מסכת סוטה דף מ״א עמוד ב׳

מאימת דמתחיל מועד ומיהו ביו"ט לא שאין תיקון הבימה דוחה לא את השבת ולא יו"ט ומאתמול נמי לא עבדינן לה דדחקא לה עזרה והאי טעמא מפרש בגמ' ירושלמי (פ"א) במס' מגילה דקתני הקהל מאחרין כשחל להיות בשבת וקאמר מפני הבימה ונעבדה מאתמול דחקא לה עזרה אנקוברי"ר (להפריע) בלע"ז:

למלכי בית דוד אבל לא למלכי בית חשמונאי:

אפי' למאן דאמר בקידושין בפ"ק (דף לב:):

אגרופה כחה של חנופה דאע"ג דאמו מישראל אין ראוי למלכות דעבד היה וזילא מילתא:

נתעוותו הדינין שהחניפו הדיינין את בעלי הדין:

ונתקלקלו המעשים שהגדולים ראו עוברי עבירה ולא מיחו בידם מפני חנופה:

ואין אדם שיכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך שמתוך שלא מיחו בעוברי עבירה למדו הדורות את מעשיהם ונמצא כולן עוברין:

לכילי לשון כלתה נפשי (תהילים קי״ט:פ״א) שמתאוה לשתות יין תדיר:

מצוה שאני והכי פרכינן נמי בפרק כ"ג בסנהדרין (דף יט:) גבי מלך דתנן לא חולץ ולא חולצין לאשתו רבי יהודה אומר אם רצה לחלוץ וליבם זכור לטוב איני והאמר רב אשי וכו' ומשני מצוה שאני וקשיא לר"י אמאי לא משני הכי בפרק שני דכתובות (דף יז.) מעבירין את המת מלפני כלה וזה וזה לפני מלך ישראל אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר לפני הכלה ושבחוהו חכמים וקא פריך מכלל דשפיר עבד והאמר רב אשי וכו' ומשני פרשת דרכים הוה ואמאי לא משני מצוה שאני ותו איכא למיתמה והא ההיא גופיה דרב אשי מיירי במקום מצוה דמעיקרא אמרי' אפי' למ"ד הרב שמחל על כבודו כבודו מחול נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומותיב ליה מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של ר"ג ברבי והיה ר"ג עומד ומשקה עליהן וכו' אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב אשי אפי' למ"ד נשיא שמחל על כבודו דהיינו רבי יהושע שקבל הכוס מרבן גמליאל וכן רבי (אלעזר בר) צדוק מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול משמע אפילו במקום מצוה דומיא דנשיא כההוא מעשה דרבן גמליאל שהיה סעודת מצוה ומחל על כבודו בשביל כבוד חכמים אורחין שהיו מסובין בסעודתו דמייתי עליה דאברהם אבינו והוא עומד עליהם אלמא דאפי' במקום מצוה אמר רב אשי אין כבודו מחול ונראה לתרץ דדוקא הכא שייך למימר מצוה שאני דמוחל על כבודו משום כבוד התורה שהוא כבוד השכינה וכן ההיא דפרק כהן גדול (סנהדרין יט:) דחולץ או מיבם מוחל על כבודו כדי לקיים מצות מלך עולמים ומראה בעצמו שאימת שכינה עליו אבל ההיא דכתובות (דף יז.) ופ"ק דקידושין (דף לב:) שמוחל על כבודו כדי לחלוק כבוד לבשר ודם כגון לכלה ות"ח בזה גזירת הכתוב הוא שאינו מוחל אפי' במקום מצוה שהרי מצות כיבוד עצמו שהן צריכין לעשות בו למלך כבוד גדולה ממצות כיבוד שחייב המלך לנהוג בהו שהרי גם עליהן אמרה תורה שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו נמצא דמה שהמלך מכבדו ליכא מצוה:

אותו היום נתחייבו שונאי ישראל כלייה ירושלמי תני רבי חנינא ברבי גמליאל אומר הרבה חללים נפלו באותו יום שהחניפו לו ודבר תמוה לומר אם היה ראוי מפני התורה כיון דאמו היתה מישראל אלא משום דזילא מילתא כמו שפירש"י שיתחייבו על חנופה מועטת כזאת עונש גדול ופירש ר"י אע"ג דאמר בפרק מצות חליצה (יבמות קב.) ובפרק החולץ (יבמות מה:) גבי רב מרי דמנייה רבא אפורסי דבבל וגבי אושפיזכניה דרב אדא בר אהבה אם היתה אמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה (קדושין דף עו:) היינו דוקא גבי נשיאות ושררות בעלמא דלינהג שררות במתא דדרשינן שום תשים עליך מלך מקרב אחיך מדסמך משימות למקרב אחיך ש"מ דבעינן בהו מקרב אחיך קצת כגון אמו מישראל אבל מלך חזר ושנה עליו מקרב אחיך תשים עליך מלך דקפיד קרא גבי מלך עד שיהא ממש מקרב ממוצע מאביו ואמו מישראל וזו היתה החנופה שמלך בזרוע שלא כדין תורה והודו לו והחזיקו בכך נהי שלא יוכלו למחות היה להן לשתוק ולא להחזיקו וזהו עונש החנופה בדבר עבירה שמחניף לחבירו מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקב"ה ועושה עין שלמעלה כאילו אינה רואה בירושלמי דעשרה יוחסין בגמרא אין בודקין מן המזבח כתיב שום תשים עליך מלך אין לי אלא מלך מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין ומכין ברצועות ת"ל מקרב אחיך תשים עליך מלך כל שתשימוהו עליך לא יהא אלא מן הברורין שבאחיך:

כל המחניף לחבירו יש לפרש שלא במקום סכנה אבל במקום סכנה מותר כי ההיא דפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כב.) עולא אזל לארעא דישראל לוו בהדיה תרי בני חוזאי קם חד שחטיה לחבריה אמר ליה לעולא יאות עבדי אמר ליה אין ופרע לו בית השחיטה כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה דלמא ח"ו אחזקית ידי עוברי עבירה א"ל רבי יוחנן נפשך הצלתה:

כל שמחניף את הרשע לשבחו בדברים המקולקלים היוצאים מתחת ידו הרי הוא כמוהו שהרי השומעים סומכים עליו ונגררים אחר מעשה הרשעים ועל זו אמרו מיום שגברה אגרפה של חנופה נתעותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחברו מעשי גדולים ממעשיך שהרי אף מעשיהם של רשעים משובחים הם אצל הכל וכן אמרו כל עדה שיש בה חנופה ר"ל שמחניפין זה את זה שלא להוכיחם ממעשיהם הרי זו מאוסה כנדה וכן אמרו ארבע כתות אין מקבלין פני שכינה כת לצים כת חנפים כת שקרים כת מספרי לשון הרע ומה שאמרו מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה פירושה לכבדם במקום שאין בו חלול השם ואף זה לכונה שלא יזיקוהו ואף יעקב אבינו כשהחניפו לעשו ליראת היזקו אף הוא נתכוון לאיים את עצמו עליו להטיל אימתו עליו משל לאדם שזימן את חברו לסעודה הרגיש בו שרוצה להרגו אומר לו טעם זה דומה לתבשיל שטעמתי בבית המלך והלה שומעו שהוא רגיל בבית המלך ומתירא הימנו הה"ד על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בתוס' בד"ה מצוה שאני כו' פרשת דרכים הוה כו' וכן ר' צדיק מלך כו' שתהא אימתו עליך ולא אימתך כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' ד"ה אותו היום וכו' אלא מן הברורים שבאחיך ועי' ב"ב דף ג ע"ב תד"ה כל:

ד"ה כל המחניף וכו' במקום סכנה מותר מג"א סימן קג:

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה, שֶׁהֶחֱנִיפוּ לוֹ לְאַגְרִיפָּס (דברים יז, טו). יש להבין למה האריך לומר 'לְאַגְרִיפָּס הַמֶּלֶךְ' וסגי לומר מפני 'שֶׁהֶחֱנִיפוּ לוֹ' כיון דעל דברי המשנה דמשתעי באגריפס המלך קאי? ונראה לי בס"ד דאמרינן לקמן 'מוּתָּר לְהַחֲנִיף לָרְשָׁעִים' ולמה נתחייבו כליה בשביל שהחניפו לו? לכך פירש 'לְאַגְרִיפָּס הַמֶּלֶךְ' דיהיב טעמא בזה דאם היה זה למלך אחר כמו הורדוס וכיוצא בו יש להם טענה על החנופה משום דמותר להחניף לרשעים אך הם נענשו בשביל שהחניפו לאגריפס המלך הידוע שהיה אדם כשר ואינו עושה רעה, ולמה החניפו לו?! ונראה לי דמה שאמר נִתְחַיְּיבוּ כְּלָיָה קאי על אותם החכמים שאמרו לו 'אָחִינוּ אַתָּה' דאף על גב דהם אמרו כן משום שלום מלכות מכל מקום הוא לא ביקש מהם הודאה על כך ורק הוא בכה בפניהם ומי הכריחם לדבר דברים אלו? והיה לשתוק לבלתי יאמרו רע או טוב והיתה השתיקה יפה לחכמים בעת ההיא והם השיבו דבר ללא נדרש מהם!

מִיּוֹם שֶׁגָּבַר אֶגְרוֹפָהּ שֶׁל חֲנוּפָּה נִתְעַוְּותוּ הַדִּינִין פירש רש"י 'כוחה' ונראה לי דנקיט לה בשם אגרוף, כי המחניף עושה כן בשביל לקבל הנאה גדולה מלא אגרוף ולכן תמצא חֲנוּפָּה בהיפך אתוון 'חפונה' דעל ידי החנופה מקבלים הנאות מלא חופנם. ועוד נראה לי בס"ד לרמוז בשם חֲנוּפָּה שהוא אותיות 'חן פה' רוצה לומר זה המחניף חושב למצוא חן בפה שלו. גם חֲנוּפָּה אותיות 'נפוחה' כי זה המחניף מגדל ומגביה את חבירו שמחניף לו כדבר נפוח. גם חֲנוּפָּה אותיות 'נוחפה' לשון חפוי שהוא מעלים ומסתיר ומכסה את המומין של זה המחניף לו. והא דאמר מֵבִיא אַף לָעוֹלָם פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו ה"א דחנופה תתחלף באות אלף נמצא 'חנו אף' עד כאן דבריו נר"ו.

כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנוּפָּה נוֹפֵל בַּגֵּיהִנָּם (ישעיה ה, כ) נראה לי בא ללמד אפילו הוא תלמיד חכם דאין גיהנם שולט בו קל וחומר מסלמנדרא כדאיתא בחגיגה (חגיגה כז.) עם כל זה לא תגין עליו תורה בזה אלא יהיה נופל בגיהנם! ורמז לדבר חֹנֶף [138] עולה מספר לַגֵּיהִנֹּם [138] ולזה אמר כל אדם רוצה לומר אפילו תלמיד חכם. אי נמי לומר אפילו עני הוא והוצרך להחניף בשביל פרנסתו. ומה שאמר אֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה, הפה הוא שערי תפלה וכיון דחטא בפה בחנופה נסתמו לו שערי תפלה. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל יחוד התפלה הוא מספר חן [58] כזה 'ו־ה וה־י והה־י' [58] וכתב לכן התפלה נקראת בשם חן כמה דאת אמרת וָאֶתְחַנַּן אֶל הֳ' (דברים ג, כג) עיין שם. נמצא התפלה היא סוד חן בפה ולכן עון חנופה גורם דאין תפלתו נשמעת.

וְאֵין 'לְאוֹם' אֶלָּא עוּבָּרִין (משלי כד, כד) נראה לי בס"ד כל עובר נקרא לאום אותיות לאם כי בהיותו עובר הוא מבורר שהוא לאמו אבל אחר שנולד אינו מבורר דדילמא אסופי או החלפתו אמו בילד אחר כעובדא דשתים זונות שבאו לפני שלמה המלך ע"ה במלכים (מלכים א' ג, טז-כח) ורק בהיותו עודנו עובר בבטנה הוא מבורר שהוא שלה וזו היא אמו לכן נקרא 'לְאוֹם' בחולם אותיות 'לְאֵם'. ומה שאמר אֲפִילּוּ עוּבָּרִין מְקַלְּלִין אוֹתוֹ רוצה לומר 'ראוי שיהיו מקללין אותו' והא דנקיט עוּבָּרִין רוצה לומר אפילו אלו דאינם בערבות כי דוקא הנולדים נכנסו בערבות אפילו הכי מקללין.