מסכת סוטה דף ט״ז עמוד א׳

אינו צריך לרבות בית העולמים:

ומה טומאה קלה ליכנס בטומאת הגוף למקדש שאינה במיתת ב"ד אלא כרת לא חלק הכתוב בין מקדש למשכן שנאמרו בפרשת פרה אדומה שני פסוקים כי את מקדש ה' טמא (כי) את משכן ה' טמא (במדבר יט):

לא כל שכן שהושוו מקדש ומשכן לבודקה ולבערה מתוכן:

א"כ מה ת"ל בקרקע שלא יביא מתוך קופתו לתוך כלי ויכניס להיכל אלא מקרקעיתו יטול ואם אין שם יביא ויניח שם ואח"כ יטלנו ונתקיים אשר יהיה ונתקיים בקרקע כדדרשינן לעיל ובספרי לא תני הכי להך ברייתא ואומר אני מדרש שני הוא בפנים אחרים: פלוגתא דב"ש וב"ה בשחיטת חולין (דף פח:) גבי כיסוי הדם אליבא דב"ה דאמרי אפר קרוי עפר דכתיב (במדבר י״ט:י״ז) ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וב"ש אומרים עפר שריפה נקרא עפר סתמא לא אקרי:

הכא בקרקע המשכן כתיב וקרא יתירא הוא דהא אתרבי מאשר יהיה דאין צריך לחופרו משם הילכך למעוטי אפר אתא ולמידרש דבעינן דומיא דקרקע המשכן:

עוקבת מקפחת את עקבו מעמדו ועוקרת בג' מקומות הלכה למשה מסיני באה ועוקרת את הפסוק:

התורה אמרה בעפר לענין כסוי הדם ולא הכשיר דבר אחר:

והלכה בכל דבר שכתבו עליו על עלה של זית על הנייר ועל הלוח:

לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים רש"י גורס להביא קרקע בית עולמים ושיבש הגירסא שילה נוב וגבעון משום דנוב וגבעון אין משקין בהן סוטות משום דהויא מנחת יחיד שאין קבוע לה זמן ותימה ששיבשה משום קושיא זו דילמא קסבר איסי בן יהודה כרבי יהודה דאמר בפרק בתרא דשחיטת קדשים (זבחים ד' קיז.) כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל ואין חילוק ביחיד אלא במתו שבראש גגו והשתא הוצרך לרבות נוב וגבעון משום דבמה הוו:

ובית העולמים מקשינן אמאי איצטריך לרבות בית העולמים והאמר בפ"ב דשבועות (דף טז:) דמשכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן ואי לא הוה כתיב אלא (כי) את משכן ה' טמא הוה נמי מקדש בכלל הכא נמי נימא הכי ובריש מסכת עירובין (דף ב.) דנפקא לן שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולים במקדש משום דמקדש אקרי משכן ואע"ג דושחטו פתח אהל מועד במשכן כתיב ולפי גירסת הספר הזה אתי שפיר דהוי מצי למימר עיקר ריבויא לא הוה צריך אלא משום נוב וגבעון ובית עולמים נקט אגב שיטפיה אבל ר"י פירש האי דאיצטריך הכא לרבות בית עולמים משום דכתיב קרקע משמע היכא דאיכא קרקע לאפוקי בית העולמים דהואי ריצפה ולא מסתברא משום דמריבויא דקרקע מרבינן בית העולמים דאי לא הוה כתיב קרקע לא הוה בית העולמים בכלל ולפירושו לא הוה צריך למיכתב קרקע כלל ועוד קשיא מפ' טרף בקלפי (יומא דף מד.) דמייתי ברייתא וכל אדם לא יהיה באהל מועד אין לי אלא אהל מועד שבמדבר שילה ובית העולמים מנין אלמא דשילה לא הוה בכלל אהל מועד וכן בית העולמים ובפ"ק דעירובין (דף ב.) אמר דבית העולמים הוה בכלל אהל מועד ושחטו פתח אהל מועד הואיל ומקדש איקרי משכן וכן בפרק הוציאו לו (יומא דף נג.) רב ששת אמר אין לי אלא אהל מועד שבמדבר שילה ובית עולמים מנין ת"ל וכסה:

ואם איתא ליחשב נמי הא תימה היכי מצי למיפשט מדר' ישמעאל והא סבירא ליה כבית שמאי דאפר לא איקרי עפר ואליבא דבית שמאי לא קמיבעי' ליה אלא אליביה דב"ה א"כ ה"נ אפר בכלל משמעותא דעפר משום דהכא בקרקע כתיב:

תנא ושייר ואי קשיא היכי מצי למימר תנא ושייר והא שלשה קתני ואמר בפ"ק דקידושין (דף טז:) גבי הענקה וכי תימא הכא נמי תנא ושייר והא ארבעה קתני ונראה דהתם דוקא כיון דנחת למניינא דוקא הוא משום דקתני בסיפא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן כו' ואם איתא דמיתת האב נמי מוציאה היה יכול לומר ארבעה באשה:

קרבן חובה שאין לו זמן קבוע אינו קרב בבמה כמו שביארנו בראשון של מגלה ט' ב' ואחר שכן קרבן סוטה לא היה קרב בנוב וגבעון שהרי במה היתה שם ולא משכן ולא מקדש אבל שילה שהיה בו משכן ובית עולמים והוא בית המקדש קרבן סוטה היה קרב בו ואם כן מה שאמרו כאן לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים אין הלכה כן ואף לענין ביאור יש שאין גורסין בה אלא לרבות בית עולמים שהרי שילה משכן עצמו היה שם ומה הוצרך לרבותו הרי עיקר הכתוב לא נאמר אלא במשכן הא בית המקדש הוצרך לרבות מתוך שאינו קרוי משכן ומתוך כך הם גורסים לרבות בית עולמים ואף בסיפרי שנאוה כן בהדיא ומה שאמרו אחריה אינו צריך ומה טומאה קלה וכו' הם גורסים ומה טומאה קלה לא חלק בה הכתוב בין שילה לבית עולמים ר"ל שבשניהם הנכנס בהם בטומאה חייב כרת וכדכתיב בחד קרא את משכן ה' טמא ובקרא אחרינא את מקדש ה' טמא כל שכן בטומאת אשת איש חמורה ששניהם שוים לבדוק בהן את הסוטות ולבער הרע מקרבם ואין גורסין בה בין נוב וגבעון לשילה ובית עולמים ואפשר שנוב וגבעון לא היה הנכנס שם בטומאה חייב ומ"מ בתלמוד המערב שנו אף בראשונה לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים וכמו שנשנית כאן בקצת ספרים ואפשר שלדעת איסי נשנית ואין הלכה כן:

אעפ"י שבענין כסוי הדם האפר במקום עפר ומפני שמצינו אפר שנקרא עפר כדכתיב מעפר שרפת החטאת לענין סוטה אם אין שם עפר אין נתינת אפר מועלת כלל שהרי כתוב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן כלומר המצוי להיות בקרקע המשכן ומ"מ רקביבות דק הנופל מן העץ הנרקב הרי הוא כעפר ומביא ממנו ומקדשו בקרקע המשכן וחוזר ונוטלו ונותנו במים:

הרבה מקומות מצינו שהלכה עוקבת את המקרא ר"ל שבאה עליו כמו עקיפין ותואנות להזיז את המקרא מהבנתו ולהעמידו בהבנה אחרת מהם בעקירה לגמרי ומהם בתוספת התורה אמרה וכסהו בעפר כלומר ולא בדבר אחר והלכה באה ועוקבת להכשיר בסיד ובחרסית ולבנה כתושה וכיוצא בהם בכל דבר המגדל צמחים ר"ל שאם נטעו בהם עשבים שצמחו כבר עומדות שם על חיותם על ידי מים אעפ"י שאם זורעין בו אינו מצמיח וכן לענין גט התורה אמרה וכתב לה ספר כריתות כלומר ולא בדבר אחר והלכה באה ועוקבת להכשיר אף בעלה של זית ובכמה דברים ואף לענין נזיר התורה אמרה תער לא יעבור על ראשו הא בשאר דברים מותר והלכה אוסרת אף בזוג כל שגוזזה מעיקרא ואף זו אעפ"י שאין הלכה עוקבת אלא מוספת שהרי באה להחמיר ולהוסיף באיסור מ"מ עקיבה היא שהם אמרו שאף במספרים לוקה ואסור להכות ישראל בחנם ומ"מ בתלמוד המערב לא שנו בה תער אלא מרצע שהתורה אמרה מרצע הא בשאר דברים אין הרציעה כלום ויצא לחירות והלכה מעבירתו אף בסיל וסירא ואע"פ שבכל אלו מן המקראות נדרשו כן כמו שהתבאר בכל אחת במקומה מ"מ עיקר הסמך על הלכת סיני וקראי אסמכתא בעלמא נינהו:

תגלחות האמורות במצורע כשבא הכהן להקיפו ר"ל לגלחו אחת של יום טהרתו ואחת של יום השביעי לטהרתו שתיהן שוות להיות התגלחת בתער ולגלח כל שער הנראה ואפי' בית השחי ושער הרגלים ר"ל של בית הערוה ויבאר כל שערות שבגוף עד שיעשה כדלעת ולא נתמעט אלא שער שאינו נראה כגון שבתוך החוטם שהרי כתוב בראשונה את כל שערו ואע"פ שבתגלחת שניה כתוב בכלל ופרט וכלל כדכתיב את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו מ"מ הלכה באה ועוקבת להחמיר בגלוח וליעשות אף בזו כדלעת וזו מיהא אינה עוקרת אלא מוספת ולא עוד אלא שאינה עוקבת מקרא אלא מדרש והוא מדת כלל ופרט:

תוס' בד"ה ובית העולמים מקשים אמאי כו' דמשכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן ואי לא הוה כתב אלא כי את משכן ה' טמא הוה נמי מקדש כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל ותימה גדולה הלא מוכח לשם איפכא דמצרכינן ב' קראי כו' וא"א ליישב אלא לגירסת ריב"ן כמ"ש התוס' בפרק טרף בקלפי דאף התם בשבועות גמרינן מהדדי כו' עכ"ל וא"א לומר כן כיון דלאותה גירסא ר"א פליג אדרבי אליעזר דברייתח דסבר לא גמרינן מהדדי מאי קא קשיא להו הכא דאיכא למימר דאתיא ברייתא דהכא כר"א דברייתא דהתם גם שם בפ"ב דשבועות דחו התוס' אותה הגירסא משום דהיאך יהיה ר' אלעזר אמורא חולק על ר"א תנא דברייתא וע"כ נראה שהתוספות דהכא פירשו הסוגיא דשבועות כפירש הרא"ש מדרוי"ש שכתבו התוס' שם בפ"ב דשבועות דלר"א דברייתא נמי גמירי מהדדי כו' וה"פ דמלתא אם נאמר מקדש כו' עכ"ל ע"ש באורך והכריחם לפרש כן משום דכיון דמשכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן אמאי לא ידעינן להו מחד קרא ע"ש בתוס' ותו לא מידי וק"ל:

בפרש"י בד"ה ואם איתא דאפר כו' דהא לרבי ישמעאל אפר לאו ממשמעותיה ממש כו' עכ"ל כצ"ל מפירוש ישן ומיהו צ"ע לפי מה שפי' לעיל בעפר והלכה בכל דבר כגון הזרניך והסיד כו' אימא דאפר הוה שפיר בכלל עפר כב"ה והלכה אתא לכל הנך דלא מקרו עפר בשום דוכתא ויש לקיים דבריו לפי מה שפירשו התוס' הסוגיא דהכא בפרק כיסוי דם דעפר דקרא לא מיירי אלא בסתם עפר המגדל צמחים ומריבוי דוכסהו מרבינן כל מידי דמגדל צמחין או מידי דמקרי עפר אע"ג דלא מגדל צמחין דלא הוה מרבינן ליה אי לאו וכסהו ור' ישמעאל דהכא פליג אדרשא דוכסהו וקאמר דכולהו הוו הלכה והשתא אהך אפר דלא מגדל צמחין קאמר הכא כיון דלר"י לגבי כיסוי לאו ממשמעותיה נפקא אלא מהלכה אם איתא דהוה כשר לסוטה ליחשב נמי הא ורש"י שפי' לעיל הזרניך והסיד כו' דהוי מהלכה ה"ה אפר דלא מגדל צמחים ולפי שיטה זו אתיא שפיר הך מלתא דרבי ישמעאל כב"ה ודו"ק:

תוס' בד"ה ואם איתא ליחשב נמי הא כו' והא סבירא ליה כב"ש דאפר לא איקרי עפר כו' עכ"ל דברים אלו סותרים דבריהם בפרק כיסוי דם שכתבו שם לקיים דברי ר"י אליבא דב"ה וכמ"ש לעיל לקיים פרש"י דבשמעתין וצ"ל לשיטתם דהכא דבהא ס"ל לר"י כב"ש דאפר לא מקרי עפר מיהו פליג עליה בהא דלב"ש אין מכסין באפר כדאיתא בפ' כיסוי דם ולרבי ישמעאל מיהת מכסין בו ע"פ ההלכה ודו"ק:

בא"ד אלא אליביה דב"ה א"כ ה"נ אפר כו' עכ"ל וכצ"ל ודו"ק:

אליבא דבית שמאי לא תבעי לך וכו' אומר רבינו תם ז"ל דהא דאפר לא הוי עפר היינו אפר של אוכלין דומיא דאפר פרה אבל אפר דעצים כולי עלמא מודו דהוי עפר ומכסין בו. ומשום הכי פירש רבינו תם כך משום הא דאמרינן בפרק קמא דביצה גבי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא. פירוש ומותר לכסות בו. ולכן פירש דאפר לא הוי עפר דקאמרי בית שמאי רוצה לומר של אוכלין והכא נמי לענין סוטה מיבעיא לן באפר של אוכלין. ולפי (פירש"י) פירוש רבינו שמואל דפירש התם דהא דקאמר ומודים לא קאי אלא אדקר נעוץ ולא אאפר כירה ניחא דאפילו באפר כירה פליגי בית שמאי ואמרי אין מכסין ולפי זה אתי שפיר הכא דמיבעיא ליה לענין סוטה בכל מיני אפר. תוספי הרא"ש ז"ל: התורה אמרה בתער. בקצת ספרים איתא התורה אמרה במרצע והלכה וכו' כבעמוד:

התורה אמרה ספר וכו' ואי קשיא מאי קאמר עוקבתו דבכולהו איכא ריבויי קראי בנזיר ובגיטין ובכסוי הדם. וי"ל דסבירא ליה לר' ישמעאל דכל הני ריבויי איצטריכו ליה התם כדמפרש למדרש לגבי גיטין דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף וכן כולם אלא הלכה למשה מסיני הם וקראי אסמכתא בעלמא. הלכך שאר מדרשי ריבויין דכל התורה כולה לא חשיב להו ר' ישמעאל כהלכה עוקבת המקרא כי אם אלו השלושה כך פירש הקונטרס ז"ל. תוספי הרא"ש ז"ל :

ואם איתא ליחשוב נמי הא ולא גרסינן כולי משום דאיכא למימר דר' ישמעאל סבירא ליה כבית הלל דאית להו דאפר בכלל עפר הוי. הרא"ש ז"ל בפירושיו. עיין מה שכתב (ה' חי' הלכות) מהרש"א בפירוש רש"י כאן. צעיר אי"ן :

תנא ושייר ותימא והא פריך במכות דף כ"א ב' תנא קתני שמונה ואת אמרת תנא ושייר. ויש לומר דשאני התם דנחית תנא למניינא לטפויי לאוין. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ובהגהות התוס' כתבו על זה וזה לשונן: ואי הוה משכח טפי הוה אמר להו והני דנקט דוקא הוו עד כאן. וכן כתבו התוס' פרק הקומץ רבה דף ח"י ע"ב. ועיין עוד מה שכתבו התוס' שם דף כ"ב בד"ה מתקיף. צעיר אי"ן :