דף ביאור

מסכת סוטה דף כ״ח עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סוטה דף כ״ח עמוד א׳

מסכת סוטה דף כ״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־369 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

גמ' דאי אית ביה עון שבא עליה לאחר שנסתרה:

בזמן שהאיש מנוקה מעון שלא בא עליה משנאסרה עליו האשה ההיא תשא עונה שיבדקוה המים:

אלא לבועל ליתני כך בודקין את הבועל בהדיא כדתני סיפא בהדיא כך אסורה לבועל ולא תנא כך אסורה לו:

באו ובאו קאמר מרבויא דוי"ו או ובאו ובאו הכפולים בפרשה דריש:

שנאמר נטמאה ונטמאה ש"מ רבי עקיבא וו"י דריש:

ועדיין בהא גופא מיבעיא לי נטמאה ונטמאה דריש מרבויא וו"י או חד נטמאה וחד ונטמאה קדריש:

שיתא קראי שלשה ובאו כתובים שם ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן להודיע לנו דבטן והדר ירך שלא להוציא לעז כדאמרי' בפ"ק (לעיל סוטה ט:) וחד והשקה את האשה את מי המרים המאררים ובאו בה המים וגו' לצואה שהקב"ה גוזר שיבואו בה המים למרים וחד לעשייה והשקה את המים והיתה אם נטמאה וגו' לעשייה כאן הודיע הכתוב את ישראל דמבטיח להן שיבדקוה המים ובכולם כתיב וו"י יתירי הרי שית:

דידיה דבועל:

ועוד 15 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sotah 28a · Sefaria · CC0

תוספות

ההוא דמודע לה כהן פירוש הכהן צריך להודיע שלא להוציא לעז וכיון דגלי לן קרא דהוא נבדק כמותה וכתיב בה צואה ידיעה ועשייה לא צריך למכתב תו ביה:

זו שאסורה בתרומה אינה דין שאסורה לכהונה וליכא למימר בת ישראל יוכיח שאסורה בתרומה ומותרת לכהונה דה"פ ומה גרושה שמותרת לתרומה אסורה לכהונה ע"י מעשה שנעשה בה דהיינו גירושין זו וכו' אינו דין שאסורה לכהונה ע"י זנות שנעשה בה אבל בת ישראל מה שפסולה בתרומה אינו ע"י מעשה ועוד אם תנשא בת ישראל לכהן תהא מותרת לתרומה מה שאין כן באלו שאין להם היתר לעולם בספרי מתני הכי ומה גרושה קלה שמותרת לחזור למגרשה בישראל פסולה מן הכהונה סוטה חמורה דין הוא שפסולה מן הכהונה:

מה ת"ל היא נטמאה וכו' כגירסת רש"י וכך סיומא ללמדך שלעולם אין משקין אלא על הספק וא"ת וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא יש לומר הכתוב אוסרה קודם שתיה כאילו היא ודאי ואע"ג דליכא מלקות כדמוכח בפ"ק דיבמות (דף יא:) מיהו לאו הבא מכלל עשה איכא ואפי' אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עליה כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות כגון ספק חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהוא שומן אע"ג דצריך כפרה וסליחה מיהו לא חמיר כחייבי עשה:

אינו דין שעשה בו ספק כודאי ליכא למיפרך נזיר ועושה פסח יוכיחו שעשה בהן אונס כרצון דנפקא לן מכי ימות מת עליו בפתע פתאום בספרי ובפרק ב' דכריתות (דף ט.) ואפ"ה לא עשה בהן ספק טומאת התהום כודאי לפי שטומאת התהום הלכה הוא ולא סתרינן ק"ו מהלכה וה"ה דאין להוכיח משם דהכי אמר בהוכחה אף אני אביא זה והלא אין ללמוד הימנו אבל הא איכא למתמה אמאי לא פרכינן מה לסוטה שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה כדפרכינן לעיל בריש פ"ק (סוטה דף ב:) ואין לומר משום דלעיל מיירי בטומאה דבתר קינוי וסתירה דמהימן עד א' התם ודאי איכא רגלים אבל הכא ילפינן מסתירה דבתר קנויא גרידא דליכא למיפרך שכן קינא לה דקנויא לא חשיב רגלים בלא סתירה דהא בריש מסכת נדה (דף ב:) דמייתי התם מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גביו בין ברה"ר בין ברה"י טמא ר"ש אומר ברה"ר טהור ברה"י תולין ושניהם לא למדוה אלא מסוטה רבנן סברי כסוטה מה סוטה ספק הוא ועשאוה כודאי אף כו' ופריך אי מסוטה נימא מה סוטה ברה"י טמא ודאי הכא נמי טמא ודאי הכי השתא התם יש רגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה הכא מאי רגלים לדבר איכא אלמא אע"ג דמסתירה דבתר קנויא יליף כי הכא פריך והכא אמאי לא פריך הכי ויש לומר דסתירה על ידי קנויא בסוטה הוי כספק מגע שרץ שהרי בלא קנויא לא היה שום ספק בסתירה גרידא דלא נחשדו על העריות הלכך הקנויא גורם הספק וה"פ במס' נדה התם גבי סוטה וספק שרץ הרי ריעותא דהיינו השרץ והבועל קמן אצל הטהרות והאשה אבל גבי מקוה קודם טבילה לא ראינו שום ריעותא דאיכא לספוקי על ידה ולעיל בפ"ק קודם העדאת עדים לא הואי שום ריעותא:

Tosafot on Sotah 28a · Sefaria

מאירי

המים בודקין דרך כניסתן ר"ל שבטנה צבה תחלה ואחר כך ירכה נופלת ואף הכהן צריך להודיעה כן מפני שבקללתו הזכיר ירך תחלה כדכתיב בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה ושמא כשהיא רואה שהבטן לוקה תחלה תבא לידי חשד וכפירה ולפיכך צריך להודיעה שכך יארע לה ולשון המקרא אין בו מוקדם ומאוחר:

גרושה בת כהן שנתגרשה מישראל ואין לה זרע ממנו חוזרת לתרומה והיא פסולה לכהונה מצד שהיא גרושה ואשה שקנא לה בעלה ולא שתת על איזה צד שהופקעה שתייתה על הדרכים שביארנו למעלה כשם שאסורה בתרומה כך פסולה לכהונה משום ספק זונה:

הסוטה לא נעשית בה ביאת אונס ושגגה כמזיד ר"ל שאם נבעלה לזה שנתקנאה בו בשוגג או באונס אם נתברר אנסה או שגגתה מותרת לבעלה אם הוא ישראל ואם לא נתברר שותה ואין המים בודקין אותה ומ"מ יראה לי מתלמוד המערב שהכל תלוי בה ר"ל שאם הוא שוגג והיא מזידה מים בודקין אותה ולא הוא ואסורה לבעל ולבועל ואם הוא מזיד והיא שוגגת אין מים בודקין לא הוא ולא היא ומותרת לבעל אלא שיראה לי שאסורה לבועל אם גירשה הבעל וכן כל שראינו שנבדקה היא והוא לא נבדק אין מחזיקין אותה בטהורה אלא שמא תלה לה זכות ואם נבדק הוא והיא לא נבדקה אין מחזיקין אותה בטמאה אלא טהורה היא והוא או נענש מצד אחר או ארעתהו סיבה ודברים אלו כלם נתבררו בתלמוד המערב אלא שהם דברים שאינן מבוררים כל הצורך:

אע"פ שהסוטה לא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון מ"מ עשה בה ספק כודאי ליפסל באכילת תרומה עד שתבדק אם היא בת בדיקה ואם היא מאותן שאינן שותות אסורה בתרומה לעולם:

ולענין הטמאות נעשה בה שוגג כמזיד ר"ל שאם נגע השרץ בטהרות בשגגה או באונס לא הופקעה טומאתן מצד האונס והרי הן טמאות וכל שכן שהספק נעשה בו כודאי ר"ל שכל ספק נגע ספק לא נגע נטמאו הטהרות מספק ומ"מ דוקא כשהוא כעין האמור בסוטה והוא שיהא ספק זה ברשות היחיד הא ברשות הרבים ספקו טהור ואף ברשות היחיד דוקא בדבר שיש בו דעת לישאל כגון שהיה אדם לשם עוסק בטהרות ונמצא שרץ בצדן ששואלין לו אם נגע בו אם לאו ואם אינו יודע מטמאין אותם מספק הא במי שאין דעת לישאל כגון חרש שוטה וקטן טהור כל שאין שם חזקת טומאה כמו שביררנו באחרון של קדושין ומ"מ אע"פ שבסוטה יש דעת לישאל במטמא ובמיטמא ר"ל בבועל ובנבעלת אין דנין ממנה כן לשאר הטהרות אלא כל שיש דעת לישאל מצד אחד דיו ומטמאין מספק ויש מפרשין דוקא למקבל טומאה וכדקאמר הכא וכל טהור יאכל בשר הא ספק טהור לא שיש דעת לישאל למקבל הטומאה אבל אם אין דעת לישאל למקבל הטומאה אלא למקבלה לא ואין זה כלום דחדא מינייהו נקט והוא הדין לאידך ובהדיא אמרו בראשון של נדה ה' ב' אמר רבי יוחנן ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה אפילו בכלי המונח על גבי הקרקע כמי שיש בו דעת לישאל כלומר שאף על פי שמקבל את הטומאה אין לו דעת לישאל עושין אותה כיש לו דעת לישאל הואיל וספק הטומאה באה על ידי מי שיש לו דעת לישאל שאין מטהרין בחסרון דעת שאלה אלא כשאינה באה על ידי אדם כלל כגון שהיה שרץ מונח על הקרקע אצל כלי ספק נגע ספק לא נגע שאין דעת שאלה לא למטמא ולא למיטמא וכן הלכה:

המשנה השנית והכונה בה בענין החלק השני ובפרט במה שנתגלגל לבאר בענין טומאה וטהרה והוא שאמר בו ביום דרש ר' עקיבא וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו' איני אומר טמא אלא יטמא לטמא את אחרים וללמד על הככר השני שיטמא את השלישי אמר ר' יהושע מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהייתה אומר עתיד דור אחר לטהר את הככר השלישי שאין לו מן התורה והרי עקיבא תלמידך הביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא שנ' כל אשר בתוכו יטמא אמר הר"ם פי' השרץ מאבות הטומאה וכאשר נפל לאויר כלי חרס ואע"פ שלא נגע בדפניו נטמא זה הכלי כמו שיתבאר בשני מכלים וישוב זה הכלי ראשון לטומאה והאוכלין אשר בתוכו שני לטומאה לפי שהוא נטמא בכלי שהוא ראשון ואמר שאשר בזה הכלי אשר הוא ראשון כמו שבארנו יטמא זולתו ר"ל שהוא יטמא אוכל אחר הרי למד על ככר השני שהוא מטמא את השלישי אצל ר' עקיבא שני עושה שלישי בחולין ואינה הלכה אבל אין שני עושה שלישי בתרומה והנה נבאר אלו העיקרים כלם וראיתם במקומם מסדר טהרות ואשר אמר במשנה בו ביום שהשיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה:

אמר המאירי כל מקום שנאמר בתלמוד בו ביום פירושו ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה נשיא שבעוד שהיה רבן גמליאל בנשיאותו לא היתה יד כל החכמים שולטת ליכנס מפני שהיה רבן גמליאל אומר כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש וכשנתמנה רבי אלעזר בן עזריה נשיא נכנסו הכל ולא היתה הלכה תלויה בבית המדרש שלא פרשוה והעיד במשנה זו על רבי עקיבא שדרש בו ביום שהשני עושה שלישי בחולין והביאה מדכתיב וכלי חרש אשר יפול מהם ר"ל מן השרצים שהן אב הטומאה אל תוכו ר"ל לאוירו של כלי שהרי כלי חרס מטמא מאוירו כל אשר בתוכו יטמא והרי הכלי הראשון ומה שבתוכו שני ומדכתב רחמנא יטמא ולא כתב טמא יש אם למסורת וקרינא ביה יטמא מבנין הדגוש לומר שמה שבתוכו שהוא שני עושה שלישי אף בחולין ותפש לשון ככר שני מפני שהיו התנורים מצויים אצלם שהם כלי חרס ואין הלכה כר' עקיבא שאין שני עושה שלישי בחולין אלא מדרגות הטומאה הוא שראשון עושה שני אף בחולין ושני עושה שלישי בתרומה ולא בחולין ושלישי עושה רביעי לקדש אבל לא לתרומה כמו שביארנו בחגיגה ובכמה מקומות ורבן יוחנן בן זכאי היה אומר שעתידין דורות הבאין לטהר ככר שלישי אף בתרומה מפני שאין לו עקר מן התורה שיהא טמא ורבי עקיבא הביאה מן המקרא אף בחולין וכבר ביארנו שאין הלכה לא כרבי עקיבא ולא כמה שהיה סבור רבן יוחנן בדורות הבאים אלא לעולם שני עושה שלישי בתרומה אבל לא בחולין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

Meiri on Sotah 28a · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בד"ה ההוא דמודע כו' שלא להוציא לעז ולומר לה עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד ש"מ תרתי וכיון דגלי לן כו' עכ"ל כצ"ל ומהרש"ל שפירש בשמעתין דמודע לה לאו דוקא אין זה מוכרח ובפ"ק נמי לא משמע כן ואין להאריך ע"ש:

בד"ה זו שאסורה כו' מותרת לתרומה משא"כ אלו שאין כו' שפסולה מן הכהונה עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד מה ת"ל והיא נטמאה כו' וא"ת וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא י"ל הכתוב כו' עכ"ל לכאורה פי' לדבריהם וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא דאי לאו קרא נמי הוה מטמאין לה מספיקא לחומרא אבל קשה מאי קושיא דהא אי לאו קרא לא הוה מטמאינן לה משום דאוקמא אחזקתה דטהורה הויא ומה"ט איצטריך לן נמי למילף מסוטה ספק נגע בשרץ ספק לא נגע דטמא ברה"י משום דאל"ה הוה טהור דאוקי לטהרות בחזקתן שהן טהורות והכי משמע בכמה דוכתין ומה"ט הקשו התוס' ג"כ לקמן למאי איצטריך לטהר ברה"ר הלכתא נימא העמד דבר על חזקתו ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בד"ה אינו דין שעשה בו ספק כו' דטומאת התהום הלכה ואין דנין ק"ו מהלכה וה"ה דאין להוכיח משם כו' עכ"ל כצ"ל וכ"כ בעל ספר כריתות מההיא דנזיר פרק כ"ג דאין דנין ק"ו מהלכה וכן אין דנין יוכיח מהלכה עכ"ל ופירוש לדבריהם כיון דבכל יוכיח נאמר אף אני אביא זה דבאנו ללמוד מאותו יוכיח וא"כ היכא דההוא יוכיח הלכה הוא אין למדין ממנו כמו דאין למדין ממנו הק"ו והגהת מהרש"ל ופירושו בכאן אינו מבוררת וק"ל:

בא"ד ופריך אי מה סוטה ברה"י טמא ודאי ה"נ טמא ודאי הכי השתא התם יש רגלים לדבר כו' עכ"ל לפי הסוגיא דהתם לר"ש פריך הכי אי מה סוטה טמא ודאי כו' ואליביה משנינן התם יש רגלים לדבר כו' והשתא אין מקום לתמיהת התוס' דלר"ש קושטא הוא בכל טומאות דלא ילפינן מסוטה לטמא משום הך פירכא דהתם יש רגלים לדבר וכ"כ התוס' בהדיא שם דבכל ספק טומאה ברה"י אית ליה לר"ש תולין וצ"ע:

Chidushei Halachot on Sotah 28a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

דְּאִי אִית בֵּיהּ עָוֹן בָּדְקִי לֵיהּ מַיָּא, כִּי אִית בֵּיהּ עָוֹן בְּדִידֵיהּ מִי בָּדְקִי לַהּ מַיָּא לְדִידַהּ? וְהָא תַּנְיָא: ״וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִיא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ״. בִּזְמַן שֶׁהָאִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן — הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵין הָאִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן — אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ!

קטע 2

וְאֶלָּא לְבוֹעֵל, לִיתְנֵי כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא: כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל!

קטע 3

לְעוֹלָם לַבּוֹעֵל, וְרֵישָׁא — אַיְּידֵי דִּתְנָא ״אוֹתָהּ״, תָּנֵי ״אוֹתוֹ״. סֵיפָא — אַיְּידֵי דִּתְנָא ״בַּעַל״, תְּנָא ״בּוֹעֵל״.

קטע 4

שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבָאוּ״ ״וּבָאוּ״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״בָּאוּ״ ״וּבָאוּ״ קָאָמַר, אוֹ ״וּבָאוּ״ ״וּבָאוּ״ קָאָמַר?

קטע 5

תָּא שְׁמַע: כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִטְמָאָה״ ״וְנִטְמָאָה״.

קטע 6

וַעֲדַיִין תִּיבְּעֵי: ״נִטְמָאָה״ ״נִטְמָאָה״ קָאָמַר, אוֹ ״נִטְמָאָה״ ״וְנִטְמָאָה״ קָאָמַר?

קטע 7

תָּא שְׁמַע מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא, רַבִּי אוֹמֵר: שְׁנֵי פְּעָמִים הָאֲמוּרִין בַּפָּרָשָׁה ״וְנִטְמָאָה״ ״וְנִטְמָאָה״ — אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל. מִכְּלָל דְּרַבִּי עֲקִיבָא וָוֵי קָדָרֵישׁ.

קטע 8

הִלְכָּךְ לְרַבִּי עֲקִיבָא שִׁיתָּא קְרָאֵי כְּתִיבִי:

קטע 9

חַד לְצַוָּאָה דִּידַהּ, וְחַד לְצַוָּאָה דִּידֵיהּ.

קטע 10

חַד לַעֲשִׂיָּיה דִּידַהּ, וְחַד לַעֲשִׂיָּיה דִּידֵיהּ.

קטע 11

חַד לִידִיעָה דִּידַהּ, וְחַד לִידִיעָה דִּידֵיהּ.

קטע 12

וְרַבִּי, תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיבִי: חַד — לְצַוָּאָה, וְחַד — לַעֲשִׂיָּיה, וְחַד — לִידִיעָה.

קטע 13

וְרַבִּי, כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ כָּךְ בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, מְנָא לֵיהּ?

קטע 14

נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתַנְיָא: ״לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ״, בִּטְנוֹ וִירֵיכוֹ שֶׁל בּוֹעֵל. אַתָּה אוֹמֵר בִּטְנוֹ וִירֵיכוֹ שֶׁל בּוֹעֵל, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בִּטְנָהּ וִירֵיכָהּ שֶׁל נִבְעֶלֶת? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ״, הֲרֵי בִּטְנָהּ וִירֵיכָהּ שֶׁל נִבְעֶלֶת אָמוּר, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ״ — בִּטְנוֹ וִירֵיכוֹ שֶׁל בּוֹעֵל.

קטע 15

וְאִידַּךְ, הַהוּא דְּמוֹדַע לַהּ כֹּהֵן דְּבֶטֶן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר יָרֵךְ, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל הַמַּיִם הַמָּרִים.

קטע 16

וְאִידַּךְ: אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא ״בִּטְנָהּ וִירֵכָהּ״, מַאי ״בֶּטֶן״ וְ״יָרֵךְ״? שְׁמַע מִינַּהּ לְבוֹעֵל.

קטע 17

וְאֵימָא (כולי) [כּוּלֵּיהּ] לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? אִם כֵּן, לִכְתּוֹב ״בִּטְנוֹ״ וִ״ירֵכוֹ״. מַאי ״בֶּטֶן״ וְ״יָרֵךְ״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

קטע 18

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כָּךְ הָיָה דּוֹרֵשׁ זְכַרְיָה כּוּ׳.

קטע 19

תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הָאֲמוּרִין בַּפָּרָשָׁה ״אִם נִטְמְאָה״, ״נִטְמָאָה״, ״וְנִטְמָאָה״, לָמָּה? אֶחָד לַבַּעַל, וְאֶחָד לַבּוֹעֵל, וְאֶחָד לִתְרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

קטע 20

אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, קַל וָחוֹמֶר: וּמָה גְּרוּשָׁה שֶׁמּוּתֶּרֶת לִתְרוּמָה — אֲסוּרָה לִכְהוּנָּה, זוֹ שֶׁאֲסוּרָה בִּתְרוּמָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁאֲסוּרָה לִכְהוּנָּה?

קטע 21

מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִיא נִטְמָאָה״, ״וְהִיא לֹא נִטְמָאָה״ — אִם נִטְמְאָה לָמָּה שׁוֹתָה? אִם לֹא נִטְמְאָה לָמָּה מַשְׁקָהּ? מַגִּיד לְךָ הַכָּתוּב שֶׁהַסָּפֵק אֲסוּרָה.

קטע 22

מִכָּאן אַתָּה דָּן לְשֶׁרֶץ: וּמָה סוֹטָה, שֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהּ שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וְאוֹנֶס כְּרָצוֹן — עָשָׂה בָּהּ סָפֵק כְּוַדַּאי, שֶׁרֶץ, שֶׁעָשָׂה בּוֹ שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וְאוֹנֶס כְּרָצוֹן — אֵינוֹ דִּין שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ סָפֵק

מסכת סוטה דף כ״ח עמוד א׳

מסכת סוטה דף כ״ח עמוד א׳

רש"י

תוספות

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור