ה ה"ג) הארכתי יותר בס"ד.

    בעא מיניה רבא מרב נחמן צרתה מהו ומסקנא היא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת. כלומר, לר' אלעזר ומינה לרבנן ליתומה בחיי האב ועדיין קטנה היא, דהיא חולצת וצרתה או חולצת או מתיבמת. וכן כתב הרב אלפסי בהלכות. אבל הראב"ד (בהשגות על הרי"ף מובא בספר הזכות להרמב"ן) כתב דצרתה נמי חולצת ולא מתיבמת, דעד כאן לא אמר ר' אלעזר בצרה שמתיבמת אלא משום דגרושה עצמה אינה תורה אלא גזרה ולא גזרינן גזרה לגזרה, אבל יתומה בחיי האב דלכולי עלמא ערוה היא, ודאי גזרינן צרתה אטו היא והלכך שתיהן חולצות ולא מתיבמות. ויש לומר דלר' אלעזר ודאי איכא למגזר צרת קטנה אטו היא, משום דקסבר דאין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום, והלכך אי שרית ליה בצרה אתי ליבומי היא גופא. אבל לרבנן ליכא למיחש למידי, דהא לדידהו אין אדם טועה בקדושי קטנה, והלכך אי גדלה אצלו ובעל אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין. ואפילו היא גופה שריא לאחין דסמכינן בהא, וכל שכן דלא גזרינן צרתה אטו היא ואי עדיין קטנה היא דהא כולי עלמא ידעי שאין קדושי קטנה כלום וגירושה גרושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה והלכך צרתה מתיבמת כדברי רבינו אלפסי ז"ל ושפיר דמי. ופלוגתא היא בירושלמי דגרסינן התם (ה"ו) מודים חכמים לר' אלעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא כיתומה בחיי אביה קדושיה וגירושה תורה חזרתה אינה תורה, צרתה מהו, רב אמר אסורה ר' יוחנן אמר צרתה אסורה ר"ל אמר צרתה מותרת, אמר ר' אלעזר חזרתי בין על רבנן דהכא בין על רבנן דתמן ולא אשכחית בר נש דכותי אלא ר"ל דאמר צרתה מותרת. רב המנונא הוה יתיב קמיה דרב אחא בר אחוה אמר ליה צרתה מהו אמר ליה מותרת, אמר ר' אבא בר ממל מסתברא כמאן דאמר צרתה מותרת ברם כמאן דאמר צרתה אסורה מה נפשך צד שקנה בה כנגדו מותר בצרה צד שלא קנה בה קנה כנגדה היתר בצרה. אמר רב שימי וכי יש מה נפשך בעריות. מאי כדון כל יבמה שאינה כולה לחוץ צד הקנוי שבה ידון משום ערוה וערוה פוטרת צרתה. הנה שרבו שם המתירין ועוד שאפילו האוסרין, לא אסרוה משום גזרה, אלא משום צד קנוי וצד שאינו קנוי ועשאוה קנויה ומשויירת. ואנן הא אסיקנא לקמן (יבמות קי, ב) דקטנה קנויה ואינה קנויה, הלכך אפילו לטעמיה דר' שימי יש מה נפשך בעריות. כ"כ הרמב"ן ז"ל (בספר הזכות).

    Rashba on Yevamot 109a · Sefaria

    ריטב"א

    רב אשי אמ' היינו טעמא דר' אליעזר דגזר אטו יתומה בחיי האב פירוש שהיא אסורה לאחיו מן התורה דגרושה גמורה היא מן התורה דאין קדושי' חזרתה שלמים וכדפרי' לעיל ומיהו אין גזרה זו אטו כשהחזי' כשהי' קטנה ומת בעודה קטנה דהיכי שייך למגזר זו שהיא גדולה אטו שהיא קטנה אלא גזירה דר' אליעזר היינו אטו יתומה בחיי האב שהחזיר' כשהי' קטנ' וגדלה אצלו ומת דסבר ר' אליעזר דעל קדושין הראשוני' הוא בועל ואין חזרתה גמורה כ"פ בתוס' אבל מדברי רש"י ז"ל בפ' המדיר נר' שמפרש גזירה אטו יתומה בחיי האב שהחזירה כשהיא קטנה ומת והראשון יותר נכון בעיני רבותי' ז"ל:

    בעא מינ' ר"א מרב נחמן צרתה מהו פרש"י ז"ל הנוש' את הגדול' וגרשה והחזירה ר אליעזר אוסר ליבם צרתה מהו שתתיבם מי גזר ר' אלעזר בצרתה נמי שתחלוץ או לא א"ל היא גופה גזיר' ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. ואסיקנא הכי שהיא עצמה חולצת ולא מתיבמ' אבל צרתה או חולצת או מתייבמת הילכך אם חולץ לה נפטרה אף צרתה או אם רצה חולץ או מייבם לצרתה ותפטר היא ונראי' דברים שאין זה אלא בגדולה לר' אליעזר דהי' גופא גזירה אבל הנושא את הקטנה שהשיאה אביה וגרשה והחזיר' שהי' אסורה ליבם מן התורה מפני שגירושיה גמורי' ואין חזרתה גמורה צרת' נמי אסורה וחולצת ולא מתייבמת דחדא גזירה היא וכן דעת התוס' והראב"ד ז"ל ומהר"ם אבל רא"ם ז"ל כתב דה"ה במחזיר את הקטנה צרתה חולצת או מתיבמת לרבנן:

    ויש נותנים טעם לדבריהם ז"ל דר' אליעזר דגזר לעיל גדולה אטו קטנה היינו משום דסבר דחזרת קטנה שהגדילה אינה חזרה דאין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וכשבועל על דעת קדושי' הראשונ' בועל ומ"ה גזר בגדולה דעלמא והוה ס"ד לגזור צרתה אמטולת' אי לאו דהוי גזירה לגזירה אבל כרבנן לית' להאי חששא דאינהו סברי אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ולדידי' ליכא למיגזר כלום לא בדידה ולא בצרתה וה"ה בגדול' ליכא לגזור בצרתה כלום כדברי רב אלפ"ס ז"ל וזו מחלוקת בירושלמי ורבו שם המתירי' ואפי' האוסרי' שם לא אסרו משום גזירה כלום אלא מפני שעשו קטנה קנוייה ומשויירת ואנן הא אסיקנ' לקמן דקטנה קנויי' ואינה קנוייה הילכך לד"ה מותרת אפי' בקטנה וכ"ש צרתה וכ"ש צרת גדולה:

    Ritva on Yevamot 109a · Sefaria

    מאירי

    וכן המגרש את היתומה ר"ל שהיתה בת מיאון והחזירה מותרת ליבם שהרי גירושיה וחזרתה במדה אחת הם וזו וזו אינן גמורין וכל שכן אם החזירה משגדלה ור' אליעזר אוסר אף בהחזירה כשהיא גדולה ומשום גזירה דהחזירה כשהיא קטנה והלכה כתנא קמא אבל קטנה שהשיאה אביה וגירשה שנעשית עכשו יתומה בחיי האב והחזירה כשהיא קטנה ומת בעודה קטנה אסורה ליבם שהרי גירושיה היו גירושין גמורין וחזרת נשואיה אינן נשואין גמורים והרי מדת גרושת אח שבה מרובה על מצות יבום וחולצת ולא מתיבמת והוא שאמרו בבריתא מודים חכמים לר' אליעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא כיתומה בחיי האב והחזירה שאסורה ליבם מפני שגירושיה גירושין גמורין ונעשית אשת אח גמורה וחזרתה אינה חזרה גמורה להזקיקה ליבום גמור ודוקא בגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה אבל אם החזירה כשהיא גדולה שנמצאת אף חזרתה חזרה גמורה או החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו שנמצא אישות שלה גמור בשעת מיתה מותרת ליבם ששעת מיתה מפלת ליבום כמו שהתבאר ואע"פ שר' אליעזר חולק אף בזו לומר שחולצת ולא מתיבמת הלכה כרבנן ובגמרא שאלו בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והחזירה שאסורה ליבם לרבנן בשהחזירה כשהיא קטנה ולר' אליעזר אף בהחזירה כשהיא גדולה צרתה מהו ולא נשאלה אלא לר' אליעזר שגזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ושאל בה אם צרתה מיהא מותרת להתיבם והשיבו היא גופה גזירה כלומר שלא נאסרה אלא מגזירת החזירה כשהיא קטנה והיאך נגזור בצרתה אטו דידה אלא צרתה מותרת ויש פוסקים דדכותה לרבנן בהחזירה כשהיא קטנה אע"פ שאסורה מפני שגירושיה גמורין וחזרתה אינה גמורה שצרתה מותרת ואע"ג דהכא ליכא למימר היא גופה גזירה דאיהי גופה מן התורה אסירא ובכרת היא מכל מקום כל דשרי ר' אליעזר בהחזירה כשהיא גדולה שרו רבנן בהחזירה כשהיא קטנה וכן נראה דעת גדולי הפוסקים ובקצת הלכות נמצאת כן להדיא ואף לגדולי הדורות ראיתיה כן בשם תלמוד המערב אלא שלא נתחוורו לי הדברים ומכל מקום עקר הדברים ומה שהסכימו בו רוב מפרשים הוא שכל שהחזירה כשהיא קטנה צרתה חולצת ולא מתיבמת חולצת דהא מדאוריתא כמאן דלא אהדרה היא וצרתה מדאוריתא בת חליצה ויבום היא ואין להתירה לשוק בלא חליצה אבל לא מתיבמת הואיל והיא גופה אסורה ליבם מן התורה אחר שגירושיה גמורין ואין חזרתה גמורה גזרינן צרתה אטו היא ואין כאן אלא חדא גזירה אלא שחליצת הצרה פוטרת את היתומה אבל אין חליצת היתומה פוטרת את הצרה ולענין ביאור יש שואלים לר' אליעזר אף כשהיא גופה אינה אלא מדרבנן צרתה היאך מתיבמת והרי זיקת שני יבמין אין איסורה אלא מדברי סופרים ואעפ"כ צרתה אינה מתיבמת ואיפשר שבזו הואיל ואיהי גופה לרבנן מיבמא צרתה לדידיה דין הוא שתיבם ובלקוטי גאונים ראיתי שנסתפקו בצרת שניה אם מתיבמת הואיל ואיהי גופה לא מיתסרא אלא מדרבנן או אינה מתיבמת כדין צרת זיקת שני יבמים ומכריעים בה שמותרת וכן כתבוה גדולי המחברים והדברים נראין דהא צרת מחזיר גרושתו מותרת והיאך מחמירין בצרת איסורי סופרים יותר מצרת חייבי לאוין ואע"פ שבצרת זיקת שני יבמים החמירו אין לנו בגזירותיהם אלא מה שנתגלה לנו והדברים רופפים:

    זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שבה מתוך דברינו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

    המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר שני אחים נשואים שתי אחיות קטנות מת בעלה של אחת מהן תצא משם אחות אשה וכן שתי חרשות גדולה וקטנה מת בעלה של קטנה תצא משם אחות אשה מת בעלה של גדולה ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן רבן גמליאל אומר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלז משום אחות אשה ר' יהושע אומר אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה אמר הר"ם הלכה כר' אליעזר:

    אמר המאירי שני אחים נשואים שתי אחיות קטנות ר"ל שהם ראויות למיאון ומת בעלה של אחת מהן תצא אלמנתו מזיקתו של זה משום אחות אשה שאם תאמר שאיסור אחות אשה שבה אינו איסור גמור הואיל וקטנה יתומה נשאת לו אף זיקתה של זו אינה זיקה גמורה והרי איסור אחות אשה שבה וחיוב זיקתה במדה אחת הן וכל שהם שוים אתי איסור אחות אשה ודוחה מצות יבום לגמרי וכן הדין בשתי חרשות ר"ל שנתקדשו לשני אחים שהרי נשואי שתיהן שוים ושתיהן אין נשואיהן של תורה וכן הלכה:

    גדולה וקטנה ר"ל שהיו שתי אחיות יתומות אחת גדולה שנשואיה נשואי תורה ואחת קטנה שנשואיה אינן נשואי תורה ונישאו לשני אחים אם מת בעלה של קטנה תצא אלמנתו משום אחות אשה דהא אלימא איסור אחות אשה שבה טפי ממצות יבום אבל אם מת בעלה של גדולה שנמצאת עכשו הזיקה זיקה של תורה ואיסור אחות אשה אינו אלא מדרבנן ונשואי קטנה דרבנן לא אלימי לאפקועי זיקה דאוריתא והויא לה זו שתחתיו אחות זקוקה וכן ליבם את הגדולה בעוד שאחותה הקטנה תחתיו לא דהויא לה אחות אשה דרבנן ולחלוץ לה גם כן אי אפשר שהרי יאסרו שתיהן זו משום חלוצה וזו משום אחות חלוצה ולהוציא את הקטנה בגט וליבם את הגדולה גם כן אי אפשר דהויא לה אחות גרושה דרבנן ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן ותעקור נשואיה לגמרי עד שפרח במיאוניה איסור אחות אשה מזו הגדולה ומיבם לה ואע"פ שאמרו לעולם יתרחק אדם מן המיאונין מיאון של מצוה שאני ואין אומרין הרי מכל מקום בשעת נפילה נראית כאחות אשתו שאין אומרין כן אלא באשה שלא מיאנה בבעלה ומת לו ואחר כך ממאנת ביבם שנראית כערוה בשעת נפילה אחר שלא מיאנה בבעלה כל ימי חייו אבל זו שממאנת בבעלה עוקרת היא נשואיה לגמרי ואם לא מיאנה עד שהגדילה הויא לה אחות זקוקה ומוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה רבן גמליאל אומר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין הגדולה עד שתגדיל הקטנה ותדור הקטנה עמו בהיתר ולכשתגדיל נעשו נשואיה נשואי תורה תצא אחותה משום אחות אשה וזה שמתירה לדור עמו ואינו חושש בה לאחות זקוקה אחר שאין זיקת אחותה נפקעת מפני שהוא סובר אין זיקה כלומר דלא אלימא זיקה ליאסר הקרובות מכח הזיקה כמו שהן אסורות מכח קדושין ומה שאמר שאחר שתגדיל תצא אחותה משום אחות אשה פירשוה בגמרא לכשתגדיל ותבעל ומפני שהוא סובר שהמקדש אחותה של יבמה נפטרה היבמה והלכה לה ואף זה כיון שבעל לאחר גדלותה נפטרה הגדולה ור' יהושע אומר אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו מפני שהוא סובר יש זיקה לאסור את שתחתיו מזיקת אחותה אחר שלא נפקעה זיקת אחותה ואי אפשר לבא עליה משתגדיל עד שתעשה באותה ביאה נשואה מן התורה שהרי אחות זקוקה וביאתה אסורה לעולם ואם שתמתין עד שתגדיל ולא תבעל אף זו אע"פ שהגדילה כל שלא בעל נשואין דרבנן נינהו אלא שאין יוצאה במיאון ואינם מפקיעים זיקה וליבם לגדולה או לחלוץ או להוציא את הקטנה בגט אי אפשר כמו שביארנו וללמדה שתמאן אין לו אי משום דסבירא ליה אפילו בכי הא דבשעת נפילה נעשית כאחות אשתו אי משום דמיאון ראוי להתרחק ממנו אף לדבר מצוה הילכך על כרחו מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה על זו אמרו אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו והלכה כר' אליעזר וכבר ביארנו שאם לא מיאנה הקטנה והגדילה בין שבעל אחר שהגדילה בין שלא בעל מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה שלא אמר ר' אליעזר מלמדין וכו' אלא היכא דאיפשר אבל הגדילה שאי אפשר במיאון אף הוא מודה לדברי ר' יהושע וכן כתבוה גאוני ספרד אבל כשהיא קטנה מלמדין אותה שתמאן ואם אינה ממאנת מוציאין אותה שהרי באיסור אחות זקוקה היא עומדת תחתיו ומכל מקום אין כופין אותו להוציא שמא תמאן ויותר בקרובותיה אבל אם הגדילה קודם שתמאן כופין אותו להוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה שהרי אין לה עוד תקנה במיאון ואם מתה היבמה קודם שתחלוץ מותר להחזיר את אשתו כמו שביארנו בפרק החולץ והמקדש אחות יבמה נאסרה לו הואיל ויש זיקה ומוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה וזה שאמרו בשומרת יבם שקדש אחיו את אחותה שאומרין לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ומשום דקא סבר יש זיקה וכל שלא עשה אחיו מעשה הויא לה אחות זקוקתו ואעפ"כ כל שעשה אחיו מעשה מותרת לו התם הוא דאיכא תקנתא להאי במעשה של אחיו וכשעשה אחיו מעשה נפקעה זיקתו והותרה אחותה אבל כל שאין שם מי שיפקיע את הזיקה מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    כבר ידעת שמצות יבום קודמת למצות חליצה ואם כן זו שאמרו כאן לעולם ידבק אדם בשלשה דברים ואחת מהן החליצה לדעת אבא שאול נאמרה שהיה אומר הכונס את יבמתו לשום נוי או לשום ממון או לשום דבר אחר ר"ל שלא לכונת קיום המצוה הרי הוא כאלו פגע בערוה ומתוך כך היא חושש שמא יכניסנה לשום אחת מאלו ואין הלכה כמותו כמו שהתבאר ל"ט ב':

    לעולם יהא אדם משתדל בהבאת שלום שבין אדם לחבירו וכמו שאמר דוד בקש שלום ורדפהו כלומר שיהא משתדל עליו הרבה וכדכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד:

    Meiri on Yevamot 109a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    גמרא מודים חכמים לר"א כו' הרי היא כיתומה כו' והחזירה שאסורה ליבם מפני שגירושיה כו' עכ"ל בפ' המדיר מייתי תלמודא הך ברייתא וגרסינן בה והרי היא יתומה בחיי אב והחזירה שחולצת ולא מתייבמת מפני שגירושיה כו' והרא"ש כתב בשמעתין דהכי איתא הגירסא בתוספתא וכן כתב הראב"ד דבעיא חליצה ואע"ג דאסורה ליה מן התורה מ"מ בעיא חליצה משום דאיכא מאן דלא ידע בגירושין ואתי למשרי יבמה לשוק וסברא גדולה הוא כו' עכ"ל ויש לתמוה לפ"ז אמאי דחי תלמודא הא דקאמר עיפא טעמא דר"א הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור מדתני ר"א אומר חולצת דהא איכא למימר לר"א נמי דחולצת משום דאיכא מאן דלא ידע בגירושין ואתי למשרי יבמה לשוק (א) דמהאי טעמא חולצת נמי יתומה בחיי אב לרבנן אע"ג דהויא ערוה דאורייתא וצ"ע:

    שם ומי שרי והתני בר קפרא לעולם כו' מהא דירחיק אדם מן המיאון פריך אבל מהא דידבק בחליצה לא פריך דאל"כ מאי קא משני מיאון דמצוה שאני והיינו משום דאיכא מאן דפליג אאבא שאול בפרק החולץ וסבר דמצות יבום קודמת למצות חליצה:

    Chidushei Halachot on Yevamot 109a · Sefaria

    גליון הש"ס

    רש"י ד"ה קטנה שהשיאה וכו' וקבל אביה גיטה וכו' ע' קדושין מג ע"ב ברש"י ד"ה היא ואביה ובסנהדרין סט ע"א ברש"י ד"ה קנאה. וע' קידושין דף י ע"א תוד"ה ומקבל ושם מג ע"ב תוד"ה תנן התם:

    Gilyon HaShas on Yevamot 109a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא ומי שרי והתני בר קפרא כו' ויתרחק משלשה דברים מן המיאון וכו'. ברש"י במתני' נקט בדר"י, טעמא דמתרחק ממיאונין כדאמרינן בגמרא. וק"ל הא טעמא דריחוק מיאונין, דשמא לכי גדלה מתחרטא, והכא לר"י דליכא תקנה לה לא שייך דמתחרטא, דהא בלאו המיאון אסורה לו לעולם, ולמה תתחרט:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yevamot 109a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף ק״ט, עמוד א׳, בהיקף של כ־464 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 128 מילים

      נפתחת ב״וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר. וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת הַיְּתוֹמָה…״

    2. קטע 224 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמַר עֵיפָה: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר…״

    3. קטע 319 מילים

      נפתחת ב״וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא, מִשּׁוּם רַבִּי…״

    4. קטע 434 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: מְסַפְּקָא…״

    5. קטע 516 מילים

      נפתחת ב״רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם פְּשִׁיטָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּמִיתָה…״

    6. קטע 615 מילים

      נפתחת ב״אַדְּרַבָּה: חֲזָרָה, כֵּיוָן דְּיָתְבָא תּוּתֵיהּ, אִית לֵיהּ…״

    7. קטע 732 מילים

      נפתחת ב״רַב אָשֵׁי אָמַר: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר,…״

    8. קטע 819 מילים

      נפתחת ב״הַאי מַאי לְמֵימְרָא? פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לָאו הָא…״

    9. קטע 930 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי…״

    10. קטע 1037 מילים

      נפתחת ב״בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁגֵּירְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה…״

    11. קטע 1117 מילים

      נפתחת ב״בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: צָרָתָהּ, מַהוּ?…״

    12. קטע 1234 מילים

      נפתחת ב״וְהָא תַּנְיָא, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ: הִיא…״

    13. קטע 1333 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ שְׁנֵי אַחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת קְטַנּוֹת,…״

    14. קטע 1412 מילים

      נפתחת ב״מֵת בַּעְלָהּ שֶׁל גְּדוֹלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:…״

    15. קטע 1518 מילים

      נפתחת ב״רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם מֵיאֲנָה — מֵיאֲנָה,…״

    16. קטע 1620 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִי לוֹ עַל אִשְׁתּוֹ,…״

    17. קטע 1734 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ וּמִי שְׁרֵי? וְהָתָנֵי בַּר קַפָּרָא: לְעוֹלָם…״

    18. קטע 1836 מילים

      נפתחת ב״גּוּפָא. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם…״

    19. קטע 196 מילים

      נפתחת ב״בַּהֲבָאַת שָׁלוֹם, דִּכְתִיב: ״בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ״,…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר. וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת הַיְּתוֹמָה וְהֶחְזִירָהּ — מוּתֶּרֶת לַיָּבָם. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר. קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ, וְנִתְגָּרְשָׁה — כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב. וְהֶחְזִירָהּ — דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרָה לַיָּבָם.

    גְּמָ׳ אָמַר עֵיפָה: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר — הוֹאִיל וְעָמְדָה עָלָיו שָׁעָה אַחַת בְּאִיסּוּרָא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְעֵיפָה: אִי הָכִי, חֲלִיצָה נָמֵי לָא תִּיבְעֵי!

    וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ: חוֹלֶצֶת! אֶלָּא אָמַר עֵיפָה: רַבִּי אֶלְעָזָר לָא יָדַעְנָא מַאי טַעְמָא.

    אָמַר אַבָּיֵי, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי מִיתָה מַפֶּלֶת, אִי נִשּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים מַפִּילִים. אִי מִיתָה מַפֶּלֶת — הָא רַמְיָא קַמֵּיהּ לְיִיבּוּם, אִי נִשּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים מַפִּילִים — הָא עָמְדָה עָלָיו שָׁעָה אַחַת בְּאִיסּוּר.

    רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם פְּשִׁיטָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּמִיתָה מַפֶּלֶת, וּמִיהוּ הַכֹּל בְּקִיאִין בְּגֵירוּשִׁין, וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בַּחֲזָרָה.

    אַדְּרַבָּה: חֲזָרָה, כֵּיוָן דְּיָתְבָא תּוּתֵיהּ, אִית לֵיהּ קָלָא! מִי לָא עָסְקִינַן דְּאַהְדְּרַהּ בְּאוּרְתָּא וּשְׁכֵיב בְּצַפְרָא.

    רַב אָשֵׁי אָמַר: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּגָזַר הָנֵי מִשּׁוּם יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב וְהֶחְזִירָהּ. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְגָּרְשָׁה, כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב. וְהֶחְזִירָהּ — דִּבְרֵי הַכֹּל שֶׁאֲסוּרָה לַיָּבָם.

    הַאי מַאי לְמֵימְרָא? פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לָאו הָא קָא מַשְׁמַע לַן, טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּגָזַר הָנָךְ מִשּׁוּם הַאי. שְׁמַע מִינַּהּ.

    תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֶלְעָזָר בִּקְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְגָּרְשָׁה — הֲרֵי הִיא כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב, וְהֶחְזִירָהּ — שֶׁאֲסוּרָה לַיָּבָם, מִפְּנֵי שֶׁגֵּירוּשֶׁיהָ גֵּירוּשִׁין גְּמוּרִין, וְאֵין חֲזָרָתָהּ חֲזָרָה גְּמוּרָה.

    בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁגֵּירְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְהֶחְזִירָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה. אֲבָל גֵּירְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְהֶחְזִירָהּ כְּשֶׁהִיא גְּדוֹלָה, אִי נָמֵי הֶחְזִירָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְגָדְלָה אֶצְלוֹ וָמֵת — אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת. מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ: חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת.

    בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: צָרָתָהּ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הִיא גּוּפַהּ גְּזֵירָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִיגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?

    וְהָא תַּנְיָא, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ: הִיא וְצָרָתָהּ חוֹלֶצֶת. הִיא וְצָרָתָהּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא לָאו: אוֹ הִיא אוֹ צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת? לָאו תָּרוֹצֵי קָמְתָרְצַתְּ, תָּרֵיץ הָכִי: הִיא — חוֹלֶצֶת, צָרָתָהּ — אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת.

    מַתְנִי׳ שְׁנֵי אַחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת קְטַנּוֹת, וּמֵת בַּעְלָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן — הַלֵּזוּ תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. וְכֵן שְׁתֵּי חֵרְשׁוֹת. גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, מֵת בַּעְלָהּ שֶׁל קְטַנָּה — תֵּצֵא הַקְּטַנָּה מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה.

    מֵת בַּעְלָהּ שֶׁל גְּדוֹלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן בּוֹ.

    רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם מֵיאֲנָה — מֵיאֲנָה, וְאִם לָאו — תַּמְתִּין עַד שֶׁתַּגְדִּיל, וְתֵצֵא הַלֵּזוּ מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה.

    רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִי לוֹ עַל אִשְׁתּוֹ, אִי לוֹ עַל אֵשֶׁת אָחִיו. מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט — וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה.

    גְּמָ׳ וּמִי שְׁרֵי? וְהָתָנֵי בַּר קַפָּרָא: לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, וְיִתְרַחֵק מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים. יִדְבַּק בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: בַּחֲלִיצָה, וּבַהֲבָאַת שָׁלוֹם, וּבַהֲפָרַת נְדָרִים. וְיִתְרַחֵק מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים: מִן הַמֵּיאוּן, וּמִן הַפִּקְדוֹנוֹת, וּמִן הָעֵרְבוֹנוֹת! מֵיאוּן דְּמִצְוָה שָׁאנֵי.

    גּוּפָא. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: בַּחֲלִיצָה — כְּאַבָּא שָׁאוּל, דְּתַנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ לְשֵׁם נוֹי, לְשֵׁם אִישׁוּת, לְשֵׁם דָּבָר אַחֵר — כְּאִילּוּ פּוֹגֵעַ בְּעֶרְוָה, וְקָרוֹב בְּעֵינַי לִהְיוֹת הַוָּלָד מַמְזֵר.

    בַּהֲבָאַת שָׁלוֹם, דִּכְתִיב: ״בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ״,