מסכת יבמות דף ק״ב עמוד ב׳

מוקי קלשונ"ש קשים הם וכן בלשון ערבי קורין למנעלים אלמו"ק:

הא חזינן דחלצה חיישינן דלמא חליצה היא לפוסלה עליהן ואע"ג דלא נתכוונו לחליצת מצוה:

ואיכא דאמרי אין ודאי טעמא דלא חזינן דחלצה הא חזינן דחלצה חיישינן דלמא נתכוונו ומיפסלא עלייהו:

התפור בפשתן שתפור בתוכו בגד פשתן כעין שתופרין בתוכו לבדין פלטרא"ש. ל"א התפור בפשתן שתפרו במשיחה כעין שלנו:

אין חולצין בו דבעינן כוליה דעור דכתיב ואנעלך תחש אלמא לא קרי ליה נעל עד שיהא כולו של עור:

מידי אחרינא עור בהמה אחרת או סנדל:

תריסיותיו רצועותיו:

של שער מנוצה של עזים:

ומי איכא כה"ג וא"ת דבפ' בהמה המקשה (חולין ע. שם) שואל הש"ס בלעתו חולדה בבת אחת וכן הדביק ב' רחמים זה בזה וא"כ מאי קאמר הכא ומי איכא כה"ג ואר"י דודאי פשיטא ליה שיכול להיות אלא מיבעיא ליה ומי הויא חליצה כה"ג הלא אין דרך בני אדם לנעול בו ומשני דדרך הוא דחזיוה רבנן לרב יהודה כו':

ודקתני תנא בעי כוונה כו' ומדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע דבעינן שנדע שהם מתכוונין לחליצה:

סנדל התפור בפשתן רב סבירא ליה כרבנן דפליגי אר' מאיר דפליג אקב הקיטע וטעמייהו משום דבעינן תחש אבל ר"מ לא מצריך אלא מידי דמגין:

ואנעלך תחש מכאן אר"ת שצריך שיהיה מנעל מעור בהמה טהורה דתחש כתיב ואין נראה כי אין להקפיד אם חלץ במנעל בהמה טמאה:

מאי מעל רגלו שמע מינה שלופי הוא וא"ת והא איצטריך מעל להכשיר שוק לחליצה כדאמרינן לקמן (יבמות דף קג.) וי"ל דא"כ ה"מ למכתב (בעל) מרגלו מאי מעל ש"מ תרתי:

אלא ש"מ כאן באנפיליא של עור הוה מצי לפלוגי בדידה ולמיתני לא יטייל אדם באנפיליא של עור אלא נקט תנא דבר ההווה דרגילות הוא לטייל בקורדקיסין:

בקב הקיטע תימה כיון דכשר לחליצה אם כן עביד להילוכא ואם כן אמאי לא טמא מדרס בלא כתיתין ויש לומר דאין עשוי כל כך להילוכא שיהא טמא מדרס ומ"מ ראוי לחלוץ דלא גרע מסנדל דעבודת כוכבים וסנדל דבי דינא כדאמר לקמן (יבמות דף קג: וקד.):

טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן והתניא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם איכא למידק מאי קא מקשה ואזיל מברייתא (קה, ב) דחליצתה פסולה נמי הכי משמע דחיישינן לומר דפסולה מן האחין ולעלמא לא משתריא עד שיתכוונו שניהם, דכל מקום שאמרו חכמים חליצה פסולה היינו שפסולה ופוסלת מן האחין, כדאמרינן בריש פרק כל הגט (גיטין כד, ב) ותנן נמי (להלן יבמות קד, ב) החולצת מן הקטן חליצה פסולה, ואמרינן עלה (קד, ב) דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום, אלמא חליצה פסולה מסתמא פוסלת מן האחין. ולקמן (יבמות קו, א) נמי אמרינן בהדיה גבי חלוץ לה ובכך אתה כונסה בתר דחלץ אמר ליה מינך אפסילא לה וכו'. אלמא אף על גב דקים לן ודאי דלא נתכוון הוא, אפילו הכי איפסילא מיניה, והרא"ם (הרב אבן מיגאש) ז"ל תירץ בתשובה דהני מילי בשנתכוון אחד מהן וכדקתני בברייתא נתכוון הוא ולא נתכוונה היא, אבל בשלא נתכוון אפילו אחד מהן חליצתה לאו כלום. והכי קא מקשה והתניא בין שנתכוון הוא וכו', טעמא דנתכוון חד מינייהו הוא דאיפסילא לה הא לא נתכוונו כלל לא חיישינן. ואינו מחוור דכיון שאפילו נתכוין אחד מהן חליצתה פסולה אלמא כונת חד מינייהו לאו כלום היא עד שיתכוונו שניהם והלכך בשלא נתכוון אפילו אחד מהן חליצתה פסולה). אלא הכי קא מקשה דכיון דבעינן כונה בחליצה נהי דכי חליץ בבית דין ולא מיכוין חליצתה פוסלת משום מראית העין וכדי שלא יבואו להתיר חליצה לאחין, אבל שלא בבית דין כיון דמדינא לא מיפסלא משום מראית העין נמי ליכא לפי שאינן נראין כחולצין והלכך אינה פוסלת. וראיה לדבר רקיקה דבבית דין פוסלת כדלקמן (יבמות קד, א) ואלו רקיקה שלא בבית דין ודאי משמע דאין חוששין לה לכלום, שהרי אי אפשר לה שלא רקקה בפני אחד מהם. ואסיקנא דאפילו שלא בבית דין חוששין שמא כוונו ופסולה הרמב"ן נר"ו. וגם זה אינו מחוור בעיני, דהא ברוב הספרים גרסינן איכא דאמרי טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן שמא כיונו, והא דקתני תנא דבעי כונה הכי משמע לאשתרויי לעלמא אבל לאחין מיפסלא. ואף בהלכות הרב אלפסי ז"ל היא כן. אלמא עד השתא לא הוה משמע להו דפסולה דקתני פסולה לאחין קאמר, אלא פסולה לעלמא דאינה כלום והיינו דקא קשיא ליה ואף על גב דאמרינן התם בפרק כל הגט כל היכא דקתני חליצה פסולה פסולה ופוסלת. איברא קושטא דמילתא הכין הוא, וכדאסיקנא נמי הכא בלישנא בתרא, אלא מיהו האי מקשה לא הוה סבירא ליה הכין מעיקרא. ותדע לך דהא אמרינן לקמן בסוף האי פרק (יבמות קה, א)) רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה, וקא דייק עלה פסולה למאן אילימא פסולא לעלמא פשיטא מי הויא חליצה כלל אלא לאחין, אלמא אי לאו דאתו לה מצד אחר, כלומר דכל שלא חלצה לא הויא כלל לעלמא, הוה אפשר למימר דמאי פסולה פסולה לעלמא, כלומר דלא עבד ולא כלום ואף לאחין לא מיפסלא והלכך הכא נמי אפשר דהא מקשה הכין הוה סבירא ליה מאי פסולה פסולה לעלמא, ולעולם לאחין שריא כל שלא כוונו שניהם כנ"ל. פי' הרא"ם ז"ל תירץ וחילק בין כיון אחד מהן ללא נתכוונו כלל, דכשכיון אחד מהן פסולה, ובשלא נתכוונו כלל אינה חליצה כלל אפילו לפוסלה על האחין, וזה אינו מחוור דכיון דכוונת אחד מהן לא משוי לה חליצה גמורה אם כן אינה כלום ואפילו הכי היא פסולה על האחין, אם כן כשלא נתכוין אחד מהן אף על גב דאינה חליצה, ראוי לפוסלה על האחין. ממהר"ר שמואל הלוי ן' חכם ז"ל.

סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו פירש רש"י ז"ל בלשון ראשון התפור פולטראש כעין מנעלים שנותנים בתוכן בגד. וקשיא לי דהא משמע דכשר לכתחלה דלא גרע מסנדל של עץ דקתני במתניתין (לעיל יבמות קא, א) שחליצתה כשרה. ומשמע נמי דלכתחלה חוצצין בו ואוקמא אבוה דשמואל לקמן (יבמות קג, ב) במחופה עור ודברי הכל. ואביי נמי אוקי הא דקתני בברייתא בקב הקטע חליצתה כשרה כרבנן ובמחופה עור (להלן יבמות קג, א). ועוד דגרסינן בירושלמי (ה"א) חלצה במנעל באנפליא אית תנאי דתנו חליצתה פסולה אית תנאי תנו חליצתה כשרה מאן דאמר חליצתה כשרה כשהיתה אנפליא של בגד במנעל של עור, מאן דאמר חליצתה פסולה כשהיתה אמפליא של עור במנעל של עור. ונראה טעמא דירושלמי דבאנפליא של בגד כיון דאינה ראויה לחליצה, בטלה לגבי מנעל, וקרינא ביה מעל רגלו. אבל באנפליא של עור אינה בטלה, והוה ליה כמנעל דמנעל. ואף על פי שאין נראין כן מגמרין (לעיל בעמוד א) מדבעה מיניה רבי נחמיה בר ברוך מרבה שני מנעלים זה על גב זה מהו, ופרישנא דקרעתיה לעלאי ושלפתיה לתתאי וקאי עלה, ומשמע דבכי האי גוונא הוא דמבעיא ליה. הא שלפתינהו לתרווייהו כאחת חליצה מעליא היא. דחליצה איכא וגלויי כרעא איכא. מכל מקום שמעינן מינה באנפליא של בגד בשל עור חליצתה כשרה. ולשון שני שפירש רש"י ז"ל התפור שתפרו במשיחה כעין שלנו דבעינן כוליה דעור וכן פר"ח ז"ל.

הא דאמרינן לפי שאין נכנסין לעזרה במנעל וסנדל פירש רש"י ז"ל משום דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. ואינו מחוור דההוא בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום מיירי, ואפילו בלא מנעל וסנדל. אלא עיקרא מדכתיב של נעליך מעל רגליך. ומינה ילפינן לה בברכות פרק הרואה (ברכות סב, ב). ירושלמי (שם) זעירא מחוי (ליה) לר' בא חולץ כיצד הוא עושה קושרו כדי שיהא יכול להלך בו מאליו. כיצד הוא עושה אמר ר' חנינא בריה דר' הלל עונבו כדי שיהא יכול להתירו באחת מידיו. כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין כדי שתהא חליצה והתרה בימין. ור"ח כתבו בפירושיו, ורבינו אלפסי ז"ל בהלכות בפרק החולץ, אבל בגמרין לא הוזכרה חליצה ביד ימין כלל. ואדרבה אמרינן (להלן יבמות קה, א) גבי גדמת מי כתיב וחלצה ביד וחלצה כתיב. כלומר ואפילו בשיניה (בתוס' לעיל (יבמות קד, א) ד"ה ואע"ג גורסים כן בגמ' חולצת בשיניה) וכל שכן ביד שמאל, ורגל ימין אי לאו דגמרינן ליה ממצורע הוו מכשרי בין בשל שמאל בין בשל ימין. ויד דלא כתיב מנא לן ואפילו לכתחלה.

אלא לאו שמע מינה כאן באנפליא של עור כו' מיהו באנפליא של בגד חליצה פסולה הויא כדתנן במתניתין ובמתניתא באנפליא של בגד חליצתה פסולה. ותמהני על הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ד הי"ח) שכתב דאינה חליצה כלל ובשל סיב כתב דהויא חליצה פסולה. ואם כתב כן הרב ז"ל מדמפליג בהו רבא (להלן יבמות קג, א) ואמר האי מגין והאי לא מגין, ההוא טעמא לר"מ בלחוד אבל לרבנן דדרשי תחש, כלהו חד דינא אית להו, ואי בשל בגד אינה חליצה אף בשל סיב אינה חליצה, ואי בשל בגד פסולה לא שנא אנפליא של בגד ולא שנא של סבי בשניהם חליצתה פסולה ובשל בגד פסולה היא כדאיתא במתניתין ובמתניתא. מדקתני בברייתא אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו ואוקימנא באנפליא של בגד, משמע דאפילו באנפליא של בגד אסור לצאת ביום הכפורים בחוץ, ולא התירו לו אלא טיול בתוך ביתו. והכי נמי משמע בתוספתא יומא פ"ד (ה"א) דתניא התם יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואפילו באנפליא של בגד. וכן ראיתי משמו של הרמב"ן נר"ו במסכת יומא (עיין אורחות חיים הל' יוהכ"פ סי' כ"ב בשמו) ותמיהא לי דהא במתניתין של מסכת יומא (עג, ב) סנדל תנן, ואפילו הכי סנדל של שעם מותר לצאת בו, ור' יהושה בן לוי נפיק ביה (שם עח, ב) וקיימא לן כותיה וכדפסק ר' אלפסי ז"ל (יומא שם) ועיקר. ואם כן מאי שנא אנפליא של בגד, אי משום צורתו אף סנדל של שעם נאסור משום צורתו, שלא נאסר יותר צורת המנעל מצורת הסנדל שנאסר במשנתינו. וגרסינן נמי בירושלמי (יבמות כאן ויומא פ"ח ה"א) בהדיא יוצאין באנפליא של בגד, ומדקאמר יוצאין ולא קאמר מטיילין אלמא אפילו לצאת בחוץ שרי והא דקתני בברייתא מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו לאו דוקא, אלא אגב רישא נקט ליה, דקתני לא יטייל אדם בקורדקיסין בתוך ביתו, ואיידי דתנא רישא בתוך ביתו תנא סיפא נמי בתוך ביתו, ולאו דוקא אלא אפילו בחוץ. אי נמי עצה הוא דקא משמע לן, והכי קאמר מי שרוצה לטייל בתוך ביתו במקום שחושש שלא יטנפו רגליו, כגון לבית המים או לאשפה שבבית, ולישנא מעליא נקט אף על פי שזה עראי בעלמא, ועוד שעושה לשמור רגליו שלא יטנפם, אפילו הכי לא יטייל בקורדקיסין, אלא עם צריך הוא לטייל בתוך ביתו יטייל באנפליא של בגד. וכענין זה בעצמו תניא בתוספתא יומא בפרק ד (ה"ו) דתניא התם לא ינעול אדם סנדל ויטייל בתוך הבית אפילו ממטה למטה רשב"ג מתיר וכן היה רשב"ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מדיחן במים כדי שלא יטנפו רגליו את בגדיו ע"כ לשון התוספתא. והגע עצמך מה ענין זה אצל זה לא ינעול אדם סנדל ויטייל בתוך הבית, אלא ודאי דתנא קמא סבר דאפילו לשמור רגליו שלא יטנפם לא ינעול את הסנדל. ורשב"ג סבר דלשמור רגליו ובגדיו מלכלוך שרי דכל לשמור מלכלוך שרי, וטעמא הוא דיהיב למלתיה אמאי דקא שרי לנעול ולטייל, משום דאלו נתלכלכו שרינן ליה להדיחן במים אם כן נתיר לו בתחלתו לנעול את הסנדל כדי שלא יצטרך להדיח רגליו בסופו. גם הרמב"ן נר"ו מודה דאי להקביל פני רבו או מי שגדול ממנו בחכמה או שהוא איסטניס מותר לצאת בו, ויליף לה מדגרסינן בירושלמי (יומא פ"א ה"א) ר' שמואל בר נחמן סליק לגביה דר' יהושע בן לוי בלילי תעניתא נפיק לגבי לבוש סוליסיה אמר ליה מהו כן אמר ליה איסטניס אני. חד תלמוד דר' מונא הורי לחד מן קרבוי דנשיא למלבש סולסיה אמר ליה הדא מאי כן מן הדא דריב"ל אסטניס הוה ע"כ. ולי לא נ"ל מכאן ראי' לא לאסור אנפליא של בגד למי שאינו איסטניס, ולא להתיר מי שרוצה לילך להקביל בפני רבו, דאי להקביל פני רבו ל"ש אנפליא של בגד ולא שנא מנעל וסנדל, בכלהו שרי בשאינו יכול לילך זולת כן, כדשרינן לעבור במים עד צאורו ואינו חושד וכאן לא ר' שמואל בר נחמן הוא דנפיק לגביה בסוליסיה, אלא ר' יהושע בן לוי הוא דנפק לאנפיה דר' שמואל בר נחמן כשראהו בא אצלו, והיינו דאמר ליה ר' מונא לההוא תלמודא אלימא מדר' יהושע ולא אמר דר' שמואל. וסוליסא לאו היינו אנפלי אלא נעל בלא עקב, וכדאמרינן לקמן (יבמות קג, ב) על פרט לסוליס שאין לו עקב, אלמא נעל הוא של עור אלא שאין לו עקב. והיינו דקא מתמה ר' שמואל בר נחמן עליה דריב"ל וא"ל איסטניס אנא כלומר מצונן וצריך אני לכך מחמת הסכנה. וכמו שהתיר ר' אליעזר נעילת הסנדל לחיה דטעמא משום סכנת צנה כדאיתא התם (יומא עג, ב), והיינו דקא אקשי ליה ר' מונא לההוא תלמיד דאורי לקרבי' דנשיא למיפק בסוליסא, שהיה סבור דכיון דאין לו עקב שאין לו תורת מנעל ויהא מותר. והיה סבור כן מההוא מעשה דריב"ל, ואמר ליה ר' מונא דלא כמו שהוא סבור, דכיון שהוא של עור אסור בנעל, אלא טעמיה דריב"ל משום דאיסטניס הוה ולעולם באנפליא של בגד שריא ואפילו לצאת בו בשוק. ותוספתא יומא (רפ"ד) דקתני דאפילו באנפליא של בגד, דלמא לא גרסינן של בגד אלא באנפליא סתם, והיינו ברייתא דאייתינן בשמעתין. והכי נמי משמע בירושלמי (שם) דגרסינן התם תני חדא יוצאין באנפליא ותניא אידך אין יוצאין באנפליא, ומשני לא קשיא כאן באנפליא של עור כאן באנפליא של בגד. ואי באנפליא של בגד אסור לצאת בו ליפלוג וליתני בדידה ולימא הא לצאת בו בתוך ביתו, הא לצאת בו בחוץ, וא"ת משום דבתרוייהו קתני יוצאין, מכל מקום יוצאין טפי משמע יוצאין לחוץ מטיול בבית. ואפילו תאמר דגרסינן ליה, כיון דלא רמינן לה ביבמות ומשנינן לה, וכן נמי לא הוזכרה בגמרין ביומא, שמע מינה לא נשנית בבית המדרש ולא קיימא לן כותה. ולא שבקינן מאי דאיתא בירושלמי בהדיא ומשמע נמי דגמרין (יומא עח, ב) מדריב"ל דנפיק בסנדל של שעם ולא חייש לצורת נעל אלא לנעל דוקא, ותפסינן ברייתא דלא ידעינן אי איתניא בבי מדרשא או לא. כן נראה לי.

טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישי' פי' חיישי' לפסלה על האחי' וכדפרש"י ז"ל והא תניא בין שנתכוון הוא וכו' בין שנתכונה היא ולא נתכוון הוא חליצה פסולה עד שיתכוונו שניהם וא"ת ומאי קושיא דהא אעפ"י שלא נתכוונו שניהם חליצה פסולה היא לפסלה על האחים וכדאמרי' בריש פ' כל הגט במ' ששנינו חליצה פסולה פוסלת על האחים ולקמן נמי תנן החולצת מן הקטן חליצתה פסולה ואמרי' עלה זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרי' אין חליצת קטן כלום הוא אלמא לר"מ יש להם כלום לפסלה על האחים מיהת ולקמן אמרי' בהדיא דא"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה ולבתר דחלץ לה א"ל איפסילא לה אלמא אע"פ שלא נתכוון הוא לחלוץ לפטרה נפסלה עליו ויש שתירצו דהתם הוא דאיכא כוונת א' מהם שפסלה עליו מדרבנן אבל כשלא נתכוין א' מהם אפי' פסולה דרבנן ליכא ואחרים תירצו דהתם הוא בב"ד ומפני מראית העין שלא יבואו להתיר חליצה לאחיו אבל שלא בב"ד כיון דמדינא לא נפסלה בלא כוונת שניהם מפני מראית העין נמי ליכא שהרי אינם כראין כחולצי' וראיה לדבר רקיק' שהיא פוסלת בב"ד כדאיתא התם ואלו שלא בב"י אין חוששי' לה כלום שהרי א"א שלא רקקה בפני א' מהם כן תירץ הרמב"ן ז"ל ואסיקנא שאפי' שלא בב"ד חוששין שמא כוונו שניהם ופסולה על האחים כל היכא דחזינא דחלצה לאחד מהם:

סנדל התפור בפשתן אין חולצים בו פרש"י ז"ל בלשון א' שיש בתוכו בגד תפור כעין מנעל פלט' וליתא דהא אמרי' לקמן אנפליא של בגד מחופה עור חליצתה כשרה וכן בקב הקטע שהוא מחופה עור ולא תימא דדוקא התם בדיעבד והכא אפסי' לכתחלה דהכא מדאוריתא פסליה ואפי' בדיעבד משו' דלא קרינן ביה ואנעלך תחש ועוד דלקמן מוכח דאנפליא של בגד מחופה עור אפי' לכתחלה חולצו' בו ומשום דקתני סיפא פסולה תנא רישא כשרה הילכך לדעתי הנכון כלשון שני שפירש"י ז"ל מנעל שתפר אותו כעין שלנו דבעי כוליה תפור וכפירוש ר"ח ז"ל:

א"כ תחש מאי אהני ליה פי' אלא ודאי למעט כל שאינו עור דומיא דתחש ונראה דכל שהוא עור אפי' של בהמה טמאה חולצי' בו אבל ר"ת ז"ל מצריך שיהא הסנדל של בהמה או חיה טהורה דומיא דתחש:

לפי שאין נכנסים לא במנעל ולא בסנדל לעזרה פרש"י ז"ל דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי ולא דק בה דההיא שלא בשעת רצון הוא ואפי' בלא מנעל וסנדל הוא אלא נפקא לן מדכתי' של נעליך מעל רגליך וכדאיתא בפ' הרואה בברכות:

ורמינהו א' מנעל וסנדל וא' אנפליא לא יטייל בו ביה"כ אפי' ממטה למטה אלמא אנפליא מנעל הוא ולקמן נמי פרכי' מההיא דשבת לענין חליצה ושמעי' מי' די"הכ לענין איסור מנעל וסנדל ולשבת משום משוי וענין חליצה כלם שוים בהלכותם בדיני מנעל וסנדל וזה ברור:

ותענוג בלא מנעל בי"ה מי אסור והא רבא וכו' ושמעינן מינה דכל שאינו קרוי מנעל כגון בתי שוקי' של בגד או קלסונים מותרים הם לגמרי ביום הכיפורים ואין בהם משום מיחוש ורבנן נמי חזינן דנפקי בהו הילכך מי שחש קצת בגופו וצריך לנעול דבר מוטב שינעול בתי שוקים אע"פ שיש בהם תענוג ולא מצי לנעול מנעל של עור ואפי' בלא עקב דההוא איסור גמור והא שרי לגמרי וזה ברור:

הכי נמי מסתברא דאלת"ה קיה"כ איוה"כ והיינו אלימא דהא בתרייתא מקמייתא משום דבקמייתא יכול למדחק ולמדחי שאני י"ה מחליצה ומעזרה. דתניא לא יטייל אדם בקורדיקסין בתוך ביתו פי' אפי' לשמור רגליו מלכלוך בית הכסא וכיוצא בו כדי שלא יצטרך להדיחם לבסוף ומוטב שיתלכלך ויבא לידי דיחוי שירחוץ רגליו משנתי' לו מנעל ואע"ג דנעילת הסנדל ורחיצ' תרוייהו מדרבנן וכן משמע בתוספת' דיומא לא ינעול אדם סנדל ויטייל בתוך הבית אפי ממטה למטה רשב"ג אומר מותר וכן היה רשב"ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט מדיחם במים ע"כ והשתא מה ענין זו לזו וכתב דה"ק דכשם שרשב"ג מיקל בזו כך מיקל בזו והא בתריתא קילא טפי ואפי' רבנן מודו בה אלא ודאי טעמא קא יהיב כי לפי שאנו מתירים לרחוץ רגליו כשהם מלוכלכות מפני זה מתיר רשב"ג לנעול מנעל בביתו כשנכנס לבית הכסא כדי שלא יצטרך לבא לידי דיחוי לרחוץ בי"ה כ"כ הרשב"א ז"ל:

אבל מטייל הוא באנפליא של בגד בתוך ביתו פירש דכיון דשל בגד הוא אין כאן מנעל וסנדל כלל ואין כאן איסור יום הכפורים והא דקתני בתוך לאו משום איסור ענוי י"ה אלא משום איסור שבת דק"ל עירוב הוצאה ליום הכפורים ואסור לצאת בדבר שאינו של מנעל משום משוי ומי' ק"ל דהא אמרי' לעיל דרבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק וכמה מרבנן התם דנפקי בסנדל של שעם ובדיהטני ואמרי בירושלמי יוצאי' באנפליא של בגד וליכא למימר דהתם כשיצא להקביל לפני רבו חדא דסתמא נקטי להו ועוד דא"כ במנעל יוצא אם הוא צריך לכך כגון שהוא מצו' וכיוצ' בו ואין טעם לחלק בין אנפליא לשל שעם לשל גמי כיון דהא והא אינם של עור ויש להם צורת מנעל וסנדל אבל הנכון דכי קתני שיוצאי' באנפליא של שעם ושל גמי היינו לחצר המעורבת או מבוי המעורב ונקט האי לישנ' אגב דקתני רישא בתוך ביתו וא"ת והא אמרי' במ' שבת כל שאסרו חכמי' לצא' בו לר"ה אסור לצא' בו לחצר וי"ל דהת' לחצר שאינ' מעורב' ולד"ה מותר לנעול בתי שוקים בי"ה חפי לצאת בהם לר"ה דמשום ענוי י"ה ליכא דהא קי"ל כרבנן דכל שאינו של עור או מחופה עור לאו מנעל הוא ומשום איסור שבת ליכא כי אלו אינם נעל אלא מלבוש ואינם משוי כלל שאל"כ אפי' בשבת דעלמא יהו אסורים וקורדקיסין מנעל הם לענין י"ה ולענין שבת כדאית' הכא בהדיא אלא שלענין חליצה פסולי' בסנדל שאין לו עקב מהר"ם ז"ל וכן אומ' מ"ה בשם רבותיו ז"ל כי אותם שואיקוש שעושים בקשטיליא אסור לצאת בהם למבוי שאינו מעורב כיון שאינם מחופה עור כי ההוא עור שנותנים בראשו שנכנס בו ראש הרגל אינו חפוי:

יבמה שגדלה בין האחים מותרת להתיבם לאחד מהם ואין חוששין שמא חלצה לאחד מהם מנעלו בינו לבינה ומכל מקום אם ראינוה שחלצה לאחד מהם נפסלה לכלן חוששין שמא אחד מהם נתכון לחליצה ואע"פ שבינו לבינה היה ושלא הוקבע מקום לכך או שהמנעל אינו עשוי כתקנו מכל מקום חליצה פסולה ליפסל לאחין וצריכה עוד חליצה כשרה להתירה לעלמא והוא שאמרו נתכון הוא ולא נתכונה היא או נתכונה היא ולא נתכון הוא חליצתו פסולה עד שיתכונו שניהם הא כל שנתברר שלא כיון אחד מהם אינה חליצה כלל והוא שאמרו בחרש וחרשת שאין חולצין שהרי אינן בני דעה ואין להם כונה לשם חליצה ובאלם ואלמת שהם בני דעה לא אמרו שלא לחלוץ אלא דכתיב ואמר ואמרה וליכא וזה שביארנו שכל שלא נתכון אחד מהם אינה חליצה פירשו בה קצת גדולי הדורות דוקא שלא בבית דין אבל בבית דין פוסלת שכל שנעשה בה מעשה חליצה בבית דין נפסלת לאחים כמו שיתבאר למטה בענין חלוץ לה ובכך אתה כונסה דבתר דחלץ אמרו ליה מינה איפסילא דאלמא אע"ג דלא נתכון הוא איפסילא ליה ומידי דהוה ארקיקה שפוסלת בבית דין כמו שיתבאר ואלו רקיקה שלא בבית דין אין חוששין לה כלל שאם כן אי אפשר ליבמה שלא רקקה בפני אחד מהם והביאם לסברא זו מה שקשה להם בשמועה זו לענין ביאור והוא שאמר יבמה שגדלה כו' מותרת אין חוששין שמא חלצה כו' טעמא דלא חזינן הא חזינא חיישינן שמא כיונו והתניא בין שנתכון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכון הוא חליצתה פסולה עד שיתכונו שניהם ושואלים בה ומאי קושיא והרי אף הוא אומר כן חיישינן שמא כיונו וחליצתה פסולה ופוסלת לאחין עד שגאוני ספרד פירשו דהכי קא מקשי כל שנתכון אחד מהם חליצתה פסולה הא כל שלא נתכון אחד מהם אינה חליצה והם משיבים שזו אינה שכל שאתה אומר שצריכה כונה ודאי משניהם היא צריכה וכל שאתה אומר שאם לא כיון האחד חליצתה פסולה ודאי אף בלא נתכונו שניהם כן אלא דהכי קא מקשי דמדמתניתין בין שנתכונה היא וכו' חליצתה פסולה ואפילו בבית דין אלמא כל שלא בבית דין אינה חליצה ומידי דהוה ארקיקה כדכתיבנא דבבית דין גופיה לא מיפסלא אלא משם מראית העין ומכל מקום גדולי הדור מפרשים דחליצתה פסולה דקאמר פירושו פסולה לעלמא כלומר דאינה כלום וכדמתרץ בסיפא איבעית אימא טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן שמא כיונו ודקתני דבעי כונה לאישתרויי לעלמא אבל לאחין פסלא אלמא עד השתא הוה משמע ליה פסולה לעלמא ואינה כלום ואע"פ שלשון חליצה פסולה משמע שפוסלת לאחין ודאי סוף הדברים כך הוא אלא שמתחלה לא היה סובר כך וכן מצינו למטה שאמרו רקקה ולא חלצה חליצתה פסולה למאן אילימא לעלמא פשיטא מי הויא חליצה אלא לאחיו אלמא אי לאו קושיא דמי הויא חליצה הוה אמינא פסולה לעלמא ולא לאחין כלומר שאינה כלום:

סנדל התפור בפשתן ר"ל בחוטי פשתן או במשיחה כעין מנעל שלנו אין חולצין בו ואם חלץ חליצתו פסולה שנאמר ואנעלך תחש שכלו תחש אלמא אין נעילה אלא בעור וכל שתפור בחוטי פשתן מקצתו פשתן הוא ויש מפרשים שתפירת חוטי פשתן אינה פוסלת שבטלה היא אצל המנעל ומפרשים תפור בפשתן שבגד פשתן תפור בתוכו ואדרבא איפכא מיסתברא ר"ל שזו ראויה להכשיר יותר דלא גרע מסנדל של עץ מחופה בעור אלא שנראה לי לשטה זו שלא אמר אלא אין חולצין בו כלומר לכתחלה הא בדיעבד חליצתו כשרה ואע"פ שכל הפוסקים פסקו שחליצתה פסולה איני יכול לישבה אלא על פירוש ראשון ר"ל שהמנעל עצמו תפור בחוטי פשתן ומכל מקום אם היה תפור בשער ר"ל בחוט של נוצת עזים כשר וחולצין בו לכתחלה וכן נעל של עור ותרסיותיו של שער כשר אבל אם היה המנעל של שער פסול שאינו קרוי נעל:

התורם את הלשכה אינו רשאי ליכנס לא בפרגוד החפות ר"ל חלוק שיש בו אימרא כדי שלא יחשדוהו לומר שגנב מן השקלים והצניע בחפת חלוקו וכן לא באנפיליא ואין צריך לומר מנעל וסנדל שאף בלא סיבת החשד יש שם סיבה אחרת והיא שאין נכנסין לעזרה במנעל וסנדל וכמו שלמדוה במסכת ברכות ס"ב ב' מדכתיב של נעלך מעל רגליך:

יש דברים בסוגיא זו שהם מבולבלים ביד מפרשים ופסקים שבה חלוקים בידיהם ומתוך כך אני צריך להעירך בהם דרך קצרה כדי לברר בה את שיטתנו והוא שהקשו על מה שביארנו במשנתנו שאנפיליא אינה קרויה מנעל ממה שאמרו ביום הכפורים שלא יטייל אדם במנעל וסנדל ואנפיליא אפילו מבית לבית ואפילו ממטה למטה וקס"ד משום דהויא לה נעילת הסנדל ואלמא דאנפיליא מנעל הוא ואי משום תענוג והרי כל שאינו מנעל אף תענוג שבו מותר דהא רבה כריך סודרא ונפיק ואוקמה רבא באנפיליא של עור וכדקאמר נמי לא יטייל אדם בקורדקסין בתוך ביתו והם מנעלים דקים שנועלים לפנים מן העבים אבל בשל בגד מותר וכדקאמר אבל מטייל הוא באנפיליא בתוך ביתו ונמצא דאנפילייא של בגד לאו מנעל הוא ומטייל בהם ביום הכפורים ובחליצה אינה חליצה וכדאיתה בפרק כל הגט ובשל עור אסורים ביום הכפורים וכשרים לחליצה כל שקשריהן למטה מן הארכובה וכן כתבוה גאוני ספרד ולענין יום הכפורים מיהא דאפילו באנפיליא של בגד קאמר דוקא בביתו ומשמע דברשות הרבים מיהא אסור והוא הדין לחצר שאינה מעורבת וכן שבתוספתא דיומא אמרו בהדיא בפרק רביעי שיום הכפורים אסור בנעילת הסנדל ואפילו באנפיליא של בגד יש לתמוה דהא רבה כריך סודרא ונפיק ותירצו בה גאוני ספרד דהתם סודרא לא דמי למנעל וליכא מראית העין אבל אנפיליא צורתו כמנעל ואיכא מראית העין ואין נראה כן שהרי סנדל אסור ביום הכפורים ובסנדל של שעם התירו לצאת ויש מתרצים שכל שאינו מנעל ולובשו ברגל משאוי הוא ואסורים ברשות הרבים ובחצר שאינה מעורבת ביום הכפורים וכל שכן בשבת אבל כריכת סודרא במקום בתי שוקים הם שמותרין ואין בו משאוי ואף זו תקבל תשובתה מסנדל של שעם אלא שעיקר הדברים שכל שהוא דרך מלבוש ואין בו חשש דילמא שליף מותר ואנפיליא מותר לצאת בה ברשות הרבים והאי דקאמר הכא בתוך ביתו לאו דוקא אלא דאיידי דתנא רישא בתוך ביתו תנא ליה סיפא הכי אי נמי אורחא דמילתא נקט שאין דרכן של בני אדם לצאת באנפיליא בשווקים וברחובות עד שיטנף את כליו או שאין דרכן לצאת ביום הכפורים ורבה דכריך סודרא ונפיק הלוך תלמיד חכם מועט הוא ולצורך מצוה וכן שצריך לילך בהדור כמה שאיפשר לו ותוספתא דקתני אפילו באנפיליא של בגד שבוש הוא ואנפיליא סתם קאמר ופירושה בשל עור ואף בתלמוד המערב אמרו יוצאין באנפיליא של בגד ומדקאמר יוצאין ולא קאמר מטיילין אלמא אף ברשות הרבים כן וכמו שכתבנוה במקומה באחרון של יומא ובששי של שבת:

ולענין חליצה מיהא שפסקנו דאנפיליא של בגד לאו מנעל הוא שנינו עוד בה תניא כותיה דרבא חלצה במנעל הנפרם שחופה את רוב הרגל ר"ל שנקרע מגבו בסנדל הנפחת שמקבל את רוב הרגל בסנדל של שעם או של סיב והם גדולי קרקע כעין חריות דקות שאורגין בהם את הסלים וקב הקטע והוא של עץ וכמו שביארנו ענינו בששי של שבת ובאה היא וחולצת אותו הקב במוק והוא כעין אנפיליא גבוהה שחופה השוק עם הרגל והיא של עור דק והוא מהודק בעצמו ואין לו רצועות להקשר בו ויש מפרשים שהוא של לבד ומגין קצת וכן אם חלצה בסמיכות הרגלים והוא אדם שהולך בידיו וגורר את רגליו בקרקע ומניח עור ברגליו שלא יטנפו בטיט שבדרכים ולא ינגפו באבנים שבהם ויש להם עקב ורצועות כאנפיליא של עור והחולצת מן הגדול בין עומד בין יושב בין מוטה והחולצת מן הסומא חליצתו כשרה אבל אם חלצה במנעל הנפרם שאינו חופה את רוב הרגל ובסנדל הנפחת שאינו מקבל את רוב הרגל ובסמיכות הידים והוא באדם שהזכרנו שהולך על ידיו שעושה אף בידיו בתי ידים של עור שלא ילכלכם בטיט ונשען עליהם וגורר את רגליו וכן החולץ באנפיליא של בגד והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה זהו לשון הבריתא וסייעתיה דרבא הוא מה שאמרו בה בפירוש שבאנפיליא של בגד חליצתה פסולה וכבר ביארנו לשיטתנו שאינה חליצה ולענין שאר הפרטים שהוזכרו בה מנעל הנפרם וסנדל הנפחת כל שהמנעל חופה את רוב הרגל והסנדל מקבל את רוב הרגל אע"פ שאין חולצין בו לכתחלה חליצתו כשרה בדיעבד ואם אין המנעל חופה את רוב הרגל וכן אין הסנדל מקבל את רוב הרגל חליצתו פסולה ופוסלת וסנדל של שעם ושל סיב לא נאמר כאן להיות חליצתן כשרה אלא לר' מאיר שדן את כלם כמנעל אבל לרבנן לא ומכל מקום יראה שחליצתן פסולה ופוסלת וכן כתבוה גדולי המחברים וגדולי הדור מתמיהים מה בין אלו לאנפיליא של בגד שפסקו הם בה שאינה חליצה ומתוך כך יראה שאף אלו אינה חליצה כלל אלא שגדולי הדור פוסקים בה שאף באנפיליא של בגד חליצתו פסולה וכשמואל דאמר הכי בפרק כל הגט:

ואם חלצה בקב הקטע שהוא של עץ מה שאמרו כאן שחליצתו כשרה ר' מאיר היא שהוא דן אותה כמנעל אבל לרבנן שהלכה כדבריהם אינו מנעל כלל ואף זו גדולי הפוסקים כתבו בה שאינה חליצה כלל וגדולי המחברים כתבו שחליצתה פסולה כסיב ושעם ויראה שלדבריהם הואיל ומגינים יותר מבגד הם קרובים לדין מנעל ואם היה מחופה עור אין חולצין בה לכתחלה אבל בדיעבד חליצתו כשרה ואינו דומה לסנדל שתפרו בחוטי פשתן שחליצתו פסולה שבזו חוטי הפשתן מעמידים את הסנדל והרי הוא כגוף הסנדל:

חלצה במוק לדעת המפרשים שהוא לבד אף הוא במחלוקת כחברותיה שלדעת קצת אינה חליצה ולדעת קצת חליצתה פסולה ולא אמרו בכאן כשרה אלא לר' מאיר ולדעת המפרשים אותה בשל עור אלא שאין שם רצועות ליקשר חליצתה פסולה אבל סמיכות של רגלים הואיל ויש בהן רצועות וקשרים לדברי הכל חליצתה כשרה וכן סמיכות הידים אם חלצן מעל הרגל כל שיש בהן רצועות וקשרים ואם אין בהם כך פסולה ואנפיליא של עור חולצין בה לכתחלה וחולצת מן הגדול בכדי נקטה שאין חליצה אלא בגדול הא חולצת לקטן אינה חליצה כלל ומה שנאמר כאן בה חליצתה פסולה דלא כהלכתא היא והלכה כרבנן שאמרו אין חליצת קטן כלום:

שם הכי נמי מסתברא דאלת"ה קשיא יוה"כ איוה"כ כו' ליכא לפרש דקאמר הנ"מ כשנוייא דרבא ולא כאביי דהא לאביי נמי איכא לאוקמא ההיא דאבל מטייל אדם באנפיליא בדלית בהו כתיתין דלית בהו משום תענוג אלא משום דהוה מקשה מיוה"כ אחליצה ואתרומת הלשכה דהוה לבעל דין לחלוק ולמימר דאיכא לפלוגי בין חליצה ובין יה"כ ואהא קאמר דהנ"מ למימר שנויא דהא ע"כ תקשי יה"כ גופיה איה"כ וק"ל:

תוס' בד"ה אלא ש"מ כאן באנפיליא של עור ה"מ לפלוגי בדידה ולמתני לא יטייל כו' עכ"ל וצ"ע אמתניתין דהכא אמאי לא תקשי להו לפלוגי בדידיה ולמתני במקום מנעל אנפיליא של עור חליצתה כשירה וכן בההיא דתרומת הלשכה:

ד"ה מאי מעל כו' וא"ת והא אצטריך וכו' עד וי"ל דא"כ ה"מ למכתב מרגלו מאי מעל וכו' כצ"ל ורצונם לומר דהתוס' הקשו דבגמ' שפיר תירץ דלאו לישני דזרוזי הוא והאי דכתב מעל לאשמועינן דאפילו בשוקו דא"כ לכתוב רחמנא במעל אלא ש"מ דלישנא דשלופי הוא אבל אכתי תקשה אימא דילמא להאי לחודיה אתא דלישנא דשלופי הוא ומנלן ללמוד הימנו דחליצה כשרה בשוק ותירצו דא"כ דלשלופי לחוד אתי לכתוב וחלצה נעלו מרגלו דהוה שמעינן נמי דלישנא דשלופי הוא דאל"כ לכתוב ברגלו אלא ודאי מדכתיב מעל רגלו ש"מ תרתי:

תוס' ד"ה ודקתני וכו' ודקתני עד שיתכוונו עי' בתשובת מהריב"ל ח"ב סימן יא באריכות:

ד"ה ואנעלך וכו' מכאן אר"ת וכו' עי' רא"ם תרומה בפ"ה ד"ה תחשים:

אֶלָּא הָא דִּכְתִיב (ישעיה נח, יא) "וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ", וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זוֹ, מְעֻלָּה שֶׁבַּבְּרָכוֹת, וְאָמַר רָבָא: זְרוּזֵי גַּרְמֵי. נראה לי בס"ד הטעם דזרוזי גרמי מעולה שבברכות, דאיתא בעץ חיים שער פרקי הצלה דאדם התחתון יש בו עור כנגד עשיה ובשר כנגד יצירה וגידין כנגד בריאה ועצמות כנגד אצילות ובזה יובן בס"ד הטעם דהרשעים עונותיהם רשומים על עצמותם והצדיקים זכיותיהם חקוקים על עצמותם דכתיב (תהלים לה, י) כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש פרשת משפטים עיין שם, מפני שהעצמות שהם כנגד אצילות הם העיקר שבגוף. ולכן יוסף הצדיק ע"ה נקרא בשם עצמותיו דכתיב (שמות יג, יט) וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם, וכן וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ (שמות יג, יט) אף על גב דהנחנט כל חלקי גופו קיימים. ובזה יובן הטעם דרבינו סעדיא גאון ז"ל בדק להבחין על הבן שהוא בן אביו בקליטת העצם של האב בדם של הבן. ובזה יובן הטעם מה שכתוב בילקוט ראובני פרשת ויחי בשם ציוני על פסוק (ירמיהו ח, א) בָּעֵת הַהִיא נְאֻם הֳ' יוֹצִיאוּ אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת עַצְמוֹת שָׂרָיו וְאֶת עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם מִקִּבְרֵיהֶם, דכאשר יוציאו העצמות ויעשו מהם כלים להשתמש בהם יצטערו הנפשות שלהם ולא ימצאו מנוחה ולכן מלכתא אחת תיקנה משיני אוייביה בעודם בחיים קובייאות שקורין בערבי זא"ר וכו' עיין שם. ולכן הנקבה שנבראת מן העצם יהיה בם פעולת האדם יותר מן הזכר כי בקרבה יהיה ההריון וציור הולד ומקרבה יצא ויולד ולכן זו הברכה של זרוזי גרמי היא המעולה שבברכות!