מסכת סוטה דף י״ג עמוד א׳

מאי שנא מעיקרא דאקדמינהו למצרים מקמי אחי יוסף ומאי שנא לבסוף דכתיב הוא ואחיו והדר וכל העולים אתו:

וכי דרך לאסוף אטדין ולעשות מהן גורן:

שמקיפין לו אטד גדר של קוצים:

שלשים וששה כתרים י"ב נשיאים דישמעאל וכ"ג אלופים נמנו בעשו וא"ת כ"ה הן תימן וקנז נמנו ב' פעמים וא"ת קרח נמנה ב' פעמים שני קרח הן אחד מבני אליפז ואחד מבני אהליבמה ומ"מ ל"ה הן וכתרו של יוסף הרי ל"ו:

קא מעכב שלא יקברוהו שם:

אמר קרית ארבע שמה שאינה מחזקת אלא ד' זוגות הא דא"ר יצחק לאו מלתא דעשו היא אלא גמרא קאמר ליה למימר טעמא דעיכובא דודאי כן הוה כדברי עשו שאינה מחזקת אלא ח' קברים:

איהו יעקב:

קברה ללאה בדידיה בחלק המגיעו כדכתיב ושמה קברתי את לאה:

סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור תימה והלא מכיר ויאיר בן מנשה נולדו בימי יעקב והיו מבאי הארץ למה לא שאלם משה והם היו מבני בניו של יוסף י"ל שסוד הגאולה נמסר לסרח כדאיתא בפירקי ר"א (פרק מח) וכיון שבא משה הלכו זקני ישראל אצלה לפי שכבר נכשלו על ידי בני אפרים שיצאו שלשים שנה לפני הקץ ונמלכו עתה בה ואמרה להם מה לשון אמר לכם המושיע הזה אמרו לה פקוד פקדתי אמרה להם א"כ הוא הוא לכך הלך גם משה אצלה. מתוספת רבי:

גמ' עמד אביה ונשקה על ראשה כו' עמד אביה וטפחה כו' אע"ג דנתאמתה לו " נבואתה כשראה הבית כולה אורה אח"כ כשהושלך ליאור נתייאש אביו ממנו אבל בספר שורש ישי כתב שהיה בנוסחת גמרא שלו עמדה אמה וטפחה לה על ראשה וכ"ה בש"ר דאביה ג"כ בטח ברחמי אל וסמך על נבואת בתו ע"ש ומ"מ קשה גם לגירסתו למה לא בטחה אמה בכך כמו אביה ויש ליישב דלא גילתה את נבואתה זו אלא לאביה כדי שיחזירנה אחר שגירשה כדקאמר לעיל ולזה ע"י שנתמלא הבית כולה אורה נתאמת לו נבואתה גם שהיתה אז בת חמש שנים אבל לגבי אמה העלימה נבואתה כדמשמע ותלך העלמה ותקרא את אם הילד שדרשו בו שהעלימה דבריה שהוזכר זה כאן לומר דלגבי אמה כבר העלימה דבריה ולזה היתה נצבת שם מרחוק לידע סוף נבואתה ולזה אמה שלא ידעה בנבואתה בשעה שהושלך ליאור גם אם ראתה כבר שהבית היה כולו אורה חשבה לה לסבה אחרת וע"כ עמדה וטפחה לה כו' ודו"ק:

והדר וכל העולים אתו כו' דמשמע להו דכל העולים גו' על כל עבדי פרעה שהוזכרו מעיקרא בלשון עלייה ויעלו כל עבדי גו' וק"ל:

נהגו בהן כבוד כו' פירוש דהיינו שילכו לפניהם ואע"ג דאמרינן בפרק שלשה שאכלו דאין מכבדין בדרכים דהיינו בשנים שפגעו זה בזה בדרך אבל אם מתחילה נועדו יחדו ללכת כי הכא מכבדין כמו שכתבנו בפרק הפועלים בשם התוספות וק"ל. וכי גורן יש לו לאטד כו'. יש לדקדק דאימא כפשטיה ונקרא כך על שם אטד המקיפו דהא לפי הנמשל נמי ה"ק שהקיפוהו כתרים כו' כגורן שמקיפין לו אטד וי"ל דודאי אין דרך לקרות שם הגורן על דבר שפל המקיפו וסתם גורן נמי מוקף באטד ולא בא קרא אלא לאשמועינן הנמשל שהקיפוהו כתרים כמו שמקיפין הגורן באטד וק"ל:

ומ"ש שבאו כולם למלחמה כו' מפורש בב"ר ע"ש והוא שבאו שלא יקבר יעקב במערת המכפלה כדלקמן וכיון שראו כתרו של יוסף כו' נטלו גם הם כתריהם מראשם כו' ע"ד נפלה עטרת ראשינו כדכתיב בתריה ויספדו שם מספד גו':

תנא ל"ו כתרים כו' עי' פירש"י מה שכתב דכ"ג אלופים מבני עשו וחשיב קרח שני פעמים ובב"ר חשיב ליה חד דממזר היה א"ק לפירושו הא אמרינן פרק חלק דכל אלוף מלכותא בלא תגא הוא והיאך קאמר דתלו כתריהן גם נראה דלא היה להם רק שמנה מלכים בדורות הללו שהיו קודם שמלך מלך בישראל כמ"ש בפרשת וישלח גם ק"ק דהא חשיב נמי הכא בני קטורה שהיו מלכי מדין שם ולמה לא תלו גם הם כתריהם ולולי פירש"י נראה דהיה קבלה בידם שהיו הכל בכלל ל"ו כתרים וכ"ה בתנחומא שגם מלכי כנען תלו כתריהם ע"ש:

מספד גדול וכבד מאד כו' אפילו סוסים כו' מלשון זה שהוא מורה על גודל וריבוי ההספד דרשו כן שעשו כן לכבוד ואולי שענינו כמו שעושים עתה למרכבת שרים ומלכים במיתתם להלביש. הסוסים שחורים ולעשות להם כאילו גם הם בוכים וק"ל:

ממרא קרית הארבע כו' ד' זוגות כו' אקרא דפרשת וישלח מייתי ליה הכא ובפ"ה דעירובין אבל אקרא דתחילת פרשת חיי שרה דלא כתיב הארבע בה' יש לפרשו שהוא שם איש קרית איש ששמו ארבע והוא היה אבי הענקים כמשמעות הכתובים דספר יהושע קרית ארבע האדם גו' קרית ארבע אבי הענק גו' אבל האי קרא הארבע בה' הידיעה לא תפול בשם העצם וע"כ דרשו בו שהוא שם המספר ע"ש ארבע זוגות ובב"ר וכן פרש"י שהביאו דרשה דהכא אקרא דפרשת חיי שרה סמכו עצמם אקרא דפרשת וישלח מדכתיב בה' הידיעה ורש"י בפרשת וישלח שכתב לפי פשוטו דארבע הוא שם העיר ומצינו כה"ג בתוספות ה' כגון בית הלחמי אבי העזרי אין זה ראיה דלא מצינו אלא בשני תיבות ששניהם מהשם אבל הכא קרית אינו מהשם אלא שהוא תרגומו של עיר ומה שטען הרא"ם אדרשה דהכא מקרא דספר יהושע אולי לא זכר הרב מה שדרשו בב"ר האדם הגדול בענקים גו' זה אברהם ולמה כו' ויחסו לאברהם לפי שהוא קנה אותו בכסף מלא ובשיר השירים רבה האדם זה אדם הראשון הגדול זה אברהם יצחק ויעקב שנקראו גדולים ויהיה פירוש הכתוב ארבע ששם נקברו ארבע זוגות שהם אדם וכו' שנקראו גדולים וענין הארבע זוגות נראה לפי הדין כי מכר עפרון לאברהם מקום לעשות לו קבר ותנן בפרק המוכר פירות המוכר לחבירו מקום לעשות לו קבר עושה לו מערה ופותח לתוכה שמנה כוכין דהיינו ארבע זוגות והטעם בזה נראה קבר אחד לעצמו ועוד ז' קברים לז' המוטלין עליו לקוברן שכהן מטמא להן ודו"ק:

והאי דפייש דידי הוא וכו' פשיטותא מי זביני כו' פירש"י שלא אטול פי שנים אלא כמוהו עכ"ל נראה שדקדק לפרש כן דלא מכר עשו ליעקב את הבכורה אלא שלא יטול פי שנים ולא שיטול יעקב פי שנים אלא שיחלקו בשוה כשני אחים פשוטים דאל"כ מאי קאמר האי דפייש דידי דמשמע כולו דידי הוא ואם מכר לו בכורתו ממש גם אם לא מכר לו פשיטותיה הרי יש ליעקב כל קבר לאה ועוד חלק שלישי מזה הקבר ואין לעשו רק שני חלקים ואין אלו אלא דברי נביאות דסתם קאמר קרא וימכור את בכורתו ליעקב גו' והכי משמע פרק י"נ דדומיא שנתן יעקב ליוסף את הבכורה קנה יעקב בכורה מן עשו ובהדיא קאמר התם גביה שיטול פי שנים ולולי פירושו נראה דממש בכורתו קנה יעקב ליטול פי שנים אע"ג דהיה ליעקב גם בהאי קברא חלק שלישי קאמר האי דפייש דידי הוא שיש לי שני חלקים בו ולו רק חלק אחד ואשלם חלק שלישי שיש לו בו וצ"ל דגם לפי האמת שמכר חלק פשיטותיה היינו דוקא בהאי קברא אבל לא בשאר דברים שהרי לא הוזכר בקרא אלא שמכרו חלק בכורה אבל בהאי קברא קנה ממנו גם חלק פשיטותיה שלא יקבר הרשע אצל הצדיקים כדאמרינן בעלמא ולקיים קרית ארבע מ"ש ארבע זוגות איש ואשתו ומפורש במדרש שנתן בשביל זה הרבה ממון שאמרו כריתי מלשון כרי שנטל כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה מהם כרי כו' ע"ש:

שלשים וששה כתרים וכו' פירש רש"י שנים עשר נשיאים דישמעאל ועשרים ושלשה אלופים נמנו לעשו. וקשיא לי דלא מצינו לעשו אלא ארבעה עשר אלופים שנמנו מבניו. מאי דעתיך לממני הנך אלופים שבסוף פרשת וישלח אלוף תמנע אלוף עלוה וגו' והלא רש"י פירש בפירוש החומש ואלה שמות אלופי עשו שנקראו על שם מקומותיהם לאחר שמת הדד ופסקה מהם מלכותם והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם. וכן מפורש בדברי הימים וימת הדד ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע וגו'. נמצא שלא היה אלא עשרים ושבעה כתרים. ולכך נראה דבני קטורה קחשיב זמרן יקשן מדן מדין ישבק שוח שבא דדן. ואשורים ולטושים ולאומים חשיב כחד שאינן שמות אנשים אלא שם משפחות כמו שתרגם אונקלוס ובני דדן הוו למשריין ולשכונין ולנגוון. וכן בני מדין לא קחשיב שהיו משפחות באותן הימים ולא היה להם מלכים וגם כולם בני מדין אלמא משפחותיו היו ולא לאומות. הרי תשעה מבני קטורה וארבעה עשר אלופים ושנים עשר דישמעאל וכתרו של יוסף הרי שלשים וששה כתרים. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ובתוספותיו כתב שלשים וששה. שנים עשר נשיאין דישמעאל וארבעה עשר דאלופי בני עשו ומבני קטורה זמרן ויקשן ומדן ומדין וישבק ושוח הרי ששה. ויקשן ילד את שבא ואת דדן (ושבא תלו לו כתרו של אביו) ושבא ודדן תלו כתר אביהם. ובני דדן היו אשורים וגו' הם משפחות. (ומדין היו לחמשת בניו חנוך ועיפה ועפר ואבידע הרי חמישה כתרים הרי עשרה כתרים עם עשרים וששה הרי שלשים וששה) ומדין הוריש כתרו לחמשת בניו עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה הרי חמישה כתרים הרי עשרה בני קטורה עם עשרים וששה הרי שלשים וששה. כך הגהתי מתוס' כתב יד אשר העלה ואשר הביא מוהרי"א נר"ו בפתח עינים כאן עיין שם. צעיר אי"ן :

אבי אבא מוטל בבזיון שקל זולפא תימא דבירושלמי דכתובות (פ"א הלכה ה') קאמר דמסורת בידם דיהודה קטליה לעשו שנאמר ידך בעורף אויבך. ושמא שנים הרגו אותו. תוספי הרא"ש ז"ל. (וכן כתבו התוס' בגיטין דף נ"ה ע"ב) :

סרח בת אשר וכו' תימא דהרבה נשתיירו ומכיר ודאי נולד בימי יעקב וגם יוסף גידל את בניו דכתיב גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף ולא היה לו לילך אצל אשה והיה לו לשאול היכן הוא מן הגדולים שבדור. ובמדרש יש שטרח משה שלושה ימים ופגעה בו סרח בת אשר. אמרה לו מה תבקש. אמר לה ארונו של יוסף. אמרה לו ארון של מתכת וכו'. והשתא ניחא שלא הלך הוא אצלה אלא שפגעה בו והגידה לו הדבר. תוס' חיצוניות ותוספי הרא"ש ז"ל. ורוצה לומר דלפי לשון המדרש ניחא אך ללשון התלמוד קשיא. ובמכילתא גרסינן אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור והיא הראתה למשה וכו'. צעיר אי"ן. ובמדרש יש שלפיכך קבעוהו בנילוס כדי שלא יצאו ישראל חוץ למצרים שסבורים המצריים שלא יוכלו להוציא אותו והם בשבועה שלא יצאו ממצרים אם לא יעלו עצמות יוסף עמם. תוספי הרא"ש ז"ל:

וכי מה דרכו של מת להלך עם השכינה במדרש יש ששמו עצמות יוסף בתוך עור של כבש ונכנסה רוח חיים באותו עור והיינו דכתיב רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. תוס' הרא"ש ז"ל.

וְכֵיוָן שֶׁהִטִּילוּהוּ לַיְּאוֹר, עָמַד אָבִיהָ וּטְפָחָהּ עַל רֹאשָׁהּ (שמות ב, ד) נראה לי בס"ד טעם לטיפוח על ראשה לעת עתה כי ידוע מה שכתב הרב מהר"ן [מורינו הרב נתן נטע] שפירא ז"ל דמ־ם סתומה רומזת לזמן הגלות וביציאת מצרים נפתח מן הצד ונעשית מ־ם פתוחה ובזה יצאו אבותינו ממצרים אך לא היתה גאולה שלימה אבל לעתיד בגאולה אחרונה נפתחת אות מ־ם סתומה באלכסון מעבר לעבר ותהיה שני דלתין ואלו הן ב' דלתין הרמוזים בשמו של דוד המלך ע"ה ועל זה אמרה תורה לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם (משלי ח, לד) ואז תהיה גאולה שלימה! עד כאן דבריו. והנה מ־ם סתומה הרומזת לגלות היתה בסוף שמה של מרי ם אבל מ־ם פתוחה שנעשית בעת גאולת ישראל ממצרים היתה בראש שמה של מ רים וכנגד זה יש גם כן שני מ"ם בשם מ צרי ם בראש ובסוף ולכן בעת שמצא אביה סימן קיום לנבואתה שהתנבאה על הגאולה נשקה על ראשה לרמוז כי עתה נעשה סימן של מ־ם פתוחה שבה תהיה הגאולה אשר עומדת בראש שמיך! וכאשר נעשה סימן לביטול נבואתה חס ושלום שהוטל מושיען ליאור טפחה על ראשה, דהטיפוח מורה דאות מ־ם פתוחה שבשמך חזרה ונסתמה כדבר שהוא פתוח אם תטפחנו יהיו נדבקים ראשי הפתיחה זה בזה ותסתם הפתיחה. ולכן אמר לה 'הֵיכָן נְבוּאָתֵיךְ' אשר התנבית על מ־ם פתוחה? כי עתה נראה שחזרה להיות מ־ם סתומה! ונראה לי דודאי עמרם הצדיק האמין דנבואתה אמת והקדוש ברוך הוא יעשה לו נס לבנו וינצל ולא יטבע חס ושלום ורק עשה כן ואמר כן כדי להשביע עיניהם של של שטן וגונדא דיליה שישמחו לפי שעה ואז יתעוררו בזה מליצי יושר שיתקיים מאמר הכתוב: בִּנְפֹל אויביך אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ פֶּן יִרְאֶה הֳ' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ (משלי כד, יז-יח), שעתה בטענה זו תתהפך שמחת האויבים הם השטן וגונדא דיליה לתוגה ולעצבון אליהם וגבר ישראל כי יעשה הקדוש ברוך הוא למושיען נס בתוך נס וכאשר היה!

אָמַר לָהּ בִּתִּי הֵיכָן נְבוּאָתֵיךְ? (שמות ב, ד). קשא הוה ליה למימר 'נתאמתה נבואתיך' כי לא נתקיימה בפועל אלא אחר שמונים שנה שיצאו ברד"ו ואותה שנה היתה שנת ק"ל? ונראה לי בס"ד דידוע מה שכתב הרמב"ן והר"ן ז"ל בענין החיצים אשר ירה מלך ישראל כנגד ארם דמשק על ידי אלישע הנביא ע"ה (מלכים ב' יג, יט), ובענין השלכת הספר שצוה ירמיה לברוך להשליכו לתוך פרת ויאמר: כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל (ירמיה נא, סד), שכל דבר נבואה שנעשה בו פועל דמיוני מוכרח שיתקיים דאם הוא לטובה לא יגרום החטא לבטלו ואם הוא לרעה לא יועיל שום זכות לבטלו. וכן כאן דנעשה פועל דמיוני לנבואתה אשר בעת שנולד 'נתמלא כל הבית כולו אורה' שזה מורה שהוא יקבל ויוריד אור התורה לעולם אשר על ידי כך יחוייב להיות להם גאולה על ידו ממצרים נמצא בזה השעה נעשה לנבואתה ענין קיום שבזה הפועל שנעשה מן השמים בדרך נס נעשה קיום לנבואה שלה שמוכרח שתהיה ולא יגרום החטא לבטלה.

וְהַיְינוּ דִּכְתִיב "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" לֵידַע מַה יְּהֵא בְּסוֹף נְבוּאָתָהּ (שמות ב, ד). יש לדקדק הוה ליה למימר 'מָה יִהְיֶה בִּנְבוּאָתָהּ' מהו בְּסוֹף? ונראה לי בס"ד דנתנבאה עליו ז' תיבות כנגד ז' שמות שיש לו והוא שאמרה 'עֲתִידָ ה אִמִּ י שֶׁתֵּלֵ ד בֵּ ן שֶׁמּוֹשִׁי עַ אֶ ת יִשְׂרָאֵ ל ' שהם ז' תיבות וסופי תיבות שלהם הוא 'ינהל דעת' כי ישראל שיצאו ממצרים היו מניצוצות הדעת ולכן משה רבינו ע"ה שהיה בסוד הדעת הוא נאלם ולא אחר נאלם. ולכן היו נקראים דור דעה על שם הדעת וזה נרמז בסופי תיבות נבואתה ' ינהל דעת ' כלומר ינהל וינהיג את ישראל שהם בחינת דעת. ועוד יהיה מסופי תיבות נבואתה צירוף אחר והוא ' עת דין לה ' כלומר יהיה מושיע אומת ישראל גם שהוא עת דין לה. ולזה אמר לדעה מה יהיה בסוף נבואתה שבסוף דברי נבואתה רמוז אותו הדור שהוא מוציאם ממצרים מה הוא, ולמה צריך שתהיה התשועה על ידו דוקא וגם רמוז העת והזמן דאף על פי שהוא עתדין וקשה אין זה מעכב בידו מהיות על ידו התשועה והגאולה.

בַּתְּחִילָּה עַד שֶׁלֹּא רָאוּ בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לֹא נָהֲגוּ בָּהֶן כָּבוֹד, וּלְבַסּוֹף שֶׁרָאוּ בִּכְבוֹדָן נָהֲגוּ בָּהֶן כָּבוֹד (בראשית נ, י). קשא מה נתחדש להם עתה, אם בשביל שראו שנתנו בני עשו וישמעאל כתריהם בארונו של יעקב אבינו ע"ה, אין זה הכבוד נוגע לשבטים ובניהם אלא נוגע ליוסף הצדיק ע"ה כי הם עשו כן בשביל שראו כתרו של יוסף הצדיק ע"ה שם ואם כן מה הוסיפו אחיו כבוד אצל מצרים בעבור הנחת הכתרים? הא בלאו הכי יוסף הצדיק ע"ה גדול בעיני מצרים והוא השליט על הארץ! ונראה לי בס"ד כי שרי מצרים לא ידעו שהטלת של הכתרים של בני ישמעאל ועשו היתה בעבור כבודו של יוסף הצדיק ע"ה אלא חשבו שעשו כן בשביל כבודו של יעקב דחשבו אותו הוא גדול המשפחה של אברהם ולכך הניחו כולם כתריהם על ארונו להורות שהוא גדולם וכולם טפלים לו. אמנם קודם שהטילו בני ישמעאל ועשו כתריהם היו חושבים שרי מצרים ליעקב ובניו הם פסולת המשפחה של אברהם יען כי ראו בישמעאל יש נשיאים שהם מלכים ובעשו יש אלופים שהם גם כן מלכים וביעקב ובניו לא יש שרים ומלכים אלא אדרבה היו גרים במצרים, לכך היו בני יעקב נחשבים בעיניהם פסולת משפחה חס ושלום ולא היו נוהגים בהם כבוד. ועתה שראו שאותם המלכים של בני ישמעאל ועשו נתנו כתריהם בארונו של יעקב אבינו ע"ה נמצא הודו בזה שיעקב הוא גדול המשפחה וממילא גם בניו יתנשאו בזו המעלה כי הם בניו של גדול ולכך היו נוהגים בהם כבוד.

מְלַמֵּד שֶׁהִקִּיפוּהוּ כְּתָרִים לַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב כְּגוֹרֶן זֶה (בראשית נ, י) נראה לי בס"ד דבר זה היה בהשגחה פרטית מן השמים להיות בזה דמיון של שלימות המעלה לעתיד והוא על דרך מה שכתב עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בספרו מדרש אליהו על פסוק וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם (שמואל א' כט, ד) כי הסטרא אחרא אין לה קיום אלא רק על ידי ניצוצי הקדושה אשר בלועים בקליפה שלה, ומפורש בספרי המקובלים ז"ל דנצוצות הקדושה דרכם להיות בלועים בראש הקליפה ושאר הגוף של הקליפה הוא חשוך וריקם. ולכן הנחש שהוא דוגמה לסטרא אחרא הארס שלו בראשו דוקא ולזה אמר פלשתים מכח השר שלהם אשר שם בפיהם דברים אלו והם לא ידעום וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה הוא דוד המלך ע"ה אֶל אֲדֹנָיו הוא הקדוש ברוך הוא הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם כלומר על ידי בירור ניצוצי קדושה שמברר מן הראשים שלהם אשר בסטרא אחרא! עד כאן דבריו דפח"ח [דברי פי חכם חן]. אם כן לעתיד בשלימות הבירור אז כל ניצוצי קדושה שבראשים של הקליפות יתבררו ויהיו מונחים אצל אביהן של ישראל ולכן נעשה דמיון לדבר זה במה שהקיפו ארונו של יעקב אבינו ע"ה כתרים שהם תכשיטי ישמעאל ועשו שהם יהיו עיקר כל האומות באחרית הימים קודם ביאת המשיח בב"א [במהרה בימינו אמן]. ומה שֶׁנִתְלוּ שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה כְּתָרִים בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב ע"ה, להורות שהוא חי בעולם הזה וחי בעולם הבא וב' פעמים חי עולה מספר ל"ו [18×2=36]. ועוד להורות על מעלתו שהוא אחוז בתפארת שכולל ששה קצוות שהם חג"ת נה"י [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד] שכל אחד כלול מששה הרי ששה ושלושים. ועוד מספר ל"ו שהוא ב' פעמים חי לרמוז על ח"י מסעות הנשמה בצאתה מן הגוף ועל מושבה בגן עדן שהוא ח"י מאות אלף. אי נמי יעקב אבינו ע"ה שמו משלים מספר ח"י אותיות. כיצד? אברהם יצחק יעקוב מלא ישראל הם ח"י אותיות וכל שם הוא כפול אחד לגוף שלמטה ואחד לשורש שלמעלה הרי משלים ב' פעמים ח"י לכך משמים גלגלו הדבר הזה שיהיו נתלים ל"ו כתרים ועל יעקב אבינו ע"ה שהוא משלים מספר ח"י נרמז הכתוב וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם (שמואל א' כה, ו).

"וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד" תָּנָא אֲפִילּוּ סוּסִים וַאֲפִילּוּ חֲמוֹרִים (בראשית נ, י). פשט המאמר נראה כמו שכתב הרי"ף ז"ל שלא האכילו אותו היום הסוסים והחמורים באופן שהיו נוהקים ומצטערים אותו היום כאלו הם מספידים. ויש לצרף עם זה מה שכתב מהרש"א ז"ל שהלבישו את סוסים וחמורים מלבושים שחורים כמו שעושים למרכבת שרים ומלכים במיתתם עיין שם. ואפשר לומר דסוסים וחמורים הוא לשון מליצה וקאי על בני אדם והם בני אדם שהם מושכים העגלות קרי להו בשם סוסים ויש שהם כתפים נושאים משאות על גביהן וקרי להו בשם חמורים וקא משמע לן דאפילו בני אדם פחותים כאלו שהם פראים הרגישו בחסרון הצדיק מהם והספידו אותו מספד גדול.

שָׁקַל קוּלְפָּא מַחְיֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ (בראשית נ, י) הא דשקל קולפא ולא דבר אחר, נראה לי בס"ד כי עשו המלכים אשר בזרעו נקראו בשם אלוף והטעם פרשתי בס"ד במקום אחר שהוא סימן רע אליהם כי ' אלוף ' אותיות ' אופל ' דלעתיד האלוף שבעובדי כוכבים יתהפכו אותיות אלוף שלו לאותיות אופל שיהיה לו העולם לחושך דכתיב וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים (ישעיה ס, ב). גם ידוע שר שלו הוא ס"מ [100] דשני אותיות אלו הם הרע שבו והם מספר ק' דקנה דכתיב גְּעַר חַיַּת 'קָנֶה' (תהלים סח, לא) שלעתיד ישבר ויהיה 'הנה' כמו שנאמר רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן 'הִנֵּה' הִנָּם (ישעיה מא, כז). ולכן חושים הרגו ב' קוּלְפָּא ' שהוא אותיות אַלּוּף שיש לו למטה ואות ק ' שהוא ס"מ שיש לשרו למעלה שלעתיד שניהם יהיו מוכים האלוף יתהפך לאופל ואות ק' של ' קָ נֶה' ישבר ויהיה אות ה' ד' הִ נֵּה' והיה דבר זה על ידי חושים שהוא אותיות משיח לרמוז שתיקון זה יהיה לעתיד בביאת המשיח. אי נמי מחייה ב' קוּלְפָּא ' שהוא אותיות 'קול אף' לרמוז קול יעקב בתורה נהפך על עשו אף. כי קולו הוא באלף שהוא לשון לימוד כמו אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד) ויסתלק הלמד ממנו שהוא קול הלימוד של יעקב אבינו ע"ה וישאר אף על עשו.

נָתְרָן עֵינֵיהּ וְנָפְלוּ אַכַּרְעָא יַעֲקֹב, פָּתְחִינְהוּ יַעֲקֹב לְעֵינֵיהּ וְאַחֵיךְ (בראשית נ, י). נראה לי בס"ד נרמז בזה על עי־ן של רש ע ים שתסתלק מהם וישארו רשים דכתיב עֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה (איוב יא, כ). או יובן לרמוז על קטרוג ב' דמעות שירדו מעיניו שבעבורם נחרב בית שני בידו וכנזכר במדרש תנחומא שיפול הקטרוג הזה ולא יזכר ולא יפקד עוד ואז תחזור עטרה של ישראל ליושנה. אי נמי לרמוז על ע' אומות שיפלו תחת רגליו של יעקב אבינו ע"ה. וּפָּתְחִינְהוּ יַעֲקֹב לְעֵינֵיהּ וְאַחֵיךְ רמז על שבעים פנים של התורה שעוסק בהם יעקב שבהם ימלא שחוק פינו ויתקיים הפסוק יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל (תהלים יד, ז) וכל זה היה על ידי 'חושים' בן דן שהוא אותיות 'משיח'.