מסכת סוטה דף י״ב עמוד א׳

דיקא נמי דכתיב קרא אחרינא כי משתעי בכלב לא קריה בן קנז כדכתיב בעתניאל אלא הקניזי מאנשי ביתו ומגידוליו של קנז:

עזובה שהכל עזבוה שמתחילה חולנית היתה כדקרי לה הכא יריעות ולקמן קרי לה נמי חלאה ועזובה שעזבוה כל בחורי ישראל מלישא אותה:

והא מיסב נסבה כדכתיב ותמת עזובה ויקח לו וגו' אלמא איתתיה הואי:

לשם שמים כגון זו שהיתה חולה ונשאה לשם שמים שבדק באחיה אהרן ומשה וראה אותם צדיקים ורוב בנים דומין לאחי האם בב"ב ביש נוחלין (ב"ב דף קי.):

ליריעות בלי תואר אדמומית דמחמת חוליה היתה ירקרקת:

בוניה אלו שמות בעלה שבנאה ועשאה מבונה כשאר נשים בנישואין ובנים ישר ושובב וארדון:

שיישר את עצמו מלטעות את טעות המרגלים:

ששיבב את עצמו מעצתן לשון הבת השובבה יוצאנית ומורדת והכי נמי קרי ליה מרד בקרא אחרינא על שם שמרד בעצת מרגלים:

אחרים אומרים נולד כשהוא מהול ומקשים מדקאמר ר"מ טוב שמו מכלל דאחרים לאו היינו ר"מ ובשלהי הוריות (דף יג:) אמר דאסקוה לר"מ אחרים ובפ"ק דברכות (דף ט:) בגמרא מאימתי קורין שמע בשחרית אפליגו ר"מ ואחרים וא"ר שראה בקונטרס צרפת שמועות שקיבל מאלישע בן אבויה קבעום בשם אחרים מפני שהיה שמו אחר אבל שאר שמועות קבעום בשמו ולא מסתברא דהא לרבי נתן אסקו יש אומרים ואית לך שכל שמועותיו קבעו כך ולר"מ נמי עשו כיוצא בו אלא נראה דלאחר דאסקוהו אחרים חזר בו ואמר נולד כשהוא מהול וכן בפ' קמא דברכות:

חמר מבחוץ וזפת מבפנים פירש רבי בשם ר"ש בר קלונימוס זה וזה בתוך התיבה והחמר היה מכסה את הזפת אבל מבחוץ לא זיפפה שלא ירגישו כי הגומא דומה לקנה היאור ולא יבחינו התיבה בתוך קנה היאור:

גמ' כל הנושא אשה לש"ש מעלה כו' שהרי כשנשאה עזובה הוה ונשאה שלא לשם יופי כדקרי לה יריעות אלא לבנים נשאה שבדק באחיה דרוב בנים הולכין אחר אחי האם וה"ל כאילו הולידה מחדש שכבר נאמר בה ותמת עזובה דהיינו שנצטרעה כאילו מתה ומשנתרפאה הרי כאילו הולידה וק"ל:

יריעות שהיו פניה כו' דלפי פשוטו שאמר הוליד את עזובה ואת יריעות גו' היינו ששניהם הוליד ובנותיו היו אבל השתא דאת עזובה ע"כ היא אשתו מרים כדלעיל ע"כ ואת יריעות נמי מתפרש על אשתו וליכא לפרש על אשתו אחרת ששמה יריעות שהרי לא נמצא בה בשום מקום שמתה דהיינו שנצטרעה ושהוא נשאה כאילו הולידה כמו שכתוב גבי עזובה ולזה דרשו דההיא עזובה אשתו היא בעצמה יריעות ונקראת כן על שם שהיו פניה דומות ליריעות ועוד קצת ראיה דזו היא עזובה זו היא יריעות מדכתיב ואלה בניה גו' אם ב' בנותיו היו או ב' נשיו ה"ל למכתב ואלה בניהם ואם על אחת מהן קאי אין זה מוכרע ולזה אמר אל תקרי בניה אלא בוניה כו' דכיון דהיא עזובה היא יריעות והיא מרים אי בניה ממש קאמר ישר שובב גו' הכתוב השני דכתיב ביה ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת שהיא ג"כ מרים ותלד לו את חור הוא סותר זה דהו"ל למחשביה גם הכא בבניה וע"כ דרשו מיניה דלא הוזכרו כאן בניה כלל אלא בוניה שהאיש הוא בונה את האשה כדאמרינן פ' כ"ג אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר כי בועליך עושיך ואישה זה נקרא ישר על שם שישר עצמו בענין זה בעצמו שנשאה לש"ש וכן יש לפרש ששיבב את יצרו וכזב ביצרו שלא נשא אשה לשם נוי אבל רש"י פי' לענין מרגלים ע"ש. ואמר וא"ד על שהיה פניה דומות לורד. היינו אחר שנתרפאה:

ולאשחור אבי תקוע גו' אשחור זה כלב גו' מדכתיב ואשת חצרון אביה ותלד לו את אשחור גו' כיון דגם הוא בן חצרון אמאי לא חשבי' בהדי בנים של חצרון דכתיב ביה ובני חצרון גו' את ירחמיאל ואת רם ואת כלוב ולא ניחא להו לפרש כפירש"י שם דאשחור נולד לחצרון אחר מיתתו וע"כ דרשו דאשחור זה הוא כלב שנזכר בכלל בניו של חצרון אלא שנקרא כן על שהושחרו כו' גם בזה פירש"י לענין מרגלים ויש לפרשו על ענין זה בעצמו שהיה מבקש רחמי שמים על רפואתה. ואמר נעשה מרים כב' נשים כו'. דכיון דאשחור זה כלב ולעיל לא חשיב הני נשים אלא עזובה ואפרת דרשו דגם אלו שמות נשיו הן בעצמם שמות אשתו מרים שזכר לעיל וקראה כן ע"ש שבתחלה חלאה ולבסוף נתרפאת ונעשית נערה וכה"ג אמרינן לקמן ביוכבד שקראה בת לוי על שחזרה לנערותה ובזה יש לכוין המקרא ויעש להם בתים שאלו ב' המילדות זכו ונעשו לבת שחזרו לנערותן וכמו שיאמר מן מס מסים מן פת פתים כך יאמר מן בת בתים בל' רבים. ואמר ובגי חלאה צרת גו' צרת שנעשית צרה כו'. דכיון דזו נערה זו חלאה וכבר חשב בני נערה שם אמאי חשיב את אלו בנים לחלאה ולחשבה נמי גבי נערה וע"כ דרש דלאו בני חשיב הכא אלא אחר שנבנית חלאה ונתרפאת נעשית צרה כו' ודו"ק:

ג' גזירות גזר פרעה פי' בתחלה משום פן ירבה גזר למילדות אם בן הוא והמיתן אותו בסתר ולבסוף כשלא עשו כאשר דבר אליהן גזר להושיב שומרים להשליכן ליאור כדכתיב כל הבן הילוד היאורה גו' והיינו דנתחכמה לו בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול כו' כדאמרי' לעיל ולבסוף כשא"ל אצטגניניו שהיום נולד בן המושיען גזר אף על עמו אמנם יש לדקדק בזה דכל הבן היאורה גו' בתר ויצו פרעה לכל עמו הוא דכתיבא ומשמע שהוא קאי אגזירת כל עמו וכ"ה בהדיא בש"ר כל הבן של ישראל אין כתיב. כאן אלא כל הבן הילוד בין יהודי בין מצרי כו' דמויצו לכל עמו לחוד לא הוה מוכח מידי דאימא דצוה לכל עמו להשליך בני ישראל ליאור והשתא מנא להו דכל הבן הילוד גו' ויצו פרעה לכל עמו גו' הם ב' גזירות ולהקדים המאוחר דהיינו דכל הבן הילוד גו' היא גזירה שניה ויצו פרעה לכל עמו גזירה ג' ויש ליישב דסמכו עצמם לומר גזירה שניה מדכתיב הבה נתחכמה לו דהיינו נתחכם למושיען של ישראל לדונם במים כו' וב' גזירות ראשונות היו משום פן ירבה והיה כי תקראנה גו' והרא"ם כתב אהא דאמרינן שאמרו אצטגניניו דאי משום מיעוט זכרים ליכא פ"ו יותר היה לו להרוג הנקבות כו' עכ"ל ודבריו תמוהים דהא ב' גזירות ראשונות אם בן הוא והמתן גו' וכל הבן הילוד היאורה גו' לא אמרו לו עדיין אצטגניניו כלום ואעפ"כ לא גזר אלא על הזכרים כמפורש בקרא אם בת היא וחיה וכדאמר בהדיא בשמעתין וכבר אמרו בש"ר טפש היה המלך דהי"ל להרוג את הנקיבות כו' ע"ש אבל למדו לומר שהיה שם גזירה ג' ע"י אצטגניניו מדכתיב ויצו גו' כל הבן הילוד גו' בין יהודי בין מצרי כו' כמ"ש בהדיא בש"ר וכ"ה בתוס' לקמן דגזירת אם בן הוא והמתן לא היה אלא משום פן ירבה גו' ונלחם בנו ודרך אנשים להלחם עכ"ל והא דלא מספיק להו גבי גזירה ג' משום דכבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם עד שהוצרכו לומר שאצטגניניו ראו דעתיד ללקות במים היינו משום דלא בטלה אותה גזירה שלישית עד שהושלך ליאור שחשבו האצטגנינים שאז היה נלקה מושיען כדאמרינן לקמן ומזה יתיישב שלא עברה בת פרעה גזירת אביה שאחר השלכתו שאמרו האצטגנינים שכבר נלקה מושיען בטלה הגזירה ורש"י בחומש כתב כך שראו אצטגניניו אקרא ואם בן הוא והמתן גו' וזה אינו לפי הסוגיא דשמעתין דגזירה ראשונה ואם בן הוא והמתן גו' לא היה אלא משום פן ירבה גו' ונלחם בנו ודו"ק:

וילך איש גו' להיכן הלך כו' עי' פי' הרמב"ן בחומש בזה:

שהלך בעצת בתו סמכו עצמם אהא דאמרי' לקמן שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן כו' וכן פי' רשב"ם בפ' י"נ ע"ש ויש לדקדק למה הוצרך כאן למימר שהחזירה ע"י דבורה של מרים קשה גזירתך כו' ואימא דמשום נבואתה זו שא"ל עתידה שתלד בן כו' החזירה וי"ל דמשום נבואתה לא היה צריך להחזירה דהא ודאי היה יודע עמרם בעיבורה של יוכבד דהות מעוברת כבר ג' חדשים כדלקמן שהוא הכרת עובר אלא ע"כ החזירה מטעם שא"ל קשה גזירתך כו' ושע"י חזרתו יחזירו גם אחרים נשותיהם וק"ל:

לשוא אנו עמלים כו' כענין שאמרו ואת עמלנו אלו הבנים גו' וק"ל:

א"ל בתו קשה גזירתך כו' עמד והחזירה כו' ולא סגי להו למימר שהחזירה ע"י נבואתה עתידה אמי שתלד בן כו' דכיון דכבר נתעברה ממנו ג' חדשים כדלקמן שזו כדי הכרת עובר לא היה צריך לו להחזירה והענין מבואר שזכרה ג' דברים נגד ג' גזירות שגזר פרעה כדאמרינן לעיל שבתחלה גזר אם בן הוא והמתן אותו ואם בת גו' ע"ז א"ל שקשה גזירתך שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואת גזרת אף על הנקבות ושגזר בשניה כל הבן הילוד היאורה גו' לא גזר אלא על הגוף בעוה"ז אבל יחיו לחיי עוה"ב כדאמרי' בהנזקין אשיב ממצולות ים אלו שנטבעו בים ואתה גזרת בעוה"ז ובעוה"ב ושגזר בשלישית אף לכל עמו זו הגזירה ספק שתתקיים שהם המצרים עצמם יבטלוה בעבור בניהם אתה צדיק בודאי גזירתך קיימת שנאמר ותגזר אומר וגו' ודו"ק:

רש"י ד"ה ששיבב את עצמו כו' וה"נ קרי ליה מרד דה"א ד יח:

כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ יָלְדָה (דברי הימים א' ב, יח). נראה לי בס"ד הטעם כי הזכר שרשו ביצירה והנקבה שרשה בעשיה וקיימא לן האשה עולה עמו ואינו יורדת עמו (כתובות מח.) ולכן אם נושא לשם שמים יכול להעלותה ליצירה שאין זה מקומה ונמצא נחשב כאלו ילדה ביצירה כי שם אין לה מציאות מקום מצידה. והנה בזה שאמרו כְּאִילּוּ יָלְדָה נראה לי בס"ד מה שאמרו רבותנו ז"ל (בבא בתרא קמא.) בת בתחלה סימן יפה לבנים, דאם נּוֹשֵׂא לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּאִילּוּ יָלְדָה שנקראת בתו ואם כן מעת הנשואים נחשב שבא לו 'בת בתחלה' וזהו סימן יפה לבנים הבאים ממנה שיהיו צדיקים כי זה איירי בנושא לשם שמים המזדווג לשם שמים מוליד צדיקים.

שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ דּוֹמִין לְוֶרֶד נראה לאלו האיכא דאמרי מפרשי יֵשֶׁר (דברי הימים א' ב, יח) שיישר את עצמו לקחת צדקת בת גדולים ואף על פי שהיתה חולנית ושובב שבב יצרו שהיה מיעצו שלא יקחנה לכן זכה שנתרפאת והיו פניה דומות לורד.

"אַשְׁחוּר" שֶׁהוּשְׁחֲרוּ פָּנָיו בְּתַעֲנִיּוֹת נראה לי בס"ד דריש 'א' שחור' כי בפנים מצויר אות א' שהוא צורת וא־ו ושני יודי־ן שהם דמיון חוטם ושתי עינים אשר בפנים שבהם דוקא ניכרת צורת הפנים. ובזכות זה שֶׁהוּשְׁחֲרוּ פָּנָיו בְּתַעֲנִיּוֹת ובזכות שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ כְּאָב לאותה צדקת לכך זכה שֶׁתָּקַע לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם וזהו תְקוֹעַ (דברי הימים א' ד, ה) 'תקע וא־ו' שהוא סוד לב לאביו שבשמים שהוא סוד אות וא־ו דשמא קדישא.

"אֶתְנָן" שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אוֹתָהּ מוֹלִיךְ אֶתְנָן לְאִשְׁתּוֹ (דברי הימים א ד, ז) קשא כל אשתו ברשותו לשכב עמה, ולמה יוליך לה אתנן? ונראה לי בס"ד כי הרואה אותה יתאוה למשכב אשה ועל הרוב רואה אותה ביום ואם יתבע אשתו ביום לשכב עמה לא תקבל דאין זה מנהגו של עולם לכך מצטרף להיות מוליך לה אתנן כדי שתקבל אפילו ביום. אי נמי כיון דמתאוה למשכב אשה לא יספק לו לבא עליה פעם אחת בלילה אלא רוצה ג' וד' פעמים ובודאי לא תרצה בכך ולכן מוליך לה אתנן כדי שתתרצה.

שֶׁהָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ נראה לי בס"ד מפיק לה מדכתיב מִבֵּית לֵוִי (שמות ב, א) דשתי תיבות אלו הם 'מִלֵּי בִּיתּוֹ' רוצה לומר שהלך בעצת מילין שדברה בתו אליו. אך קשה ואיך מעיקרא לא סלקא דעתיה דעמרם דברים אלו שאמרה לו בתו מאליו ומעצמו כיון דדברי טעם הם? ונראה לי בס"ד לא חשב לגרש לעולם אלא רק לכמה חדשים כדי שישמעו מצרים הדבר הזה ולא ישימו לב לקיום גזרתם בראותם שבטלה מחשבתם ואחר כך יחזרנה הוא וכל ישראל בצנעה ומרים אמרה אפילו שגזרה זו היא רק לפי שעה ואינה תמידית עם כל זה קשה היא ואף על פי שהיא לזמן מועט.

פַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא (שמות ב, א). פירוש כל זווג יהיה בו לידת נשמות ושפע חיות העולמות וזה יהיה אפילו מזווג זקנה ועקרה ומנקת ומעוברת וכיון שגרשו הכל נתבטל כל זה השייך לעולם הבא ועוד פרעה רשע ספק גזרתו מתקיימת כי אולי ימות ויהיו מבטלים הגזרה מאליהם כי כך היה כלל בידם.

הוֹשִׁיבָהּ בָּאַפִּרְיוֹן, וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם מְרַקְּדִין לְפָנֶיהָ (שמות ב, א) נראה לי בס"ד כיון בזה להודיע ששבה לנערותיה ולכך עשה לה כמשפט הבתולות ואז יקומו כולם ויחזירו כי בלאו הכי היו אומרים הא דהחזיר מפני שאין שייך בו גזרת פרעה כיון דאינו מוליד דאשתו זקנה בת ק"ל שנה ואין ראויה להוליד.

וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמְרוּ "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה" (שמות ב, א) הא דיחסו אליה השמחה ביותר מבעלה מפני שבעלה נשאר זקן אך היא חזרה לנערותה ויש לה שמחה שלימה וראשי תיבות אֵ ם הַ בָּנִים שְׂ מֵחָה (תהילים קיג, ט) 'אשה' דכיונו בזה על חוה שנתגלגלה ביוכבד כידוע. גם רמזו ב'הַבָּנִים' על משה רבינו ע"ה שהיה גלגול הבל ושת ונח ושם בן נח וגם שלו עצמו הרי חמשה וזהו אֵם ה"א בָּנִים. או הַבָּנִים 'שְׂמֵחָה' אותיות 'חמשה'. גם אֵם הַבָּנִים יוכבד אמם של אהרן ומרים שמרקדים שְׂמֵחָה. גם הושיבה באפריון עמו ביחד כדי ליחד בזה אותיות י־ה אשר באיש ואשה ואהרן ומרים שהם כנגד ו"ה מרקדים הרי השם שלם אז אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה כי ו"ה לשון שמחה.