מסכת סוטה דף ל״ו עמוד א׳

כמאן כר' שמעון דאמר שכתב להם שיחזרו בתשובה ויקבלום אלמא לא היו העומדין חוץ לגבולין בכלל לא תחיה כל נשמה אבל לר' יהודה כולן בכלל לא תחיה:

נתרז מתקלקל מרעי:

והמותי לשון מהומה ועירבוב הגוף ומה שבתוכו:

ביאה ראשונה בימי יהושע:

ביאה שניה בימי עזרא:

ליעשות להם נס לעלות בזרוע ולא יהיו משתעבדים למלכות אלא שגרם חטאם של ישראל בימי בית ראשון ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות כדכתיב מי בכם מכל עמו (עזרא א׳:ג׳):

והעלו עולות ושלמים שכך נצטוו באותה פרשה אבנים שלמות תבנה וגו' וזבחת שלמים וגו':

פריו ממעל עיניו:

כמאן כר"ש וא"ת דלמא ביפת תואר אפילו ר' יהודה מודה דהא לא דברה תורה אלא כנגד היצר והואיל והותרו שאר נכריות דהלכה למשה מסיני דקנאין פוגעין בו כדאיתא בפרק שני דע"ז (דף לו:) הותרו אפילו כנענים שבחוצה לארץ במקום שהותרה יפת תואר דאמר בפ"ק דקידושין (דף כא:) איבעיא להו כהן מהו ביפת תואר רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה כ"ע לא פליגי דשרי שלא דברה תורה אלא כנגד היצר הרע ועוד אפילו ר"ש מה הוצרך להתירה מאי שנא מכהן אע"ג דזונה היא לא איצטריך קרא למשרייה הואיל ולא דברה תורה אלא כנגד היצר הרע וי"ל כיון דלא התיר יפת תואר אלא במלחמות הרשות שבו הכתוב מדבר שמע מינה דגבי כנענים לא אמרינן לא דברה תורה אלא כנגד היצה"ר דאע"ג דאיכא יצר אמר לא תחיה אפילו במקום יפת תואר הלכך לרבי יהודה דאית ליה כנענים שבחוצה לה נמי בכלל לא תחיה ואין מקבלין אותן לא היה מתיר במקום יפת תואר מיהו איכא למיתמה לר"ש דאמר מקבלים אותם ואינם בכלל לא תחיה למה לי קרא ושבית שביו לרבות יפת תואר ואכתי נימא איפכא דדוקא לרבי יהודה איצטריך וגזירת הכתוב הוא גבי יפת תואר שבחוצה לה אע"פ שכנענים אחרים שבחוצה לה הם בכלל לא תחיה וי"ל דעיקר טעמא דר"ש אקרא ושבית שביו סמיך דאי מההיא קרא למען אשר לא ילמדו איכא למימר כר' יהודה דאתא למשרייה או שאר אומות או כנענים קודם שהתחילו במלחמה:

ואחר כך הביאו את האבנים ה"ג בתוספתא (פ"ח) והביאו את האבנים שהעלו מן הירדן ובנו את המזבח והעלו עולות ושלמים ולא גרסינן וכתבו עליו את התורה:

עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו ירושלמי והלא אינן אלא כ"ג מכאן וכ"ז מכאן פי' לתנא דתני התם כשם שחלוקים כאן כך חלוקין באבני אפוד מקשה א"כ על אותה אבן שהיו עליה של הר גריזים היו כ"ג ועל השניה כ"ז וזבולון מלא ומשני א"ר יוחנן בנימין היה חצי מכן וצ"ל דעל השניה שכתובין עליה אותו של הר עיבל היה כתוב ב"נ ועל הראשונה ימ"ן א"ר זבידא ויאות מי כתיב ששה שמותם לא כתיב אלא ששה משמותם משמותם ולא כל שמותם:

וששה שבטים עלו בהר גריזים והם שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין וששה בהר עיבל והם ראובן וגד ואשר וזבולון דן ונפתלי ובאבני אפוד לא היו כתובים כן והדבר ידוע שהאפוד היה בגבו של כהן ארכו מאצילי ידיו ולמטה ורחבו כרחב הגב ויוצאות מצידי הרוחב שתי רצועות אחת מכאן ואחת מכאן שחוגרו בהם ותופר על שני ראשי שתי חתיכות כשיעור שימלאו כתפותיו וקובע על כל כתף אבן שהם מרובעת ומפתח בהם שמות השבטים ששה בכל אבן ובצד הימני היו מפתחים ראובן לוי יששכר נפתלי גד יוסף והיה כותב יהוסף כדי להשלים מנין האותיות שבאותו הצד לעשרים וחמשה ובצד השמאלי היו מפתחים שמעון יהודה זבולון דן אשר בנימין ונמצאו בין כלן חמשים אותיות ואח"כ מביא חתכה אחת על חזהו מלפניו קרויה חשב האפוד וקבועה בכתפות והחשן עליה ומה שנאמר במקרא כתולדותם פירושו כדרך שקרא להם אביהם ולא כדרך שקרא להם משה ר"ל ראובני שמעוני וכו' ואין הלכה כאחד מכל אלו שהוזכרו בסוגיא זו כסדר כתיבתם באפוד אלא כמו שכתבנו וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שהרבה כתבוה בסדור אחר ואין בידינו להכריע:

זה שאמרה תורה על שבעה עממין לא תחיה כל נשמה פירושו כשלא השלימו והענין הוא שבשאר אומות קורין לשלום אם משלימין ומקבלין שבע מצות מוטב ואם לאו נלחמים עמהם והורגין כל הזכרים הגדולים ובוזזים את ממונם וגופם ואין הורגין לא נשים ולא טף אבל משבעה עממין כל שלא השלימו אין מחיין מהם כל נשמה אבל מ"מ קורין לכלם לשלום חוץ מעמון ומואב שנאמר בהם לא תדרוש שלומם וטובתם ואף אלו אם השלימו מעצמם מקבלין אותם אבל שאר עממין אפילו השבעה קורין להם לשלום והוא שנאמר ביהושע לא היתה עיר אשר השלימה את ישראל בלתי החוי יושבי גבעון כי מאת ה' היתה לחזק את לבם למען החרימם אלמא שאלו השלימו לא היו מחרימין אותם ולא הוצרכו יושבי גבעון לרמותם אלא שלא קראו לשלום תחלה אלא בכלל ולא קבלו והם לא היו יודעין שאם ישלימו הם בפרט שיהו ישראל מקבלין אותם ואף הנשיאים היו דנין אותם להריגה על שהטעום אלמלא חלול השם ולמדת שאף כנענים שבארץ ישראל אם חזרו בתשובה מקבלין אותם והוא שאמרו בסוגיא זו שאחר שכתבו משנה תורה על האבנים כתבו למטה מקרא האמור בסדר שופטים ושוטרים בפרשת שבעה עממין כי החרם תחרימם למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם וחטאתם לה' אלהיכם כדי שיכירו שאם יחזרו בתשובה מקבלין אותם והוא הדין בכנענים שבחוצה לארץ וגדולי הרבנים נוטים בזו לדרך אחרת ולענין פסק מיהא אינן נראין:

תוס' בד"ה כמאן כר"ש וא"ת כו' כ"ע ל"פ דשרי שלא דברה תורה אלא כנגד היצר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ואח"כ הביאו כו' ול"ג וכתבו עליו את התורה עכ"ל ר"ל דבהך ברייתא ל"ג ליה כדגרסי ליה הכא מיהו קושטא הוא דעל אותן אבנים כתבו התורה דהא להאי תנא אבנים דהר עיבל ודגלגל חד אבנים היו וק"ל:

בד"ה מאי והחציו כו' ואפילו עמדו לוים למטה שמנה אלף כו' שעמדו על הר עיבל ג' מאות ושבעה אלפים ותתק"ל ובפרטן של הר גריזים שט"ז אלף ות"ת כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דודאי למ"ד לקמן שלא עמדו למטה אלא זקני כהונה ולויה ודאי שהיו מרובין של הר גריזים אלא אפילו למ"ד לקמן דכל הראוי לשירות היה למטה שהאלפים היו שמונה לבר מן המאות שהיו ה' מאות מ"מ לא הגיעו לט' אלף חסר ק"ל שהיו מרובין משל עיבל:

בא"ד לפי שלא בא משבט ראובן וגד אלא מ' אלף חלוצי צבא א"כ לא נשארו משבט ראובן אלא ג' אלף ותש"ל שהרי כל פקודי שבט (אלו) [ראובן] לא היו כ"א מ"ג אלף ותש"ל כו' עכ"ל אין דבריהם מבוררים דבפרטן דשבטו של ראובן לחוד היו מ"ג אלף ותש"ל ושל גד היו בפרטן מ' אלף וה' מאות וא"כ כיון דמשני שבטים אלו ומחצי שבט מנשה לא באו אלא מ' אלף חלוצי צבא כמפורש בספר יהושע הרי נשארו מעבר לירדן מ"ד אלפים וב' מאות ושלשים חוץ ממה שנשארו שם מחצי שבט מנשה ושפיר היו ממלאים כ"ד אלף שנפלו משמעון וצ"ע:

בא"ד דאיכא למימר דה"ק מחמת חסרון כו' הר גריזים מועטין ולא שיחסרו מהן כ"ד אלף ועלה קאי כו' עכ"ל כצ"ל נ"ל דר"ל דלא חסרו כ"ד אלף כולו משבט שמעון לחוד אלא שחסרו כ"כ משבט שמעון דמתוך כך היו של הר גריזים מועטין הדמיון שחסרו משמעון ט' אלפים הרי אף אם כל שבט של לוי שם לא היו ממלאין חסרון זה שהרי בכל פרטן של הר גריזים לא היו מרובין כ"א ט' אלף חסר ק"ל והשתא שחסרו ט' אלף משמעון הרי של הר גריזים מועטין משל הר עיבל ועלה קאי רבי יוסי שפיר אפילו לדבריך כנגד חסרון דהר גריזים את מחסר בשל הר עיבל ג' אלף ותש"ל משבט ראובן כו' דהשתא מחמת חסרון דשבט שמעון לא יהיו דהר גריזים מועטין אם יהיו שם שבט לוי ומהרש"ל הגיה בתוס' ולא שיחסרו כ"ד אלף משמעון אלא שלשה אלפים או פחות ועלה קאי רבי יוסי כו' עכ"ל ע"ש ואין הגהתו מבוררת דאם לא חסרו משבט שמעון אלא ג' אלפים או פחות לא יהיו של הר גריזים מועטין שהרי מרובים תשעה אלפים חסר ק"ל ודו"ק:

בד"ה עשרים וחמש על כו' על אותה אבן שהיו עליה של הר גריזים היו כו' ועל השנייה כ"ג וזבולון מלא כו' של הר עיבל היה ב"נ ועל הראשונה ימ"ן כו' עכ"ל כצ"ל יש לדקדק למה חלקו תיבת בנימן כך שהאותיות ראשונים ב"נ היו בשנייה ואותיות אחרונים ימ"ן היו בראשונה ולא חלקו הראשונים בנ"י בראשונה ואחרונים מ"ן בשנייה וי"ל שנחלק כן ע"ש בן ימין ע"ש שנולד ליעקב זה הבן בימין דהיינו בדרום כפרש"י בחומש וק"ל:

גמ' וקיפלו את האבנים כמו וקלפו רש"י חולין מד ע"א ד"ה דאקפל:

בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה נִסִּים נַעֲשׂוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן, וּבָאוּ לְהַר גְּרִיזִּים וּלְהַר עֵיבָל, יָתֵר מִשִּׁשִּׁים מִיל, וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּפְנֵיהֶם וְכָל הָעוֹמֵד בִּפְנֵיהֶם מִיָּד נִתְרָז. נראה שיש כאן חמשה נסים גדולים שהם עצומים ביותר האחד שעברו הירדן בחרבה והשני קפיצת הדרך שהלכו יותר מששים מיל והשלישי שאין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם מפני אימה והרביעי כל העומד בפניהם מיד נתרז והחמישי שהספיק להם זמן היום ההוא לבדו לכתוב בו דברי התורה בשבעים לשון. ואף על פי שעברו שעות הרבה מן היום במעבר הירדן וגם בהליכתם וביאתם להר גריזים והר עיבל וגם להעלות עולות ושלמים ולאכול ולשמוח ולברך ולקלל ולקפל האבנים כי הכל היה באותו היום לבדו עד שבאו ולנו בגלגל ונעשו להם חמשה נסים אלו בזכות התורה שהיא חמשה ספרים. וממה שאמר הכתוב אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם (שמות כג, כז) נראה מכאן דריש דאין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם מפני אימה שנופלת על הבריות ואמר על כל בריה אפילו בהמות וחיות השדה. וממה שאמר וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף דריש שכל העומד בפניהם מיד נתרז כי ההתרזה תהיה מחמת רעדת הגוף ומי שיבא לו רעדה וחרדה פתאום נרתע גופו וחוזר לאחוריו והרי מתקיים מאמר אליך עורף כיון שחוזר גופו לאחוריו שנתרז על ערפו.

עַל שְׂפַת יַרְדֵּן עָמְדָה, וְזָרְקָה בָּהֶן מָרָה וְסִימְּתָה עֵינֵיהֶן מִלְמַעְלָה, וְסֵירַסְתָּן מִלְּמַטָּה (שמות כג, כח). נראה לי בס"ד למעלה מאותיות ירדן 'טקגם' [152] שמספרם קנ"ב כמנין עין טובה [152] דעליה נאמר רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי (שמות ג, ז) ודרשו בזוהר הקדוש (זהר חלק ג' קלז.) ראה לאוטבא לון ראיתי לנקמא ממאן דמעיקין לון ולכן מן 'עין טובה' נמשך כח לסמות עין של שונאי ישראל! ואומרו וְסֵירַסְתָּן מִלְּמַטָּה רוצה לומר למטה מאותיות ירדן יש 'כשהס' [385] כמנין שכינה [385] כי מן אור שכינה נמשך כח לסרסא לון וכאשר סרסה אל אחר דלא עביד פירין. ונראה לי בס"ד דאותה הצרעה שעשתה משפט זה בהם היתה מן היצר הרע שכבשו הצדיקים שבאותו הדור על דרך שכתבו המקובלים ז"ל בענין עכנא הנמצא במערות הצדיקים להיות שומרת שם (בבא מציעא פד:) וכן הענין כאן. ולכן צרעה [365] גימטריא שס"ה שבאה מן תגבורת שגברו על יצר הרע המחטיא האדם בשס"ה לאוין כי היצר הרע דשס"ה לאוין הוא תקיף וחזק יותר מן יצר הרע דרמ"ח עשין כי שתים המה כנודע מן כונות התקיעות של שופר בראש השנה, ולכן צרעה דמשה רבינו ע"ה ודורו לא עברה כיון דהוא לא עבר איך שלוחו יעבור?! ועברה צרעה דיהושע ודורו שנכנסו לארץ. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר סִימֵת אֶת עֵינֵיהֶם מִלְמַעְלָה רוצה לומר מן סכין נוגה הרמוזה באותיות שהם למעלה מן אותיות צרעה שהם 'פקסד' [244] שמספרם סכין נוגה [244] דסמוי עיניהם בא להם מסכין דקליפת נוגה ונזק העינים מתייחס לסכין וכמו שאמר הכתוב וְהָיוּ לְסַכִּין [לְשִׂכִּים] בְּעֵינֵיכֶם (במדבר לג, נה). ולזה אמר סִימֵת אֶת עֵינֵיהֶם מִלְמַעְלָה רוצה לומר מן סכין נוגה הרמוזה למעלה מאותיות צרעה וְסֵירַסְתָּן מן דינה קשייא הרמוז במספר אותיות שהם לְּמַטָּה מאותיות צרעה שהם 'קש פו' [486] דמספרם תפ"ו כמנין 'דינא קשייא' [486]. ולכן האותיות אשר למעלה מן צרעה שבהם נרמז סמוי עיניהם, המה אותיות פסק ד' רוצה לומר פסק ד' גוונים מעיניהם שהעין יש בה ד' גוונים ואותיות אשר למטה מן צרעה פקו ש' והיינו שי"ן שלום ואבר התשמיש מתייחס לשלום וכמו שאמר רבי שמעון בן חלפתא (שבת קנב.) 'משים שלום בבית בטל' על אבר התשמיש.

וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהָאָרוֹן עוֹמְדִים לְמַטָּה בָּאֶמְצַע הַכֹּהֲנִים מַקִּיפִין אֶת הָאָרוֹן וְהַלְוִיִּם אֶת הַכֹּהֲנִים. נראה לי בס"ד עשו לארון שבו התורה שני מקיפים אחד בכהנים שהם חסדים ואחד בגבורות שהם לויים ומאחר שהחסדים מכוסים והגבורות מגולים לכן היו הכהנים הקף פנימי והלוים הקף חיצון ורמזו בשתי מקיפים אלו כי בתורה יש שכר חסד ושכר אמת שהוא דין כמו שנאמר בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָו‍ֹן (משלי טז, ו).