דף ביאור

מסכת סוטה דף ב׳ עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סוטה דף ב׳ עמוד ב׳

מסכת סוטה דף ב׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 29 קטעים ממוספרים, כ־512 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

ממשמע שנאמר עד ולא נאמר עדים איני יודע דאחד קאמר אלא מדאיצטריך למיכתב אחד שמע מינה דעד שנים משמע דאינו אלא לשון עדות וסתם עדות שנים:

ואמר רחמנא תרי לית בה לעיל קאי לפרושי מסקנא דמילתיה היכי מידריש ועד אין בה:

אלא טעמא כו' קושיא היא כלומר טעמא דכתיב לא יקום עד אחד דההוא מוכח לך דהאי ועד אין בה בתרי קאמר הא לאו הכי הוה אמינא עד דכתיב הכא בסוטה חד הוא וקאמרינן אפילו אחד אין בה:

איצטריך לא יקום עד אחד לגלויי עליה דהאי ולאשמעינן דחד מהימן דאי לאו הכי הוה אמינא כל סתם עד אחד הוא ובסוטה לא הוה אמינא דמיתסרא ואפי' בעד א' וכל שכן בלא עד והכי הוה דרשינן ליה ועד אין בה דקא אמר רחמנא הכי קאמר ועד אחד אין נאמן בה אלא שנים:

ופרכינן אין נאמן בה בתמיה:

אלא מאי בעי קרא עד דאיכא תרי בתמיה אמאי אתא קרא להאי לשתוק קרא מיניה כו':

דבר דבר מממון כתיב בנואפת כי מצא בה ערות דבר (דברים כ״ד:א׳) וכתיב בדיני ממונות ע"פ שני עדים יקום דבר (שם יט):

איצטריך לא יקום לגלויי עליה דהאי עד דבשנים הכתוב מדבר דאי לא גלי עליה הוה אמינא עד חד משמע ואין נאמן בה קאתא קרא לאשמועינן ודקשיא לך למה לי קרא סלקא דעתך אמינא סוטה שאחר קינוי וסתירה בא עד אחד והעיד שנטמאה באותה סתירה שאני וראוי להאמינו כאן שהרי רגלים לדבר:

ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sotah 2b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

תוספות

כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים ואחד דכתיב גבי ועד אחד לא יענה בנפש (במדבר לה) מוקי לה בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לד.) בדרישה מן התלמידים ולא יומת על פי עד אחד (דברים יז) דרשינן בפרק ראשון דמכות (דף ו:) לעדות מיוחדת לאפוקי אחד רואה מחלון זה ואחד רואה מחלון זה אבל קשיא דגבי שבועת העדות כתיב והוא עד (ויקרא ה) ומחייבין אפילו אחד כדתנן (שבועות דף לא:) כפר אחד והודה אחד הכופר חייב וי"ל דשבועת העדות לא חייבה תורה אלא בתביעה כדילפינן התם מקראי הילכך כל היכא דמפסידו ממון מיחייב דבהפסד ממון תליא מילתא:

מאי טעמא דר' יהושע בירושלמי מפיק ליה מהני קראי מאי טעמא דרבי יהושע כי מצא בה ערות דבר ערוה זו הסתירה דבר זו הקינוי וילפינן דבר דבר מה דבר האמור להלן על פי שנים אף כאן ע"פ שנים תני רבי יוסי בר' יהודה וכו' משקה ע"פ שנים נאמר כי מצא ואין מציאה בכל מקום אלא על פי עדים מה מקיים רבי אליעזר דבר דבר שהוא מרגיל לבא לידי ערוה עוד בירושלמי כתיב ועבר עליו רוח קנאה וגו' שלא יקנא לה מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך גאות אלא מתוך דבר של אימה עבר וקינא לה מחמת הדברים הללו מה את אמרת למצוה או לעיכוב אם תאמר למצוה קינויו קינוי אם תאמר לעיכוב אין קינויו קינוי אמר רבי מנא אתיא כהדא כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב:

Tosafot on Sotah 2b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

מאירי

בדיקת מי המרים אינה אלא בזמן שבית המקדש קיים קנא לה בזמן הזה בעדים ונסתרה בעדים הואיל ואין כאן מי סוטה ליבדק אסורה לו איסור עולם ותצא בלא כתובה ומתוך כך ראוי בזמן הזה שלא לקנות אלא במקום פריצות מרובה ולא עוד אלא אף שלא בעדים ראוי ליזהר בכך מאחר שהיו קצת חכמים סוברים בסוגיא זו שאף קנוי בלא עדים מועיל אין ראוי לו להכניס עצמו בכך ומ"מ אם עשה לא נאסרה שאין קנוי ולא סתירה כלום אלא בשני עדים כמו שביארנו ומ"מ כל שקנא בעדים וראה שנסתרה אף בלא עדים נאסרה לו על פי ראייתו אלא שאינו יכול להשקותה על פי עצמו ויוציא ויתן כתובה וכן אם נשאו ונתנו בסתירתה שאחר קנוי נשים המוזרות בלבנה אסור לו לקיימה אלא שאינה שותה ויוציא ויתן כתובה ולדעת קצת זו דוקא בטומאה כמו שנבאר בפרק ששי ובעד אחד של סתירה מיהא אם אינו מאמין בו כשנים אינו כלום אבל אם הוא מאמין בו כשנים ודעתו סומכת עליו אסורה לו ויוציא ויתן כתובה:

Meiri on Sotah 2b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

מהרש"א — חידושי הלכות

בד"ה כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים ואחד דכתיב גבי ועד אחד לא יענה כו' ולא יומת ע"פ עד אחד כו' עכ"ל ר"ל דהני קראי כתיבי באורייתא מקמי דהאי קרא דמייתי הכא ולא מייתינן להו הכא משום דמהני קראי ליכא למילף מידי דאצטריך למכתב אחד בהני קראי כדאי' שם וק"ל:

בד"ה מ"ט דר"א בירושלמי מפיק ליה מהני קראי מ"ט דר"א כו' מה מקיים ר"א דבר כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דטעמא דר"א דמתניתין מפיק בירושלמי מהני קראי כו' ערוה זו סתירה ודבר זה קינוי ולא ילפינן בג"ש אלא הקינוי מדבר דבר ולא הסתירה שהוא נלמד מערוה ושאמר מה מקיים ר"א דבר כו' היינו ר"א אליבא דרבי יוסי ב"י ודו"ק:

גמרא לדברי רבי יוסי כו' ואף למשנתינו אין כו' יראה מלשון ואף למשנתינו דהך סברא דאיכא עיקר וליכא עיקר קיימא ולדברי רבי יוסי ב"י פשיטא דאין לדבר סוף כיון דליכא עיקר אלא דאף למשנתינו דאיכא עיקר מ"מ נימא ביה דאין לדבר סוף ומכאן נראה ליישב רש"י שפי' בחומש ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים לסתירה עכ"ל לא בא לומר דלסתירה יש שני עדים אבל לקינוי סגי בע"א וכרבי יוסי ב"י כמו שהבין הרא"ם דאדרבא דוק מיניה איפכא בטומאה בע"א אבל בקינוי צריך שני עדים ולרבותא נקט סתירה כדמסיק הכא ואפילו לסתירה דאיכא עיקר צריך שני עדים ומכ"ש דבקינוי צריך שני עדים דליכא עיקר וכרבי יהושע פירש ומהשתא אין מקום לתמיהת הרא"ם בזה ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ומסתתרת ונסתרת ונאסרת עליו עכ"ל כצ"ל מפי' ישן וק"ל:

Chidushei Halachot on Sotah 2b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

שיטה מקובצת

סלקא דעתך אמינא סוטה שאני דרגלים לדבר הלכך אי לא כתיב ועד אין בה לומר דחד לא מהימן סלקא דעתך דמהימן משום דרגלים לדבר הלכך אצטריך למכתב ועד אחד לגלות על ועד אין בה דהוו תרי וצריך לומר תרי לית בה אלא חד ואסורה. אך קשה מאחר שירדנו לסברא זו דחד מהימן משום דרגלים לדבר מהשתא לשתוק מועד אין בה ומועד אחד וממילא ידעינן דחד מהימן. וי"ל דאחרי שנכתבו שני הפסוקים נסייעינהו משם מהך סברא דחד מהימן משום דרגלים לדבר לדרוש הפסוקים כפי הקבלה. אבל אי לאו קראי לא אלימא הך סברא כולי האי להאמין בה עד אחד. מה שכתב לשתוק מועד אחד אינו מדוקדק ורוצה לומר דלא אצטריך תלמודא למילף מניה לסוטה. ומיהו קרא איצטריך לגלויי אקרא דוהוא עד דשבועת העדות כדאיתא בסנהדרין (דף ל' ע"א) ובירושלמי ריש פרק שבועת העדות עיין שם. צעיר אי"ן :

מאי טעמא דר' יהושע תימא מאי טעמא דר' אליעזר הוה להו למבעי דאמר דעד אחד מהימן. ויש לומר דמסתבר טעמיה דמה שייך טפי למעוטי קינוי (וסתירה) מסתירה שכן אוסרתה כטומאה ועוד דאיכא קצת רגלים לדבר שקינא לה. הרא"ש ז"ל.

לדברי ר' יוסי בר' יהודה אין לדבר סוף משום דכיון דעל פי עצמו (קינא) מקנא לה כשיראה שהיא נסתרת מתוך כעסו יאמר שקינא לה. ויש מפרשים אין לדבר סוף כי יוציא לעז על המים כי הוא נראה לו שזינתה בודאי. ואין המים בודקין אותה כי הוא משקר במה שאמר שקינא לה ולכך לא בדקוה המים. הרא"ש ז"ל :

אדרבה למשנתינו איכא עיקר יש מפרשים אדרבה למשנתינו איכא עיקר דכיון דקינא לה על פי שנים תהיה מוזהרת מליסתר אבל במילתיה דר' יוסי בר' יהודה דמיירי דלא קינא לה מתחלה היא לא תזהר מליסתר שכבר קינא לה בעדים שלא על ידי כעס כבעמוד. תוס' הרא"ש ז"ל. מה שכתב שכבר קינא לה וכו' אין לו שחר. ולעניות דעתי נראה שכך צריך לומר ורש"י פירש שכבר קינא וכו'. ומה שכתב כבעמוד רוצה לומר כמפורש בפירוש רש"י בעמוד ולשון זה איתא נמי לקמן (סוטה דף ט' ע"א) סוף ד"ה מנימין וכו'. צעיר אי"ן :

דילמא קיימא לן כריב"י תמיהא לי במה נסתפק ר"ח מסורא כי סתמא דמתני' עדיפא מברייתא ועוד ר"א ור"י הלכה כר"י, ושמא מסתבר טעמיה דריב"י משום דאליבא דידיה א' ונסתרה והיא נטמאה לכמה שיעור סתירה כדי טומאה הוא דאתא כדדרשינן ליה לקמן (סוטה דף ד' ע"א) ואפשר דאיהו לא הוה תני פלוגתא דר"י בברייתא, הרא"ש ז"ל בפירושו ור"ל דריב"י לא הוה תני פלוגתא דר"י בברייתא דידיה וס"ל דליכא דפליג אדר"א ולתרץ קושיא ב' קאי האי ואפשר וכו'. צעיר אי"ן:

Shita Mekubetzet on Sotah 2b · Sefaria · מהדורה: Vilna Ed · Public Domain

גליון הש"ס

תוס' ד"ה כל מקום כו' אבל קשיא וכו' עיין רש"י ב"ק דף נו ע"א ד"ה אם לא יגיד וצ"ע:

Gilyon HaShas on Sotah 2b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יָקוּם עֵד בְּאִישׁ״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא אֶחָד? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶחָד״? זֶה בָּנָה אָב: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״עֵד״ — הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב ״אֶחָד״.

קטע 2

וְאָמַר רַחֲמָנָא: תְּרֵי לֵית בַּהּ אֶלָּא חַד, ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ — אֲסוּרָה.

קטע 3

אֶלָּא טַעְמָא דִּכְתִיב ״לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא ״עֵד״ דְּסוֹטָה חַד הוּא. וְאִי אֲפִילּוּ חַד לֵיכָּא, אֶלָּא בְּמַאי מִיתַּסְרָא?

קטע 4

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״עֵד אֵין בָּהּ״ — אֵין נֶאֱמָן בָּהּ.

קטע 5

אֵין נֶאֱמָן בָּהּ?! וְאֶלָּא מַאי בָּעֵי —

קטע 6

עַד דְּאִיכָּא תְּרֵי? לִישְׁתּוֹק קְרָא מִינֵּיהּ. דְּאָתְיָא ״דָּבָר״ ״דָּבָר״ מִמָּמוֹן. וַאֲנָא יָדַעְנָא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַכׇּל עֵדֻיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה!

קטע 7

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: סוֹטָה שָׁאנֵי, דְּרַגְלַיִם לְדָבָר, שֶׁהֲרֵי קִינֵּא לָהּ וְנִסְתְּרָה — לִיתְהֵימַן בַּהּ עֵד אֶחָד.

קטע 8

וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּאֵין נֶאֱמָן בָּהּ וְשַׁרְיָא? וְהָא מִדִּכְתִיב ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ — מִכְּלָל דַּאֲסוּרָה!

קטע 9

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: אֵין נֶאֱמָן בָּהּ — עַד דְּאִיכָּא תְּרֵי, וּבִתְרֵי נָמֵי ״הִיא דְּלֹא נִתְפָּשָׂה״, קָא מַשְׁמַע לַן.

קטע 10

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ? אָמַר קְרָא: ״בָּהּ״ — בָּהּ וְלֹא בְּקִינּוּי, ״בָּהּ״ — וְלֹא בִּסְתִירָה.

קטע 11

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״בָּהּ״ — וְלֹא בְּקִינּוּי.

קטע 12

וְאֵימָא: ״בָּהּ״ וְלֹא בִּסְתִירָה! סְתִירָה אִיתַּקַּשׁ לְטוּמְאָה, דִּכְתִיב: ״וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה״.

קטע 13

קִינּוּי נָמֵי אִיתַּקַּשׁ לְטוּמְאָה, דִּכְתִיב: ״וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא נִטְמָאָה״! הָא מִיעֵט רַחֲמָנָא ״בָּהּ״.

קטע 14

וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא סְתִירָה עֲדִיפָא, שֶׁכֵּן אוֹסַרְתָּהּ כְּטוּמְאָה.

קטע 15

אַדְּרַבָּה: קִינּוּי עָדִיף, שֶׁכֵּן עִיקָּר גָּרַם לָהּ.

קטע 16

אִי לָאו סְתִירָה, קִינּוּי מִי אִיכָּא? וְאִי לָאו קִינּוּי, סְתִירָה מַאי אַהֲנִי?

קטע 17

אֲפִילּוּ הָכִי, סְתִירָה עֲדִיפָא, דְּאַתְחַלְתָּא דְטוּמְאָה הִיא.

קטע 18

מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ — מְקַנֵּא עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, וּמַשְׁקֶה לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם. הֵשִׁיבוּ חֲכָמִים: לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אֵין לַדָּבָר סוֹף.

קטע 19

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא ״בָּהּ״ — בָּהּ וְלֹא בִּסְתִירָה.

קטע 20

וְאֵימָא: ״בָּהּ״ וְלֹא בְּקִינּוּי? קִינּוּי אִיתַּקַּשׁ לְטוּמְאָה, דִּכְתִיב: ״וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא נִטְמָאָה״.

קטע 21

סְתִירָה נָמֵי אִיתַּקַּשׁ לְטוּמְאָה, דִּכְתִיב: ״וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה״?! הַהוּא, לְכַמָּה שִׁיעוּר סְתִירָה — כְּדֵי טוּמְאָה, הוּא דַּאֲתָא.

קטע 22

הֵשִׁיבוּ חֲכָמִים: לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אֵין לַדָּבָר סוֹף. מַאי נִיהוּ? דְּזִמְנִין דְּלָא קַנִּי וְאָמַר ״קַנַּאי״.

קטע 23

הָא לְמִשְׁנָתֵינוּ יֵשׁ לַדָּבָר סוֹף? זִמְנִין דְּלָא אִיסְתַּתַּר וְאָמַר ״אִיסְתַּתַּר״!

קטע 24

אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אֵין לַדָּבָר סוֹף.

קטע 25

אַף לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, וְלֹא מִיבַּעְיָא לְמִשְׁנָתֵינוּ? אַדְּרַבָּה: לְמִשְׁנָתֵינוּ אִיכָּא עִיקָּר, הָתָם לֵיכָּא עִיקָּר!

קטע 26

אֶלָּא אִי אִיתְּמַר — הָכִי אִיתְּמַר, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, אַף לְמִשְׁנָתֵינוּ אֵין לַדָּבָר סוֹף.

קטע 27

אָמַר רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא: לָא לֵימָא אִינִישׁ לְאִיתְּתֵיהּ בַּזְּמַן הַזֶּה ״לֹא תִּיסָּתְרִי בַּהֲדֵי פְלוֹנִי״, דִּילְמָא קַיְימָא לַן כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר קִינּוּי עַל פִּי עַצְמוֹ, וּמִיסְתַּתְּרָא, וְלֵיכָּא הָאִידָּנָא מֵי סוֹטָה לְמִיבְדְּקַהּ, וְקָאָסַר לַהּ עִילָּוֵיהּ אִיסּוּרָא דִּלְעוֹלָם.

קטע 28

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מָה לְשׁוֹן ״קִינּוּי״ — דָּבָר הַמֵּטִיל קִנְאָה בֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים. אַלְמָא קָסָבַר קִינּוּי עַל פִּי עַצְמוֹ, וְכוּלֵּי עָלְמָא לָא יָדְעִי דְּקַנִּי לַהּ, וְאָמְרִי: מַאי דְּקַמָּא דְּקָא בָּדְלָה, וְאָתוּ לְמִיעְבַּד קִנְאָה בַּהֲדַהּ.

קטע 29

וְרַב יֵימַר בַּר רַבִּי שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי אָמַר: דָּבָר הַמֵּטִיל קִנְאָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. אַלְמָא קָסָבַר קִינּוּי עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, וְכוּלֵּי עָלְמָא יָדְעִי דְּקַנִּי לַהּ, וְאִיהוּ הוּא דְּאָתֵי לְמִיעְבַּד קִנְאָה בַּהֲדַהּ.

מסכת סוטה דף ב׳ עמוד ב׳

מסכת סוטה דף ב׳ עמוד ב׳

רש"י

תוספות

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

שיטה מקובצת

גליון הש"ס

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

לשון המקור