מסכת סוטה דף מ״ב עמוד א׳

ויהי הוא בשער בנימין לאחר כמה ימים היה ירמיה יוצא מירושלים ללכת ארץ בנימין לחלוק נחלה שנפלה לו ותפסו יראיה ויאמר לו אל הכשדים אתה נופל:

גמולה בדולה כמו ויגמל (בראשית כא):

משך ידו הקב"ה מהיות את לוצצים:

לא יגורך רע לא יגור עמך רע וגבי מספרי לשון הרע כתיב דכתיב בההוא פרשתא כי אין בפיהו נכונה וגו':

מתני' משוח מלחמה כהן שנתרבה לכך שנאמר ונגש הכהן וגו' ובגמרא פריך מאי קאמר:

ויקומו האנשים כתיב גבי פקח בן רמליהו שנלחם עם אחז בדברי הימים ששבו מבני יהודה הרבה ושם היה נביא עודד שמו והוכיחם לבני ישראל ואמר להם בחמת ה' על בני יהודה נתנם בידכם והכיתם בהם לאין מרפא ועתה אתם אומרים לכבוש אותם לעבדים שמעוני והשיבו את השביה וגו':

לכל כושל כל הכושלים שבהם שאינן יכולין לילך ברגליהם:

צהלת סוסים צנף סוסים קרוי צהלה בלשון המקרא:

מתני' משוח מלחמה נראה האי דלא תנא הכי משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם כיצד כדקתני בפרק אלו נאמרין (לעיל סוטה דף לב.) מקרא בכורים כיצד משום דהתם סליק מיניה דתני לעיל מיניה ואלו נאמרין בלשון קודש אבל תימה למה הקדים פרק זה קודם פרק עגלה ערופה והלא שנה משוח מלחמה בבבא אחרונה אחרי כולן ויש לומר דהתם הקדים פרשת עגלה ערופה משום דאיירי בפרשת המלך נקט בתריה פרשת עגלה ערופה אבל הכא שבא לפרשה מקדים משוח מלחמה משום דזוטרי מיליה ופסיק ושדי להו וא"ת וליתני לעיל פרשת משוח מלחמה כדתני פרשת עגלה ערופה יש לומר דלא שייך למימר פרשת משוח מלחמה שהרי לא נתנה משום מצות קריאה אלא משום התראה:

הכי קאמר שנאמר ודבר ירושלמי למה בגין דכתי' ודבר הרי ק"ש דכתי' בה ודברת בם והיא נאמרת בכל לשון אלא בגין דכתיב בה אמירה הרי פרשת ודוי מעשר הרי כתיב בה אמירה והיא נאמרת בכל לשון אמר רבי חגי נאמר כאן הגשה ונאמר להלן הגשה ונגשו הכהנים בני לוי מה נגישה שנא' להלן בלשון קודש אף כאן בלשון קודש עד כדון כרבי עקיבא דאמר לשונות ריבויין הן כרבי ישמעאל דאמר לשונות כפולין הן ברם מאי אמר ר' חייא בר אבא נאמר כאן נגישה ונאמר להלן נגישה ונגש משה אל הערפל מה לשם לשון הקודש אף כאן לשון הקודש מסתברא דלא ופקדו שרי צבאות בראש העם ואחרי כן ונגש הכהן ודבר אל העם בתר דמתקן להון הוא משמע לון:

סגן לאו ממונה הוא ואם תאמר הא אמרינן בסנהדרין פרק כהן גדול (סנהדרין דף יט.) כשהוא מנחם אחרים כל העם עוברין זה אחר זה והממונה ממצעו ותניא כשהוא עומד בשורה לנחם את האחרים סגן ומשוח מלחמה עומד בימינו ואמר רב פפא ש"מ מהא מתניתין תלת שמע מינה היינו סגן היינו ממונה יש לומר ודאי ממונה היה לדברים שמינוהו אחיו הכהנים כדתנן (יומא דף כח.) אמר להם הממונה אבל מן התורה אין לו שום מנוי ושררה יותר על אחיו הכהנים ואינו אלא כעין מינוי אמרכל וגיזבר שגידלוהו אחיו הכהנים:

משוח מלחמה וכו' מצד שביאר בפרק אלו נאמרין כל הדברים שאמירתם טעונה לשון הקדש דרך כלל וביאר בקצתם עניני דיניהם עד שנשארו מהם לבאר עניני משוח מלחמה ועניני עגלה ערופה בא הנה בזה הפרק לבאר עניני משוח מלחמה בכל דינין הצריכים בענינו והמטפלים עמו ממה שהיו השוטרים מדברים אל העם גם כן ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון במה שהכהן והשוטרים אומרים לעם השני באותם שחוזרים על פי דבריהם אלא שיוצאים עד הספר ומשתדלים בספוק מים ומזון לאחיהם ובתקון הדרכים השלישי באותם שאין יוצאין מבתיהן כלל לשום דבר וזהו ענין הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

ואנו מבארים עניני המשנה כלה ביחד מפני שכלה דברים הנמשכים לענין אחד והוא שאמר משוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם בלשון הקדש היה מדבר שנאמ' והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן וגו' זה כהן משוח מלחמה ודבר אל העם בלשון הקדש ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם על אויביכם לא על אחיכם לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין שאם תפלו בידן וירחמו עליכם כמה שנאמר להלן ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה על אויביכם אתם הולכים שאם תפלו בידם אין מרחמים עליכם אל ירך לבבכם אל תיראו וגו' אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות אל תראו מפני הגפת התריסין ושיפת הקולגסים ואל תחפזו מפני קול הקרנות ואל תערצו מפני קול הצוחה כי ה' אלהיכם ההולך עמכם הן באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום פלשתים באו בנצחנו של גלית ומה היה בסופו סופו שנפל בחרב הם נפלו עמו אבל אתם אין אתם כן אלא כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם עם אויביכם להושיע אתכם זה מחנה הארון ודברו השוטרים אל העם לאמר וגו' אחד הבונה בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות אחד הבונה אחד הלוקח אחד היורש ואחד שניתן לו מתנה ומי האיש אשר נטע כרם וגו' אחד הנוטע כרם ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל אפי' מחמשת המינין אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב אחד הלוקח אחד היורש אחד שניתן לו מתנה ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה וגו' אחד המארש את הבתולה אחד המארש את האלמנה ואפי' שומרת יבם אפי' שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו כל אלו שומעים את דברי כהן מעורכי המלחמה וחוזרין ומספקין מים ומזון ומתקנים את הדרכים אלו שאינן חוזרין הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת והנוטע ארבעה אילני מאכל או חמשה אילני סרק המחזיר את גרושתו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין לא היה חוזר ור' יהודה אומ' אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר ר' אלעזר אומר אף הבונה בית בשרון לא היה חוזר אמר הר"ם פי' אמרו במשוח מלחמה ודבר אל העם ואמ' משה ידבר והאל' יעננו בקול כמו ששם בלשון הקדש כאן וכאן בלשון הקדש וצחצוח חרבות בסיף בהיקות הסיף והרמחים והגפת תריסין הכאת המגינים קצתם בקצתם ושיפת הקולגסים הפלגת והם מקלות יכו בהם האבנים ויעופו ויסב עקבי האנשים והסוסים ויפלו ונצחונו התגברותו ותקפו פי' אמר השם אשר בנה בית שהיא ראויה לדור בה ואמ' אשר לקח אשה וזה לא לקחה על דרך התורה לבנים בשרון אמרו בתלמוד מפני שמחדשין אותו פעמים בשבוע ואין הלכה לא כר' אליעזר ולא כר' יהודה:

אמר המאירי כל מלחמה שמלכי ישראל או מנהיגיהם נלחמים עם אויביהם הן מלחמת מצוה כגון מלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק ומלחמה עם כל צר הבא עליהם להשחית נחלתם הן מלחמת הרשות כגון מלך שנלחם מרצונו עם שאר העמים אם להרחיב את גבולו אם להרבות בגדולתו ולהוסיף כבוד על שמו בכלם ממנין כהן אחד לדבר אל העם ולדרוש להם ולחזק את לבבם אבל אין אומרין לחזור לשום אדם אלא ממלחמת הרשות אבל למלחמת מצוה אפילו חתן מחדרו וכו' ואם כן כל הפרשה נאמרה בשל רשות וזהו שנאמר כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם ודרשו בו יכול כל כהן שירצה תלמוד לומר ודברו השוטרים מה שוטר במנוי אף משוח מלחמה במנוי אבל שלא במנוי לא אפי' כהן גדול או סגן ולא עוד אלא שכשנתמנה לכך היו מושחין אותו בשמן המשחה ועל זה היו קורין אותו משוח מלחמה ואמר עליו שאותם דברים שהוא מדבר טעונים לשון הקדש שנאמר והיה כקרבכם וכו' ושאלו בגמ' מאי קאמר כלומר היאך מקרא זה מוכיח כן והשיב שלא אמרה אלא ממלת ודבר כלומר נאמר כאן ודבר ונאמר להלן משה ידבר וכו':

ועכשו מתחיל במה שהוא אומר להם ופרשו בגמ' ששתי פעמים היה אומר כן אחת כשהיו יוצאין מארצם ועליה נאמר בגמ' אחת בשופר כלומר כשהיו תוקעים בשופר לצאת מארצם ומ"מ יש גורסין אחת בספר ושמא היה קורא להם כל הפרשה וענין אותה דרשא היתה כל ענין הפרשה כאחד ר"ל שיתחזק לבם ולא יפחדו ושלא ילכו למלחמה אלא הראויים לילך ולשון דבריו בזו שמעו דברי מערכות המלחמה וחזרו ר"ל הראוי לחזור ולי נראה לקרות בספר בשב"א תחת הסמ"ך כלומר שלא היו דנין לאלו לחזור אלא משהלכו עמהם עד הספר שהרי מוטל היה עליהם להשתדל בספוק מים ומזון ולתקן את הדרכים וזהו שאמרו בבריתא פעמים יוצא ומדבר עמהם אחת בספר ואחת במלחמה ואע"פ שבענין זה נאמר ודברו השוטרים אל העם מי האיש וכו' כהן היה אומר ושוטרים משמיעים ואף זו שמא דוקא בפעם שניה אבל בראשונה הכל נאמר על ידי משוח מלחמה ופעם שניה כשעורכין המערכות הוא דורש להם שלא ירך לבבם וכן שאם בא שם מי שראוי לחזור שיחזור:

ומתחיל ואומר שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם לא על אחיכם אתם הולכים שאם תפלו בידם יהו מרחמים עליכם כמו שנאמר במלחמת פקח בן רמליהו ואחז שנפלו בני יהודה ביד ישראל ורחמו עליהם על ידי נבואת עודד הנביא כמו שכתוב בדברי הימים אלא על אויביכם אתם הולכים אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם וארבעה לשונות אלו כנגד ארבעה דברים שהאומות עושין מגיפין תריסיהם זה עם זה ומריעין בשופרות וצווחין בקולם ורומסין ברגלי סוסיהם כדי שיהו דוהרים כדי להרבות בקולות לאיים את שכנגדם ואע"פ שבמשנה הוזכרו אלו ועוד שנים והם צחצוח חרבות ושפעת עקלגסין ר"ל ריבוי חיילות ויש מפרשים מינין שבכלי זיין שהיו קורים להם כך מ"מ שני אלו עיקר מלחמה הם ואינם לאיים אבל ארבע לשונות אלו באו על ארבעת הדברים שהם עושים לאיים ומבטיחם שלא ייראו מדברים אלו כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם כלומר הם באים בנצוח בשר ודם ונופלין בחרב כמו שאירע לגלית אבל אתם שכינה עמכם וארון שהלוחות בתוכו ושהשם וכל כנוייו גנוזים שם הולך במחניכם עד כאן משוח מלחמה אומר וכהן אחר משמיע לכל העם אחריו בקול רם:

ואח"כ נאמר במקרא ודברו השוטרים אל העם מי האיש אשר בנה וכו' אשר נטע וכו' אשר ארש וכו' ופרשו בגמ' שלא דברי עצמן היו אלא משוח מלחמה אומר ושוטר משמיע והשוטרים הם תחת השופטים ר"ל שהם ממונים לנגוש ולכוף כל מי שיצוה השופט בכך ומתחיל משוח מלחמה ואומר מי האיש אשר בנה בית חדש וכו' ואמר שכל בית במשמע אפילו בית התבן ובית הבקר בית העצים ובית האוצרות ר"ל של יין או של שמן הואיל ומ"מ ראוי לדירה כל דהו הא בנין בית שער ואכסדרא ומרפסת אינו חוזר עליהן וכן התבאר בתלמוד המערב שבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו חוזר עליו ואף בתלמוד שלנו הוזכרו במסכת סכה ובכמה מקומות וכן לא סוף דבר שחוזר בבנין אלא אף אם לקח או ירש או ניתן לו במתנה אבל גזל אינו חוזר ושמא תאמר לדעת רבי יוסי מיהא יהא חוזר מצד העבירה תירצוה בגמ' אפילו חזר בתשובה ונתן דמיו ברשות שמ"מ הואיל ובגזילה בא לידו מתחלה אינו חוזר עליה:

ואח"כ אומר מי האיש אשר נטע כרם וכו' ולא סוף דבר כרם אלא אפילו נטע אילנות כל שנטע מהם חמשה שכיוצא בו בכרם נקרא כרם ר"ל שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב ושיהו אילני מאכל ואפילו היה כל אחד מין חלוק בפני עצמו ובבריתא הוסיפו אפילו בחמשה מקומות וכן אפילו לא נטע אלא שהבריך או הרכיב ופרשוה בגמ' דוקא הברכה או הרכבה המחייבת בערלה על הדרך שיתבאר הן שנטע הן שלקח הן שירש הן שניתן לו במתנה הא נטע אילני סרק אפילו כמה או נטע אילני מאכל אלא שלא נטע מהם אלא ארבעה אפילו היו כלן מין אחד או שגזל אינו חוזר וכן כרם של שני שותפין אינו חוזר עליו כמו שהתבאר בגמ' דכל חד וחד לאו כרמו קרינא ביה ובתלמוד המערב פרשו שכל שנטע בחוצה לארץ אינו חוזר:

ואח"כ אומר מי האיש אשר ארש אשה וכו' הן שאירס בתולה הן אלמנה אפילו היתה לו זקוקה או אפילו שמע שמת אחיו ונזקקה לו אשתו חוזר ויתבאר בגמ' שאפילו היו חמשה אחים ונזדקקה יבמה לפניהם אע"פ שמצוה בגדול כלם חוזרין וכן התבאר בתלמוד המערב שאם קדש אשה מעכשיו ולאחר שנים עשר חדש והגיע זמן במלחמה חוזר אבל אירס את גרושתו או שאירס מי שיש עבירה בנשואיה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר אינו חוזר ושמא תאמר אף בזו לדעת רבי יוסי מיהא יהא חוזר מצד העבירה אין זה כלום שכל חייבי לאוין אינו לוקה בקדושיו עד שיבעול שכלם לשון ביאה נאמר עליהם לא יבא ממזר וכו' ואע"פ שכהן גדול באלמנה נאמר בה לא יקח אעפ"כ אינו לוקה מצד הקדושין עד שיבעול ואע"פ שכשבעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל מ"מ כל שלא בעל אינו לוקה אף משום קיחה מה טעם לא יקח משום לא יחלל ואע"פ שיש חולקין בזו מיהא באלמנה לכהן גדול זו עיקר כמו שביארנו באחרון של קדושין ובתלמוד המערב אמרו שהנושא את האילונית הואיל ואין מצוה לשהותה אינו חוזר:

בפרש"י בד"ה משוח מלחמה כהן שנתברר לכך כו' ובד"ה ויקומו כו' היה נביא עודד כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן:

תוס' בד"ה מלחמה נראה האי כו' אבל הכא שבא לפרשה מקדים משוח מלחמה משום דזוטרי מיליה כו' עכ"ל ועוד נראה הכא שבא לפרש מקדים קראי דמשוח מלחמה משום דמקדמי נמי בברייתא קראי דמשוח מקמי דעגלה ערופה וק"ל:

כָּל עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲנוּפָּה, מְאוּסָה כְּנִדָּה (איוב טו, לד) נראה לי בס"ד הטעם שהמשילה לטומאת נדה ולא לטומאה של נוגע במת, מפני כי הנדה הטומאה באה לה מדבר היוצא מגופה שהוא הדם וכן החנופה היא בדברים שיוצאים מתוך גופו של אדם. ומה שאמר כָּל עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲנוּפָּה לְסוֹף גּוֹלָה מפני שנפשות שלהם גולים ונדחים ממחנה שכינה דכתיב כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא (איוב יג, טז) ולכן בדין הוא שגם הגופים שלהם יהיו נדחים ממקומן וגולין למקום אחר.

אַרְבַּע כִּיתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה הנה הסדר שלהם כפי דברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רבותנו ז"ל הוא כך הקל שבהם לֵיצִים וחמור מזה חֲנֵיפִים וחמור מזה שַׁקָּרִים וחמור מזה מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע עיין שם. ולפי זה גרסה של התלמוד דנקיט חֲנֵיפִים קודם שַׁקָּרִים היא עיקר וגרסת בעל עין יעקב דנקיט שַׁקָּרִים קודם אינו נכון. ונראה לי בס"ד לרמוז אותיות שניות של ארבעה ההם המה אותיות 'נשקץ' [לֵצִים חֲנֵיפִים שַׁקָּרִים מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע] כלומר שנשקץ את הארבעה האלה ונתעב אותם. והא דאין מקבלים פני שכינה נראה מדה כנגד מדה הם עושים כן כדי לקרב עצמן אצל בני אדם לכן יהיו מרוחקים ממקום הקודש. ומה שאמר כַּת לֵצִים מפסוק מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים (הושע ז, ה) נראה דדריש ידו לשון מקום כמו יַד אַבְשָׁלֹם (שמואל ב' יח, יח) וכן מַצִּיב לוֹ יָד (שמואל א' טו, יב).

מְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁמְדַבֵּר אֶל הָעָם בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר היינו משום דכתיב וְדִבֶּר אֶל הָעָם (דברים כ, ב) כלומר דבור המיוחד לעם הזה שהוא לשון הקודש שניתן לישראל דוקא ונראה לי הטעם שצריך לדבר בלשון הקודש דוקא דכתב הרמב"ם ז"ל הטעם שנקרא 'לשון הקודש' מפני שאין בו שמות לאברי הערוה כשאר לשונות. וידוע שביציאתם למלחמה כשיצליחו היצר הרע מתגרה בהם באיסור הזנות וכמו שנאמר כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וכו' וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ (דברים כא, יא) וידוע אף על פי שהתירה תורה יפת תואר היינו בשביל שיודע הקדוש ברוך הוא שאינם יכולין לעמוד נגד היצר הרע בדבר זה אבל מכל מקום היא מאוסה לפני הקדוש ברוך הוא ולכן סמך לזה בתורה פרשת בן סורר ומורה. ולכן משוח מלחמה מדבר עמהם קודם צאתם בלשון הקודש לרמוז להם הביטו וראו למה נקרא לשון זה לשון הקודש? מפני שאין בו שמות לאברי הערוה ומזה תבינו כמה מאוסה הערוה על כן תזהרו ותשמרו שלא יהיה לבבכם נמשך אחר יפת תואר בשביה כי דבר זה הוא גדר וסייג לאיסור ערוה וצריך האדם לקדש עצמו במותר לו שבזה יהיה נקרא קדוש דהא אפילו הלשון נקרא קדוש בשביל שאין בו שמות לאיברי הערוה.

לֹא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן וְלֹא שִׁמְעוֹן עַל בִּנְיָמִין נראה פשוט המשוח מלחמה לא היה מוציא מפיו אלא רק דברים הכתובים בפרשה אך התנא מפרש את הדברים בכך יען כי משוח מלחמה נוהג מקדם קדמתה אבל ויקומו האנשים היה בימי אחז וגלית ושובך בימי דוד המלך ע"ה. והא דאמר לֹא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן דנקיט שני שבטים אלו דוקא נראה לי בס"ד דמצינו בריש שופטים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי (שופטים א, ג) ופירש רש"י הטעם שאמר לשבט שמעון ולא לשבט אחר, מפני שהיה ביניהם אהבה גדולה יען כי ראובן הבכור נתרחק ולקח נחלתו בעבר הירדן ונשאר שמעון הוא הגדול שבשבטים שנחלו בארץ ישראל לכך יהודה פנה אליו ועוד שהיו שכנים זה בזה דכתיב בשמעון וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה (יהושע יט, א) עיין שם. ולזה אמר לא יהודה הגיבור שבשבטים על שמעון הגדול שבשבטים וגם שהוא שכינו שבודאי ירחם עליו וגם לא שמעון הגדול שבשבטים על בנימין הצעיר שבשבטים דודאי ירחם עליו כי קטון הוא ואביו אהבו.

אֲפִילּוּ לֹא קִיַּימְתֶּם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית אִי אַתֶּם נִמְסָרִין בְּיָדָם. נראה לי בס"ד כ"ה אתוון של שמע ישראל הם חרב פיפיות להכרית בהם אויבי ישראל ולכן הרגיש הפלשתי בזה מכח מזלו ורצה לבטל מהם קריאת שמע שחרית וערבית וכמו שאמרו לקמן על פסוק הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב (שמואל א' יז, טז) כי על אלו נאמר רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תהלים קמט, ו) ולכן גבי משה רבינו ע"ה בהריגת המצרי כתיב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי (שמות ב, יב) שזכר יחוד של כ"ה וכ"ה דשחרית וערבית. ובזה פירשתי בס"ד מה ששלח יוסף הצדיק ע"ה ליעקב אבינו ע"ה לומר לו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְפַרְעֹה (בראשית מה, ט) כלומר על ידי כ"ה אתוון דאמר בנך יוסף לכך שמני אלהים לאדון ששלפתי חרב זה כנגד הקליפות של מצרים ופרעה וגברתי עליהם! ולזה אמר כאן אֲפִילּוּ לֹא קִיַּימְתֶּם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדָם כי אלו יהיו חרב פיפיות כנגד אויביכם. ומה שאמר שְׁתֵּי פְּעָמִים מְדַבֵּר עִמָּהֶם אֶחָד בַּסְּפָר וְאֶחָד בַּמִּלְחָמָה, בספר היינו עיר הסמוכה לגבול ישראל ובערבי קורין אותה ס"ר ח"ד.