מסכת סוטה דף י״ד עמוד א׳

גסטרא מושל כמה שאמר קומוס דוכוס ושלטון וחבירו ריהטון קורטון גסטרא (ברכות דף לב:):

ויברך אלהים את יצחק ניחמו על אביו וברכו ברכת אבלים:

דבר הבא מן העור של צמר הוא:

שהעור נהנה ממנו של פשתן שאדם לובש סמוך לעורו:

תחילתו גמילות חסדים הלביש ערומים:

ולפושעים יפגיע בשביל פושעים הפגיע:

הערה הריק:

מתני' היה מביא את מנחתה הבעל כדכתיב והביא את קרבנה עליה וגו' (במדבר ה):

מפני מה נקבר מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור ומדרש אגדה בכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבינו. מתוספת רבי:

מתני' מביא את מנחתה אין סדר המשנה וסדר הפרשה מכוונין שהרי כך סדר הפרשה קינא לה ונסתרה מעלה האשה ומביא את מנחתה הכהן מביא פיילי של חרס ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור ונותן בו עפר מעמיד האשה בשער נקנור ואוחז בבגדיה וסותר את שערה ונותן את המנחה על ידיה וביד הכהן מים המרים ומשביע ומתנה עמה וכותב את המגילה ומוחק ומשקה ונוטל מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותן לתוך כלי שרת מניף ומגיש קומץ ומקטיר ולא ידענו למה שינה התנא הסדר ואם סדר התנא דוקא או סדר הפרשה:

כדי ליגעה שהרי היתה נתונה על ידה עד גמר כל הסדר כדי שתחזור ותודה ולא שייך למימר דדריש טעמא דקרא אלא היכא דנפקא לן מינה מידי דמרבי מיניה וקרא סתמא כתיב וכולל הכל ואנו דורשין טעמו ואומרים זהו הטעם של פסוק הואיל וטעמו בשביל כך איכא דוקא כגון לא תחבול בגד אלמנה משמע בין עניה ועשירה וקאמר ר"ש טעמא דקרא שאם אתה ממשכן אותה אתה משיא לה שם רע בשכינותיה מתוך שאתה משיב לה העבוט ונאמר עניה דוקא אין ממשכנין אותה (ב"מ דף קטו.):

היה מביא וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השני שבה אמנם לבאר עניני סדרי הנהגותיהם בענין הסוטה ושזה החלק הוחל ביאורו בראשון כמו שהתבאר שם עניני הבאתה לפני הכהן במקדש ודרכי הבזיונות שהיו מתנהגים עמה בהם ובא זה הפרק בענין זה החלק ג"כ ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון בענין מנחת סוטה היאך דינה והשני בענין נתינת העפר במים וכתיבת המגלה והשבעתו וקללתו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר ואנו מפרשים את כל החלקים ביחד במשנה אחת והוא שאמר:

היה מביא את מנחתה בקפיפה מצרית ונתנה על ידיה כדי ליגעה כל המנחות תחלתן וסופן בכלי שרת כל המנחות טעונות שמן ולבונה וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה כל המנחות באות מן החטים וזו אינה באה אלא מן השעורים מנחת העומר אע"פ שהיא באה מן השעורים היא היתה באה גרש וזו היתה באה קמח רבן גמליאל אומר כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה אמר הר"ם פי' כדי ליגעה עד שתתעמל ותודה ולא תשתה מי המרים וירצה באמרו תחלתן בכלי שרת כלים הראויים לכלי שרת ר"ל כלי הזהב והכסף לפי שכל המנחות אמנם יובאו בכלי זהב וכסף ואז תושם בכלי שרת ואמרו כל המנחות טעונות שמן אין הכונה שזאת המנחה מתחלפת לכל המנחות מכל אחת מאלו הגזירות ואמנם ירצה שהיא תתחלף במנחות בכלל לפי שמנחת חוטא ואע"פ שהיא בלא שמן ולבונה הנה היא תעשה מסלת חטים ומנחת העומר ואע"פ שהיא משעורים הנה היא גרש וטעונה שמן ולבונה וזה יתקרבו בו שני הענינים יחד:

אמר המאירי היה מביא את מנחתה וכו' ר"ל אחר שנעשו בה מעשים שהוזכרו בפרק ראשון היה הבעל מביא את מנחתה פי' שהבעל מביא את מנחתה משלו כדכתיב והביא את קרבנה עליה והקרבן היה עשרון של קמח שעורים והיה מביאה בכפיפה מצרית ר"ל סל של צורי דקל והם חריות שסביב הדקל על הדרך שביארנו בפרק ראשון בענין חבל המצרי והיה נותן המנחה על ידה כדי ליגעה ר"ל שהמנחה עומדת בידה עד שישביענה ושיכתוב את המגלה וימחקנה בתוך המים וישקנה ואח"כ נוטלה מידה ודבר זה בודאי יגיעה גדולה אצלה וטורח יותר לעמוד שיעור מרובה כל כך פרועה ופרומה ובזויה ובכפיפה בידה ופירשו בגמרא ליגעה כדי שתודה ולא תשתה שהתורה חסה עליה ואין לומר כדי שלא תמחק המגלה שהרי אמרו משקה ואח"כ מקריב ואם מפני שלא תמחק המגלה הרי כבר נמחקה קודם שיסיר את הכפיפה מידה אלא שהכל כדי שלא תשתה ואף לאחר ששתת משהא אותה עדין בידה ממה שאמרו שכל שהודת קודם הבאת מנחתה אע"פ ששתת אין המים בודקין אותה:

ופירש אחר כך ההבדל שיש בין מנחה זו לשאר המנחות והוא שאמר שכל המנחות תחלתן וסופן בכלי שרת ופי' תחלתן הבאתן בעזרה ר"ל שהבאתם לעזרה היה בכלי שרת ופירשו בגמרא בכלים הראויים לכלי שרת והם כלי כסף וזהב ופי' סופה כשהכהן לוקחה ונותנה בכלי שרת וזו אע"פ שסופה בכלי שרת תחלתה מיהא היתה בכפיפה מצרית וכן יש הבדל ביניהן שמנחת סוטה אינה טעונה שמן ולבונה ואדרבה עובר עליהן ולוקה בנתינתן על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה מפני שהן לאוין מיוחדין וכדכתיב לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה ושאר המנחות טעונות שמן ולבונה וכן שכל המנחות באות חטים וזו באה מן השעורים ומשנה זו לא נשנית בדיוק שהרי אף מנחת חוטא אינה טעונה לא שמן ולא לבונה וכן שתי הלחם וכן יש טעונות שמן ולא לבונה ויש טעונות לבונה ולא שמן כמו שהתבאר בפרק כל המנחות אלא שביאור המשנה שמנחת סוטה מובדלת מכולן באיזה ענין שרוב המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות מן החטים ומן הסלת ויש שאינן טעונות אלא או שמן או לבונה וא"כ זו מופרשת מהן שאינה טעונה שמן ולבונה ובאה מן השעורים ואע"פ שמנחת חוטא ושתי הלחם אינן טעונות לא שמן ולא לבונה מ"מ באות הן מן החטים וכן אע"פ שמנחת העומר באה מן השעורים מ"מ טעונה היא שמן ולבונה ואינה באה קמח אלא גרש כרמל רשב"ג אומר כשם שמעשיה מעשה בהמה ר"ל שאינה מתיחדת לבן זוג אחד כך קרבנה מאכל בהמה ר"ל שעורים:

משנה היה מביא פילי של חרש חדשה ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור ר' יהודה אומר רביעית כשם שהוא ממעט בכתב כך הוא ממעט במים נכנס להיכל ופנה לימינו היה שם אמה על אמה וטבלה של שיש וטבעת היתה קבועה בה כשהוא מגביהה נוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שיראה על פני המים שנאמר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן וגו' בא לו לכתוב את המגלה מאי זה מקום הוא כותב מאם לא שכב איש אותך וגו' ואת כי שטית ואינו כותב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה וכותב יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וגו' ובאו המים המאררים האלה וגו' ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן אינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדפתרא אלא במגלה שנאמר בספר אינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתוס ולא בכל דבר שהוא רושם אלא בדיו שנאמר ומחה כתב שהוא יכול להמחה ולמה היא אומרת אמן אמן לאלה אמן לשבועה אמן לאיש זה אמן לאיש אחר אמן שלא נטמאתי ואם נטמאתי יבאו בי אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה ר' מאיר אומר אמן שלא נטמאתי ואמן שלא אטמא הכל שוים שאינו מתנה עמה קודם שנתארסה ולא משנתגרשה נסתרה לאחר ונטמאת ואחר כך החזירה לא היה מתנה עמה זה הכלל כל שתבעל ותהא אסורה לו לא היה מתנה עמה אמר הר"ם פי' פיילי של חרס הוא כלי חרס ויצטרך שיהיה זה הכלי לא ישתנה שנוי רב בארך הזמן וענין אמרו חדשה שלא תעשה בה מלאכה כלל אפי' דבר מועט כמו כלי חרס של מצורע אשר כתוב בו אל כלי חרס על מים חיים ואמר מה מים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשה בו מלאכה ואין הלכה כר' יהודה פי' תנא קמא סבר שהוא יכתוב אם לא שכב איש אותך וכולא פסוקא ואת כי שטית וכולא פסוקא לפי שאלו הפסוקים אע"פ שאין בהם קללות אבל הן יולידו קללות מפני שמאמרו אם לא שכב הנקי תילד ואם שכב חנקי על דרך ההיקש הנעשה במדות התורה והם יקראו אותם קללות הבאות מחמת ברכות ואמנם אמרו והשביע הכהן את האשה הנה היא צואה וחלקו כלם בלשון מאמר השם וכתב את האלות האלה ת"ק סבר האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות האלה למעוטי צואות ור' יוסי סבר את לרבות את הצואות ולזה אמ' אינו מפסיק אלא יכתוב גם כן והשביע הכהן ור' יהודה סבר האלה למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות ולזה לא יכתוב הפסוק בכללו והוא והשביע הכהן והלכה כתנא קמא פי' לא יסופק אליך זה המאמר באמרו בפרק שלישי מיומא אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה לפי שזאת הפרשה כתובה בלוח הזהב אמנם נעשית לכתב ממנה פרשת סוטה על הספר כמו שנזכור לא נצטרך להביא ספר תורה ליכתב ממנה כאשר תארע לנו סוטה שהיתה כתובה על לוח הזהב היתה כתובה על זה הדמיון וסבת זה שאין מותר לנו שיכתוב פסוק מן התורה על סדרו זולת בספר על תנאי הכתיבה המבוארת בספרי תורה והתפלין והמזוזות כל אחד על תנאו אולם על הלוחות הנה לא יכתבו בלתי מלה תחת מלה או שתי מלות עד שישלים דף אחד ויתחיל דף אחר על הצורה אשר בארנו הנה אצל מה שיכתוב בספר מזה הלוח יכתוב הכתיבה המיושרת וממה שראוי שתדעהו אמרו מגלת סוטה שכתבה בלילה פסולה לאמרו את כל התורה הזאת ואמר על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט ולא יהיה משפט אלא ביום כמו שאמרנו בראש המשנה ואמרו כתבה למפרע פסולה לאמרו האלה על סדרה ואמר כתבה אגרת פסולה בספר אמ' רחמנא כתבה על שני דפין פסולה ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ובאמרו הנה שלא יכתוב אלא בדיו ושמו סבת זה כתב שיכול להמחק ובכל מקום כתב ספרי תורה גם כן יצטרכו שיהיה כתיבתם יכולה לימחק ולזה ראיתי אותם בארץ ישראל ירחיקו כתיבת ספר תורה אם לא בדיו ואשר הביאם לזה אינו אצל רב אומה אבל אשר אמר שספרי תורה הכתובות פסולות לפי שלא תוכל למחות כבר טעה בפסק ההלכה לפי שהוא לא ידע הספרים אשר בו יתאמת פסקת ההלכה מן התלמוד וזה שהלשון האחרון הנופל בתלמוד בזה הענין אשר עליו המעשה הוא אמרם לכל מטילין קלקנתוס חוץ מפרשת סוטה שבמקדש וכאשר היה זה כן הנה אין אצלנו דבר אסור כתיבתו בו זולת מפרשת סוטה לאמרו וכתב ומחה כמו שבארנו וממה שיתחייב שתדעהו אמנם צריך שיתן דבר מר לתוך המים דאמ' קרא מי המרים שהיו מרים כבר ר"ל שהוא יתיך במים מה שימיר טעמו ואז ימחה בו הפרשה זאת המשנה לר' עקיבא שאמר שומרת יבם ערוה וכבר התפרסם לו זה הדעת במקומות מיבמות ולזה כאשר זינתה נאסרה על יבמה ויצטרך שיתנה עמה שלא זינתה ואין הלכה כר' עקיבא אלא פסקת ההלכה ששומרת יבם שהיא תשבע על העתיד וכאשר זנתה לעתיד תמות והשם יודע ממה שיתחייב שתדעהו שהאדם כשגרש את אשתו וזנתה אחר זה לא תאסר עליו להחזירה ואם לקחה קדושין מזולתו נאסרה עליו ואע"פ שלא נבעלה לפי שלא תלה השם הענין בבעילה ואמנם תלה אותו בנשואין אמר ית' ויצאה מביתו ולא אמר ובעלה אחר ודע זה וזכרהו:

אמר המאירי היה מביא פילי של חרס ופילי פירושו כלי והוא מונח לכלי המוכן לשתיה של פורענות וכדכתיב קובעת כוס התרעלה ותרגומו פילי ונותן לתוכו מים חצי לוג מן הכיור דכתיב מים קדושים ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי ופירשו בגמ' שאף הכלי צריך להיות חדש שלא נעשה בו מלאכה מעולם אלא שאם היה ישן והחזירו לתוך כבשן האש דינו כחדש רבי יהודה אומר רביעית כשם שהיה ר' יהודה חולק עם חכמים למעט בכתיבה על המגלה כמו שיתבאר בסמוך כך הוא ממעט במים ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:

נכנס לו ר"ל הכהן להיכל ופונה לימינו שהוא צפון העזרה שכך אמרו כל פונות שאתה פונה לא יהו אלא לימין ומקום היה שם אמה על אמה ניכר משאר רצפת ההיכל וטבלא של שיש היתה מונחת שם וטבעת קבועה בה שבה היו מגביהין אותה טבלא ונוטל עפר מקרקע שתחתיה ונותן על המים בכדי שיראה ר"ל שנותן מן העפר שיעור גדול כל כך שיהא נראה וניכר על פני המים שנא' ונתן על המים ולא כתוב במים ואחר כך בא לו לכתוב את המגלה:

ומאיזה מקום הוא כותב מאם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה ואת כי שטית טומאה תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך ואינו כותב והשביע הכהן את האשה שאינו אלא צואה וכן אינו כותב ואמרה האשה אמן אמן שאינו אלא קבלה שאין מקום לכתוב אלא הדבר שהוא אומר לה ושמשביעה קודם הכתיבה בלשון שהיא מכרת והיא אומרת אמן על הכל ואחר כך כותב אות באות מה שבשבועה ר' יוסי אומר לא היה מפסיק אלא שכותב הכל אפילו צואות ר"ל והשביע הכהן ואפילו קבלות ר"ל ואמרה האשה וכו' ורבי יהודה אומר כל עצמו לא היה כותב אלא האלה לבד ר"ל יתן ה' אותך עד ולנפיל ירך ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כר' יוסי אלא כתנא קמא שכותב הכל חוץ מן הצואות והקבלות שאף הראשונה ר"ל אם לא שכב בכלל אלה הוא שהרי משמעו אם שכב חנקי וכל שכן שאינו מוסיף אלות משלו ולא מקללות שבמשנה תורה ותורת כהנים:

גמ' מפני מה נקבר משה אצל בית פעור כו' ר"ל גם שלא זכה ליכנס לא"י בחיים מפני מה לא זכה ליקבר בא"י כמו עצמות יוסף וקאמר לכפר כו' והוא ענין הכתוב שאחר תפלת משה כתיב ונשב בגיא מול בית פעור גו' ר"ל שחטא זה שעשיתם בבית פעור גרמה לי ליקבר בח"ל לכפר עליכם ועי"ל שאמרו מפני מה נקבר כו' דגנאי הוא לזכור שם ע"ז על מקום קבורתו וקאמר כדי לכפר כו'. ועיין בתוס' ע"פ מ"א ובמדרש ילקוט איתא בע"א מה עשה משה חפר כו' וטמן חמה בארץ כו' וכשישראל חוטאין היה עולה ופוער פיו לנשוף ברוחו להשחית לפיכך נקרא שמו פעור והיה משה מזכיר עליו את השם ומורידו למטה וכשמת מה עשה הקב"ה נתן את קברו כנגדו והוא רואה קברו וחוזר לאחוריו כו' והוא מבואר כבר בזה הפ' שהחטא מוליד מלאך משחית והוא זה הפעור שפער פיו כו' ודו"ק:

וכי אפשר לאדם להלוך אחר שכינה כו' אע"ג דכתיב וה' הולך לפניהם האי קרא אחרי ה' גו' לאו בענין זה איירי אלא בענין הקרוב אליו וההפך לא תלכו אחרי אלהים אחרים וק"ל:

ביקור חולים דכתיב וירא אליו ה' גו' מפורש פ' הפועלים יום ג' למילתו היה ובא הקב"ה לשאול באברהם ע"ש בחידושינו:

ברכת אבלים דכתיב ויברך אלהים את יצחק בנו גו' דרשו כן מדכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים גו' תלה הכתוב ברכה זו במיתתו של אברהם דהיינו ברכת אבלים ודו"ק:

הקב"ה קובר מתים שנאמר ויקבור אותו כו' הפועל שהוא הקובר חסר מן המקרא מי הוא ופירשוהו דקאי על הקב"ה שנזכר לעיל ובספרי איכא תנא דפליג וקאמר ויקבור אותו הוא קבר את עצמו:

דבר הבא מן העור כו' ולא עור בהמה ממש דעדיין לא נתפשטה אז שום בהמה כ"כ החזקוני:

תורה תחלתה ג"ח כו' הוא הוראה במעלת התורה כי התורה כולה מראשה ועד סופה כולה חסד כמ"ש ותורת חסד על לשונה וידוע מעלת מדה טובה זו על הצדקה ושאר מדות בכמה מקומות וק"ל:

מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס כו' דליכא למימר שהיה מתאוה ליקבר בא"י משום גלגול מחילות כמ"ש בסוף כתובות גבי יעקב ויוסף דאעברה נא ואראה את הארץ הטובה לא משמע כן:

ונותנו על ידיה כדי לייגעה ולא משום תנופה הוא דלא כתיב תנופה בפרשה עד אחר ונתן על כפיה. אלא כדי לייגעה ובגמרא מפרש טעמא. תוספות חיצוניות ז"ל.

הַרְאֵנוּ הֵיכָן מֹשֶׁה קָבוּר! (דברים לד, ו) נראה לי בס"ד הטעם שרצו לידע זאת מפני כי היתה מחשבתם מקדם קדמתה להחריב בית המקדש ולהגלות את ישראל וחשו פן ישראל ילכו על קברו ויתפללו שם ואז זכותו מגין שלא יצליחו הם כנגד ישראל, לכך רצו לידע אם אפשר לאדם לידע קברו והיכן הוא קבור, דאם רואין שידעו קבורתו אז יעמידו חיל לשמור שם שלא יבא איש להתפלל על קברו ואם לאו אז אין להם להשמר מחמת דבר זה. והא דעמדו למעלה נדמה להם למטה וכן להפך, הנה שם לא היה ממש ציור קבר כלל אלא כך נדמה לעיניהם ציור קבר למעלה ולמטה והוא מראה כוזב שלא היה הקבר לא למעלה ולא למטה.

אַף מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיכָן קָבוּר (דברים לד, ו) נראה לי בס"ד דקברו היה בו קדושה כמו ארון וכרובים כי היה כח רוחני נברא מערב שבת דששת ימי בראשית ולכן כמו דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא צט.) גבי ארון וכרובים בנס עומדים דמקומם אינו מן המדה שאינם תופסים מדה מהמקום של בית קודש קדשים, כן היה קברו של משה רבינו ע"ה בנס עומד ואינו לוקח מדה ממקום ההר ולכן אפילו משה רבינו ע"ה אשר קבור באותו הקבר אינו יודע באיזה מקום מן ההר הוא קבור.

(עין יעקב) מִפְּנֵי מָה נִסְתַּתֵּר קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וכו' (דברים לד, ו). הנה במאמר שהביא בעל עין יעקב אתמר 'ועומד משה ומבטל הגזרה' וקשה אין הכי נמי תתבטל הגזרה! והלא הקדוש ברוך הוא שמח אם יעמוד צדיק ויתפלל לבטל הגזרה מעל ישראל וכמו שאמרו רבותנו ז"ל בגזרה של עון העגל וכן אמרו רבותנו ז"ל גבי הושע הנביא ע"ה שרצה הקדוש ברוך הוא שיתפלל ויבטל הגזרה מעל ישראל וכן משמע בכמה דוכתי. ונראה לי בס"ד כי הגזרה זו של הגלות הקדים אותה הקדוש ברוך הוא שתי שנים קודם מספר 'וְנוֹשַׁנְתֶּם' [852] (דברים ד, כה) כדי שלא יתקיים בהם 'וַאֲבַדְתֶּם' מפני שיודע הקדוש ברוך הוא אם יניח הגזרה אחר שתי שנים לא יעשו תשובה ומוכרח שיתקיים בהם מאמר וַאֲבַדְתֶּם שדבר זה אין לו ביטול. ואם כן אם היו יודעים קברו בעת שבאה עליהם הגזרה היה מתפלל ומבטל הגזרה והיו נשארים שם עוד ב' שנים שנשלם מספר 'וְנוֹשַׁנְתֶּם' ולא היו עושין תשובה ואז היה נעשה בהם כליה במקומן תכף ומיד פתאום שלא יהיה להם פנאי שילכו על קברו של משה רבינו ע"ה כדי שיתפלל עליהם. גם אפשר שגזרה זו בעת ההיא אין לה תקנה לבטלה בשום אופן ולכן העלים קברו לטובת ישראל. ואם תאמר אם יהיו הולכין על קברו כדי להתפלל עליהם לבטל הגזרה יאמר לו הקדוש ברוך הוא אל תתפלל, כי תפלה זו לבטל הגזרה אשר קדמה ב' שנים היא לטובתם הנה זה אי אפשר דאמרו רבותינו זכרונם לברכה בסנה עשה תנאי משה רבינו ע"ה עם הקדוש ברוך הוא שכל מה שאני מבקש ממך אל תשיבני ריקם ולא תמנע ממני התפלה שאני מתפלל על כל דבר שארצה להתפלל, ואמר לו השם יתברך כן אעשה, חוץ מכניסה לארץ ישראל ומן המיתה! ולכן כאשר התפלל אֶעְבְּרָה נָּא (דברים ג, כה) אמר לו 'אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה' וכן בעבור המיתה אמר לו רַב לָךְ (דברים ג, כו) אל תתפלל להנצל מן המות. ולכן בענין זה אין הקדוש ברוך הוא אומר לו אל תתפלל אחר שיש לו רשות ממנו שיוכל להתפלל על כל דבר שירצה ויקבל תפלתו.

אֶלָּא לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עיין פתח עינים ז"ל שפירש כונת הפסוק שאמר 'אַחֲרֵי הֳ' תֵּלֵכוּ' (דברים יג, ה) רוצה לומר שלא יתפוס ב' מידות הראשונות שהם מדת הֳ' ומדת אֵ־ל להדמות לו בזה חס ושלום אלא יתפוס המידות שאחר ב' מידות אלו שהם ממדת רחום ואילך להדמות לו בהם ולכן אמר אַחֲרֵי הֳ' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ דייקא עיין שם. והנה בזה יובן בס"ד הכתוב יְרָא אֶת הֳ' בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב (משלי כד, כא) קרי בה עם שנים דאין הוא־ו יוצא במבטא והיינו עם שנים מידות שהם מדת הֳ' ומדת אֵ־ל, אל תתערב להדמות בהן אליו חס ושלום!

דָבָר הַבָּא מִן הָעוֹר (בראשית ג, כא) פירש רש"י צמר. ונראה לי בס"ד הטעם כי הצמר רומז למקום עליון וגבוה מאד ולכן אין האש נתלה בו שהוא סוד חסדים גדולים וזה היה קרבנו של הבל כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות ולכן עשה להם בתורת חסד את הכתונת מן הצמר להמשיך להם הארה וקיום וחיות ממקום עליון שרומז אליו הצמר. ומאן דאמר דָּבָר שֶׁהָעוֹר נֶהֱנֶה בּוֹ שהוא פשתן נראה הטעם על מה שכתוב בספר קהילת יעקב ז"ל בשם הרמ"ק [רבי משה קורדובירו] ז"ל סגולת מלבוש בגדי פשתן הוא דמציל מכל קטגורים ומכל מאורעות ואפילו מי במת בחוץ לארץ אם מלבישין אותו בגדי פשתן כל קטיגור נעשה סניגור! וכן תינוק כשמלבישין אותו בגדי פשתן דהיינו כל בגדיו יהיו פשתן דוקא אז אף אם אביו מוחזק שבניו מתים בקטנותם על ידי פלונית בר מינן לא יאונה אליו רע, ובלבד שלא יתערב בכל מלבושיו אפילו חוט אחד משאר מינים. ועל כן פרעה כשהלביש ליוסף הצדיק ע"ה 'בִּגְדֵי שֵׁשׁ' שם 'רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ' (בראשית מא, מב) כדי לבטל ממנו סגולת לבישת בגדי פשתים עד כאן לשונו. ובזה מובן מה שעשה להם עתה בגדי פשתן כדי להצילם מרבוי הקטגורים אשר רבו עליהם עתה ובזה יהיו חיים וקימים בעולם.

אֶכָּנֵס אֲנִי לָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּימוּ כּוּלָּן עַל יָדִי פירוש מה שאני מקיים עתה בדבור ובמחשבה בלבד יתקיימו על ידי במעשה. או יובן בס"ד הכונה אף על פי שמתקיימים על יד כל ישראל הנה גדול הדור ובפרט כמשה רבינו ע"ה שיש לו מגע במקום עליון להעלות שם קיום המצות שלו מוכרח שיהיו כל מצות ישראל נכללים ונתלים במצות שלו כדי שגם העולם יעלו עמו למקום עליון ויש חלק בכולם ולזה אמר כדי שֶׁיִּתְקַיְּימוּ עַל יָדִי. והא דאמר לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ אוֹ לִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ נראה מִפִּרְיָהּ כפשוטו פרי העץ ופרי האדמה וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ הוא הנאה של זבת חלב ודבש ובכלל נמי שומן בשר בהמה ועוף.

כְּלוּם אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְקַבֵּל שָׂכָר? מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִילּוּ עֲשִׂיתָם! (ישעיה נג, יב). הקשה מהרש"א והא תנן (משנה אבות א, ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על לקבל פרס? עיין שם. ונראה לי בס"ד דיש מין שכר אחר אשר יבקשו הצדיקים אותו והוא כי ירצה הצדיק לזכות לאחרים שיהיו כל מצות החלשים שאין להם כח ושלימות לעלות למעלה למקום עליון שיהיו נכללים עם מצותו ונתלים בה כדי שגם הם יזכו לעלות למקום עליון כמוה כדרך ספינה פשוטה שתולים אותה בספינה של אש והיא הולכת כמוה. ובזה פרשתי בס"ד מאמר רבותנו ז"ל (משנה אבות ד, ב) 'שכר מצוה, מצוה' רוצה לומר יתחבר עם מצותו מצוה אחרת של אדם אחר שהיא חלושה ורכה כדי שגם זו תזכה לעלות למקום עליון ובזה נחשב לצדיק הזה בעל המצוה הגדולה והחזקה כאלו עשה גם מצוה של אדם אחר מפני שעלתה עמו ולולי הוא לא היה לה כח לעלות. ועל שכר כזה היה משה רבינו ע"ה מתאוה שיכנס לארץ ישראל ויקיים מצות שבארץ כדי שיזכו אחרים על ידו שאז אחרים אשר מקיימים מצות שבארץ ואין בידם כח לקיים מצוה שלימה אלא חלושה שאין לה כח של עליה למעלה שאז יהיו נכללים עמו ויזכה הוא להעלותם עמו ונמצא אינו מקיים מצוה אחת אלא הוא מקיים כמה מצות שהם אותם שנכללו ונתלו במצותו ועל זה אמר לו כְּלוּם אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא שָׂכָר דהיינו מצות של אחרים שיהיו נתלים במצותך שגם זה נקרא בשם שכר וכאשר בארנו במאמר שכר מצוה מצוה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בדרוש עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ בסוד הכתוב (ירמיה לא, טו-טז) כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם, כי עשרה שמות ב"ן [שם זה נוצר משם הוי־ה במילוי ההי־ן כזה: יו־ד ה־ה ו־ו ה־ה שעולה 52] הם מספר שכר [520]. ולזה אמר כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ הם עשרה שמות הוי־ה דמלוי ב"ן ואלו העשרה בני"ם נרמזו בסוד הכתוב הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים (שמואל א' א, ח) שאמר אלקנה לחנה וכו' ואלו העשרה בנים הם כולם בלאה אמו של יששכר שהוא אותיות יֵשׁ שָׂכָר וכו' עד כאן דבריו עיין שם. וידוע דמשה רבינו ע"ה זכה ללאה בסוד הראהו הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפלין (ברכות ז.) וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל ולכן משה רבינו ע"ה התאוה ליכנס לארץ ישראל שהיא סוד לאה כדי להשלים בלאה תיקון זה של עֲשָׂרָה בָּנִים שהם סוד 'שכר' ככתוב כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא כְּלוּם אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְקַבֵּל 'שָׂכָר' דייקא רוצה לומר תיקון זה של שכר שהוא עשרה שמות ב"ן לעשותו ולהשלימו בלאה מפני שיוכשר ויושלם תיקון זה של שכר בארץ ישראל ביותר כיון שהיא בסוד לאה כנודע, מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִילּוּ עֲשִׂיתָם שם בארץ ישראל בפועל ממש שבזה יהיה בידך תיקון זה של שכר בשלימות. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דהצדיקים רוצים שיזכו תמיד לשמחה מפני שיודעים כי הקדוש ברוך הוא אוהב מדת השמחה שתהיה אצל עבדיו כי לכן כתוב בתוכחה תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה (דברים כח, מז) ולכן כתיב וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹקִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה (תהלים סח, ד) ולכן אם עושים מצוה ויהיה להם על ידה שמחה, זו השמחה נחשב בעיניהם לשכר מצוה! וזה השכר שהוא השמחה יבקשו אותו הצדיקים ואין זה בכלל 'עובד על מנת לקבל פרס' יען כי השמחה בפני עצמו היא נחשבת למצוה מפני שיש רצון להקדוש ברוך הוא בה ונמצא השמחה עצמה היא מצוה ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה 'שכר מצוה, מצוה' ואם הם עושים מצות ומבקשים שעל ידי המצות יזכו למדת השמחה אין זה נחשב לו חסרון כעובד על מנת לקבל פרס. וידוע כי במצות התלויות בארץ שהאדם מקיים אותם בארץ ישראל שהם תרומות ומעשרות וביכורים ואכילת מעשר וכיוצא באלו ימשך על ידם שמחה לאדם עשר ידות על שאר מצות ולכן באכילת מעשר כתיב בפרשת ראה (דברים יד, כו) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי הֳ' אֱלֹקֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ, וכן בבכורים כתיב וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב וכו' (דברים כו, יא), וכן בעולי רגלים וכן בודוי מעשר אומר שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי בּוֹ (משנה מעשר שני ה, יב). ולכן משה רבינו ע"ה נתאוה לארץ ישראל כדי לזכות במצות הארץ לגדר השמחה הגדולה אשר נחשבת אצל הצדיקים למתן שכר ואמר לו מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ בקריאתך בהם כְּאִילּוּ עֲשִׂיתָם ממש שאז תתעורר אצלך מדרגת השמחה שתהיה בקיום המצות האלה בארץ עד כאן דבריו נר"ו.

"לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים", שֶׁאֲנִי מְחַלֵּק לוֹ שְׂכַר שָׁלֵם (ישעיה נג, יב) פירוש הדברים האלה לפי ביאורינו הנזכר לעיל שכונתו היתה לזכות את הרבים שיהיו כל המצות של כל ישראל נתלים במצות שלו שאז יעלה אותם למקום עליון וגבוה שאין להם יכולת לעלות מצד שעושים על ידי כך פועל במקום עליון אשר אין להם יכולת מצדם לפעול שם ואמר 'אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים' שאני מחלק לו שכר שלם כלומר שיהיה לו זכות באלו המצות של רבים הנתלים וחשוב לו כאלו הוא לבדו עשה כל המצות האלה ולא בשיתוף וסיוע ולכן אתן לו 'שְׂכַר שָׁלֵם' ולא חלק דוקא כדין שותף ומסייע. ועוד נראה לי בס"ד אומרו אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים על פי מה שכתב הרב ערבי נחל ז"ל שיש רבותא במצות לרבים על היחיד מפני שהרבים יש להם יצר הרע גדול וקשה להחטיאם יותר מן יצר הרע דיחיד ויש רבותא ליחיד על הרבים כי רבים מדכרי אהדדי וביחיד ליכא ליה חדא למדכריה. לזה אמר אֲחַלֶּק לוֹ שהוא בָרַבִּים שאעריך אותו כמו רבים דאית בהו רבותא על היחיד מצד היצר הרע דיצרם גדול טפי. ושמא תאמר באחרונים הם דור הרבים שנכנסו לארץ ישראל דאין להם רבותא אלא רק מצד אחד ולא כראשנים הם האבות שיש להם שתי רבותות הן מצד יצר הרע שלהם שהוא תקיף ועצום ביותר וגם יש להם רבותא כמו רבותא ברבים על יחיד שהוא מצד דלית ליה חדא למדכריה תלמוד לומר 'וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל' כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שהיה רבותא דרבים לענין יצר הרע ורבותא דיחיד לענין דלית ליה אחר לאדכוריה. ועוד נראה לי בס"ד שמא תאמר באחרונים וכו' על פי מה שכתב השל"ה שהאבות בכל מצוה שהיו מקיימים נחשב כאלו קיימו כל תרי"ג מצות כי בכל מצוה יש תרי"ב מצות בכח נמצא מצות של האבות הם רבים באיכות מה שאין כן האחרונים.