מסכת יבמות דף ק״ג עמוד א׳

סמיכות הידים שעושה לידיו בתים של עור מפני שמכניסם בטיט וסומך עליהן וגורר את רגליו:

קב הקיטע דחשיב ליה מנעל מני רבי מאיר היא:

יוצא בשבת:

אנפיליא של בגד דקתני סיפא חליצתה פסולה אתאן לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר בקב הקיטע אלמא דלא הוי מנעל דאי רבי מאיר כיון דקב הקיטע הוה נעל אלמא ואנעלך תחש לא דייק אנפיליא נמי תהוי נעל:

מדסיפא רבנן רישא דקב הקיטע נמי רבנן ודייקי ואנעלך תחש ודקתני קב הקיטע כשר במחופה עור:

אדתני סיפא אנפיליא של בגד פסולה האי הוא ודאי דלאו נעל הוא דהא לא מגין לישמעינן חילוק בקב הקיטע דאע"ג דמגין לאו נעל וכ"ש האי:

סיפא נמי ר' מאיר ולא דייק תחש ואפילו הכי של בגד לא משום דלא מגין אבל קב הקיטע מגין הלכך אפילו אין מחופה עור כשר:

למדחסיה לדחוף רגלו בקרקע:

בין עומד בין יושב וא"ת ומהיכא ס"ד לפסול יושב וי"ל משום דאמר לקמן (יבמות דף קד.) דהויא כגמר דין ואמרינן בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל: ושם) בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה ומהאי טעמא בעינן לקמן (יבמות דף קו.) עמידה לכתחלה דא"ל רבי חייא בתי עמודי לל"א שפי' בקונט' ועוד דכתיב ועמד ואמר ומיהו עיכובא ליכא מדלא כתיב ויעמוד ויאמר אבל ועמד ואמר אינו אלא סיפור דברים בעלמא והכי נמי מפרש במסכת מועד קטן (דף כא. ושם) גבי מנין לקריעה מעומד אבל ועמדו שני האנשים אע"ג דלא כתיב ויעמדו היינו לפי שאין כתיב שם מעשה אחר כך אבל הכא אחר ועמד כתיב המעשה ואין כאן אלא סיפור דברים בעלמא כמו עמדו וקדשו ועמדה ונשאת והא דדרשינן בספרי ועמד אין דברים הללו אלא בעמידה אומר רבינו יהודה דשמא לכתחלה בעי הכי כדפרישית:

והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה וא"ת מהיכא ס"ד למעוטי סומא וי"ל מדכתיב לעיני הזקנים וה"א דה"ה לפני יבם א"נ משום דכתיב וירקה בפניו דהוי כמו לעיניו קמ"ל דלא:

הקיטע מני רבי מאיר היא דחשיב מנעל ממה שאין רגילים לעשות:

באנפיליא של בגד אתאן לרבנן דלא חשיב מנעל מבגד כיון דאין רגילות לעשות כן וה"ה אנפיליא הקשה ר"ת דהכא משמע דר' יוסי לא חשיב קב הקיטע מנעל מדמוקי ברייתא דמכשרא ליה לחליצה כר' מאיר דוקא וכן משמע בפרק במה אשה (שבת דף סה: ושם) ואילו בפרק בתרא דיומא (דף עח: ושם) אמרינן דקב הקיטע בין לר' מאיר בין לרבי יוסי מנעל הוא וטעם דר' יוסי גבי שבת דלמא מיפסק ואתי לאיתויי ד' אמות ברה"ר ועוד קשיא דהכא שרינן של שעם לחלוץ ובפרק בתרא דיומא (שם) אמרינן אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביה"כ ובשמעתין מדמי יה"כ לחליצה:

מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה לא חליץ פי' בקונט' שאין זה קרוי רגל כיון שהופכו כל שוק דידיה נמי לא מיקרי מעל רגלו אבל היכא שנקטעה רגלו שוקו היינו מעל רגלו דכיון דקודם קטיעה היה שוקו מעל רגלו אחר קטיעה נמי קרינא מעל רגלו ובענין זה פי' גאון אחד ור"ח פי' טעמא דלא חליץ מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה דלא מצי שפיר למדחסיה לכולי כרעיה אארעא לפי זה נמי אתי שפיר הא דגריע מקיטע דקיטע דחיס שפיר כוליה שוקיה אארעא מתוך פירושם משמע דפשיטא להו דקיטע חולץ אבל אין נראה לר"י דהא בירושלמי מפרש הא דקתני במתני' מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה היינו בקושר רצועות הסנדל מארכובה ולמטה אבל בקיטע לא איירי מידי והא דקתני בברייתא קב הקיטע איכא לפרושי נמי דיהיב לאחר וחליץ כדאמר אסמיכות רגלים וה"מ למימר וליטעמיך קב הקיטע מי חליץ אלא דיהיב לאחר וכן דרך בכמה מקומות דיכול לומר וליטעמיך ואין אומר ועוד מעיקרא דסבר דברגל הפוכה שייכא חליצה ה"ה דקיטע נמי חליץ אבל לפי המסקנא לא והא דפריך רגלים פרט לבעלי קבין הכי פריך כיון דשוק לא מיקרי רגל א"כ למטה מהארכובה אמאי כשרה הא לא הויא קשירה במקום רגל ורבינו נסים נמי פירש במגלת סתרים דקיטע לא חליץ מכ"ש דרגלו הפוכה ומן הארכובה ולמטה דמכשיר במתני' לאו באיפסקא לכרעיה אלא בקשירת רצועות איירי כדאמר בירושלמי:

פרט לבעלי קבין ואף על פי דעיקר דרשא נפקא לן מפעמים בפרק קמא דחגיגה (דף ג. ושם) מכל מקום פריך שפיר מדאסמכיה תנא ארגלים:

והא קא מתהניא מעבירה ליכא למימר דפריך אמאי לא מסרה עצמה שהרי קרקע עולם היא כדאמר גבי אסתר ועוד כי הוא לא היה מאנסה ואדרבה היא שדלתו בדברים להכריעו להביאו עליה כדי להתיש כחו להציל ישראל אלא פריך אמאי משבחה הכתוב כל כך דכתיב תבורך מנשים וגו' ואמרינן בנזיר (דף כג: ושם) ובהוריות (דף י:) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה פירוש מאמהות לפי שהיו נהנות מן הביאה ויעל לא היתה נהנית מן הביאה ומשני דודאי לא היתה נהנית משום דטובתן של רשעים כו' ואההיא מילתא קיימא הך פירכא בנזיר (דף כג:) ובהוריות (דף י:):

אמר ליה רב אשי והתניא בין יושב בין עומד בין מוטה מהכי משמע דחליצה אפילו מיושב ואפילו לכתחלה, דאי לא תימא הכי מאי קא מקשה ליה רב אשי לאמימר, דהא אמימר צריך קאמר דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד ודאי אף על גב דלא דחיס ליה חליצתה כשרה. ויושב נמי היינו בדיעבד הא לכתחלה עומד בעינן, ואם כן מאי קושיא. אלא על כרחין משמע דיושב אפילו לכתחלה. ואף על גב דקתני בברייתא חליצתה כשרה, לאו בדיעבד קאמר אלא משום דקתני סיפא חליצתה פסולה תנא רישא חליצתה כשרה והוא הדין לכתחלה. ותדע לך דהא עומד לכתחלה הוא, וקתני בין עומד חליצתה כשרה. ואיכא למידק נמי מהא דגרסינן בפרק אלו מגלחין במועד (מועד קטן כ, ב כא, א) אדכר דמיושב קרע וקם וקרע מעומד, אמר ליה קריעה דמעומד מנא לן אלימא מדכתיב ויקם איוב ויקרע, אלא מעתה ועמד ואמר [לא חפצתי לקחתה] הכי נמי והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה חליצתה כשרה, ומהדרינן התם מי כתיב ויעמד ויאמר ועמד כתיב. אלא שיש לדחות בזו, דהתם בדיעבד קאמר ומדקרע מיושב והדר קם וקרע מעומד, לומר דאפילו בדיעבד לא מהני, אקשי ליה מחליצה דבדיעבד מיהא חליצתה כשרה, ואהדר ליה דכיון דלא כתיב ויעמד ויאמר לא משמע עיכובא אלא לכתחלה. אבל מהא דאקשי ליה רב אשי איכא למידק ודאי דאפילו לכתחלה נמי חולצת בין עומד בין יושב כדאמרן. והא דתניא בספרי (כי תצא פי' רצ) ועמד ואמר מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה, משמע דפליגא אברייתא דבין עומד בין יושב. ותנאי נינהו דתנא דספרי דריש ועמד ואמר, ותנא דבין עומד בין יושב לא דריש ליה, מדלא כתיב ויעמד ויאמר. ואנן אברייתא דשנויה בגמרין סמכינן דמשמע דאיהי נשנית בבית המדרש. ועוד מדמותבינן מינה אלמא הלכתא היא. אבל הגאונים ז"ל (הובא ברמב"ן להלן (יבמות קו, ב) ד"ה קוראה) נראה שסמכו על אותה ברייתא שבספרי וכתבו דדברים אלו אין אומרין אותן אלא בעמידה. וכן בהלכות ה' רבינו אלפסי ז"ל בסדור החליצה (להלן בסוף הפרק בסוף גט חליצה) ואיני יודע מפני מה סמכו על אותה ברייתא ולא על ברייתא זו שהיא העיקר כמ"ש. ושמא חששו לה להחמיר. והתימא הגדול שהצריכו אפילו האשה בעמידה, ואפילו לאותה ברייתא שבספרי לא משמע אלא באיש בלבד, וכדתניא מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה. וכי כתיב בדידיה כתיב ועמד ואמר, ולא כתיב ועמדה ואמרה, אלא שמע מינה בדידיה בלחוד קפיד קרא. (וכן כתב הרי"ף שם רק על היבם וקושית הרשב"א היא על הגאונים). והא דאמרינן לקמן (יבמות קו, א) בההיא דאתאי לקמיה דר' חייא בר אבא ואמר לה בתי עמודי, לאו בשעת חליצה הואי אלא קודם חליצה שבאה לפניו להתרעם, או ליטול עצה כיצד תעשה (וכמה תשלם ליבם), [בכת"י: ובמה תנצל מן היבם], דקא בעי למיכליה לממונה. ותדע לך דהא אמר לה לא ידע ליה, כלומר לא ידע בה במום זה שהיא קטעת, ואמר לה לא ניחא לך ביה חליץ, דאלמא לאו באפי יבם הוה, אלא מפני שהיה נראה לו שהיתה קטעת, ולא היה ברי לו אם כמו שהיה סבור אם לא. אמר לה בתי עמודי. וטעמא דמלתא דעל ידי כך הכיר שהיבם הזה אינו הגון שלא היה מתכוין למצוה אלא לשם דבר אחר ועל כן סמך והטעהו. דאלו היה הגון לה למה היה מטעה אותו, חלילה להם להטעות ולרמות אלא לצורך מצוה. ולעולם חליצה בין יושבת בין עומדת בין מוטה, דלכולי עלמא בדידה לא קפיד קרא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ד הלכה ו-ז) והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין ומתרת רצועות הסנדל. אלא שאחר כך כתב, ואחר כך עומדת ורוקקת בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינין שמצות חליצה שיהיו שניהם עומדין בשעת רקיקה ובשעת קריאה. ונראה מדבריו דחליצה בין בעמידה בין בישיבה ואפילו לכתחלה וכדמוכח הכא כדכתיבנא (לעיל ד"ה אמר), אבל קריאה לכתחילה מעומד. וטעמא דמלתא משום דלא כתיב ועמדה וחלצה נעלו, אלא ועמד ואמר שתהא קריאה מעומד דבקריאה הקפיד הכתוב. והלכך לא שנא איהו לא שנא איהי לעולם תהא הקריאה מעומד. אלא דאכתי קשה לי דהא לא משמע הכי בההיא דאלו מגלחין (מועד קטן שם) מדמקשינן אלא מעתה ועמד ואמר ה"נ והתניא בין עומד בין יושב, ומאי קושיא דהא ועמד ואמר בקריאה הוא, אבל חליצה דלא כתיב בה עמידה בין יושב בין מוטה, וברייתא דקתני בין יושב בין מוטה בחליצה תניא. ואפשר לתרץ לפי דבריו דהא דקתני והחולצת מן הגדול בין עומד בין יושב כללא הוא לכל ענין החליצה שהוא קריאה וחליצה ורקיקה, ולא לחליצת הסנדל בלבד. והיינו דאקשינן מינה בפרק אלו מגלחין כאלו קתני בברייתא בהדיא קרא בין עומד בין יושב חליצתה כשרה, דברייתא כללא היא לכל מילי דחליצה. ולא עוד אלא דעיקר צריכותא דברייתא משום קריאה היא, ולומר דאף על גב דכתיב ועמד ואמר דמשמע דקריאה מעומד הני מילי לכתחלה הא אי עבר וקרא מיושב חליצתה כשרה, ומיהו ברייתא בדיעבד היא הא לכתחלה קריאה מעומד בעינן. והא דאקשי ליה (אביי) [צ"ל: רב אשי] לאמימר מהא דמשמע דברייתא אפילו לכתחלה קתני וכדכתבינן, היינו דוקא בחליצת הסנדל והכי קאמר, והא קתני בין יושב בין מוטה, ואף על גב דברייתא בדיעבד היא, הכי משמע בקריאה משום דכתיב בה ועמד ואמר, הא בחליצת הסנדל אפילו לכתחלה משום דבדידה לא כתיב עמידה. והוא הדין דהוה ליה לאקשויי מקרא גופיה, דהא לא כתיב עמידה אלא בקריאה, הא בחליצה לא שנא הכי ולא שנא הכי, אלא משום דברייתא קתני בהדיא בין עומד בין יושב ניחא ליה טפי לאקשויי מברייתא. ויש לנו כיוצא בה בתלמוד בפרק קמא דקדושין (יח, א) יש בעברי שאין בעבריה שהעברי יוצא בשנים וביובל ובמיתת אדון, ורמינהי יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין, אף על גב דהוה מצי לאקשויי מגופיה דקרא דהא בהדיא כתיב (דברים טו, יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים. זהו שנראה לי להעמיד דברי הרב ודברי הגאונים. אלא שראיתי לקצת המחברים (ספר התרומה הלכות חליצה סי' קלג) שהצריכו בעמידה אפילו בחליצת הסנדל ולא ירדתי לסוף דעתם ואם תאמר תיפוק ליה משום דבעינן ועמדו שני האנשים ובין שתהא חליצה כתחלת דין בין שתהא כגמ"ד בעינן ועמדו. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש לקמן (יבמות קו, א ד"ה לישנא אחרינא) בתי עמודי על רגלך דכתיב ועמדו ב' האנשים בעמידה. יש לומר חליצה לאו כדין דמיא להא, דהא אפילו בהדיוטות הוא דבר תורה, מה שאין כן בשאר דינין והוא הדין לעמידה, ותדע לך מדאיצטריך למכתב ועמד ואמר, ואי כדין היא למה לי קרא תיפוק ליה משום דכתיב ועמדו ומיהו אכתי קשיא לי לדברי הרמב"ם ז"ל דכיון דלא בעי עמידה בחליצת הסנדל, אם כן אף ברקיקה כן דברקיקה נמי לא כתיב עמידה וצ"ת. (ועיין ריטב"א כאן ומ"מ שם).

הא דאמר רבא מדרישא ר' מאיר סיפא נמי ר' מאיר לאו לאפוקי מדר' יוסי דלר' יוסי של עץ נמי מנעל הוא כדאמר רבא במס' יומא בפרק בתרא (עח, ב) דכולי עלמא מנעל הוא כלומר בין ר' מאיר בין ר' יוסי, אלא הכא לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי קאמר וכדאיתא בפרק במה אשה גבי הא דתנן סנדל של סיידין (שבת סה, ב) טמא מדרס ואשה חולצת בו דברי ר' עקיבא ולא הודו לו ואמר רב לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי אבל ר' יוסי הודה לן.

מתניתין מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה. פירוש מתניתין כללא הוא דכל שהוא למטה מן הארכובה, מעל רגלו קרינא ביה. והלכך אם נקטעה רגלו חולץ בשוקו כל שהוא מן הארכובה ולמטה והיינו דאקשיה למתניתין מרגלים פרט לבעלי קבין, מכל מקום מתניתין משמע להו בנקטעה רגלו, ושאני הכא דכתיב מעל רגלו, לומר דכל שהוא למטה מן הארכובה כשר לחליצה, דמנעל אמר רחמנא והוא דדחיס מאי דאישתייר אארעא וכדאמר אמימר (לעיל בסמוך). ומתניתין נמי היכא דלא נקטעה רגלו אלא שקשר מנעל למעלה מן הארכובה חליצתה פסולה, דמעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל, אבל למטה כשרה. והיינו דגרסינן בירושלמי (ה"א) כולי מתניתא בקושר מן הארכובה ולמעלה פסולה, איני והא כתיב ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם, ותניא ביד עד לפרק ברגל עד סובך וכה את אמר הכין, שניא היא דכתיב מעל רגלו אי הכי תהא כשרה אפילו מהארכובה ולמעלה מעל רגלו ולא מעל דמעל.

מדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ ק"ל דמשמע הכא דסבר רבא דר"מ הוא דחשיב מנעל של עץ מנעל אבל ר' יוסי אוסר מפני שאינו מנעל ואלו במ' יומא ובמסכת שבת אתי' למימר דר"מ ור"י במנעל ולאו מנעל פליגי ואמר רבא דכ"ע מנעל הוא ובגזירה דילמא משתליף ואתי לאתויי בר"ה קמיפלגי דר' יוסי סבר גזרי' ור"מ סבר לא גזרי' ודייקינן נמי דקתני ר' יוסי אוסר ולא קתני ר' יוסי מחייב תו ק"ל דהתם אמר רבא דלכ"ע מנעל הוא ואלו איהו גופיה הוה נפיק בסנדל של גמי כדאית' בפ' י"ה וליכא למימ' דהתם רבה גרסי' דהא בתר אביי מייתי לה תלמוד' התם והנכון דהא דאמר התם דכ"ע מנעל הוא היינו ר"מ ור' יוסי אבל הא איכא ר' יוחנן בן נורי דפליג כדאי' בפ' במה אשה יוצאה וסבירא לן כוותיה וכדאמרי' התם דר"ע מתיר בסנדל של סיידי' ולא הודו לו ר' יוחנן בן נור' ורבנן דאמרי כשמעתיה היינו ר' יוחנן בן נורי דסבירא לן כוותיה ומאי דתלי' בשמעתיה עץ דשל מנעל הוא בדר"מ ולא כדר' יוסי איכא למימר שאוסר מן התורה מפני שאינו מנעל ואיידי דקתני ר"מ יוצא אדם נקט ר' יוסי אוסר ולא נקט מחייב וזה ברור ובתוס' תירצו בענין אחר. ולר"מ דשרי לחלוץ בסנדל של עץ י"ל דאיהו לא דריש ואנעלך תחש א"נ דדריש ליה וסבר דנעל נעל ריבה כל שהוא כעין מנעל:

אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לרגליה בארעא אמר ליה רב אשי לאמימ' והתני' בין עומד בין יושב בין מוטה ק"ל דהתם תניא חליצתה כשרה בדיעבד ואמימר אמר צריך לכתחלה וי"ל דרב אשי קים ליה דאמימר צריך לעכב קאמר והיינו דלא שני לי' אמימר הכי ואחרים פירשו דברייתא אפילו לכתחלה קא שרי ודומיא דעומד קתני יושב ונקט חליצתה כשרה בדיעבד משום דבעי למתני סיפא חליצתה פסולה בדיעבד וא"ת והא תניא בספרי ועמד ואמר מלמד שאין אומרים דברים אלא בעמידה ויש לומר דההיא לענין הקריאה בלבד כדכתי' ועמד ואמר וכן כתב הרשב"א זכרונו לברכה שהקריאות בעמידה ובחליצה יושבת וחולצות וכן כתב שהרקיקה מעומד ואפשר דהתם טעמא משום דבעי רוק הנר' לדייני' ושתרוק כנגד פניו וכדאיתא בשלהי פרקי' וק"ל דהא דאמרינן בפרק ואלו מגלחי' קריעה מעומד מנ"ל אלימא מדכתיב ויקם איוב ויקרע אלא מעתה גבי חליצה דכתיב ועמד ואמר ה"נ והתניא בין יושב בין מוטה חליצתה כשרה ואם איתא דהאי ועמד לא קאי אלא אאמר בלחוד מאי מקשי לה מחליצה דלא כתיב בה ועמד ויש לומר דקים ליה דהא דקתני ברייתא בין עומד בין יושב על כל ענייני חליצה קאמר ושמע מינה דמדאוריתא לא בעי עמידה דאם כן אפילו בדיעבד נמי אלא מדרבנן בעלמא הוא ואין זה מחוור והנכון בכל ענייני חליצה בעי מעומד לכתחלה ולאו משום דכתיב ועמד ואמר דההיא דספרי אסמכתא בעלמא הוא אלא משום דהוי כענין דין דכתיב ביה ועמדו שני האנשים וכן פירש רש"י זכרונו לברכה בעי עמיד' לחליצה משום ועמדו שני אנשים והיינו שאינו מעכב בדיעבד ופרכינן מינה בפרק ואלו מגלחין משום דבעי התם קריעה מעומד ואפילו בדיעבד כדאמרינן התם אדכר דקרע מיושב וקרע מעומד ומהדרינן דהכא ועמד ואמ' כלו' שאין לומר דבעי עמידה אלא לישנא דקרא הוא וכן כתב הרב בעל ספר המצות ז"ל כל עמידה שאין אחריה שום מעשה אינה אלא כלשון בני אדם שאו' עומד ועשה ואוכל והולך והא דפריך הכא רב אשי מהאי ברייתא י"ל כתירוץ הראשון שכתבו א"נ דכיון דטעמא דבעי עמידה לכתחלה אינו אלא משום ועמדו שני האנשים מהיכא תיתי לן דצריך למדחס רגליה ופרקי' לעולם דדחי' פי' דהכי גמירי לה דאפי' כשחולץ מיושב צריך למדחסי רגלי' דתהוי חליצה מעליא:

והא דתנן מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה פרש"י ז"ל כגון שנחתכו רגליו וכ"ת והא אמר אמימ' דמאן דמסגי על לוח' דכרעי' לא חלץ משום דלא הוי רגל וכ"ש האי שאין לו כלל תירץ רש"י ז"ל דהכא כיון שאין לו שום רגל שוקיו עומדי' במקום רגליו ובודאי שכן נר' מדפרכי' בגמ' על מתני' מהא דתני גבי עלייה לרגל פרט לבעלי קבין כלו' דלא חשיב רגל א"ד מתני' כבעלי קבין היא ופרקי' דשאני הכא דכתיב מעל רגלו ופרש"י ז"ל מדלא כתיב מרגלו משמע שחולץ מדבר שהו' על רגלו ואשמועי' דחליצת שוק שמה חליצה ואין זה מחוור בעיני ר"ת ז"ל דמעל רגלו לא בא אלא לומר שאם קשר' הרצועות בשוקו דהוי חליצה ולעולם כשיש לו רגל דאי לא היכי קרינן ביה מעל רגלו עוד ק"ל דהא גמרינן לקמן רגל רגל ממצורע דכתיב ביה על בוהן רגלו אלמא רגל ממש ולא שוק יש שפי' דקרא אשמועי' דכל שהוא מן הארכובה ולמטה רגל הוא וקרוי עליונה של רגל והיינו דאמרי' מעל רגלו אמר קרא ואחרי' פי' דתלמוד' הוא דהוי ס"ד דכי קתני מן הארכו' ולמטה חליצתה כשרה כשאין לו רגל ד"ה דשוק במקום רגל דאי כשיש לו רגל אין החליצה ברגל כלל ולהכי פריך מדתניא רגלים פרט לבעלי קבין דשוק לא מיקרי רגל ופרקי' כשיש לו רגל וכי קתני חליצתה כשרה ואעפ"י שהחליצה אין ברגל משום דאמר קרא מעל רגלו וכן דעת ר"ת ז"ל דקטע אינו חולץ ובירושלמי מצאתי ביני מתני' בקושר למעלה ולמטה:

ומה שאמר בין עומד בין יושב בין מוטה פירושו שאף לכתחלה נעשית מיושב והראיה שהרי אמרו בסמוך הא מאן דחליץ צריך למידחסיה לכרעיה וצריך פירושו לכתחלה והקשו לו מזו דקאמר בין עומד בין יושב בין מוטה כלומר ויושב מיהא אין לנעוץ עד שתירץ לו לעולם דדחיס ליה ואם כן חליצתה כשרה דקאמר משום שארא נקטה אבל לענין ישיבה אפילו לכתחילה דהא תלמוד אף בחליצת גדול ואף בעומד קתני חליצתה כשרה וכן קצת מפרשים מביאים ראיה ממה שאמרו בתלמוד מועד קטן כ' ב' דמעומד מנא לן דכתיב ויקם איוב גו' אלא מעתה ועמד ואמר הכי נמי והתניא בין עומד בין יושב כו' וזו מיהא אינה ראיה דקריעה מעומד ענינה דאפילו בדיעבד לא מהניא אלא מעומד וכדאמרינן התם אידכר דמיושב קרע והדר קרע מעומד ואקשי ליה מיהא דבדיעבד מיהא כשר אלא שזו שכתבנו תחלה ראיה להכשיר אף לכתחלה ומכל מקום בסיפרי אמרו ועמד ואמר מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה ויראה שקריאת הפסוקים צריך שיהא בעמידה אבל החליצה הואיל ועל כל פנים היא יושבת אף הוא יושב לכתחלה וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שאף הם כתבו שהרקיקה אף היא בעמידה ואם כן קושיא שבמועד קטן דעת המקשה היה דבין עומד בין יושב דקאמר על כל כלל החליצה יהא אומר כן וסוגיא בעלמא היא ויש מצריכין עמידה אף לאשה בשעת חליצה והבל הוא ומה שפירשו גדולי הרבנים במה שאמר בתי עמודי דכתיב ועמדו האנשים דאלמא דין הוא בחליצה דרך פירוש אמרוה שהרי לענין יבום נאמרה אלא שלא אמר לה עמודי אלא שתעמוד עמו ויתקים זיווגה אבל לענין חליצה ולענין פסק הואיל ובהדיוטות סאגי אף בעמידה אינה כדין:

וכן מה שאמרו שהחולצת מן הסומא חליצתה כשרה הלכה היא דאע"ג דכתיב וירקה בפניו כל שהוא לשם בפניו הוא והראיה שהרי אמרו ברוק היוצא מפיה שצריך שיהא נראה לדיינין ודקדקוה מדכתיב לעיני הזקנים ובפניו דיבם לא משמע להו הכי ומכל מקום לכתחלה לא יחלוץ במקום שיש אח שלא נסתמא הא במקום שאין שם אחר חולצת ממנו ובדיעבד חליצתה כשרה אף במקום אח:

זהו ענין הבריתא לענין פסק ולענין ביאור מיהא התחילו לדקדק בה ממה שראו בבריתא זו מקצת דברים שבה נאמרים לדעת ר' מאיר וקצתם לדעת רבנן והוא שהקשו קב הקטע מני ר' מאיר דחשיב ליה מנעל לענין שבת עד שמתירו לצאת בו בשבת שאלו לרבנן אינו מנעל ואינו יוצא בו בשבת וכן לענין חליצה לא הוי מנעל והדר תני באנפיליא של בגד חליצתה פסולה אתאן לרבנן דאלו לר' מאיר אף זו כשרה ותירץ אביי דרישא נמי רבנן ובמחופה עור והוא הדין לסיב ושעם במחופין עור ולרבא כלה ר' מאיר היא וסיפא משום דלא מגין ולר' מאיר אין מדקדקין בעור ודרשא דואנעלך תחש לא סבירא ליה אלא כל שהוא מגין מנעל הוא ואנפיליא של בגד אינה מגינה ולרבנן כל שאינו עור אינו נעל ואינו חליצה אלא שלשיטה שניה כל שאינו עור ומגין חליצתה פסולה:

זהו ביאורה של שמועה ומה שצריך ממנה לענין שבת ויום הכפורים כבר ביארנוהו במקומו בששי של שבת ובאחרון של יומא:

היבם צריך שינעוץ רגלו על הקרקע עד שיראה שהחליצה באה מכחה ומכל מקום דיו בנעיצה מועטת ואין צריך נעיצה בכל כחו שאלו כן לא התירו להיותו עומד בין יושב בין מוטה שהמוטה אינו יכול לנעוץ כל כך אלא שלא בא אלא לומר שאינו צריך נעיצה כל כך ומכל מקום אם לא נעץ צלל חליצתו כשרה וכמו שכתבנו ומכל מקום גאוני ספרד דקדקו בה בהפך מה שכתבנו למעלה לומר שלא נאמר בין יושב בין מוטה חליצתו כשרה אלא בדיעבד ומינה שאם לא נעץ הרגל חליצתו פסולה מדאקשי ליה מינה ומכל מקום עיקר הדברים כמו שכתבנו למעלה:

מי שרגליו הפוכות עד שדורס בגב הרגל אינו חולץ שאין זה מעל רגלו שהרי אינו חולץ מעל גב הרגל ואם כן מה שהתרנו בסמיכות הרגלים לא לאותו שהוא מביאן אלא לאחר שרגלו ישרה וללמדנו שאף הם קרויות מנעל אבל הן עצמן אינן חולצין שהרי כל שהולך על ידיו וגורר את רגליו על הארץ מהלך הוא בגב הרגל והוא הדין שאם הוא עצמו כשהוא עומד או יושב היתה עמידתו או ישיבתו ברגל ישרה שאף הוא חולץ בהן ולפי מה שכתבנו למדת שאם חלץ חליצתו פסולה אחר שבאנו עליה מטעם מעל רגלו ומכל מקום יש באין בה מטעם שאינו יכול לנעוץ עקבו ולדעת זה לשיטתנו בדיעבד מיהא חליצתו כשרה וגדולי המחברים כתבוה מטעם נעיצת העקב ואעפ"כ כתבו שאף בדיעבד חליצתו פסולה וכדעת גאוני ספרד שכתבנו ומטעם זה כתבו שהמהלך על ראשי אצבעותיו אינו חולץ שהרי אינו יכול לנעוץ עקבו אלא שבזו מיהא הרגישו בהם גדולי המגיהים וכתבו שלא שמעו מעולם שתהא הדריסה מעכבת החליצה ונראה שלדעתם לא באו בה אלא מטעם מעל רגלו על הדרך שכתבנו וכן עיקר:

כבר ביארנו שהשוק נקרא מעל הרגל ומן הארכובה ולמעלה נקרא מעל דמעל הואיל ופרקים חלוקים הם ולא סוף דבר מפני שמפרק הסובך הנקרא איסתוירא ובלשון לעז קלוילא עד כף הרגל הדורס על הארץ אין שם עוד פרק ושאלו כן היה אותו פרק מעל והשוק מעל דמעל אלא אפילו היה שם פרק כל שהוא עומד למול עובי הרגל כרגל הוא חשוב והילכך כל מארעא עד איסתוירא רגל הוא והוה ליה שוק מעל רגלו כמו שהתבאר:

גמרא קב הקיטע מני ר"מ כו' באנפיליא של בגד אתאן לרבנן אמר אביי כו' יש לדקדק לסברת המקשה ולאביי דלא מפלגי בין דבר המגין ללא מגין ואנפיליא של בגד נמי מנעל הוא א"כ מאי קא קשיא להו לעיל אמתניתין דחליצה ודתרומת הלשכה מההיא דיה"כ דהא איכא לאוקמא ההיא דלא יטייל באנפיליא כו' כר"מ דחשיב ליה מנעל בההיא דקב הקיטע וצ"ע:

תוס' בד"ה באנפיליא של בגד כו' וע"ק דהכא שרינן של שעם לחלוץ ובפרק בתרא דיומא כו' עכ"ל לכאורה מאי קא קשיא להו דהא ע"כ ההיא דשרי סנדל של שעם לחלוץ כר"מ אתיא דלא דייק ליה דומיא דתחש ואם כן הוא איכא למימר דריב"ל שיצא בסנדל של שעם כרבי יוסי עביד דלא חשיב ליה מנעל כיון דלא הוה דומיא דתחש ונראה דר"ל לפי מאי דמסיק התם בפרק בתרא דיומא דלרבי יוסי נמי קב הקיטע מנעל אלא דגזר בשבת משום דאתי לאתויי קשה עוד קושיא מהא דריב"ל דיצא בסנדל של שעם ביה"כ מהא דשרינן הכא לחלוץ בו ודו"ק:

גמ' מתיב רב כהנא ובשליתה היוצאת מבין רגליה כו' הא ודאי דרגלו דהכא ליכא לפרושי ירך דאם כן מאי מעל דלמעלה מן הירך לא שייך חליצת מנעל אלא דפריך מלישנא דרגלו דהכא ע"כ לאו משמעו ירך ובשליתה היוצאת מבין רגליה משמעו ירך וק"ל:

תוס' ד"ה והחולצת מן הסומא וכו' עד א"נ משום דכתיב וירקה וכו' כצ"ל:

ד"ה פרט לבעלי קבין וכו' עד נפקא לן פעמים וכו' ומרגלים יליף התם דחינר ברגל אחד פטור מראייה מ"מ פריך מדאסמכיה תנא ארגלים ש"מ דבעלי קבין לא מקרי רגלים מדאסמכיה תנא דרוש זה ארגלים:

רש"י ד"ה האי אסתוירא קבילא וכו' עי' מנחות לג ע"א רש"י ד"ה אסתוירא ושם דף לז ע"א בתוס' ד"ה קיבורת בסוף הדבור:

שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ יוֹם מקשים דאיתא במדרש (ויקרא רבה כג, יא) וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה (שופטים ד, יח) אמר הקדוש ברוך הוא שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע! ונראין מאמרים אלו סותרין זה את זה! ונראה לי בס"ד דאין סותרין והוא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים הקדמה ל"ו דף מ"ג) וזה לשונו: ראוי לתת טעם מה כוחו גדול של סיסרא עד שהכוכבים ממסילותם הוצרכו לירד מן השמים להלחם עמו? אבל הענין הוא דסיסרא הוא קליפת הרע היונקת מן הדעת של ז"א [זעיר אנפין] והוא יונק מכל בחינותיו שהם עשר הויו־ת חמשה חסדים וחמשה גבורות שהם ר"ס [26×10=260] מן סיסרא וזהו הכח העצום שהיה לסיסרא. והנה החסדים הם מצד הרקת הימני שבראש והגבורות מצד הרקת השמאלית לכן כתיב (שופטים ה, כו) וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ, כי הכניעה אותה הממשלה שהיתה לסיסרא בהיותו יונק מן המקום ההוא הנזכר ולכן הנקמה היתה על ידי יעל אשת חבר הקני שהוא משורש קין וכו' עיין שם. ולפי זה שהיה סיסרא יונק ממקום קדוש והיה בקליפתו ניצוצין טובים וגדולים לכן בעת ששכב עם יעל עשה הקדוש ברוך הוא נס דחלק הרע שבו נעשה אבר מת ובטל לגמרי ונשאר בו חלק הטוב שהוא מצד בחינת עשר הויו־ת הנזכר ומן חלק הטוב שבו נמשך הזרע שהזריע ביעל בשכבו אותה. ולזה אמר הקדוש ברוך הוא: שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע! שמי שם יו־ד רמז לעשר הויו־ת הנזכר שמשם היה חלק הטוב שבסיסרא וכנרמז באותיות ר"ס מן סיסרא וכמו שאמר רבינו ז"ל, ומעיד שלא נגע בה אותו רשע רוצה לומר לא יצא הזרע מחלק הרע שבגופו אלא מחלק הטוב שבו כי עשה השם יתברך את חלק הרע שבגופו כאבר מת ובטל שאינו עושה פועל כלל ולזה לחלק הרע קוראו בשם רשע. ומה שאמרו בגמרא דקא שָׁדִי בָּהּ זוֹהֲמָא היינו לפי דעתה שהיתה חושבת כן שלא ידעה הנס הזה שעשה לה הקדוש ברוך הוא שהמית וביטל חלק הרע שבסיסרא בעודו מהלך ברגליו. ונראה לכן כינה הבעילות בשלשה לשונות שהם כָּ רַע נָ פַל שָׁ כָב (שופטים ה, כז) שהם ראשי תיבות נשך כי היא חשבה שהוא נשך אותה כנחש ולא כן היה שלא נגע בה חלק הרע שבו כלל ולא היה בה נשיכה. ובזה יובן בס"ד מה שאמרה יעל לסיסרא סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי (שופטים ד, יח) והיינו סורה נא אדוני כנגד חלק הטוב שבו ולזה החלק קראתו אדוני אך סורה אלי אמרה כנגד חלק הרע שבו וכשתחבר אות א' של אֵלַי עם סוּרָה יהיה צירוף אסורה ואז אותיות 'סוּרָה אֵלַי' הם אותיות 'אסורה לי' כי ביאה של חלק הרע אסורה לי. ומה שהיה ' שֶׁבַע בְּעִילוֹת ' נראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר הקרנים ודן ידין בפסוק 'וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה' שיש שם קדוש נקרא כהשי ־ ם שמספרו שע"ה [375] והוא ממונה להכניע של"א [331] קליפות הטומאה ובו פגם קין בסוד וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָ־ה (בראשית ד, ה) ואלו השל"א קליפות נקראים בתי־ב והם בסוד בַּבַּיִ־ת כַּמָּוֶת (איכה א, כ) אותיות בתי־ב [414] ונרמזו בשם סיסרא [331] שהוא מספר של"א וזהו סוד וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא (שופטים ה, כח) תיבב אותיות בתי־ב והוא גימטריא ית"ד [414] ונרמז בפסוק יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה (שופטים ה, כו) וזהו סוד וַתְּכַסֵּהוּ 'בַּשְּׂמִיכָ־ה' אותיות 'כהשי־ם' הוא שם הנזכר ששמר אותה מן של"א קליפות הנרמזים בשם סיסרא עיין שם. ובזה יובן כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִ־ת (ויקרא יד, לה) אותיות בתי־ב. ובזה פרשתי בס"ד סוד הכתוב מה שאמר יעקב אבינו עליו השלום ללבן שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ (בראשית לא, לז) והיינו שִׂי ־ ם כֹּ ־ ה הוא אותיות שם הקדוש הנזכר הנקרא כהשי־ם הממונה להכניע של"א קליפות וזה יהיה נֶגֶד אַחַי כוחות הקדושה ואחיך כוחות הקליפה. ונראה לי לכך היו שבע בעילות כי שם הקדוש כהשי־ם שמספרו שע"ה שמר אותה מן שבע בעילות כי שבע עם האותיות הוא שע־ה כמנין שם הנזכר.