מסכת סוטה דף ב׳ עמוד א׳

מתני' המקנא לאשתו לישנא דקרא נקט וקנא את אשתו (במדבר ה׳:י״ד) ולקמן בגמ' מפרש מאי לשון קינוי ובמתניתין מפרש כיצד מקנא לה אומר לה אל תסתרי עם איש פלוני:

מקנא לה ע"פ שנים אם בא להשקותה צריך להביא שני עדים שאמר לה בפניהם אל תסתרי עמו ואם לא קינא לה בפני שנים אינה נאסרת עליו בסתירתה ואינו משקה:

ומשקה ע"פ עד א' או ע"פ עצמו ואפי' אין עדים שנסתרה אלא עד אחד או הוא עצמו אומר ראיתיה שנסתרה אחר שקינאתי לה נאסרת בסתירה עד שתשתה ולקמן ילפינן מקראי שסתירתה אוסרתה עליו מספק:

ר' יהושע אומר צריך ב' עדים אף לסתירתה:

ודברה עמו שלא במקום סתר:

עדיין מותרת לביתה לשמש עם בעלה:

ומותרת בתרומה אם אשת כהן היא:

כדי טומאה כדי העראה:

מתני' המקנא איידי דתנא נדרים תנא נמי נזיר דדמיא לנדרים - תימה והא בריש מסכת נזיר (דף ב.) אמר דלא תנא ליה אלא אגב סוטה כדרבי וי"ל דלא קבעה בסדר נשים אלא אגב סוטה ומשום דדמיא לנדרים קבעה בתר נדרים מ"ר. ותימה אמאי לא קבעה אגב נדרים דהא בפ"ד [דנזיר] תנא משניות טובא דמיירי בנדרי נשים ובהפרת בעל ויש לומר דעדיפא ליה למימר משום סוטה דפרשיות נמי נסמכו ובריש מסכת שבועות (דף ב:) דייק נמי בכה"ג:

המקנא דיעבד אין וא"ת וכי כל היכא דתני ה"א בתחילתן לשון דיעבד הוא והא קתני בסוף אלו עוברין (פסחים דף מט.) ההולך לשחוט את פסחו ובעבודה זרה פרק השוכר (דף סט.) המניח עובד כוכבים בחנותו דמסיק בשמעתתא קמייתא דשחיטת חולין (דף ג.) דמיירי לכתחילה ובפרק ב' דשחיטת חולין (דף לז.) השוחט את המסוכנת ובפרק קמא דביצה (דף ו:) השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות ויש לומר דכל היכא דאיכא למיתלי בלישנא דייק הכי כגון הכא ובריש פ"ב דשחיטת חולין (דף כז.) והתם נמי בפ' קמא (דף טו:) השוחט במגל יד ובפ' קמא דביצה (דף ז:) השוחט חיה ועוף יחפור בדקר ובפ' חבית (שבת דף קמז.) הרוחץ במי מערה או במי טבריא ותימה היכי דייק מהכא דאסור לקנאות אמאי לא מתרץ המקנא שבא כדמתרץ בפ"ק דביצה (דף ז:) ועל כרחך אית לן למימר דהכא ממשנה יתירא דייק כדפרש"י:

קודם יצירת הולד נראה לרבי קודם יצירת הזכר בין אם לא נולדה הנקיבה עדיין בין אם נולדה:

הא בזוג ראשון הא בזוג שני תימה בפ' ואלו מגלחין (מו"ק דף יח:) דאמר שמואל מותר לארס בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר קפריך ליה מהכא ארבעים יום קודם יצירת הולד אמאי לא מוקי התם מלתיה דשמואל בזוג שני:

אבל בטומאה עד אחד מהימן תימה אדרבה איכא למימר איפכא אבל בטומאה בעינן בי תרי ומשום דאוסרתה איסור עולם ואי לאו ממתני' דמייתי מהיכא פשיטא ליה למימר הכי וי"ל דעדיפא ליה טומאה מקינוי וסתירה אף על גב דאוסרתה איסור עולם משום דרגלים לדבר:

והמשנה הראשונה תיוחד לבאר החלק הראשון וקצת החלק השני והוא שאמר המקנא לאשתו ר' אליעזר אומר מקנא על פי שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו ר' יהושע אומר מקנא על פי שנים ומשקה על פי שנים אמר הר"ם הקנוי הוא האזהרה מהענינים המביאים לחשד ויצטרך שיזהירה ויקנא אותה בפני שנים וכאשר נסתרה אחר זה הנה היא אסורה עליו עד שישקוה מי המרים כמו שיתבאר ודע שחייב אדם שיקנא לאשתו ויקנא לה ולא יחשדה ואמרו וקנא את אשתו חובה ואמרו אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה ובאסור האשה על בעלה שלשה חלקים החלק הראשון הוא שיקנא לה בפני שנים ותסתר בפני שנים אחר זה כמו שיתבאר הנה היא תאסר עליו עד שתשתה מי המרים ואולם עתה אשר אין אצלנו מי סוטה תאסר לו לעולם והוא אמרם והאידנא דליכא מים למבדקה יאסר לה עליה אסורא דלעולם ותצא בלא כתבה בלי ספק והחלק השני שיקנא לה בפני שנים ותזנה אחר זה בעדות עד אחד עם עידי סתירה כמו שיתבאר הנה היא תאסר עליו איסור עולם ולא תשתה מי המרים כי כבר יש בכאן עידי טומאה ותצא בלא כתבה והראיה על זה שהעקר אצלנו כי כאשר אמר ית' עד אמנם הרצון בו העדות אשר הוא משני העדים כמו שאמרנו עד שקר העיד בעדים זוממין ולא תתאמת הזמה אלא בשני עדים כמו שיתבאר במסכת מכות וזה עקר כי כאשר אמר ית' עד הרצון בו שני עדים ואמ' בסוטה ועד אין בה והיא לא נתפשה ירצה בו שאין עליה שני עדים כמו שעשינו עקר אלא עד אחד ועם זה לא נתפשה ר"ל שהיא זנתה ועד המעשה אחד ולא תשתה והוא ענין אמרו והיא לא נתפשה הא נתפשה אסורה והחלק השלישי שלא קדם אליה קנוי אבל העידו עליה שני עדים בזנות עצמו הנה היא תצא ותאסר שלא בכתבה אולם אם העידו עליה שני עדים בסתירה זו עד כענין הזנות הנה היא לא תאסר עליו והנוסח שלהם זנתה אשתו בעד אחד הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואמרו גם כן טומאה בעלמא בלא קנוי ובלא סתירה מנא לן דלא מהני עד אחד נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר כי מצא בה ערות דבר ונאמר על פי שנים עדים יקום דבר וענין הזנות בדיננו כמו שהודעתיך והוא שיעידו התכונה והא אמרם במנאפים עד שיראו כשהם מנאפים ולא נצטרך שיעידו כמכחול בשפופרת ושמור אלו העקרים כלם והלכה כר' יהושע:

אמר המאירי המקנא לאשתו קודם שתכנס בביאור המשנה צריך שתזכור דרך הקדמה מה שביארנו בשני של יבמות כ"ד ב' שענין חשד זנות של אשה ר"ל שלא נתברר זנותה בעדים אלא על ידי אמתלאות חלוק לארבעה מינין הראשון עידי חוצפא כגון אוכלת בשוק וחברותיה השני עידי אמתלא כגון חבוק ונשוק וחברותיה השלישי עידי דבר מכוער כגון רוכל יוצא והיא חוגרת בסינר וחברותיה והרביעי הוא בחשד הבא על ידי קנוי של בעל וסתירתה אחר קנויו וביארנו שם דין שלשה הראשונים על אי זה צד אסורה ועל אי זה צד מותרת ועל אי זה צד מפסדת כתובתה ועל אי זה צד אינה מפסדת ויעדנו שהרביעי יתבאר במסכתא זו וכן ביארנו שם זנות המתברר בעדות והוא חלוק לשלשה פנים הראשון זנות המתברר על ידי שנים והוא איסור תורה ליאסר לבעל ולבועל ולהפסד כתובה והשני בעד אחד והוא תלוי בהאמנתו ר"ל שאם הוא נאמן עליו כשנים אסורה לו אלא שמ"מ אינה מפסדת כתובתה השלישי בטומאת עד אחד הבאה אחר קנויו שאסורה לו אף בלא האמנה ולהפסד כתובה גם כן והשקאה אין כאן הואיל ונתברר בעד אחד שזינתה אחר קנויו אבל בשקנא לה בפני שנים ונסתרה אחר כן שאין כאן עדות טומאה הוא הוא שתלוי בבדיקת מי סוטה והוא שאמרו שהמקנא לאשתו ר"ל שבא להתרותה שלא תסתתר עם פלוני שהוא חושדה עליו כדי שאם תסתתר אחר התראתו ותשהא כשיעור טומאה יהא הוא רשאי להשקותה כדי שיבדק הדבר צריך שיהא אותו קנוי על פי שנים ר"ל שיאמר לה כן בפני שנים כשרים לעדות עד שכשיבא להשקותה אחר הסתירה יהא מוציא אותם עדים שכבר קנא לה בפניהם ומשקה לה על פי עד אחד או על פי עצמו ר"ל שמאחר שקנא לה בפני שנים כל שנודע לו שנסתרה אפי' על פי עד אחד או אפי' אמר הוא לבדו ראיתיה שנסתרה יכול להשקותה ור' יהושע חולק לומר שאף הסתירה צריכה שני עדים ואינו יכול להשקותה עד שיקנא בפני שנים ותסתתר בפני שנים אפי' הודית היא בכך שאין השקאה אלא בעידי קנוי ובעידי סתירה ושיהו כלם כשרים לעדות ולא עוד אלא שבתלמוד המערב התבאר שאם העיד אחד שנסתרה בשחרית והשני על סתירה שבערב אינו כלום וכן בקנוי ומ"מ יראה שכל שקנא בפני שנים ונסתרה בפני שנים אע"פ שהעיד זה בשחרית וזה בין הערבים הואיל ועל קנוי אחד או על סתירה אחת הם מעידים הרי זה עדות והלכה כר' יהושע אלא שמ"מ אם נסתרה אחר הקנוי בעד אחד ודעתו סומכת עליו בכך או שראה הוא לבדו בכך אסורה לו ויוציא ויתן כתובה אפי' לא ראה הוא בכך ולא עד אחד כל שלעזה מדינה על סתירתה עד שנשאו ונתנו בה מוזרות בלבנה אלא שיש חולקין בזו כמו שנבאר בפרק ששי במשנה ראשונה שבו:

משנה כיצד הוא מקנא לה אומר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני ודברה עמו עדין היא מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה נכנסה עמו לבית הסתר ושהת עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה מלאכול בתרומה ואם מת חולצת ולא מתיבמת אמר הר"ם זאת ההלכה נכללת על שני מינים מהקנוי אחד מהם קנוי על האמת והוא אשר רמזנו עליו בהלכה הקודמת וזה שהוא כאשר הזהירה מלדבר עם איש בפני שנים וראו שדברה עמו בפני שנים גם כן הוא אין זה הקנוי ולא תיאסר על בעלה ולא תאסר בתרומה אם היתה ישראלית אשת כהן וכן כאשר נסתרה עמו בפני שנים לא תאסר גם כן כאשר לא הזהיר אותה רק בדבור לבד אבל אם אמר לה בפני שנים אל תסתתרי עם פלוני הנה זה הקינוי השלם הרמוז עליו ואם ראו אותה אחר זה מספרת עמו הנה לא תאסר גם כן אבל תהיה מותרת לביתה ר"ל למשגל ואם נכנסה עמו לסתר בפני שנים ושהתה כדי טומאה ושעור זה מן הזמן הוא שעור לצלות ביצת התרנגול באש שוה הנה אז תאסר על בעלה קודם שישקה חולצת ולא מתיבמת וזה למאמר השם ית' באיש אשר מצא באשתו ערות דבר כמו זה הדבר והלכה והיתה לאיש אחר ואמרו לאחר ולא ליבם ולזה לא תתיבם ולא תמלט מן החליצה לפי שהיא תצטרך גט מבעלה וכמו כן צריכה חליצה ואז תהיה מותרת לעלמא:

אמר המאירי אח"כ בא לבאר לשון קנוי היאך וזהו שאמר כיצד מקנא לה אומר לה וכו' וכלל הדברים לפי מה שפירשו על זו בגמ' שצריך שיהא קנויו על הסתירה ושאף היא תסתתר אחר קנויו בכונה ורצון אבל אם קנא לה על הדבור ר"ל שאמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני אינו קנוי ואם דברה עמו אחר קנוי אינו כלום ואפי' נסתרה עמו אינו אלא כמי שנסתתרה בלא קנוי ואין כאן השקאה ולא איסור עליו כלל וכן אם קנא לה על הסתירה והיא לא נסתרה אלא שראוה מדברת עם אותו שקנא לה עליו אין זה כלום לא להשקאה ולא לאיסור וכן אמר בזו שמאחר שמותרת לבעלה אף היא מותרת בתרומה אם היתה אשת כהן הא אם אמר לה בפני שנים אל תסתתרי עם איש פלוני ונסתתרה גם כן בפני שנים ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לתרומה עד שתבדק במי סוטה והוא שאמרו שלשה פעמים כתוב בפרשה ונטמאה אחת לאיסור בעל ואחת לאיסור בועל אם מת בעלה או גרשה ואחת לתרומה אע"פ שאינה זונה ודאית מפני שרגלים לדבר:

ואם מת ר"ל קודם שהשקה ואין לו בנים והיא זקוקה ליבם חולצת ולא מתייבמת שמא זינתה תחת בעלה וכל שזינתה תחת הבעל אסורה ליבם וכמו שנא' באשה שנמצא בה ערות דבר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ודרשו בה דרך אסמכתא לאחר ולא ליבם ומ"מ להנשא לשוק צריכה חליצה על הדרך שהיתה צריכה גט מבעלה אלו היה קיים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו ופסקנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

לענין ביאור זה שאמרנו מכדי תנא מנזיר קא סליק אינו כן בסדורו של רבינו הקדוש ז"ל אלא אחר מסכת גיטין הוא שנסדרה שם שכך הוא סדרו ז"ל בסדר נשים יבמות כתובות נדרים נזיר גיטין סוטה קדושין ואם כן ביאור הענין הוא שגיטין וסוטה לענין זה אחד הם שסבת הגירושין בסבת הקלקול ומאחר שתלה הטעם לומר שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין היה לו לשנות סוטה תחלה וזהו ששאלוה כאן והשיבו איידי דתנא כתובות דתני ביה המדיר תנא נדרים ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר והדר תני גיטין וסוטה שהם כדבר אחד לענין זה שהרי גיטין הוא עיקר הפירוד וסוטה הוא סיבת הפירוד ונסמכו לנזיר לכדרבי שהקלקול הבא מצד היין גורם לגיטין וסוטה וכבר האריכו בענינים אלו הרבה מפרשים בדרכים אחרים וזו נראית לי עיקר:

זה שאמרו במשנתנו המקנא לאשתו שמשמעו לשון דיעבד לא ללמוד הימנה שלכתחלה יהא אסור לקנות אלא כך פירושו כל שבא לקנות כך הוא עושה ומ"מ כל שרואה את אשתו צריכה לכך ראוי לו שיוכיחנה תחלה בינו לבינה בנחת ובישוב הדעת ואם לא נמנעה בכך מצות סופרים עליו לקנות לה בעדים אין זה אלא רוח טהרה להקפיד על נקיותה ועל נקיות בניו ובנותיו ובלבד שלא יקנא מחמת כעס ומריבה כדי לחללה או ליראה ולבהלה אלא מתוך אמתלאות שיש לו בה והוא שאמרו בתלמוד המערב לא יקנא בה מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מונין ר"ל כעס ומריבה אלא מתוך אימה ושאלו שם עבר וקנא לה מתוך דברים הללו מהו איתמרת למצוה וקנויו קנוי או לעכב ואין קנויו קנוי וכהדא כל מקום שנאמר חקה או תורה לעכב ולא הובררה שם ויראה לפסוק שכל שהוא כן לא יהו המים בודקין אלא שגדולי המחברים כתבוה דוקא למצוה והרי זו קנוי:

בפירש"י בד"ה המקנא כו' ובמתניתין מפרש כיצד מקנא לה אומר לה אל תסתרי עם כו' עכ"ל כצ"ל מפירוש ישן וק"ל:

בד"ה איני מי הוה זיווג לפי רשע וזכות והא מקודם כו' עכ"ל לא הוה צריך לפרש הקושיא אלפני פניו אהא דאין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו אלא אלפניו אהא דקשין לזווגן כקריעת ים סוף וכ"ה הקושיא בסנהדרין פ' כ"ג דלא מייתי התם אלא ההיא דקשין כו' וק"ל:

תוספות בד"ה איידי דתנא נדרים כו' ותימה אמאי לא קבעה אגב נדרים דהא בפ"ד דנזיר תנא כו' עכ"ל ר"ל דבפ"ד דנזיר תנא משניות טובא דמיירי בנדרים כו' ובמהרש"ל הגיה דבפ"ד דנדרים תנא כו' ואולי איזה תלמיד טועה הגיה כן דליתא הכי בפ"ד דנדרים אלא דבפ"ד דנזיר איתא הכי גם דברי התוס' אינן מתפרשים לפי הגהה זו ואין להאריך ודו"ק:

מסכת סוטה פרק המקנא לאשתו

מתני' המקנא וכו' על פי עד אחד או על פי עצמו. קשה לימא על פי עצמו לחוד. וכי תימא לא זו אף זו קתני הא בפרק מרובה (בבא קמא דף עד) דקתני גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו משלם תשלומי ד' וה'. ופריך על פי עד אחד פשיטא. ומשני הא קא משמע לן על פי עד אחד דומיא דעל פי עצמו וכו'. והכא לא בעי אמאי תנא שתיהן. וי"ל דתרווייהו צריכי דאי לא תני אלא על פי עצמו הוה אמינא דוקא איהו מהימן לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא לאוסרה עליו עד שתשתה אבל עד אחד לא. ואי תנא על פי עד אחד הוה אמינא דוקא עד אחד משום דחזי לאיצטרופי בהדי אחר להכי איצטריך למיתני תרוייהו. אבל התם כיון דעל פי עצמו אינו משלם אף על גב דאמרינן בעלמא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי כל שכן דעל פי עד אחד אינו משלם הלכך אצטריך לפרושי אמאי תנא עד אחד. לקמן ע"ב תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר משום ר' אליעזר מקנא לה על פי עד אחד או על פי עצמו וכו' והתם לא שייך תירוץ זה דעל פי עד אחד נמי הוא המקנא. צעיר אי"ן:

רבי יהושע אומר מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי שנים לא הוה צריך למתני אלא אף משקה על פי שנים אלא להכי נקט תו מקנא לה לומר לך דוקא קינוי וסתירה הוא דבעינן שנים אבל בטומאה סגי בעד אחד. והיינו דאמרינן בגמרא עד כאן לא פליגי אלא בקינוי וסתירה אבל בטומאה עד אחד מהימן. נראה שהוא מפירוש הרא"ש כנראה ממה שכתב לקמן סוף ד"ה אבל בטומאה וכו' עיין שם. צעיר אי"ן : ואם מת חולצת ולא מתייבמת. הוא הדין דהוה מצי למימר פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דלקמן אם נוטלות כתובה אלא דבממון לא מיירי:

מכדי תנא מנזיר סליק מאי שנא דתנא סוטה ואף על גב דקיימא לן אין סדר למשנה הני מילי לענין מחלוקת ואחר כך סתם לפי שזה תלוי במה ששנה רבי לתלמידיו ופעם שנה להם דברי היחיד בסתם לפי שראה לקבוע הלכה כמותו ובמסכת אחרת חזר מן הסתם ושנאה בלשון מחלוקת להודיע שאין הלכה כמו היחיד וכן לפעמים שנה מחלוקת תחלה ואחר כך הסתם ולא ידעינן הי מינייהו דקמייתא והי דבתרייתא כי לא שנו המסכתות אלא לפי מה שהיו התלמידים חפצים ללמוד. אבל כשסדר סדרן זו אחר זו על הסדר. (עיין עוד בתוס' דריש שבועות) : ותנא המדיר תנא נדרים. דמפרש בה נדרים שבין איש לאשתו בין אב לבתו וצריך לשנותה בתרה :

המקנא דיעבד וכו' וא"ת וכי כל היכא דתני וכו' ככתוב (בקו') בתוספות. וי"ל דלא פריך לה אלא היכא דאיכא למטעי (כגון) שהוא לשון דיעבד. אי נמי יש לומר דלא פריך לה אלא היכא דמוצא בה תירוץ. גליון. והרא"ש בפירושיו כתב ויש לומר דלא דייק הכי אלא היכא דאיכא פלוגתא ואז צריך התנא לדקדק בלשונו להודיע כמי הוא סובר:

קסבר תנא דידן אסור לקנאות תימה וכי אם אדם רואה את אשתו שהיא פרוצה ונסתרת עם העריות למה יהיה אסור לקנאות לה. ומצאתי תירוץ לקושיא מתוך הירושלמי דגרסינן התם הקינוי ר' אליעזר אומר חובה ר' יהושע אומר רשות. אמר ר' לעזר בן ר' יוסי קומי ר' יסא אתיא דר' אליעזר כבית שמאי ודר' יהושע כבית הלל. דר' אליעזר כבית שמאי דבית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוה. מצא בה דברים כאורים לגרשה אינו יכול שלא מצא בה ערוה לקיימה אינו יכול שמצא בה דברים כאורים פירוש כעורים לפום כן הוא אומר חובה. ודר' יהושע כבית הלל דבית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו לפום כן הוא אומר רשות רצה לקנאות יקנא לגרש יגרש. וכן נמי מאן דאמר אסור לקנאות סבר כבית הלל וכיון שיכול לגרשה מוטב שיגרשנה ממה שיקנא לה ותהיה עמו בקטטה וגם שמא תזנה תחתיו בסתר. ולבית שמאי דאי אפשר לגרש (מותר) חובה לקנאות. ואף על גב דבירושלמי מוקי מאן דאמר רשות כבית הלל ופרישנא דלבית הלל אסור לקנאות לא תקשה (הדאמר) הא דאמר לקמן דר' ישמעאל סבר רשות לקנאות וקאמר המקנא נכנסה בו רוח טהרה. דיש לומר אם אינו רוצה לגרש מחמת שיש לו בנים ממנה או שכתובתה מרובה רוח טהרה היא שיקנא לה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מוציא אסירים בכושרות והא דנקט כקריעת ים סוף ולא קאמר כיציאת מצרים כלישנא דקרא משום דדרשינן בכי ושירות בכי למצרים ושירות לישראל דהיינו על הים. עיין מה שכתב רש"י ועיין מה שכתוב בסוף פרק שני דסנהדרין. ובמכילתא (פרשת בא פי"ו) שנינו חרש שהוא כשר לא חמה קשה ולא גשמים. ר' יהושע אומר בכושרות אלו בוכים ואלו משוררים שבמצרים בוכים שנאמר ומצרים מקברים וישראל משוררים שנאמר קול רנה וגו' עיין שם. ומשמע דמשוררים היינו הלל דאכילת פסחים. ואפשר דבוכים ומשוררים אינו בזמן אחד. שוב ראיתי ברבה (פרשת במדבר פרשה ג') שאמרו המצריים בוכים מפני שהיו בזוזים וכו' וישראל משוררין שהיו טעונין ביזת שונאיהם עיין שם. ומכל מקום יתישב לפי מה שכתוב עוד שם אמר ר"א בכושרות אותן שהיו בוכין אלו ישראל ומשה וכו' הרי הן משוררין עכשיו שנאמר אז ישיר וגו' עיין שם. צעיר אי"ן. ויש מפרשים דלהכי מדמה ליה לגאולת ישראל ממצרים משום דהתם הרג למצריים וטבעם בים סוף בשביל ישראל כן הורג בעלה של זו ואשתו של זה ומזווגן יחד דבזווג שני מוקמינן :

ארבעים יום קודם יצירת הולד הקשה רש"י הלא הכל גלוי וידוע לפניו יתברך. ותירץ דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כדאמר במסכת נדה ואילו צדיק ורשע לא קאמר. ותירוץ זה אינו מספיק דנהי דיראת שמים אינו בידו ונתן שני דרכים בידו של אדם לבחור באיזה שירצה מכל מקום גלוי וידוע לפניו מי יבחר בטוב ומי ימאס בטוב כדכתיב קורא הדורות מראש. ודור ודור ודורשיו ודור ודור וחכמיו הכל הודיע לאדם מראש כמו שדרשו על פסוק זה ספר תולדות אדם. וצריך לומר שאף על פי שיודע אינו רוצה להכריז עליו גזרה שיגזור רשע לאשה רשעה שלא יטעה אדם לומר גזרה הוא מלפניו מטוב ועד רע. הרא"ש ז"ל בפירושיו. עיין מה שכתוב במכילתא פרשת בא פי"ו ועיין מה שכתבו הרמב"ם והראב"ד פ"ה דתשובה והריב"ש סימן קי"ח. צעיר אי"ן:

אֵין מְזַוְּוגִין לוֹ לְאָדָם אִשָּׁה אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים". נראה לי בס"ד כינה הביאה והתשמיש של אשה בשם שֵׁבֶט על דרך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סג.) על פסוק אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח) זכה עזר לא זכה כנגדו מנגדתו, וכן השבט פעם יהיה עזר לאדם להשען עליו ולהסמך בו והוא רגל שלישית לזקנים ותשי כח ופעם משמש לחביטה והכאה שחובטים ומכים בו ואז נקרא שֵׁבֶט הָרֶשַׁע (תהלים קכה, ג) וכן הביאה והתשמיש באשה לפעמים תהיה נגדית לבעלה ותקרא שֵׁבֶט הָרֶשַׁע ולפעמים תהיה עזר ונקראת שֵׁבֶט מִישׁוֹר. גם עוד יש לכנות אבר התשמיש של הזכר לשבט כי כן הוא באמת כינוי אבר התשמיש שמכונה בשם שֵׁבֶט והיינו הצדיק אבר התשמיש שלו נקרא שֵׁבֶט מִישׁוֹר בסוד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ (תהלים מה, ז) והרשע שמטמא אבר התשמיש שלו נקרא שֵׁבֶט הָרֶשַׁע. ובזה פרשתי לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה (בראשית מט, י) כי שבט כינוי ליסוד של התפארת ויהודא כינוי למלכות נוקבא קדישא. וידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש (זהר חלק א' קיב.) על פסוק רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר (שמואל א ב, ט) דא אתתא, כי האשה מכונית בשם רֶגֶל, וזהו שנאמר לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע הוא אבר התשמיש של הרשע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים, גֹּרַל בהפוך אתוון רֶגֶל רוצה לומר אשה צדקת הראויה לצדיקים. ולפי פשט המאמר קרי לזווג ונשואין של איש ואשה בשם גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים. ונראה לי בס"ד הטעם על פי מה שכתב הרב בני יששכר (חלק ב' דף טז) בשם מהרש"ז [מורינו הרב שניאור זלמן מלאדי] ז"ל הטעם שמגריל הכהן ביום הכיפורים על שני השעירים גורלות, כי הגורל תלוי ברצון העליון ומורה על בחינת הרצון עיין שם. וזווג איש ואשה תלוי ברצון העליון דכתיב (משלי יח, כב) מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵהֳ' לכן מכנה הזווג והנשואין של איש ואשה בשם גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים שזה תלוי ברצון כמו הגורל.

וְקָשִׁין לְזַוְּוגָן כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, ז) "אֱלֹקִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָרוֹת". נראה לי בס"ד דמיון הקושי הזה דמדמהו לקושי קריעת ים סוף הוא על פי רבינו האר " י זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בשער הגלגולים וזה לשונו: דע כי הנה רבותנו ז"ל אמרו בפרק קמא דסוטה על פסוק 'מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה' שיש זווג ראשון ושני ומה שאמרו 'קשה לזווגם כקריעת ים סוף' איירי בזווג שני דאין הבנת זווג ראשון ושני כפשוטו דהא יש כמה זווגים שניים שהם טובים מן הראשנים וכאשר תראה כן מעשים בכל יום, אבל ביאור הענין דע כי כאשר האדם הוא חדש, רוצה לומר כי אז הוא פעם הראשנה שבא בעולם הזה דאז בת זוגו נולדה עמו כנודע הנה כשיגיע זמן לקיחתו אותה מזדמנת לו כרגע בלי שום טורח כלל! ואמנם אם זה האיש חטא איזה חטא והוצרך להתגלגל בסיבתו אלא שהוא מאותם שכתוב בהם וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ (שמות כא, ג) כנזכר בסבא דמשפטים שמגלגלים גם בת זוגו שתחזור להתגלגל לטובתו, הנה האדם הזה כשיגיע זמן לקיחתו אותה אינה מזדמנת לו כרגע אלא אחר טורח גדול לפי שכיון שנתגלגל על סיבת עון יש מקטרגים עליו למעלה ורוצים למנוע אותה ממנו ומכניסים ביניהם קטטות ועל זה נאמר 'קשה לזווגם כקריעת ים סוף' וזהו הנקרא זווג שני רוצה לומר שהיא בת זוגו האמיתית אלא שכבר נזדמנה לו פעם אחרת בתחלה ועתה בזה הגלגול נקרא זווג שני כי אשה זו היא עצמה האשה הראשנה אבל הזווג הוא שני ולכן לא אמרו זווג שנית אלא שני דחוזר אל הזווג ולא אל האשה וכו' עיין שם. נמצא בזה זווג שני דנקיט מצד הנפש היא גדולה ממנו כי היא לא היתה צריכה להתגלגל שכבר נתקנה בביאה ראשונה והוא צריך לגלגול כי חטא בביאה ראשנה אך מצד הגוף הוא גדול ממנה כי הוא בעלה והוא הזן ומפרנס אותה והיא צריכה אליו ומחמת הפכיות זו נעשה הקושי בזווג זה כי בהיותה מצד הנפש גדולה ממנו יקטרגו המקטרגים באומרם אין זה ראוי שתנשא לו זאת שהיא מתוקנת וכיוצא בזה הקושי היה קושי קריעת ים סוף דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה כא, ו) שר הים לא קבל שיקרע כי אמר למשה רבינו ע"ה הים גדול ממך שאתה נבראת בששי והים בשני, אך באמת יתרון זה שיש לים הוא רק מצד הגוף אבל מצד הנפשות משה רבינו ע"ה הוא גדול ביותר כי נפשות ישראל נבראו קודם בריאת העולם הזה כולו ולכן דימה קושי דזווג שני לקושי קריעת ים סוף. ומה שאמר הכתוב על זה מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה ולא אמר 'בית' רמז בזה דאיש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם (סוטה יז.) ולכן רמז על זווגם בתיבת 'ביתה' שהוא אותיות 'בת י־ה' רוצה לומר מצות הזווג היא בת י־ה שבו נשלם שם י־ה בין איש ואשתו. וקראם יְחִידִים כי תחילתם עומדים יחידים זה יושב יחיד בבית אביו וזו יושבת יחידה בבית אביה. והא דנקיט בזה שם אֱלֹקִים ולא שם הוי־ה כי אלקים גימטריא פ"ו [86] שהוא ראשי תיבות פְּ רוּ וּ רְבוּ (בראשית א, כח), פריה ורביה שזאת המצוה של פריה ורביה תלויה בזווג איש ואשה.

בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי מקשים למה לא אמרה: פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר כוכב מיעקב בהפטרת מסעי על מאמר וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר (בראשית יב, ג) דהכתוב מהפך הסדר דאצל הברכה הזכיר השם יתברך את פעולת עצמו תחלה ואחר כך הזכיר את המברכים דאמר לו 'ואברכה את מברכיך' ובקללה הזכיר המקללים תחילה ואחר כך הזכיר הפועל היוצא מאתו יתברך דאמר 'ומקללך אאור' ולא אמר אאור את מקללך? ופירש שם כי כלל הענין הוא בחוקי ההגיון להקדים תמיד הסיבה למסובב והנה בהשפעת הטובה הקדוש ברוך הוא הוא בעל הסיבה כי הוא מטיב רק מצד היות חפצו להטיב ובהפך אצל הרעה האדם הוא בעל הסיבה כי הוא המסבב לעצמו את הרעה לכן יפה אמר הכתוב על הסדר וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ שהקדים הכתוב להקדוש ברוך הוא תחלה אצל הטובה אך אצל הרעה אמר וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר כי המקלל הוא הגורם לעצמו את מארתו כי מפני שקלל לכן יאור עתה נמצא הוא עצמו סיבב את רעתו. ובזה פירש מאמר רבותנו ז"ל (במדבר רבה ב, טז) אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני ראשון לטובה ואחרון לרעה ראשון לטובה (הושע ב, כה) 'וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה' ואחר כך 'וְהוּא יֹאמַר אֱלֹקָי' אבל ברעה אמר תחלה (הושע א, ט) 'כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי' ואחר כך אמר 'וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם' והוא מבואר היטב על פי האמור עיין שם. והנה ידוע מה שאמרו בגמרא (כתובות נט:) תני רבי חייא אין אשה אלא לבנים, כלומר אם לא בשביל שתוליד בנים לא היתה האשה נבראת כי לא נבראה אלא רק לצורך זה שתנשא לאיש ותוליד ממנו בנים וכן הוא אומר לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח) נמצא האשה היא סיבה לנשואין שישאנה האיש כדי שיוליד ממנה בנות שאם לא היה יוצא ממנה בנים לא היה האיש נושא אותה ומאחר כי בחוקי ההגיון הוא להקדים הסיבה למסובב לכן בת קול מכרזת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי כי בת פלוני להיותה ראויה לבנים לכן מזדווגת לפלוני כדי שיוליד ממנה בנים. ובזה יובן בס"ד הכתוב נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיה לא, כא) כלומר היא הסיבה להדבק בגבר והיינו תְּסוֹבֵב לשון סיבה. ועוד נראה לי תְּסוֹבֵב ג' בַּר, כי לדעת בית שמאי חיוב פריה ורביה ב' זכרים ונקבה אחת (יבמות סב.) נמצא הם ג' בנים וכיון דאין אשה אלא לבנים שהוא שם כולל זכרים ונקבות נמצא היא סיבה לפריה ורביה שהיא לידה של ג' בר. ועוד נראה לי בס"ד קושיא הנזכר שבאה בת קול ללמדנו מוסר השכל שתהיה הנקבה טפילה לזכר ולא תתגדל ותתנשא עליו ולכן אמרה לשון זה לתלות הנקבה בזכר ולא אמרה פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי. ובזה יובן מאמר רבותנו ז"ל (בבא בתרא קמא.) בת בתחלה סימן יפה לבנים, פירוש ממה דנקטה בת קול בת בתחלה שאמרה בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי ולא נקטה הבן בתחלה שלא אמרה פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי הנה בזה הלשון דנקטה בת קול יש סימן יפה לבנים הזכרים כי מזה אנו למידין שהבנות יהיו טפלים לבנים הזכרים ולא להפך! או נראה לי בס"ד על פי מה שאמר בס“ד בסה"ק אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ בהפטרה של פרשת וילך בפסוק תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב (מיכה ז, כ) דאמרו רבותינו זכרונם לברכה יש האיש מחזר על בת זוגו שהולך אצלה לישא אותה וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה ויש בת זוגו הולכת אצלו לישא אותה וכמו שמצינו ביצחק אבינו ע"ה. וידוע שיש לישראל עם הקדוש ברוך הוא דין אשה ובעלה והוא יתברך אמר שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם (מלאכי ג, ז) שתפס השיטה כיצחק אבינו ע"ה וישראל אומרים הֲשִׁיבֵנוּ הֳ' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה (איכה ה, כא) דתפסי השיטה כיעקב אבינו ע"ה. ולכן מבקשים תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב עיין שם. ולכן כאן אומרת בת קול בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי דתופסת השיטה כיצחק אבינו ע"ה שתהיה מחזרת והולכת אצל הזכר לינשא לו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דהנקבות שורשם בגבורות והזכרים בחסדים ובבריאת העולמות למעלה יצאו הגבורות קודם שיצאו החסדים ובזה ניחא שהקדים הנקבה לזכר שאומרת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי ואינה אומרת פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי עד כאן דבריו נר"ו. והנה מקשים למה בזכר מזכיר שמו ובנקבה לא הזכיר שמה? ונראה לי בס"ד דהנקבה היא דין והזכר רחמים ולכן כוחות הדין נאחזים בנקבה יותר מן הזכר ולכן המזיקין והשדים נדבקים בנקבה יותר כידוע ועל כן לא הזכירה שמה כדי שלא יהיו המזיקין והשדים אשר ישמעון דברי בת קול מכירים בה ויתעוררו לרדוף להדבק בה מה שאין כן בזכר אין חשש פן בהזכרת שמו יתעוררו וירדפו להדבק בו. ועוד נראה לי בס"ד דהנקבה בתחילתה בטילה היה לגבי אביה שאין לה רשות על עצמה שלא תוכל לקדש עצמה ורק אביה יכול לקדשה לכן מזכרת אותה על שם אביה כי הוא העיקר שלה ובידו תלויה אבל הזכר מתחילתו אינו בטל לגבי אביו דאין אביו יכול לקדש לו אשה ואין לו רשות עליו ולכן מזכרתו בשמו. ועוד תרצתי דרך הלצה דהנקבה כל נדונייה שלה וצורכי נשואיה הוא מאביה ולכן תכבדנו בת קול בדבר זה של הנשואין להזכיר את בתו על שמו כי לולי הוא איך היתה נשאת כיון דהיא 'לית לה מגרמה כלום' אבל הזכר אינו צריך לתת מעות לאשה עד שיקחנה ועל הרוב אינם מביאים מעות מזומנים לצורך הנשואין אלא אדרבה הזכרים הם נעזרים מן הבנות שלוקחים בעת הנשואין מעות בעין מן אבי הכלה לכך לא תלתה בת קול את הבן באביו אלא קראתו בשמו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דלאו אורח ארעא שתזכיר בת קול שם הנקבה ולכן העלימה שמה וזכרה אותה על שם אביה.

בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, שְׂדֵה פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי הקשה הרב בעל עין יעקב ז"ל דאמרינן בעלמא שהדרך ארץ הוא להפך מתחלה יטע אדם כרם ואחר כך יבנה בית ואחר כך ישא אשה (לקמן מד.) ולמה כאן מקדים בת קול אשה לבית ולשדה? עיין שם. ונראה לי בס"ד דבאה ללמד מוסר לבני אדם שיגיעו לשלושים שנה ויותר ואין נושאים אשה באומרם עד שימצא לו קרן להתפרנס בו ובית לדור בו, לכך הקדימה האשה לבית שהוא מקום דירה ולשדה שהוא מקום הפרנסה. ומה שאמר דרך ארץ שיטע כרם ויבנה בית ואחר כך ישא אשה, היינו בהיות לְאֵל יָדוֹ לעשות את כולם שצריך להקדים זה בזה כפי הסדר ההוא ולא איירי שיהיה טורח בעסק משא ומתן וכיוצא עד שירויח הרבה שיוכל להיות נוטע כרם מן הריוח כדי להתפרנס בו ולבנות לו בית דירה כדי לישב בו וישאר גדול בלא אשה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דכאן נקטא אשה בתחלה משום דנשואי אשה שייך בכולי עלמא אך שדה ובית לא שייכי בכולי עלמא כי יש שאין להם מזל לקנות בית או שדה כלל כל ימיהם ויש נמי שיש להם בית ושדה בירושה מן אבותם ואין קונים הם לעצמם כלום עד כאן דבריו נר"ו.

לֹא קַשְׁיָא הָא בְּזִוּג רִאשׁוֹן הָא בְּזִוּג שֵׁנִי נראה לי בס"ד דידוע דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות לד.) אין אשה מתעברת בביאה ראשונה אלא בביאה ראשונה הוא עושה אותה כלי דשביק בה רוחא שזה הרוחא ישאר בה לעולם ולא יזוז ממנה גם אחר שימות בעלה ומן ביאה שניה ואילך אז יועיל שתתעבר מבעלה. ונמצא לפי זה פועל של ביאה ראשונה אין בו שום קושי כי אפילו אם תהיה עקרה או הוא עקר שביק בה רוחא בזווג זה הראשון אך פועל הזווגים הבאים אחרי זה מזווג פעם שניה ואילך שהוא בעבור הבנים שתתעבר ממנו זה קשה כקריעת ים סוף כי אפשר שתהיה היא עקרה או הוא עקר ולא יועילו הזווגים שהוא מזדווג עמה לעשות פועל או אפילו אם אינם עקרים אפילו הכי אין מתעברת מן הזווגים שלו במהרה אלא אחר כמה שנים מחמת סיבות שנוגעים בדבר זה או מצדו או מצדה. ועל זה נאמר קָשֶׁה לְזַוְּגָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף פירוש הקושי הוא על הפועל שהוא העיבור הנעשה מן הזווג ומה שאמר בת קול בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי קאי על פועל של זווג ראשון דהיינו ביאה ראשונה שהיא מקבלת ממנו רוחא ואומרת בַּת פְּלוֹנִי תהיה לִפְלוֹנִי לקבל ממנו רוחא דדבוק בה עד שתמות. ולזה אמר בגמרא כאן הָא בְּזִוּג רִאשׁוֹן הָא בְּזִוּג שֵׁנִי דלא קאי על שתי נשים דלא קאמר הא באשה ראשונה הא באשה שניה אלא קא באשה אחת וקאי על פועל של זווג ראשון דהוא כדי להיות שביק בה רוחא לעשותה כלי ועל פועל של זווג שני ואילך שהוא כדי שתתעבר. ובזה יתורץ דקדוק אחר שכתבנו לעיל בהא דנקיט בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי ולא נקיט פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי, כי הבת קול איירי בפועל ביאה ראשונה דשביק בה רוחא והיינו דעושה אותה כלי דהיא הנתקנת ונעשית כלי והיא המקבלת רוחא ממנו ואין הוא מקבל רוחא ממנה ואין היא עושה אותו כלי וכיון דהפועל וחידוש הזה הוא נעשה בה לכן הזכירה קודם. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרם הָא בְּזִוּג רִאשׁוֹן הָא בְּזִוּג שֵׁנִי, ואקדים מעשה נורא שהובאה בשם מהר"א הכהן ז"ל [הרב אליהו הכהן האיתמרי בעל שבט מוסר] על הרב יצחק פאסי ז"ל שנשא אשה אלמנה וכל זמן שהיא חוץ מפניו היה אש אהבתה בוער בלבו, וכיון שהיה רואה אותה ובא אצלה לביתה היה נכנס כעס בלבו עליה להכותה, ואחר שיצא מן הבית שעומד שלא בפניה היה מתחרט ותבער אהבתה בקרבו. ושאל מרבינו האר"י ז"ל על אודות המקרה הזה שקרה לו! והשיב לו ברוח הקודש שזאת האלמנה ששמה מלכה היה בעלה הראשון חסיד וצדיק שלא נמצא בו אלא עון אחד ובעת שנפטר היתה אשתו מעוברת ממנו ואחר כך ילדה בן ומן השמים הכניסו נפש האב בבנו ונגזר עליו שיחיה ששה שנים דוקא וימות כדי שיראה מיתה עוד הפעם ויכופר לו על אותו עון. וזו היתה סיבת המחלוקת שהיה לרבי יצחק פאסי עם אשתו האלמנה כאשר היה נכנס אצלה לביתה ששם היה עומד בנה עמה שהוא נפש בעלה הראשון וכרוך אחריה שבשעה שנכנס מהר"י פאסי לבית יוצא הרוח אשר בבן האלמנה מלבה שהוא נפש בעלה הראשון ומתקוטט ומריב עם רוח מהר"י פאסי ואומר לו הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת?! מאחר שהוא עומד וחונה בגוף הבן שהוא עודנו קטן וכרוך אחר אמו בבית. והרוח של מהר"י פאסי משיב וטוען שהוא לא ידע כלום וכדין תורת משה רבינו ע"ה לקח אותה דהתורה התירה האלמנה לכל איש ישראל חוץ מכהן גדול וזה היה סיבת המחלוקת ולכן מחמת כן היה מתמלא מהר"י פאסי כעס להכות את האלמנה כשהוא בבית דשם עומד גם כן בן אלמנה אשר בקרבו הרוח של בעלה הראשון דהרוחות מריבים זה בזה ואין הגופים מרגישין בכל זאת! עד כאן דבריו עיין שם. והנה מצינו בקריעת ים סוף היתה מחלוקת וטענה בין מיכאל שר ישראל ובין עוזה שר מצרים כי בקריעת ים סוף כתיב מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת (תהלים סח, ז) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה סח, ד) בכי ושירות, דמצרים נטבעין ובוכין בתוך הים בצד זה וישראל עומדים בתוך הים בצד אחר ואומרם שירה על הנס! ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש תהלים א, כ; טו, ה, זוהר תרומה קע:, ילקוט ראובני בשלח פב, פט) דעוזה היה טוען מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו עובדי עבודה זרה! מפני מה אלו ניצולים ואלו טובעין? והדבר יפלא איך יטעון כן? והלא כל אותם אנשים מישראל שהיו עובדי עבודה זרה במצרים מתו בחושך ואלו שיצאו כולם צדיקים ונקיים כמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות יג, יח)! אך מפורש הדבר כי טענתו היתה מחמת פסל מיכה שהיה עם ישראל בתוך הים כמו שאמרו רבותנו ז"ל (סנהדרין קג:) על פסוק וְעָבַר בַּיָּם צָרָה (זכריה י, יא) זה פסלו של מיכה. על כן אף על פי שישראל שהיו בתוך הים כולם אינם עובדים עבודה זרה חס ושלום, עם כל זה מאחר שהיה פסל מיכה שהוא עבודה זרה עומד עמהם בתוך הים והוא כרוך עמהם ודבק עמהם במקום אחד חושב עוזה לטעון בזה שיהיו כל ישראל דין עובדי עבודה זרה חס ושלום מחמת העבודה זרה הזו שהיא כרוכה עמהם במקום אחד בתוך מחניהם. וטענה זו של עוזה דומה לטענה של אותו הרוח של בעל הראשון דהאלמנה שטוען מאחר שהוא עודנו בבית אחד עם אלמנתו שהוא עומד בתוך הבן שלה הקטן שהוא כרוך אחר אמו נמצא כאלו הוא עודנו בתוכה ואיך יכבוש את המלכה עמי בבית! כן עוזה טוען להביא אשמה של עבודה זרה לישראל מחמת פסל מיכה שהיה עומד במקום אחד עמהם וכרוך אחריהם. אמנם מיכאל שר ישראל טוען כמו טענה של רוח מהר"י פאסי שהוא אין לו ידיעה מכל זה והוא לקח האשה כדת משה וישראל כן מיכאל טוען: אם פסל מיכה כרוך אחריהם ועומד עמהם במקום אחד אין לישראל ידיעה בכל זאת והם הולכים ועומדים לפי תומם בתוך הים ולכן אין להטיל אשמה על ישראל מכח פסל מיכה! והנה יש צד הסברת פנים לטענתו של עוזה ויש צד הסברת פנים לטענתו של מיכאל וכיון דאיכא לצדד לכאן ולכאן לכן היה קושי בקריעת ים סוף שיהיו ישראל ניצולין ומצרים טובעים כי אז רק עשה השם יתברך חסד שהטה כלפי חסד שדחה טענת עוזה לגמרי בשתי ידים והטביע את מצרים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. וזהו כונת הגמרא כאן דמתרץ כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני פירוש מה שאמר דקשה לזווגם כקריעת ים סוף איירי בזווג כלומר באשה אלמנה שלוקחת בעל שני שאין זה בעלה הראשון דאז יזדמן כהאי עובדא דמהר"י פאסי הנזכר שיריבו הרוחות של בעל ראשון ושל בעל שני זה בזה ולהכי קשה לזווגם כקריעת ים סוף שגם שם היה ריב בין מיכאל שר ישראל ובין עוזה שר מצרים על דרך שכתבנו דאיכא לצדד לכאן ולכאן ולכך היה קושי בנס ההצלה שנעשה לישראל בקריעת ים סוף. והא דקאמר ארבעים יום קודם יצירת הילד בת קול אומרת בת פלוני לפלוני דמשמע בנושאין זה את זה בנקל בלתי שום טורח ובלי מריבה איירי בזווג ראשון שזו לוקחת בעל ראשון שאין זה בעל שני כדי שיהיה מריבה בין הרוחות.