מסכת סוטה דף מ״ז עמוד א׳

ליהוו דובים ולא ליהוו יער מאי עבד ליה יער דקרית ליה נס:

דבעיתי הדובים להתגרות בהם כשאין מקום קרוב להם לנוס ולהתחבאות וכשהן קרובים ליער יוצאין בהבטחה:

זכה ויצתה ממנו רות שיצאו ממנה דוד ושלמה שהרבו להקריב קרבנות אלמא זה היה שכרו:

לקללה הוה למעט את ישראל ואותה כוונה כאן נתקיימה:

ואלא מאי טיבותיה דמקום הואיל והמים רעים והארץ משכלת:

חן מקום על יושביו ואפילו הוא רע נראה להם טוב:

חן האשה תמיד על בעלה ואפי' היא מכוערת נושאת חן בעיניו:

אחד שגירה דובים בעון שגירה דובים בתינוקות:

לעולם לא יהא המוכיח כועס בתוכחותיו כל כך עד שיהא דוחה את הנוכח מלפניו מכל וכל שכל שהוא עושה כן גורם לו שיטרד ויצא לתרבות רעה ולא סוף דבר האב או הרב בקטן שדעתו קלה וכשהאב או הרב דוחהו מכל וכל יברח ויאבד את עצמו או הבעל באשה שדעתה ג"כ קלה ותצא לתרבות רעה אלא אף החכם או המנהיג לכל אדם כן וכל שכן האדם בעצמו במה שהטבע מושל עליו ואי אפשר ליפסק ממנו מכל וכל שלא להשתמש בו קצת כפי ההכרח כגון יצרו של אדם ואע"פ שאמרו יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת מפני שבאלו צריך אזהרה יתרה בפרט אבל מ"מ בכל ענין כן והוא שאמרו לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו וכשנפרד הימנו כעס בעצמו והפליג למרוד ותלה אבן שואבת בעגל ירבעם והעמידו בין הארץ לרקיע להטעות בו בני אדם וכן לא... בשתי ידיו על שנדהו ולא רצה לקבלו בתשובה וגרם לו שכעס בעצמו ועבד את האלילים וכמו שאמר זקף לבינתא... את הרבים לעבדת האלילים... זה אין בו שם לווי כלל וכן היא הגירסא בכל ספר מדויק שדחפו בשתי ידיו וסופרים המוטעים הכניסו בו בקצת גמרות שם לווי עד שנמצא בקצת גמרות חדשות... וטעות גמורה הוא שהרי... הנזכר היה בימיו מן הראשונים שבבית שני שהרי שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה ר"ל מאותם מאה ועשרים זקנים שבימי עזרא והוא היה כהן גדול אחר עזרא ואנטיגנוס איש סוכו קבל ממנו ויוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן קבלו מאנטיגנוס ויהושע בן פרחיה קבל מהם אלא שטעות מפורסמת היא וזה שהוזכר כאן היה אחר שכעס בעצמו ועבד את האלילים ומרד על החכמים וחלק עליהם וכישף והסית והדיח ועל זה בעצמו נאמר במסכת גיטין אסקיה בנגידא ואף שם כל שגורס שם לווי שבוש סופרים הוא בלא פקפוק:

המשנה השניה והכונה בה בביאור ענין החלק השני והוא שאמר נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר משנערפה תקבר במקומה שעל ספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג עד אומר ראיתי ההורג ועד אומר לא ראיה אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית היו עורפים שנים אומ' ראינו ועד אומ' לא ראיתם לא היו עורפים אמר הר"ם פי' אמרו השם בסוף עגלה ערופה ואתה תבער הדם הנקי מקרבך ולא יהרוג ההורג אחר שנערפה העגלה פי' אמרו ית' לא נודע מי הכהו ידענו שאם נודע מי הכהו ואפי' בעד אחד אין עורפין וכבר הודעתיך בזאת המסכתא שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד שהוא במקום שנים ואין דבריו של אחד במקום השנים הנה אמרנו בכאן באלו ההלכות היו עורפין אמנם הוא כאשר הכחיש עד לעד בעד אחד אולם כאשר אמר אחד אני ראיתי ההורג עוד בא אחר זה אחר והכחיש זה ואמ' לא ראיתיו לא היו עורפין לפי שהעקר אין דבריו של אחד במקום שנים ואמר עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרי' לא ראינו אמנם זה בפסולי עדות כמו שביארנו בסוף הפרק הששי מזאת המסכתא בפסולי עדות הלך אחר רוב דיעות:

אמר המאירי נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה כלומר אע"פ שכבר הורידוה לנחל איתן תצא ותרעה בעדר כלומר שהיא חולין גמורים ושמא תאמר והלא במסכת קדושין אמרו שירידתה לנחל איתן אוסרתה ר"ל שמשהורידוה לנחל איתן אע"פ שלא נערפה נאסרה בהנאה ואם כן כשנמצא ההורג למה פקע איסורה תדע שבאחרון של כריתות הקשו מזו לזו והעמידוה במחלוקת ומי ששנה זו לא שנה זו ומ"מ יש שדוחים אותה סוגיא לומר שלא נאמר כן אלא דרך דחיה ומשא ומתן ולענין פסק מיהא מעמידין את שתיהן שכל שלא נמצא ההורג הורדתה לנחל איתן אוסרתה בהנאה אע"פ שלא נערפה עד שאם מתה מאיליה או נשחטה אסורה בהנאה הא אם נמצא פקע איסורה למפרע ותרעה בעדר וכן נראה דעת גדולי המחברים שפסקו את שתיהן כמו שביארנו במסכת קדושין:

נמצא ההורג אחר שנתערפה הרי הוא כעגלה ערופה סתם ר"ל שלא נמצא ההורג ותקבר במקומה שעל הספק באה מתחלה כפרה ספיקה והלכה לה כלומר שהיא עשתה את שלה ולענין ההורג מיהא כל שנמצא אפי' משנתערפה העגלה הורגין אותו שהרי נאמר בסוף הפרשה ואתה תבער הדם הנקי:

ואח"כ בא לבאר באי זה עדות אנו נמנעים שלא לערוף את העגלה שאם לענין ההורג ודאי אינו נהרג אלא בעדות ברורה אבל לענין הפקעת עריפת העגלה כיצד הוא הדין ואמ' שכל שאמר עד אחד אני ראיתי את ההורג אפילו עבד או שפחה או אחד משאר הפסולים כל שאין שם הכחשה לא היו עורפים היה שם הכחשה אם עדות של כשר הוא ר"ל שאמר עד אחד כשר ראיתי את ההורג והיה כשר אחר שהכחישו אם בזה אחר זה הוא לא היו עורפין שכבר נתקבל עדות הראשון כשנים ואין עדותו של שני כלום אבל אם הכחישוהו שנים אף לאחר זמן ואמרו לו לא ראית עורפין שהרי מ"מ שנים ושנים הם ובבת אחת אפי' לא הכחישו אלא אחד לומר לא ראית עורפין ואם יהיה מחלוקת בין כשרים ופסולים כל שאמר כשר אחד תחלה ראיתי ופסול אומר לא ראית אין זה הכחשה אף בבת אחת ואין עורפין העיד הכשר שראה ושני פסולים מכחישין אותו עורפין שאחד כשר ושני פסולין מחצה על מחצה הם ואם כלם פסולין הולכין אחר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא בין בבת אחת בין בזה אחר זה כך מתברר הענין לפי סוגית הגמרא אלא שיש חולקין בקצת דברים ואף גדולי המפרשים חלקו בענינים אלו עם גדולי המחברים בכמה דברים ואנו כתבנו הנראה לנו וכבר ביארנו כיוצא בענין זה בעדות סתירה בפרק מי שקנא:

וצריך שתדע שכל שאנו מפקיעין עריפת העגלה בראיה פירושו אף בשאין הרואה אומר פלני היה שהרי מ"מ אין מתקיים בו ועינינו לא ראו ומ"מ בתלמוד המערב פרשוה דוקא בשאומרים אם רואין אנו אותו מכירין אנו בו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה לשיטתנו ולא נכנס תחתיה בגמרא דבר שלא ביארנוהו אלא שבמסכת מגלה התבאר שאין עורפין את העגלה אלא ביום שהרי כפרה כתוב בה כקדשים וכל היום כשר לכך וכבר ביארנו בפרק ראשון שאין עורפין שתים כאחת ובמקום אחר התבאר שאם נמצאו עידיה זוממין מותרת בהנאה כיצד אמ' אחד ראיתי ובאו שנים והכחישוהו והפרישוה לעריפה והוזמו השנים מותרת בהנאה וכן בתלמוד המערב התבאר שאין דין עגלה אלא בארץ שנאמר באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך אלא שבתוספתא אמרו שאף בעבר הירדן היתה נוהגת שנאמר כי ימצא לרבות עבר הירדן וכן התבאר במקום אחר שאם נתאחרו אנשי העיר הקרובה ולא הביאו עגלה מביאין אותה לאחר שתי שנים:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה משבא אלעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה חזרו לקרותו בן הרצחן משרבו הנואפים פסקו המים המאררים ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות שנ' אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי אמר הר"ם משרבו המנאפים אמ' השם ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו ואשכולות כנוי לאיש המבין בו הטובות והחכמות והוא אמרם אשכולות איש שהכל בו:

רש"י בד"ה אחד שגירה דובים בעון שגירה דובים בתנוקות עכ"ל כצ"ל הס"ד:

בד"ה יצר של כו' פן יברח ויאבד את כו':

בד"ה שנים כו' ואע"פ שאינו עכשיו כו':

בד"ה בטלה עגלה כו' מכירין בהן מי כו':

בד"ה לא אפקוד על ניאוף נשותיכם כו' כצ"ל מפירוש ישן וק"ל:

וְלֶיהֱוֵי דּוּבִּים וְלֹא לֶיהֱוֵי יַעַר דִּבְעִיתִי (מלכים ב ב, כד) פירש רש"י ז"ל בעיתי הדובים ועיין מהרש"א ז"ל מה שטען על דבריו והמעיין יראה שגם על דברי מהרש"א ז"ל יש לטעון כיון דהדובים ההם בנס באו על ידי שמים איך אפשר שיהיו יכולים לברוח מידם, דודאי יעשו שליחותם ואין מידם מציל, ולמה הוצרכה המצאה טבעית על ידי היער? על כן נראה לי בס"ד לפרש מה שכתב 'משום דבעיתי' קאי על בני אדם שהיו עם אלישע הנביא ע"ה שהם אנשיו ומשרתיו דהא אדם חשוב אינו רשאי ללכת בלתי שני משרתים וכמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק וְשְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ (בראשית כב, ג) ועוד הוא נביא ומוכרח שהוא עשיר (שבת צב.) ועתה שעקר דירתו ממקום למקום ודאי יש אתו כמה משרתים ועוד אי אפשר שלא ימצא אתו כמה תלמידים שהם אין זזים מאצלו וכמו שאמרו (כתובות קו.) על פסוק מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ (מלכים ב' ד, מג). ולכן אם לא נברא יער סמוך לאותם ילדים כדי שהדובים יוצאים ממנו ופוגעים תכף בילדים היו האנשים אשר עם אלישע הנביא ע"ה בעיתי ממראה הדובים כיון דהמקום פנוי ואין דבר חוצץ לעיני הרואים היו נבהלים הרואין מן הדובים שהיו רואין אותם בוקעין בבקעה ההיא ובאים לטרוף הילדים אך עתה שנברא יער במקום ההוא הסמוך לילדים והדובים יצאו מן היער ופגעו בילדים נמצאו הדובים מכוסין מעיני הרואין בעצי היער והם עשו שליחותן תכף ונעלמו מן העין. והנה לפי דברי רבינו ז"ל דקללם בשם בן מ"ב נרמז זה בדובים כי דֻּבִּים חסר וא"ו כתיב והוא אותיות 'יד מ"ב' דשם מ"ב הוא סוד הידים ו' יַּעַר ' [280] הוא מספר פ"ר דמנצפך.

"מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב" אָמַר רַבִּי חָנִין חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו (מלכים ב ב, יט). נראה לי בס"ד נשא המקום חן בעיני יושביו מצד אחר אף על פי שהיו המים רעים והיינו כיון דהיו רעים שאין ראויים לשתיה ימצא שם מים רבים לזרעים ולאילנות כי אלו טובים להשקות מהם אילנות ואם כן יש טובה במקום ההוא מצד פרי העץ ופרי האדמה שיוציאו פירות טובים מחמת רבוי המים אין הולך מהם לשתיה כלל אלא כולם יהיו לצורך האדמה ואנשיה שהיו מוכרחים לקנות ממקום אחר אף על גב שבזה הוצאתם מרובה עם כל זה יש להם טובה מצד אחר שהפירות אשר שם הם בריאים ושמנים ויפים וגם רבים מחמת רבוי המים. ובזה יובן מה שאמר לו הִקְרַחְתָּ עָלֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם כי עתה שכל אדם ובהמה שותים מן המים שבעיר נתמעטו המים בה בהשקאת הזרעים דאין להם מים רבים להשקות את האדמה ובזה ימצא קרחות במקום ההוא של זרעים ואילנות דנשאר המקום יבש מעשות פרי מחמת מיעוט המים שאין בהם כדי סיפוק בהרווחה. ועיין מדרש רבא (פרשת נח סוף פרשה לד) על פסוק וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ (בראשית ט, ז) אמר ריש לקיש ברית כרותה לאוירות, פירוש שיהיה חן מקום על יושביו שכל אחד יערב לו מזג אויר מקומו אף על פי שהוא גרוע ומייתי שם עובדא בתלמיד אחד דהוה יתיב קמיה דרבי יוסי עיין שם.

תָּנוּ רַבָּנָן לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת נראה לי בס"ד בתחלה שמאל שהיא יד כהה דוחה ואחר כך תהיה הימין שהיא יד חזקה מקרבת. ובזה יובן מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא (עמוס ז, ה) פירוש מי יקום עליו לקטרגו והלא קטן הוא ודרך ארץ מחייב שאקרבנו כי קטן שמאל דוחה וימין מקרבת. ובזה יובן כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ (הושע יא, א) ובזה יובן שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר הֳ' וּרְפָאתִיו (ישעיה נז, יט) פירוש שלום שלום למי שצריך לרחקו בשמאל ולקרבו בימין אמר ה' ורפאתיו שיצליח זה ברפואת נפשו.

שְׁלֹשָׁה חִנּוֹת הֵן נראה לי בס"ד שלשתם שייכי בישראל כתיב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה (הושע ב, כב) שיש להם אצל הקדוש ברוך הוא כביכול דין אשה ועל כן שייך בהו מאמר ' חֵן אִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ ' דאפילו אין עושין רצונו של מקום אין נמאסין לפניו יתברך וכמו שנאמר וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים (ויקרא כו, מד) ועוד בישראל כתיב וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, ח) וכן הוא אומר הֵיכַל הֳ' הֵמָּה (ירמיה ז, ד) נמצא הם מקום ומדור לאור שכינתו יתברך ואף על פי שאין עושין רצונו של מקום לא נסתלקה שכינה מהם יען דְ' חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו ' ועוד בישראל כתיב עַם זוּ קָנִיתָ (שמות טו, טז) הרי קראם מקח וזה הקנין התחיל מעת היותם במצרים שהיו גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי (דברים ד, לד) מה אלו עעבודה זרה אף אלו עובדי עבודה זרה דעם כל זה לא נמאסו לפניו יתברך והיינו מטעם ' חֵן מֶקַח עַל מִקָּחוֹ '. נמצא שלש חן שעשה הקדוש ברוך הוא בטבע העולם שלשתן שייכי בישראל וג' פעמים חן [58×3=174] גימטריא קע"ד כמנין 'כסף זהב' [174] ובזה יובן וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף (יחזקאל טז, יג) שהוא שלשה חן ולפי האמור חן מקח על מקחו זה היה מעת שהיו במצרים קודם היציאה ואחר שיצאו משם זכו לחן אשה על בעלה וחן מקום על יושביו כי היה להם דין אשה במעמד הר סיני ואז גם כן שרתה בקרבם השכינה. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (זכריה ד, ז) וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה דהיינו ישראל שנקראו אֶבֶן דכתיב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל (בראשית מט, כד) והם עלו במחשבה להבראות קודם בריאת העולם הזה הנה אחר אשר הוציא אותם ממצרים אז תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ שהוא חן אשה על בעלה וחן מקום על יושביו.

תָּנוּ רַבָּנָן שְׁלֹשָׁה חֳלָאִין חָלָה אֱלִישָׁע אֶחָד שֶׁגֵּירָה דּוּבִּים בְּתִינוֹקוֹת, וְאֶחָד שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם וְאֶחָד שֶׁמֵּת בּוֹ (מלכים ב ב, כד). אף על גב דבדין הרגם כדאמרינן לעיל מכל מקום נענש שגירה דובים שמתו בהם מיתה משונה והיה לו להזכיר עליהם שם בן מ"ב להמיתם בהסתכלות בלבד כאשר הרג משה רבינו ע"ה את המצרי (שמות ב, יב) וכמו שעשה רבי שמעון בן יוחי ליהודה בן גרים שנתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות (שבת לד.) וכיון דצער אותם צער הגוף, חלה שהוא צער הגוף. ועל אשר דחה את גחזי בשתי ידים אף על גב דאחר כך הלך לדמשק להחזירו נתעכב בדבר שהיה לו להחזירו קודם כי בעת שהלך להחזירו כבר הרשיע גחזי ביותר להחטיא את הרבים ולכן כשבא אלישע הנביא ע"ה להחזירו לא קבל לחזור כי אמר לו כך מקובלני ממך 'כל החוטא ומחטיא אין מספיקין בידו לעשות תשובה' וכבר נד ולד! ואם היה מקדים להחזירו קודם שיחטיא את הרבים היה חוזר בו, לכן מדה כנגד מדה קדם לו חולי אחד קודם פטירתו בעבור שלא הקדים פעמיו להחזיר את גחזי.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אֱלִישָׁע עוֹסֵק בְּשְׁמֹנָה שְׁרָצִים אָמַר לוֹ רָשָׁע, הִגִּיעַ עֵת לִיטּוֹל שְׂכַר שְׁמֹנָה שְׁרָצִים "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם" (מלכים ב' ה, כז). קשא והלא אלישע הנביא ע"ה הוא דהוה עסיק באותה שעה בפרק שמנה שרצים ומה זכות לגחזי בזה הפרק כדי שיטול שכר בעבורו? ועוד אמר לו הגיע עת ליטול שכר, והוא נתן לו קללה ועונש? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי בס"ד בפסוק תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה (קהלת יא, ב) דהיינו לְשִׁבְעָה זו תורה שבכתב שהוא שבעה ספרים כי פסוק וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן (במדבר י, לה) הוא ספר בפני עצמו (שבת קטו:) וְגַם לִשְׁמוֹנָה זו תורה שבעל פה שיש בה שמונה דרגין שהם כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור, ולפי זה יש לכנות התורה בשם שמונה על דרך האמור. וידוע דהעושה את דברי תורה קרדום לחפור בהם תורתו נמאסת לפני הקדוש ברוך הוא כשרץ, וכל שכן אם הוא לומד וחוטא ואינו מקיים מה שאמרה תורה! ולכן גחזי שהיה לומד תורה והיה רשע במעשים ועשה התורה קרדום לחפור את התורה שלמד שהיא שמונה דרגין נחשבת לפני הקדוש ברוך הוא כשמונה שרצים וכיון דלקח ככרים כסף מן נעמן קבל שכר תורה שלו שהיא נחשבת שמונה שרצים. ועל כן אלישע כשראה שבא גחזי לפניו והוא היה לומד פרק שמונה שרצים הבין כי מן השמים אתרמי הכי להודיעו אל תבט אל תורתו של גחזי שלמד, כי תורתו נחשבת כמו שמונה שרצים! ולכן אמר לו רשע עתה שקבלת שני ככרים כסף ובאת אלי בעת שאני לומד פרק שמונה שרצים הנני מבין מזה שהגיעה עת שתקבל שכר תורה שלך שהיא חשובה שמונה שרצים ואם כן כבר קבלת שכרך באלו ככרים הכסף והבגדים ולא נשאר לך בידך לחלוחית מצוה שתגין עליך מן הפרעניות ולכן תקבל הפרעניות הראויה לך עתה וצרעת נעמן תדבק בך להשקותך סמא דמותא כי אין בידך דבר לדחות פרעניות זו ממך. ונראה לכך קאמר תלמודא שֶׁדָּחָה אֶת גֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם כי ידוע החיים יתייחסו ליד ימין והכבוד ליד שמאל דכתיב אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד (משלי ג, טז) והוא רצה להענישו בדבר הדומה למיתה כדי שתהיה לו תורתו סמא דמותא וכמו שאמרו בגמרא דיומא (יומא עב:) זכה נעשית לו סמא דחיי לא זכה נעשית לו סמא דמותא, ואי משום הא הוה להענישו בסמות עינים דסומא חשוב כמת (נדרים סד:) אך הוא דחה אותו בשתי ידים שהענישו בצרעת דחשוב כמת ואין לו חיים המתייחסים ליד ימין וגם אין לו כבוד המתייחס ליד שמאל כי אין לך בזוי ומגונה כמו המצורע דְבָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וגם הוא עצמו טָמֵא טָמֵא יִקְרָא על עצמו והכל מתרחקין ממנו וזה אומרם שדחה אותו בשתי ידים על שקללו בצרעת ולא בסמות עינים! ונראה לי בס"ד טעמו של אלישע הנביא ע"ה שקללו בצרעת ולא בסמות עינים, דאיתא בספר קהילת יעקב ז"ל על ידי התחברות קליפת שור וחמור בא צרעת ולכן צרעת [760] מספר שור חמור [760] עד כאן לשונו עיין שם. והנה הלומד תורה שלא לשמה כגחזי הרי זה משתמש ביצר הטוב הנקרא שור וביצר הרע הנקרא חמור שמערב כוחותיהם ביחד ולכן אחר שנודע לו עתה שהיה לומד שלא לשמה שמערב שור וחמור לכן הלקהו בצרעת שהיא מספר שור חמור.

אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת תָּלָה לוֹ לְחַטַּאת יָרָבְעָם, וְהֶעֱמִידוֹ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ (מלכים א' יב, כח). נראה שהוא חיבר אבן שואבת גדולה הרבה בתקרא של החדר שעומד שם פסל ירבעם שהניחה למעלה מראש הפסל העשוי מברזל ועומד תחת התקרא ולכך כח האבן לפי גודלה משך את הפסל העשוי מברזל ונמצא לעיני הרואין הפסל עומד באויר ואף על פי שלא יבצר שיש גדולים שהכירו בערמה זו אך ודאי רוב עמא דארעא לא הבינו זאת הערמה וטעו לחשוב שיש בפסל ממש חס ושלום שעומד באויר.

מִשֶּׁבָּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּינַאי, וּתְחִינָה בֶּן פְּרִישָׁה הָיָה נִקְרָא, חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ 'בֶּן הָרַצְחָן'. פירוש שם אביו היה דִּינַאי לכן קראו אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּינַאי אבל בֶּן פְּרִישָׁה וּבֶּן הָרַצְחָן אין שמות אלו דפרישה ורצחן קאי על אביו אלא הם שמות עצמו כלומר איש מפורש איש רוצח ואומרם בֶּן הָרַצְחָן או בֶּן פְּרִישָׁה הוא כמו 'בֶּן מָוֶת אִישׁ זֶה' וכמו 'בֶּן בְּלִיַּעַל' שהוא רוצה לומר בן שהוא בליעל. והנה שם אֱלִיעֶזֶר הוא שם שנקרא בו ביום המילה אבל שם תְּחִינָה הוא שם כינוי שכינו לו אחר כך לאיזה סיבה אז שמא היה דרכם לקרות כל אלעזר בשם תחינה על שם התחינה של אֱלֹקֵי אָבִי בְּעֶזְרִי (שמות יח, ד) ואיך שיהיה שם תְּחִינָה הוא כינוי שכינו אותו בכך אחרי זה ומחמת שהרשיע הרבה ופירש מדרכי ישראל היו קורין אותו תְּחִינָה בֶּן פְּרִישָׁה רוצה לומר מופרש ומובדל ואחר שהרבה רצח חזרו לכנותו על שם הרצח שקראוהו בֶּן הָרַצְחָן. ברם קשה מאי נפקא מינה מדברים אלו דבא התנא להודיע לנו במשנה הטהורה שזה הרשע כך היה נקרא בתחלה וכך נקרא לבסוף? ונראה לי בס"ד ללמדינו הלכה בזה דראוי לכנות שם לאיש רשע ממין רשעתו כדי לפרסמו וכדי שהעם ישמעו ויראו שיחושו לזילותא דידהון אם ירשיעו כדי שלא יהיו קורין שם לחרפתם שלא תשכח חטאתם לדורי דורות ועל ידי כך יפרשו מדרכם הרעה.