מסכת נדרים דף ע״ג עמוד ב׳

מתני' הבוגרת והנערה ששהתה י"ב חדש ואלמנה ששהתה ל' יום:

הואיל ובעלה חייב במזונותיה כדאמרינן במס' כתובות בפ'. אע"פ נותנין לבתולה י"ב חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה וכשם שנותנים לאשה כך נותנים לאיש לפרנס את עצמו הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו וכו' ובוגרת נותנין ל' יום כאלמנה:

ר"א אומר יפר כדאמר לקמן כל הנודרת על דעת בעלה נודרת:

אין הבעל מיפר יחידי עד שתכנס לרשותו:

גמ' משנה ראשונה בפרק אע"פ:

היבם אינו מאכיל לשומרת יבם מן הארוסין:

עשתה ששה חדשים שהיתה ארוסה לראשון ו' חדשים ולפני היבם ששה דהיינו י"ב חדש שנותנין לבתולה לפרנס את עצמה:

ואפילו עשתה כולן י"ב חודש לפני הבעל וחסר יום אחד אחרון לפני היבם אינו מאכילה בתרומה הא עשתה כולן י"ב חודש לפני הראשון ונפלה לפני היבם הואיל וכבר חייב הבעל במזונותיה מאכילה יבם בתרומה אף ע"פ שלא הכניסה ככנוסה דמיא וה"נ אמר ר"א הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר:

משנה ראשונה היבם אינו מאכיל הוא הדין דהוי מצי לאתויי רישא דמתניתין, דקתני בהדיא הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, אלא מסתברא דמשום דבסיפא דהאי קתני זו משנה ראשונה, אבל בית דין שלאחריהם אמרו כו', ניחא ליה לאתויי האי סיפא ולמידק מינה, ולא לאתויי רישא ממש דקתני בה בהדיא אוכלות בתרומה.

הכי גרסינן ברוב הספרים כאן ובמקומה בפרק אף על פי [כתובות נז, א]: אפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד, בפני היבם. ופירש רש"י ז"ל שם במקומה דלאו דוקא חסר, אלא אפילו כולן בפני הבעל אין היבם מאכיל, וכטעמא דאתמר התם דקנין כספו אמר רחמנא, והאי קנין כספו דאחיו הוא, והאי דקתני חסר יום אחד דניחא ליה למיתני באשה שלא אכלה כלל. אבל רבינו תם ז"ל כתב בספר הישר דדוקא חסר יום אחד, הא כולן בפני הבעל אוכלת והולכת אפילו בפני היבם, כיון שהתחילה לאכול בפני הבעל, דאילו מדאורייתא הכין והכין אכלה כיון שהקנו אתה לו מן השמים, אלא מדרבנן הוא שאמרו שהיבם אינו מאכיל, וכדמוכח ביבמות פרק אלמנה, דקתני היבם והאירוסין פוסלין ואין מאכילין, דאלמא דומיא דאירוסין הוא ואירוסין מדאורייתא מאכילין, כדאיתא בהדיא בפרק קמא דקדושין [ה, א] דארוסה בת ישראל מדאורייתא אוכלת בתרומה, והא דאסרו ליבם להאכיל היינו להאכיל מחמת עצמו ממש, כלומר שתתחיל לאכול מחמתו, הא כל שאכלה בפני הבעל אוכלת והולכת אפילו בפני היבם, והכין מוכח בירושלמי דגרסינן התם [כתובות פרק חמישי הלכה ג'] הגיע זמן ולא נישאו, או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, וכן דעת ה"ר אפרים ושם בפרק אף על פי הארכתי יותר בסייעתא דשמיא. ואיכא למידק מאי קא מדמי הגעת זמן דמשנה ראשונה להגעת זמן דרבי אליעזר דלמשנה ראשונה [מדאורייתא – לפי השי"מ] אית לה למיכל, אבל כאן מדאורייתא אינו מפר עד שתכנס לרשותו, וכדכתיב ואם בית אישה נדרה, ויש לומר דהיינו דדחיה עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה, והכי פירושו עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה ואפילו בתרומה דאורייתא, משום דאין בתרומה אלא חששא דרבנן, או משום סמפון או משום [חשש – לפי השי"מ] דעולא, הלכך בהגעת זמן אוקמוה אדינא, אבל בנדרים דאורייתא לא כלומר דמדאורייתא לא יפר, וכן מצאתי שפירשו בתוספות ויפה פירשו.

ועד כאן לא שמעת ליה לרבי אליעזר אלא בנדרים כדרב פנחס משמיה דרבא כו'. תמהיא לי דהא קיימא לן בהפרת נדרים כרבנן, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דסתם ואחר כך מחלקת הוא במתניתין, סתם הבעל מפר בבגרה, ומחלוקת בבוגרות ששהתה ואין הלכה כסתם, ואילו הא דרב פנחס הלכתא היא, דרבא דהוא אמורא והוא בתרא אמרה ולא אשכחן אמורא דפליג עליה, ובכוליה תלמודא משמע דהכין הלכתא, וכדמשמע נמי בפרק יוצא דופן [נדה מו, ב] בשמעתא דמופלא סמוך לאיש בפלוגתא דראבי יוחנן וריש לקיש, וכיון שכן הואיל והא דרבי אליעזר בההיא שייכא, הוה לן למימר דהלכתא כרבי אליעזר. ויש לומר דכלהו ודאי אית להו הא דרב פנחס [אלא הא דר' פנחס לאו בכל נזונות איתמרא, דהא ודאי יתומה שסמכה אצל בעל הבית ואפילו נזונות משלו, ואי נמי בוגרת הנזונות על ידי אב ושלו, אין האב ולא בעל הבית מתירין נדריה, ואפילו לרבי אליעזר, ולא עוד אלא אפילו יבמה דקנויה לו מדאורייתא אינו מפר, ואפילו לרבי אליעזר, ואפילו בשעמד בדין וברח ונתחייב במזונותיה, אלא כשעשה מאמר כדאיתא בסמוך, אלא דרבי אליעזר סבר דכיון שהיא קנויה לו, או באירוסין או במאמר, והגיע זמנה, אף היא נותנת דעתה ותולה בו נדרה, והיינו נמי טעמא דקרא דאמר דארוסה אביה ובעלה מפירין נדריה מפני שנותנת דעתה על שניהם, ובשלא נתארס אינה נותנת דעתה אלא על האב, ורבנן סברי דלעולם אינה נותנת דעתה אלא על בעל ממש שהיא כנוסה לו, בין שהיא נשואה של תורה או אפילו של דבריהם, כיתומה קטנה שנשאת לגדול דנישואיה אינן אלא מדבריהם, ואפלו הכי תולה בו נדרה כדתניא קטנה שנדרה בעלה מפר לה, ואפילו למן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא, ואוקי לה התם בפרק יוצא דופן [כאן פרק עשירי הלכה ד'] כטעמא דרב פנחס. כן נראה לומר. ירושלמי: (מי סבר) [מיסבר – לפי הירושלמי] רבי אליעזר במזונותה דבר תלוי, קדש אשה על מנת לזון הבעל מפר, (לה נשא) [להנשא – לפי השי"מ] אשה על מנת שלא לזון האב מפר לה דברי חכמים, רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן, לעולם אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו.

מתני' בוגרת ששהתה שנים עשר חדש משתבעה הבעל והכי איתא בפרק אע"פ [דף נז:] ואלמנה ששהתה שלשים יום ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה כדתנן התם הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה יפר נדריה דחשבינן לה כאשתו וחכמים אומרים אין הבעל מפר עד שתכנס לחופה ואתיא למשנה אחרונה דתנן הגיע זמן אוכלת בתרומה דהויא כנשואה וקנין כספו ובית דין שלאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ודר' אליעזר אפילו למשנה אחרונה דהא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דקנין כספו היא ומדרבנן הוא דלא אכלה משום סמפון או משום שמא תשקה לאחיה אבל הכא בנדרים אפילו מדאורייתא הבעל מפר דשאני הכא כדרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ומשתכנס לחופה קא סמכה דעתה והיא נודרת על דעתו כדי שיפר הוא לבדו וכדאיתא בגמ' [כאן דף עג:]:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר בוגרת ששהתה שנים עשר חדש ואלמנה שלשים יום ר' אלעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר נדריה וחכמים אומרים אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו אמר הר"ם כבר התבאר בחמישי מכתובות שהארוסה כאשר הגיע זמנה הנזכר ולא נשאת אוכלת משלו והתבאר בזה הפרק שנערה מאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה אולם הבוגרת לא כמו שעשינו עקר כיון שבגרה אין לאביה רשות בה ואמר רבי אלעזר זאת הבוגרת יצאה מרשות אב ונתחייב בעלה במזונותיה כבר יוחדה לרשותו ויפר והלכה כחכמים:

אמר המאירי כבר ביארנו למעלה שהבוגרת אם נתקדשה תכף לבגרותה נותנין לה שנים עשר חדש אבל אם נתקדשה לאחר זמן נותנין לה תשלום שנים עשר חדש מזמן בגרותה שהבגר כתביעה ומכל מקום אין נותנין לה פחות משלשים יום אבל לנערה נותנין לעולם שנים עשר חדש ואם כן משנתנו צריך לפרשה בבוגרת שנתארסה תכף לבגרותה אלא שלמעלה פרשו הבוגרת וששהתה וכו' כלומר הבוגרת שהגיע זמנה לינשא לפי הזמן שנתקדשה בו תוך בגרותה והנערה ששהתה שנים עשר חדש וכן אלמנה שנתנו לה שלשים יום שכך הוא זמנה לפרנס את עצמה כמו שהתבאר שם וכונת המשנה שכל שהגיע זמנה לינשא והיא בוגרת או אלמנה שאין לאביה רשות בה הואיל ובעלה חייב במזונותיה אף הוא יכול להפר ביום שמעו בנדרים שנדרה מזמן מזמן זה ואילך מפני שדנין אותה כנשואה אחר שהוא חייב במזונותיה וחכמים אומרים אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כבר ביארנו בחמישי של כתובות שלדעת משנה ראשונה כל שהגיע זמנה לינשא ונתעכבו הנישואין מצדו ובפשיעתו אוכלת משלו ואם נתארסה לכהן אוכלת בתרומה אבל יבמה הזקוקה לכהן אינה אוכלת בתרומה אע"פ שנשאת לאחיו ושאכלה עם אחיו וכל שכן אם לא נשאת לאחיו אלא שאכלה באירוסין מצד הגעת זמן וכל שכן אם לא הגיע זמן נישואיה בחיי אחיו ועל זו אמרו עשתה ששה חדשים של זמן התביעה בפני הבעל ר"ל הארוס ומת ונפלה לפני היבם מן האירוסין והשלימה ברשותו זמן התביעה של שנים עשר חדש שנמצא שאלו היה הבעל קיים היתה אוכלת מצד הגעת זמן או אפילו כלן לפני הבעל ר"ל שהשלימה שנים עשר חדש בפני הארוס או כלם בפני יבם ר"ל שמת הארוס קודם התביעה אינה אוכלת אע"פ שתבעה והגיע זמנה מפני שאינה קנינו אבל בית דין שאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה אע"פ שהגיע זמן וביבמה אם נתאלמנה מן האירוסין עד שיכנוס ויבעול בעילה גמורה במתכוין וברצון ומן הנישואין עד שיכנוס ויערה אפילו באונס או שגגה שמאחר שאכלה בחיי האח אוכלת עכשו בביאה זו ולענין ביאור זה שאמרו במשנה ראשונה שמשהגיע זמן אוכלת בתרומה פירושו אף בתרומה של תורה ומה שאמרו כאן עד כאן לא אשמעינן משנה ראשונה אלא בתרומה דרבנן פירושו שאף משנתארסה הותרה בתרומה בלא הגיע זמן ולא נאסרה אלא מדרבנן אי משום סמפון אי משום שמא ימזגו לה כוס וכו':

גמרא הבעל חסר יום אחד או כולן בפני היבם חסר יום אחד כצ"ל:

רש"י בד"ה אבל כו' לא שמעת ליה כצ"ל:

ברא"ש בתרומה הס"ד הוא הס"ד כלל הס"ד בד"ה אלא כו' לאחיה ולאחותה כצ"ל ככנוסה הס"ד:

ר"ן משלו הס"ד דאב הס"ד:

בד"ה א"ל כו' ודאי נדר על דעתיה כצ"ל:

מתניתין וחכמים אומרים אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו ואפילו בנדרים שנדרה לאחר שנתחייב במזונותיה וכל שכן בנדרים שנדרה קודם דאין הבעל מפר בקודמין. הרי"ץ ז"ל. גמרא רבי אליעזר אומר במשנה הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר דכיון דנתחייב חשיב ליה ככנוסה ומשנה ראשונה ששנינו בכתובות באף על פי אמרו דבר אחד. שמאותה משנה למדנו שמשנתחייב במזונותיה הרי היא ככנוסה דתנן היבם אינו מאכיל בתרומה מדרבנן כדתניא בתוספתא דכתובות רבותינו אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבם עד שתיבעל אלמא רבותינו גזרו. ובכתובות באף על פי ובאלמנה לכהן גדול ביבמות מסמיך ליה אקרא קנין כס~ אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא ואסמכתא הוא מדרבנן הא מדאורייתא ארוס מאכילה. והא דאמרינן בהבא על יבמתו כי פליגי מן האירוסין וכו' עד כי רבי רחמנא לאוקמי במקום בעל לאלומי מבעל לא דמשמע אפילו בביאת שוגג לא רבי רחמנא דתיכול וכל שכן בזיקה בלא ביאה. ומשני דמדאוריתא לא אכלה התם הכי פירושו כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד לאוקמי במקום בעל דכי היכי דבעל באירוסין מיפר נדרי ארוסתו עם אביה הכי נמי מפר יבם לאלומי מבעל לא דכל מילי דלא מחשבה ככנוסה מדאוריתא לבעל כגון לא יורשה ולא מטמא לה והכי נמי יבם. וכי היכי דבשל תורה לא אלים כח יבם במילי דרבנן כגון תרומה דאסירא לארוסה מדרבנן ביבם נמי אסורה מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תיקון. אבל לענין תרומה לא קאמר דרבי רחמנא דהא בארוסה קיימא לן בכתובות ובאלמנה לכהן גדול דאכלה מדאוריתא אלא משום דעולא גזרו עלה והיכי (כי) נימא לאלומי מבעל לא רבי רחמנא לענין תרומה ותרומה לא אסירה בבעל אלא מדרבנן אלא הכי הוא כדפירשנו. שטה. ואיכא למידק מאי קא מדמי הגעת זמן דמשנה ראשונה להגעת זמן דרבי אליעזר דלמשנה ראשונה מדאורייתא אית לה למיכל אבל כאן מדאורייתא אינו מפר עד שתכנס לרשותו וכדכתיב אם בית אישה נדרה. וי"ל דהיינו דדחינן עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה. והכי פירושו עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה ואפילו בתרומה דאורייתא משום דאין בתרומה אלא חשש דרבנן או משום סמפון או משום חשש דעולא הילכך בהגעת זמן אוקמוה אדינא. אבל בנדרים דאוריתא לא כלומר דמדאוריתא לא יפר. וכן מצאתי שפירשו זה בתוספות ויפה פירשו. ועד כאן לא שמעת ליה לרבי אליעזר אלא בנדרים כדרב פנחס משמיה דרבא וכו'. תמיהא לי דהא קיימא לן בהפרת נדרים כרבנן חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם ואחר כך מחלוקת הוא במתניתין סתם הבעל מפר בבגר ומחלוקת בוגרת ששהתה ואין הלכה כסתם. ואלו הא דרב פנחס הילכתא היא דרבא שהוא אמורא והוא בתראה אמרה ולא אשכחן אמורא דפליג עליה ובכוליה תלמודא משמע דהכין הלכתא וכדמשמע נמי בפרק יוצא דופן בשמעתא דמופלא סמוך לאיש בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש וכיון שכן הואיל והא דרבי אליעזר בההיא שייכא הוה לן למימר דהילכתא כרבי אליעזר. וי"ל דכולהו ודאי אית להו הא דרב פנחס אלא הא דרב פנחס לאו בכל ניזונת איתמרא דהא ודאי יתומה שסמכה אצל בעל הבית ואפילו נזונת משלו ואי נמי בוגרת הניזונית על ידי אב ומשלו אין האב ולא בעל הבית מפירין נדריה ואפילו לרבי אליעזר. ולא עוד אלא אפילו יבמה דקנויה לו מדאורייתא אינו מפר ואפילו לרבי אליעזר ואפילו כשעמד בדין וברח ונתחייב במזונותיה אלא כשעשה מאמר כדאיתא בסמוך אלא דרבי אליעזר סבר דכיון שהיא קנויה לו או באירוסין או במאמר והגיע ומנה אף היא נותנת דעתה ותולה בו נדרה. והכי נמי טעמא דקרא דאמר דארוסה אביה ובעלה מפירין נדריה מפני שנותנת דעתה על שניהם ובשלא נתארסה אינה נותנת דעתה אלא על האב. ורבנן סברי' דלעולם אינה נותנת דעתה אלא על בעל ממש שהיא כנוסה לו בין שהיא נשואה של תורה או אפילו של דבריהם כיתומה קטנה שנשאת לגדול דנישואיה אינן אלא מדבריהם ואפילו הכי תולה בו נדרה וכדתניא קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואפילו למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא ואוקי לה התם בפרק יוצא דופן כטעמא דרב פנחס. כן נראה לי. ירושלמי מיסבר סבור רבי אליעזר במזונות הדבר תלוי קדש אשה על מנת לזון הבעל מפר להנשא אשה על מנת שלא לזון האב מפר לה דברי חכמים רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן לעולם אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו. הרשב"א ז"ל.

ותימה אמאי לא מייתי רישא דקתני בהדיא הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. ויש לומר דמסיפא שמעינן בעל ויבם ורבי אליעזר נמי בבעל ויבם איירי דקתני סיפא שומרת יבם רבי אליעזר אומר יפר אייתי לסיפא. שטה.

בהר"ן ד"ה ב"ד שאחריהם אי משום סימפון כו'. תמוה לי הא מבואר בסוגיא דכתובות דלכ"ע טעמא דמשנה אחרונה משום סימפון ופליגי רק בטעמא דמשנה ראשונה אי משום סימפון או משום שמא תשקה: