מסכת סוטה דף י״ז עמוד א׳

מתני' מואם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה וגו' שהן קללות הבאות מחמת ברכות דמשמע הא אם שטית לא הנקי ואת כי שטית טומאה תחת אישך וכי נטמאת וגו' יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך וגו' ובאו המים המאררים וגו' וכך הן סדורין בפרשה אלא שוהשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמר הכהן לאשה מפסיק בראש יתן ה' אותך ואינו כותבו דאינו אלא צוואה שמצוה הכהן להשביע וגם בסוף ובאו המים המאררים במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך אינו כותב סוף המקרא ואמרה האשה דהיינו קבלה שהאשה תקבל עליה שבועה ואין זו מן האלות:

לא היה מפסיק משהתחיל אם לא שכב איש אותך עד אמן אמן שהיה כותב צוואה דוהשביע הכהן את האשה וקבלה דואמרה האשה אמן אמן:

כל עצמו לישנא בעלמא הוא יזהר בעצמו שלא יהא כותב אלא אלות לבדו ואפילו אם לא שכב איש אותך והנקי לא היה כותב וכ"ש והשביע הכהן ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן שהוא סוף המקרא הזה:

גמ' אלות ממש יתן ה' אותך ובאו המים המאררים האלה במעיך וגו':

קללות הבאות וכו' הנקי ממי המרים:

אלה מיעוטא הוא:

שבמשנה תורה דאי כתב קרא וכתב את האלות בספר הוה משמע אלות שבמשנה תורה יככה ה' בשחפת דאלה איקרו דכתיב והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו' (דברים כט):

צוואות והשביע הכהן את האשה דלא תימא לא ידלג הילכך איצטריך למעטינהו:

האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות תימה לרבי דהכא דריש ר"מ ה"י דהאלות ובפ"ק דהוריות (דף ה.) אמר ור"מ קהל הקהל לא דריש ותו איכא למיתמה דר"י דריש הכא ה"י דריבויא למעט והתם דריש קהל הקהל לרבויא ותו קשיא דר' יהודה אדרבי יהודה דהכא משמע דלא דריש את האלות ובפ"ק דמנחות (דף יא:) אמר ר"י סבר את [כל הלבונה] לרבות [קורט] אחר:

אמר רבי תנחום הנקי כתיב הכא פרש"י דתדרוש הכי טומאה תחת אישך חינקי אבל בסוף פרק שבועת העדות (שבועות דף לו.) פירש הנקי בלא יו"ד כמו חנקי וקאי אקרא דבתריה ואת כי שטית דמשמע הכי חנקי ממים המרים האלה ואת כי שטית והתם אמר כי לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן בממונא באיסורא אית ליה וסוטה איסורא דאית ביה ממונא הוא ונשאל רבי והא בפ"ק דנדרים (דף יא.) אמר בגמרא מאי לחולין לא חולין ליהוי אלא לקרבן מני מתני' אי ר"מ הא לית ליה מכלל לאו והכי דייק נמי בסוף הפרק (שם יג:) ובריש פרק שני (דף יד.) אע"ג דאיסורא גרידתא הוא והשיב רבי דהתם נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא שאסר ממונו על חבירו:

מפני שהתכלת דומה לים בירושלמי דפ"ק דברכות מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים לרקיע ורקיע לכסא והכסא לספיר וכתיב ואראה והנה (על) [אל] הרקיע וגו' (יחזקאל י׳:א׳):

אינו כותב וכו' על הנייר אלא על המגילה תימה בפ' המוציא (שבת דף עח:) דתנן קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שמע ישראל אמאי לא קתני פרשת סוטה דשיעור זוטא טפי אור"י דפרשת סוטה לא שכיח כפרשת תפילין ואמרינן התם (דף עח.) כל מילתא דשכיח ולא שכיח אזול רבנן בתר שכיח לקולא:

לא על הלוח ולא על הנייר אלא על המגילה תימה אמאי לא מרבינן כל מילי מוכתב כדאמרינן פרק שני דגיטין (דף כא:) ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כל דבר ת"ל וכתב מ"מ אם כן מה ת"ל ספר מה ספר שאין בו רוח חיים ורבנן אי כתב בספר כדאמרת אלמא כל היכא דכתיב בספר כ"ע מודו דמרבינן כל מילי בר מדבר שיש בו רוח חיים מיהו לפי' ר"ת לא קשיא מידי דפי' התם בכלל ופרט וכלל דרשינן ליה. דחזר וכתב ונתן לה (ספר כריתות) אבל הכא כלל ופרט הוא ואין בכלל אלא מה שבפרט א"נ התם קרא יתירא הוא דקא דריש משום דכתיב תרי זימני וכתב לה ספר כריתות ובירושלמי מקשה ליה נמי הכא כתיב ספר והכא כתיב ספר הכא את אומר כל דבר שהוא בתלוש והכא את אומר הכין שנייא היא הכא דכתיב בספר אבל בגמרא דידן לא אמר התם הכי דאמר אי כתיב בספר כדקא אמרת דהוי מרבינן כל מילי דתלוש בר מדבר שיש בו רוח חיים ירושלמי תניא ר"א בן שמוע אומר אין כותבין על עורות בהמה טמאה אמר ר"ש מכיון דאיתמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב תני ר"א [בר שמעון] אומר רואה אני את דברי ר"א בן שמוע מדברי אבא שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה ותו התם ר' לוי בר סיסי בעי קמיה רבי מגילת סוטה מהו שתטמא את הידים א"ל הרי זו שאלה א"ר יוסי אינה שאלה כלום גזרו על הספרים שיטמאו את הידים לא מפני קדושתן וזו למחיקה נתנה לא צריכא [דלא] הואיל ונתנה למחיקה:

בפרש"י בד"ה מואם לא שכב כו' וכן הן סדורין בפרשה אלא שוהשביע הכהן כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן:

בד"ה אמר רבי תנחום הנקי כו' דמשתמע חנקי כו' עכ"ל כצ"ל וכן בתוס' בד"ה א"ר תנחום הנקי תחת אישך חנקי כו' בס"פ שבועת העדות פי' הנקי בלא יו"ד כמו חנקי כו' לחולין לא חולין כו' עכ"ל וכצ"ל:

תוס' בד"ה לא על הלוח כו' בר מדבר שיש בו רוח חיים כו' דחזר וכתב ונתן לה ספר כו' ספר הכא את אומר כל דבר כו' תני ר"א אומר רואה אני כו' לא צריכא דלא הואיל ונתנה למחיקה עכ"ל כצ"ל והוא סוף דבור וה"פ לא צריכא דה"ז שאלה היכא דלא נמחקה ע"י שהודית או ע"י דבר אחר ומשני אף אם לא נמחקה אין זו שאלה הואיל ונתנה לכתוב מעיקרא למחיקה ואח"כ מה"ד ומחה כתב שיכול למחוק בירושלמי אי מחה כו' כשר תפתר כהדין כו' עכ"ל כצ"ל:

את לרבות צוואות הכי גרסינן בכל הספרים. ורש"י גורס צוואות וקבלות וכן פירש במשנה לא היה מפסיק והשביע וגו' אמן ואמן. ולשון המשנה אינו מיושב לפירושו דמה הפסקה יש אם לא יכתוב אמן אמן. הלכך נראה דלא היה כותב אמן אמן אפילו לר' יוסי ובזה נקיים גירסת הספרים דקבלה לא היה כותב. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שלא היה כותב אמן אמן. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

למעוטי קללות שבמשנה תורה אבל קללות שבתורת כהנים לא אצטריך למעוטי לפי שכתובים בלשון רבים. הרא"ש ז"ל בפירושיו: ורבי יהודה כולהו במיעוטי דריש להו אלות אלות ממש האלות למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה האלה למעוטי צוואות וקבלות. כך גירסת הספרים וכן מסתבר שאותה הייתי מרבה אם לא היה לנו מיעוט אותו יש לנו למעט תחלה. לכך דרשינן ה"א דהאלות לקללות הבאות מחמת ברכות לפי שלא תאמר כיון דבעניינא דסוטה כתיבי ליכתבינהו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה וכו' ויש ליתן טעם אחר שהיה לה לזכור כי עפר אתה ואל עפר תשוב והמים כנגד הטפה שנוצרה ממנה והכתב שיש למעלה מי שיראה את מעשיה והכל נכתב בספר. וכן יש לאדם (להשתדל). להסתכל תמיד בשלושה דברים הללו ואינו בא לידי עבירה (אבות ג א). הרא"ש ז"ל בפירושיו:

שהתכלת דומה לים וכו' ולפיכך (אנו מזכירין) נזכרה יציאת מצרים בפרשת ציצית לפי שהתכלת דומה לים וכו' והקדוש ברוך הוא היושב על כסא הכבוד עשה לנו ניסים על הים. ועוד שהתכלת דומה לים ואנו עושין שליש גדיל ושני שלישים ענף וכן עשה הקדוש ברוך הוא בקע הים בשליש אמצעי ועשה מן הים (ב') שני שלישים. שאם יבקענו בשליש התחתון צריך שירדו למטה בתוך הים ואם יבקענו בשליש העליון צריך שיעלו למעלה דקיימא לן גידשא תילתא. והבקיעו בשליש אמצעי לא למעלה ולא למטה. על כן יסד הפייטן פונו כאן וכאן שליש הם מימות. ונפקא לן מדכתיב בלב ים וקיימא לן דלבו של אדם הוי בשליש גופו תוס' חיצוניות ז"ל. במכילתא פרשת בשלח גבי קפאו תהומות בלב ים שנינו בלב ים היאך לבו של אדם נתון בשני חלקים ולמעלה עיין שם. אלמא אהקפאה קאי ולא אבקיעה. צעיר אי"ן : עד כאן העתקתי והיה הנשאר המקום ברוך הוא ימלא חסרונו:

אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁזָּכוּ, שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם נראה לי בס"ד בתוך אִישׁ יש יו־ד [20] במילואה עשרים ובתוך אִשָּׁה יש שי־ן [360] במילואה ש"ס וסך הכל ש"ף ועם הכולל האותיות עולה שפ"ו [386] כמנין שכינה [385] עם הכולל ולזה אמר שְׁכִינָה 'בֵּינֵיהֶם' דייקא.

וּדְאִשָּׁה עֲדִיפָא מִדְּאִישׁ מַאי טַעְמָא? הַאי מַצְרִיף וְהַאי לָא מַצְרִיף. נראה לי בס"ד הכונה האשה אם זינתה יצטרף גם בעלה בלכלוך העון שאז נאסרה עליו והוא בועל אשה האסורה עליו אבל אם האיש זינה אין אשתו מתלכלכת ומצטרפת בטומאה של זנות שלו דלא נגע ולא פגע דבר זה גבה. או יובן בס"ד ה' דאשה עדיפה כי בעלמא מצטרפת עם אות יו־ד דאיש כי אות ה־י במילואה יש בה יו־ד עמה מה שאין כן היו־ד דעלמא אין מצטרף עמה אות ה'. אי נמי קרוב לזה אות ה' במספר הקדמיי א' ב' ג' ד' ה' מספרה י־ה אבל אות יו־ד במספר הקדמיי היא מספר נ"ה הנה אינו נזכר בזה מספר יו־ד אלא אדרבא חוזר ונזכר אות ה'. או יובן בס"ד לכל אות יש בן זוג ולכן תמצא לאות יו־ד יש זוג שהוא אות צ' שעולים מאה אך לאות ה' באחדים אין לה זוג שתצטרף עמו כי אותיות הנ"ך אין להם זוג ולכן הם דינא קשיא ולכן זווג כהן אינו עולה יפה.

בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְווֹת, לְאֵפֶר פָּרָה וְלַעֲפַר סוֹטָה. קשה הוה ליה למימר עפר סוטה קודם אפר פרה כפי סדר הכתוב דנקיט (בראשית יח, כז) וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר? ונראה לי בס"ד דזכיה של אפר פרה היא יותר גדולה ויקרה. ועוד נראה לי בס"ד אפר פרה שייך בכל מין איש ואשה קטון וגדול אך עפר סוטה לא שייך אלא באשה שקנא לה בעלה ואברהם אבינו ע"ה נקיט עפר לענין ענוה בדרך לא זו אף זו דהעפר יצלח למלאכה ועושים ממנו כלים מה שאין כן האפר. או יובן בס"ד נקיט אפר פרה ברישא דחשיב טפי כי הוא לבדו המטהר אך עפר סוטה אינו עושה הפעולה דהפעולה נעשית במים שנמחקו בהם פרשת סוטה ורק העפר הוא למכשירין בעלמא ואינו עיקר המצוה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ זכר אפר פרה ברישא משום כי אפר פרה במרה אפקוד קודם מצות סוטה עד כאן דבריו נר"ו.

בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל", זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְווֹת, לִרְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין וְלִתְכֵלֶת שֶׁל צִיצִית (בראשית יד, כג). קשה הוה ליה להקדים הציצית כי לובשו קודם התפילין, וכן אם אל סודו תדרוש צריך שיזכרהו בראש? ועוד הוה ליה למימר כסדר הכתוב דנקיט חוּט ברישא? ונראה לי בס"ד דחוט של תכלת אינו מצוי בכל זמן מה שאין כן רצועה של תפילין מצויה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ נקיט תפילין ברישא דהוא חובת גברא דהא זכו בניו קאמר דמשמע יותר אחובת גברא מה שאין כן הציצית הוא חובת מנא עד כאן דבריו נר"ו.