מסכת נדרים דף ס״ו עמוד א׳

מתני' אותן הימים ימים טובים ושבתות שבהן מותר ושאר ימות השנה אסור:

הותר הראשון הותר לכולן כדאוקימנא בפ' ד' נדרים שתלאן כולן בראשון:

אמר שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד אע"פ שאמר כל טענותיו בתוך כדי דיבור:

גמ' אמר רבא מתני' דמשוי חילוק בין היכא דאמר כולכם להיכא דאמר לזה קרבן ולזה קרבן:

ר"ש היא דאמר עד שיאמר [שבועה] לכל אחר ואחד דתנן במסכת שבועות היו חמשה תובעין אותו וכו' ר"ש אומר לעולם אינו חייב עד שיאמר לכל אחד ואחד שבועה לא לך ונמצא בכולן לשקר אבל אמר שבועה לא לך ולא לך אינו חייב אלא אחת להכי נמי מתני' היכא דאמר קונם שאיני נהנה לכולכם והותר באחד הותר בכולן:

ותיפוק לי דאין רע אמאי קא מהדר תנא דהיכא דאמרו לו והלא המיושן יפה למעיים דלא הוי נדר דמשמע דוקא יפה דאי לא הוי לא רע ולא יפה לא הותר ותיפוק ליה דלא הוי נדר דאינו רע וה"ל נדר בטעות:

ועודי יפה קתני והכי נמי גבי אשה זו לא מפני שהיא כעורה ונעשת יפה אח"כ או שחורה ונעשת לבנה אלא נאה ולבנה מעיקרא:

וייפוה שקישטוה והלבישוה ונראית יפה:

פותחין לאדם בימים טובים במי שנדר שלא לשתות יין עד שלשים יום אומרים לו אילו היית יודע שיש ביניהם שבתות וימים טובים מי היית נודר:

נדר שהותר מקצתו הותר כולו:

שאיני נהנה לזה ולזה לעיל פרק ארבעה נדרים (נדרים דף כו:) אוקימנא דתלאן זה בזה דאמר קונם שאני נהנה לפלוני לכך הותר הראשון הותרו כולן דתלויין בו הותר האחרון שאין האחרים תלויין בו:

שאני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן דכיון דאמר קרבן לכל אחד וא' כל אחד נדר בפני עצמו ולא נתבטל נדר של חבירו ובגמרא מוקי לה כר"ש דאמר צריך שבועה לכל אחד ואחד דלרבנן דפליגי עליה כי נמי אמר קרבן שאני נהנה לזה ולזה הוי כל אחד קרבן:

ר"ש הוא דאמר אינו חייב קרבן שבועה לכל חד וחד עד דאמר שבועה לכל אחד ואחד ורבנן פליגי דכי אמר שבועה לא לך ולא לך חייב על כל אחד ואחד והכי נמי בקרבן לקמן הוי כל חד נדר באפיה נפשיה:

ותיפוק ליה דאין רע איין ישן ואבצל פריך למה לי למימר שהוא טוב:

ועוד יפה כלומר חדא ועוד קאמר - דחקו בספקא צ"ע ואית ספרים דלא גרסינן ליה:

האי לזילותא מכוון והרי אין [כאן] זילזול ומשני דשפיר הוי זילזול:

לומר שאין מקרעין כלומר שאם יתעשר לאחר מכאן אינו נפטר בכך, ולעולם הוא חייב לפרוע כשיהא לו. ואם תאמר והא סדור בעל חוב מערכין גמרינן לה במיכה מיכה כדאיתא התם [בבא מציעא קיב, א], ואילו בערכין תנן [ז' ע"ב] נתן סלע והעשיר אין לו כלום. ויש לומר דלענין דין דהשג יד לא גמרינן מערכין, אלא לעניין סדור דכתיב בהו [ויקרא כ"ז פסוק ח'] ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך, והלכך מינה דמסדרים נמי בבעל חוב, אבל להשיג יד לא נשוה דין בעל חוב לערכין.

פותחין בימים טובים ובשבתות פירוש כגון שאסר עליו מאכל ימים רבים סתם ויש בכללן שבתות וימים טובים והוא היה סבור שאין הם בכלל נדרו ואמרו לו אילו היית יודע שתהא אסור אף בשבתות וי"ט כלום היית נודר כן סתם ואמר להם לא הייתי נודר כן אלא הייתי מפרש ימי החול בלבד:

בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרים פירוש לפי שהן כנדר טעות שלא היה סבור שיאסר בהן ושאר כל הימים אסורין עד שבא ר' עקיבא ולמד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו. פירוש כשנדר נדר אחד דרך כלל על פרטים רבים ולא אמר משמעות נדר לכל אחד ואחד כגון זה שנדר לכל ימות השנה כשהותר מקצתו לפי שנמצא טעות או על ידי היתר חכם שעוקר הנדר מעיקרו הותר כולו בלא פתח אחר ולאפוקי נדוי או חרם בית דין שאע"פ שהותר מקצתו לא הותר כולו לפי שאין ההיתר בא על ידי פתח וחרטה ואינו עוקר מתחלתו:

כיצד אמר קונם שאני נהנה לכלכם הותר אחד מהם הותרו כלם קונם שאני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כלם הותר האחרון האחרון מותר וכלם אסורין ואוקימנא בפרק ארבעה נדרים כגון שתלאן זה בזה דאמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני שהרי האחרון תלוי בשלפניו ואין הראשון תלוי בשלאחריו ולפיכך כשהותר הראשון הותרו כלם וכן כשהותר הב' הותר השלישי אבל הותר האחרון הוא לבדו מותר ואילו לא התפיסן זה בזה אלא שאמר קונם שאני נהנה לפלוני ופלוני ופלוני למ"ד כללא הוי וחד נדרא חשיב כל שהותר אחד מהם ואפי' האחרון הותרו כולן. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. ולמ"ד פרטא הוי. הוה ליה נדרא לכל חד וחד ואע"פ שהותר אחד מהן בין ראשון בין אמצעי בין אחרון לא הותרו השאר שאין זה נדר שהותר מקצת מכללו הותר כולו:

והא גופא פלוגתא דר' יהודה ור"ש היא דר' יהודה סבר דכי האי גונא בווי"ן פרטא הוי דאף על גב דאמרינן בעלמא (ג) וי"ו מוסיף על ענין ראשון הכא נמי מוסיף הוא והוי"ו הזאת מוסיף על הנדר שהזכיר מתחלה כאילו אמר קונם לזה וקונם לזה ור"ש סבר כללא הוי שהוי"ו הזאת אלזה קמא קאי שכולל כלם בנדר אחד עד שיאמר נדר לכל אחד ואחד בפירוש ומתני' דהכא כוותיה דקתני סיפא שאני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ומשמע דדוקא שהזכיר קרבן לכל אחד ואחד הא לאו הכי אלא דאמר לזה ולזה ולזה כללא הוי וכשהותר אחד מהן יצאו כלם בפתח שלו ולהכי אוקימנא בגמ' כר"ש ובמסכת קידושין [דף מד. ודף מו.] נמי גבי התקדשי לי בתמרה זו איכא סתמא כר"ש מיהו התם בשבועות [דף לו: לח.] דהוי עיקר פלוגתייהו רהטא כולה סוגיין דלא כר"ש ואיכא סתמא דלא כוותיה וההיא עיקר ועלה סמכינן דהא הכא אפשר דהוי קמייתא והוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת שאין הלכה כסתם וכיון דכן הדרינן לכללא דר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה וכן דעת מורי הרב נר"ו כדכתיבנא התם וכן פסק שם רבינו מאיר הלוי ז"ל דלא כר"ש אבל רבינו הגדול ז"ל פסק בכאן בהלכותיו כר"ש משום דסתם מתני' כוותיה:

גמרא כתב רבינו ז"ל אוקימנא בפרק ארבעה נדרים כר"ש דאמר עד שיאמר שבועה לכל א' ואחד. פירוש דתנן התם בפרק שבועת הפקדון [דף לו:] לענין קרבן שבועת הפקדון שהוא בכופר ונשבע והודה היו חמשה תובעין אותו ואמר שבועה שאין לך בידי כלום ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת ר"ש אומר אינו חייב אלא אחת עד שיאמר בפי' שבועה לכל אחת ואחת וכתב רבינו ז"ל ואשכחן מאן דפסק שאני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כלם הותר האחרון האחרון מותר וכלן אסורין לזה לזה לזה בלא ווי"ן צריכין פתח לכל אחד ואחד אלמא קסבר האי מרבנן ז"ל דכי אוקימנא בגמרא בשתלאן זה בזה לאו דוקא דאמר בהדיא פלוני כפלוני אלא דמסתמא נמי נעשה כמי שתלאן זה בזה וקא פסק בפלוגתא דכלל ופרט דלא כר"ש פירוש אלא כר"מ דאמר דכל היכא דאיכא ווי"ן הוי כללא וכי ליכא ווי"ן הוי פרטא כדאיתא התם ואנן לא סבירא לן הכי לא כפסקא דיליה ולא כפירושא דיליה פי' לא במאי דפסיק בלא לך לא לך ולא במאי דפריש הכא במתני' דנעשה כמי שתלאן זה בזה קאמרינן חדא דהא גמרא בהדיא קאמר כגון שתלאן זה בזה כלומר שאמר כן בפי' דאי לא הוה ליה למימר בהדיא נעשה כמי שתלאן ואפילו נימא בתולה אותן זה בזה הוה אפשר דנעשה כמי שתלאן זה בזה כדאמרינן התם [בגיטין עג: יבמות כה:] באומר מעת שאני בעולם דבעי למימר נעשה כאומר ואיכא דכוותה במכילתין לעיל [בריטב"א סוף פרק א'] אבל השתא דאמר כגון שתלאן זה בזה ודאי דוקא משמע ועוד דאי האי לישנא דאיכא ווי"ן ה"ה כתולה וכולהו לבד מקמא נתפסין נינהו התם גבי שבועה לא לך ולא לך ולא לך בין לרבי יהודה דאמר חייב על כל אחת ואחת בין לר"ש דאמר אינו חייב אלא אחת לא הוה להו למימר הכי אלא לומר שאינו חייב אלא על הראשונה בלבד דשארא נתפסין נינהו ולא לך כדקאמר קאמר וכן בהיה חבירו תובעו ואמר שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה נימא דה"ק שבועה שאין לך פקדון ותשומת יד כפקדון וגזל כתשומת יד ואבדה כגזל ולא ליחייב אלא על קמא בלחוד היכא דאית ביה בלחודיה שוה פרוטה דאילו אידך נתפסין נינהו ולא מצטרפי לקמא ולא מיחייב עלייהו דנתפסין בלחוד נינהו וכן היכא דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ורמונים או שלא אשתה יין ושמן ודבש נימא דלא מיחייב אלא על קמא ושארא נתפסין נינהו דהא אמרת דכי איכא ווי"ן (א) באומר זה בזה הוא דהוי כשבועה כדכתיבנא בפרק ואילו מותרין [דף יד.] ואנן לא תנן הכי התם בשבועה אלא חייב על כל אחת ואחת אלא ודאי ש"מ דלא הוי מתפיס עד דפריש בהדיא זה כזה ובודאי דוקיא דמילתא הכי הוא דכיון דאיכא ווי"ן חשיב פרטא משום דאמרינן וי"ו מוסיף על ענין ראשון הוי כאומר ושבועה לא לך וגבי קונמות נמי וי"ו מוסיף על ענין ראשון וכמאן דקאמר קונם לזה וקונם לזה הוא ולקי תרתי והיכי איפשר לענין היתר דזה כזה קאמר ונימא דהותר הראשון הותרו כלם הא ודאי ליתא וכי תימא דבנזירות [נזיר דף כ:] קתני שאם אמר אחד הריני נזיר ושמעו חביריו ואמר כל א' מהם זה אחר זה ואני ואני הותר הראשון הותרו כלם דאלמא כל חד וחד בדחבריה מתפיס איכא למימר דלא דמיין כלל דהתם (ב) חד מבתראי לא אדכר בפומיה נזירות כלל הילכך כי קאמר ואני אדחבריה מיתפיס למימר דליהוי כותיה הילכך כי ליתיה לקמא ליתנהו לבתראי דתלו ביה אבל הכא האי דאמר לבסוף ולזה ולזה איהו גופיה אמר בפומיה מעיקרא קונם שאני נהנה וכי אמר בתר הכי ולזה ולזה קאי אקונם דקאמר וכאילו אמר בהדיא קונם בכל חד וחד:

ואשכחן נמי בתלמוד ירושלמי בפרק שבועת הפקדון דהיכא דאמר שבועה שאין לך בידי חטין ושעורים וכוסמין ונמצא שאין בידו חטים אינו פטור על השאר ואפילו לר"ש היכא דאית בהו שוה פרוטה אלא במתפיס בפי' שאמר שעורים יהו כחטים וחטים יהיו ככוסמין והכי נמי איתא בנזירות אלמא כל היכא דאיהו אמר מעיקרא שבועה או קונם כי אמר בתר הכי כך וכך לא חשיב מיתפיס עד דפריש הכי בהדיא דלימא זה כזה ומאי דפסיק נמי דכי אמר לזה לזה לזה בלא ווי"ן הוי פרטא וצריך פתח לכל אחד ואחד ליתא דהא אזלא כר' מאיר דס"ל הכי כדאיתא בפ' שבועת הפקדון [דף לח.] ובודאי דליתא לדר' מאיר במקום רבי יהודה ור"ש דהא קיימא לן דר"מ ור' יהודה הלכה כרבי יהודה כ"ש דהכא (נמי) פליג עליה נמי ר"ש אלא עיקר פיסקא או כר' יהודה או כר"ש:

וכתב מרן ז"ל עיקר פסקא דוקיא כר' שמעון וכדכתיבנא:

גרסי' במס' תענית פרק מאימתי מזכירין תניא להן כל איניש די איתא עלוי מן קדמת דנא ייסר. פי' גבי ימים טובים הכתובים במגילת תענית איתנייה שאותן ימים טובים שתקנו חכמים הם אסורין בהספד ובתענית וקאמר שאם יש על שום אדם קבלת תענית מן קדמת דנא יאסר באכילה ובשתייה כדמפרש ואזיל כיצד יחיד שקבל עליו תענית כל השנה כלה ופגעו בו ימים טובים הכתובים במגלת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו. פירוש שכבר היה מקובל עליו תענית יום זה קודם שגזרו עליו חכמים שיהא יו"ט והיינו מאותם שהיו בדור ההוא תדחה גזרתנו מפני נדרו שאין כח בגזרת חכמים לבטל נדר שהיה מקובל עליו מקודם לכן ואם גזרתנו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו כלומר שאם אחר שגזרו חכמים אותן ימים טובים קבל עליו להתענות אע"פ שקבל עליו קודם שיגיע אותו היו"ט לא יאסר בתעניתיה ומסתברא דטעמא דמילתא משום דקי"ל לוה אדם תעניתו ופורע ואפי' כשקבל עליו יום ידוע כדמוכח בפ' יציאות השבת [דף יא.] מההיא עובדא דרב [יהושע] דעבדו ליה עגלא תילתא ולא אכל ואמר בתעניתא יתיבנא א"ל לוזפיה מר וליפרע דהא אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע א"ל בתענית חלום יתיבנא ואם אי' דבשקבל עליו יום ידוע אסור ללוותו מאי האי דאמרי ליה ולוזפיה מר וליפרע דילמא יום ידוע היה מקובל עליו אלא ודאי (אפילו במקבל) דהא דרב אפילו במקבל יום ידוע הוא וטעמא דמילתא משום דקבלת תענית אינו נדרי איסור ולא ידות נדרים לאסור עליו מאכל ומשתה באותו יום אלא צערא הוא דקביל עליה לעשות מצות תשובה באותו יום ואין במשמע שיהא זה (ג) נדרי הקדש ג"כ לעשות זה באותו יום עצמו אם יוכל או ביום אחר ואפילו לעשות הנאה לחבירו מחליפו ביום אחר כדאמר ליה ולוזפיה מר וליפרע כדי שנשמח עמך ואם לאו דהוה תענית חלום הוה עביד דליכא קפידא בהכי ודמיא קצת למאי דאמרינן [ערכין דף ו.] גבי סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה דלא קפידא באותו סלע יותר מסלע אחרת ורשאי ללוותה לפי שעה וליתן אחרת במקומה הכי נמי לא שנא. והיינו דאמרינן עלה במסכת תענית [דף יב:] בטעמא דמילתא וכי נדר הוא ובלישנא בתרא אמרינן לא יהא אלא נדר כלומר אפי' היה נדר מצינו לו היתר כ"ש זה שאינו נדר כלומר נדר איסור אבל ודאי נדר הקדש הוא והשתא היינו טעמא דתניא בהא ברייתא שאם גזרת חכמים קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתם ואילו היו נדרי איסור ממש והא קי"ל דנדרים חלין אפילו על שבתות וי"ט כדאיתא לעיל [דף טז: סו.] ודין הוא דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות לבטל מצות עשה או לקיימם משום דחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה אלא ודאי כל בנדר גמור כשם שחל נדר על שבתות כ"ש שהוא חל על ימים טובים של דבריהם אלא דהכא משום דלא הוי נדר גמור דאפילו לדבר הרשות רשאי ללותו (ד) הוא שילוה אותו מפני מצות חכמים דהיינו ימים טובים של מגילה:

המשנה השלישית והכונה בה בהשלמת החלק הראשון ובביאור החלק השני והוא שאמר פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו אומרין אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא רבי עקיבא ולמד שכל נדר שהותר מכללו הותר כלו כיצד אמר קונם שאיני נהנה לכלכם הותר אחד מהם הותרו כלם שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כלם הותר האחרון האחרון מותר וכלם אסורין שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד אמר הר"ם פי' במי שנשבע שלא ישתה יין ולא יאכל בשר כך וכך ימים נאמר לו אלו ידעת בעת השבועה ששבת או יום טוב אשר בכלל אלו הימים יחייבך בו אכילת בשר ושתיית יין לאמרה וקראת לשבת עונג היה נשבע ויאמר לא ויתירו לו ואמרו לזה קרבן ולזה קרבן אמנם זה מאמר רבי שמעון אשר לא יראה ההפרש עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד כמו שהתבאר בשבועות אצל דעתו ואין הלכה כאשר אמר אבל הוא כאשר אמר שאינו נהנה לזה ולזה צריך פתח לכל אחד ואחד ואע"פ שאמר וא"ו הנוסף והלכה כרבי עקיבא:

אמר המאירי פותחין בימים טובים ובשבתות ר"ל שאם נדר שלא לאכול בשר שלשים יום ולא הרגיש שיום טוב בתוך השלשים ואומרין לו אלו הרגשת בשעת הנדר שיום עצרת או יום פלני שהוא יום טוב ואדם חייב לענגו חל בתוך שלשים אלו שנדרת מהם היית נודר וכן אם נדר שלא לאכול בשר כל שלשה ימים ולא הרגיש שהשבת סמוך לו בתוך השלשה ואומרין לו אלו היית זכור שהשבת בכלל הנדר ואתה חייב לשמחו היית נודר וכל שאומר לאו מתירין אותו וכן אם הרגיש או זכר שהשבת או היום טוב בכלל נדרו אלא שאינו יודע חיוב ענג שבת ושמחת יום טוב ושואלין לו אלו היית יודע שאדם חייב לענג את השבת ולשמח את היום טוב היית נודר והוא אומר לאו מתירין אותו:

בראשונה היו אומרים שפתחים אלו אינן מועילים אלא להיתר שבת ויום טוב אבל שאר הימים אסורין עד שבא רבי עקיבא ולימד שכל נדר שהותר מקצתו הותר כלו אע"פ שאין באותו פתח מקום אצל כלו וכן בשבועה:

קונם שאני נהנה לכלכם והותר האחד על ידי פתח הותרו כלם קונם שאני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כלם ופרשנוה בפרק ארבעה נדרים בשתלאן זה בזה כגון שנדר על הראשון ואחר כך אמר ופלני כפלני כל שהותר הראשון הותרו כלם וכל שהותר האחרון הרי האחרון מותר וכולן אסורין ופירשו בתוספות שאם נדר על האמצעי הימנו ולמעלה אסור הימנו ולמטה מותר הא אם אמר לזה ולזה פרטא הוי ולא הותרו כלם בהיתר מקצתם וכל שכן בקונם לזה וקונם לזה או לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד הא לזה ולזה כל שהותר אחד הותרו כלם לדעת רבי שמעון נאמרה שהיה אומר בענין שבועות שאם היו חמשה תובעין אותו והוא אומר שבועה שאין בידי לך ולך וכו' כללא הוי ואינו חייב אלא אחת עד שיזכיר שבועה לכל אחד ואחד אבל לדעת רבי יהודה לך ולך פרטא הוי ואף כאן לזה ולזה לא הותר כלו בהיתר מקצתו וכן הלכה וכבר הארכנו בה בפ' ארבעה נדרים:

משנה קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעיים אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים הותר במיושן ולא במיושן לבד הותר אלא בכל היין קונם בצל שאיני טועם שהבצל רע ללב אמרו לו והלא הכופרי יפה ללב הותר בכופרי ולא בכופרי לבד הותר אלא בכל הבצלים מעשה היה והתירו רבי מאיר בכל הבצלים אמר הר"ם פי' אמרו ורע ללב על דרך משל וכבר התבאר בתלמוד והביא לנו משל מזמן הנדר והדברים אשר נשבעו עליהם מן האישים אשר נשבעו עליהם וכאשר אמר לנודר לו ידעת שהמיושן יפה לא התנית בישן ואמרת והישן מותר והחדש אסור או אמר לו אלו ידעתי זה הייתי אומר כל יין עלי אסור זולת הישן הנה יהיה הישן לבדו מותר אליה והוא ההקש בכל ההלכות:

אמר המאירי קונם יין שאני טועם שהיין רע למעיים אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים הותר במיושן שהרי לגבי דידיה נדר טעות הוא והואיל והותר בו הותר בכל היינות ולאו דוקא יפה אלא הוא הדין אם אמרו לו והלא המיושן אינו רע למעיים ולא עוד אלא שהוא יפה להם ולפי מה שביארנו בפרק ארבעה נדרים דוקא בשתק להם או שאמר לו כן לא הייתי נודר או אפילו אמר אלו ידעתי כן הייתי אומר הישן יהא מותר לי והאחרים יהו אסורים ובכל אלו אין צריך שאלה לחכם לדעת רוב מפרשים הא אם אמר אלו ידעתי כן הייתי אומר כלם יהו אסורים עלי חוץ מן המיושן הותר הישן ונאסר בכל האחרים וכן הדין בכלם:

קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב ואמרו לו והלא כופרי ר"ל בצל דק יפה ללב הותר בכופרי ולא בכופרי בלבד אלא בכולם שכל שהותר מקצתו הותר כלו על הדרך שביארנו:

משנה פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו ואומרין לו אלו היית יודע שלמחר אומרין עליך כך הוא וסתו של פלוני מגרש את נשיו ויאמרו על בנותיך בנות גרושה הן ומה ראתה אמן של אלו להתגרש אמר אלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי נודר הרי זה מותר פי' לר"ם ויצטרך בזה כלו התרה אחר שאלה לחכם:

גמרא הותרו כולן שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר הימנו ולמעלה אסור כצ"ל:

רש"י בד"ה ר"ש היא כו' אינו חייב עד שיאמר [שבועה] לכל אחד ואחד כצ"ל:

בד"ה ותיפוק כו' יפה למעים כצ"ל הוי נדר דמשמע דוקא יפה דאי לא הוי לא רע ולא יפה לא הותר כצ"ל ואחר כך מ"ה ועוד יפה קתני ותיפוק ליה דלא הוי נדר דאינו רע וה"ל נדר בטעות כצ"ל:

בא"ד וה"נ כצ"ל מעיקרא הס"ד ואחר כך מ"ה וייפוה כצ"ל:

בד"ה מעשה כו':

מעיקרא הוי כצ"ל:

ברא"ש בד"ה מעשה כו' כעורה ויפוה כצ"ל:

ר"ן אותו הס"ד קיים הס"ד נדרים הס"ד בראשון הס"ד בו הס"ד:

מתניתין שאני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן בפרק ארבעה נדרים מוקמינן לה כגון שתלאן זה בזה שאמר לראשון קונם שאני נהנה ממך ואמר לשני שיהיה כראשון ועל השלישי שהיה כשני ועל הרביעי כשלישי הותר הראשון כולן מותרים שכלן נתלין בו בכלל. ואם אמר שאני נהנה לזה לזה לזה שלא תלאן זה בזה וכל אחד נדור בפני עצמו או כגון שיזכיר לשון קונם או קרבן על כל אחד ואחד צריכין פתח לכל אחד ואחד ואין הראשון מותר בהתרת חבירו. הרי"ץ ז"ל.

וכתב רבינו ז"ל הא דקתני הא מתניתין לזה ולזה ולזה הותר הראשון וכו'. אוקימנא בפרק ארבעה נדרים כגון שתלאן זה בזה ואמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני דיקא נמי דקתני עלה בברייתא הותר האמצעי הימנו ולמטה מותרין הימנו ולמעלה אסורין. ודקתני סיפא לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד פירוש מפני שהזכיר קרבן על כל אחד מהם. הא אמר לזה ולזה קרבן כלומר שלא הזכיר קרבן על כל אחד מהם כיון שהותר מכללו הותר כולו. דאלמא כללא הוי כלומר כי האי גוונא דאמר בווי"ן כללא הוי אף על גב דאדכר קרבן בסיפא. אוקמה רבא הכא דרבי שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד. פירוש דאם אמר איני נהנה משלך לא לך ולא לך ולא לך שבועה ונהנה מכלם אינו חייב אלא חטאת אחת דאין כאן אלא שבועה אחת דכללא הוי עד שיאמר שבועה לא לך שבועה לא לך. ואף על גב דקיימא לן רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה פירוש ורבי יהודה פליג עליה ואמר שבועה לא לך ולא לך פרטא הוי וחייב על כל אחת ואחת. בהא כיון דסתם לן תנא כרבי שמעון פירוש במתניתין דידן דשני נהנה לזה ולזה ולזה. הלכתא כותיה פירוש דהוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם מחלוקת בשבועות וסתם במסכת נדרים והלכה כסתם. ואף על גב דאין סדר למשנה ודילמא סתם ואחר כך מחלוקת הוא סתם בנדרים ומחלוקת בשבועות הא סתמא אחרינא אשכחן כותיה בקידושין התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו וכו' פירוש הכי תנן התם בפרק האיש מקדש התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהם שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת דכיון שהזכיר קדושין על כל אחת ואחת לא היה דעתו שיצטרפו כולן לפרוטה וכיון שאין בשום אחת מהן פרוטה אינה מקודשת. בזו ובזו ובזו אם יש בכלן שוה פרוטה מקודשת דהשתא כללא הוי ומצטרפות. ואוקימנא לה כרבי שמעון. והתם אזלא סוגיא כותיה ואמוראי שקלי וטרו אליביה. והדין סברא רמיזא בהלכות רבינו הגדול ז"ל והכין נמי חזינן ליה לר"ח ז"ל דפסק כרבי שמעון. ונמצא כללן של דברים אלו דהיכא דתלאן זה בזה ואמר קונם שני נהנה לזה וזה כזה וזה כזה הותר הראשון הותרו כלן הותר האחרון האחרון מותר וכלן אסורין. הזכיר קונם או קרבן על כל אחד ואחד צריכין פתח לכל אחד ואחד שאף על פי שהותר אחד מהם לא הותרו השאר. כיצד דאמר קונם שני נהנה לזה קונם לזה קונם לזה לא תלאן זה בזה ולא הזכיר קרבן על כל אחד ואחר אלא דאמר קונם שני נהנה לזה ולזה בווי"ן אי נמי שלא בווי"ן לזה לזה לזה קיימא לן כרבי שמעון דאמר כללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ולא כרבי יהודה דמפליג בין בווי"ן לשלא בווי"ן ואם הותר אחד מהן הותרו כלן כאומר שני נהנה לכלכם דקיימא לן נדר שהותר מקצתו הותר כלו. וכתב רבינו ז"ל ואשכחן מאן דפסק שני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כלן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין שני נהנה לזה לזה צריכין פתח לכל אחד ואחד. אלמא קסבר האי מרבנן ז"ל דכי אמרינן בגמרא סיפא כגון שתלאן זה בזה דאמר פלוני כפלוני לאו דוקא אלא עשה כמי שתלאן זה בזה פירוש אף על גב דלא אמר וזה כזה. וקא פסק בפלוגתא דכלל ופרט דלא כרבי שמעון פירוש דאלו לרבי שמעון אפילו באומר לא לך לא לך לא לך שבועה בלא ווי"ן דייק ליה בכללא עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד. ואלו האי מרבנן כתב דשני נהנה לזה לזה לזה הוי פרטא כאלו הזכיר קונם לכל אחד ואחד. ואנן לא סבירא לן כפסקא דיליה פירוש בלזה לזה לזה דלהוי פרטא. ולא כפירושיה פירוש דשני נהנה לזה לזה לזה דנימא דהרי הוא כמי שתלאן זה בזה והותר הראשון הותרו כולן. חדא דהא גמרא בהדיא כגון שתלאן זה בזה ואמר פלוני כפלוני. ועוד דאם כתולה הוא גבי שבועה לא לך ולא לך בין למאן דאמר חייב על כל אחת ואחת פירוש דהיינו רבי יהודה בין למאן דאמר אינו חייב אלא אחת פירוש דהיינו רבי שמעון הכי הוה לן למימר אינו חייב אלא על הראשונה דשארא נתפסין נינהו ולא לך כדקמא קאמר ואין כאן שבועה אלא לראשון. וכן בפקדון ותשומת יד וגזל ואבידה נימא דהכי קאמר שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד כפקדון וגזל כתשומת יד ואבדה כגזל ולא ליחייב אלא על קמא (והם) והוא הדין הכי נמי היכא דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ורמונים אי נמי שלא אשתה יין ושמן נימא דלא מחייב אלא על קמא ושארא נתפסין נינהו דזה כזה קאמר ומתפיס בשבועה ליכא. פירוש דאין אדם מתפיס בשבועה כדכתיבנא בפרק ואלו מותרין. ואנן לא תנן בה הכי אלא חייב על כל אחת ואחת תנן. פירוש גבי שבועה שאין לה בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה. אלא שמע מינה לעולם לא הוי מתפיס עד דפריש כלומר זה כזה וזה כזה. ובודאי דיוקא דמלתא הכי הוא דכיון דלזה ולזה בווי"ן למאן דאמר פרטא הוי והך וא"ו מוסיף על השבועה הוא וכמאן דאמר שבועה לזה ושבועה לזה דמי פירוש וחייב על כל אחת ואחת. גבי קונמות נמי ודאי כמאן דאמר קונם לזה וקונם לזה קאמר ולקי נמי תרתי פירוש ולאו בתלאן זה בזה הוי. והיכי איפשר למימר לענין היתר דזה כזה קאמר כלומר ונימא הותר הראשון הותרו כלן. ואי אמרת והא מתניתין דנזירות קתני ואני ואני ואני הותר הראשון הותרו כלם דאלמא כל חד וחד בחבריה מתפיס כלומר אף זה שאמר קונם שני נהנה לזה ולזה ולזה נימא דמתפיס כל חד בחבריה. זו אינה דומה לזו דהתם כי ליתיה לקמא פירוש דאמר הריני נזיר ליתנהו לבתראי דהא אינהו לא אדכרו נזירות כלל אבל האי איהו גופיה קונם שני נהנה קאמר ולכל אחד ואחד איכא קונם. ואשכחן נמי בתלמוד ארץ ישראל בפרק שבועות הפיקדון דהיכא דאמר שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין ונמצא שאין בידו חטים אפילו לרבי שמעון אינו פטור על השאר אלא במתפיס בפירוש ואומר שעורים יהיו כחטים וכוסמין יהיו כחטים ואיתה נמי בנזירות אלמא כל היכא דאמר שבועה וקונם לאו כמתפיס בקמא הוא עד דפריש הכי. ותו דלזה ולזה דקא פסק צריך פתח לכל אחד ואחד ליתה אלא לרבי מאיר דאמר פרטא הוי פירוש דאלו לרבי יהודה ולרבי שמעון אפילו בלא ווי"ן נמי כללא הוי. ובודאי דליתיה לרבי מאיר במקום רבי יהודה ורבי שמעון אלא עיקר פיסקא דוקא כרבי שמעון וכדכתיבנן. גרסינן בפרק מאימתי מזכירין תניא להן כל אינש דאיתא עלוהי מן קדמת דלא ייסר. פירוש לגבי ימים טובים הכתובים במגילת תענית שאסורין בהספד ובתענית אתמר ואמר דכל אינש שיש עליו קבלת תענית מקודם שגזרו חכמים אותן ימים טובים יאסר באכילה ושתייה כדמפרש ואזיל. כיצד יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי שני של כל השנה כולה ופגעו בו ימים טובים הכתובים במגילת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו פירוש כדפרישנא שהיה כבר מקובל עליו התענית מקודם לכן תדחה גזרתנו מפני נדרו פירוש שאין כח ביד חכמים לאסור עליו אותו תענית בתקנה חדשה. ואם גזרתנו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו כלומר אם אחר שגזרו חכמים אותן ימים טובים קבל עליו להתענות אף על פי שקבל עליו התענית מקודם שיגיע אותו יום טוב יאסר בתעניתו. וכתב רבינו ז"ל איכא מאן דפריש דאף על גב דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות וימים טובים ושבתות נמי צריכין פתח פירוש להתיר למי שנדר להתענות כל השנה ואם לא יתיר נדרו צריך להתענות משום שלא קבל התענית בימים טובים ושבתות בלבד אלא תענית כל השנה כולה דקביל עילויה והוה ליה כולל דברים המותרין עם דברים האסורים ומגו דחייל נדריה אימות החול חייל נמי אשבת ויום טוב. ואם כן כל שכן דהוה לן למימר הכי לגבי ימים טובים של מגלת תענית שהן של (מקנה) תקנה שהמקבל תענית כל השנה ואירעו בו אחד מאותן ימים טובים. שיהא צריך פתח להתר נדרו ואם לאו יתענה בהן. אפילו הכי בימים טובים אלו של דבריהם עשו בהם חיזוק יותר משל תורה פירוש שלא יהא צריך היתר לנדרו אלא ידחה נדרו לגמרי מפניהם. ואיכא מאן דפריש ידחה נדרו שילך אצל חכם ופותח לו בכך כשם שפותחין בימים טובים ובשבתות. והאי פירושא בתרא פירושא דמסתבר הוא. אלא מיהו חזינן למקצת רבוותא דאמרי דהאי נדר דקתני הכא לאו נדר ממש הוא דאפקיה בלשון הרי עלי נדר פירוש דהוא איסור חפצא וכגון דאמר קונם עלי כל מאכל כל ימות השנה דאם כן לא שנא שבתות וימים טובים לא שנא ימים טובים דמגילת תענית בכולהו אסיר ליה למיכל שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות וכל שכן באיסור כולל כדאמרן דאפילו לגבי שבועה נמי חאיל כדאיתא בשבועות. אלא קבלה דתענית בעלמא היא פירוש הרי עלי תענית וקבלה דתענית לא חמירא כנדרים ממש למעקר ימים טובים. ואפילו דמגלת תענית כלומר אף על גב דמדרבנן בעלמא נינהו כדאמרינן התם פירוש גבי לוה אדם תעניתו ופורע פליג שמואל ואמר שאינו חייב לפרוע. וכי נדר הוא דלא סגיא דלא משלם וכו' פירוש צערא הוא דקביל עליה אי מצי מצער נפשיה ואי לא מצי לא מצער נפשיה. כדמפרש התם במסכתא תענית כלומר דלאו איסור חפצא הוא שלא אסר עליו מידי דאכילה ושתיה. ולישנא בתרא דהתם לא יהא אלא נדר דמכל מקום ודאי לא נדר הוא והילכך תדחה קבלתו מפני גזרתנו. פירוש דלישנא בתרא הכי מסיימינן ליה התם פשיטא דלוה אדם תעניתו ופורע לא יהא אלא נדר מי לא משלם למחר וליומא אחרינא. וכונת הענין שהמקבל עליו להתענות אינו אלא כמקבל עליו לעשות מצוה וכמקבל עליו ליתן סלע לצדקה שאין בקבלתו איסור חפצא אלא למעט חלבו ודמו להכניע יצרו לשמים וליתן ממונו לצדקה שהוא מצוה לקיים את נדרו שהמקבל עליו ליתן לעשיר אינו מצווה לקיים נדרו לפי שאין בקבלה זו צד מצוה. וזהו שאמרו במי שאמר סלע זה לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה כלומר ללוותה לעצמו וישלם אחרת שאין המצוה מיוחדת דוקא באותו סלע. אלא שמשבאת לידי גבאי אסור לשנותה כלומר ללוותה על דרך הפירוש הנכון. משום דילמא אתי (סלא) עני ותבע ליה ואם אינה בידו לשלם אותה איכא צערא דעני. וכן כשקבל עליו להתענות בין שקבל עליו יום מיוחד או יום אחד דלאו מיוחד יכול ללותו ליום אחר בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות. והיינו דקאמרי ליה רבנן לרב יהושע בריה דרב אידי כי קאמר להו בתעניתא קא יתיבנא לוזיף מר וליפרע כלומר שאף לדבר הרשות אתה רשאי לשנותו ליום אחר. ולפיכך אמרו שאין נדרו קודם לגזרתנו תדחה גזרתנו מפני נדרו לפי שהוא צריך לקיים המצוה שקבל עליו דהיינו להתענות ואין גזרת חכמים שבאה אחר כך מבטלת נדרו שהיה מקודם. אבל כשגזרתנו קודמת לנדרו אין כאן מצוה לקיים את נדרו בימים שהתענית אסור בהם. ואשכחן בירושלמי נדר להתענות ונמצאו ימים טובים ושבתות לוקה ואינו צריך התר חכם כלומר ויכול לאכול בו ביום שאין קבלת התענית כדאי לבטל מצוה דשבת ויום טוב ולוקה מפני שבטל קבלתו. מיהו אין זה אלא מכת מרדות מדרבנן דקבלת תענית אינו נדר ולאו איסור חפצא כדפרישנא. נדר להתענות ונמצאו ימים טובים של מגילה רבי חזקיה ורבי יודן תרויהון אמרין ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא חד אמר מתענה ואינו משלים וחד אמר לוקה ואינו צריך התר חכם. והאי לוקה מכות מרדות דרבנן הוא. פירוש והאי מימרא דירושלמי מסייע לפירושא דרבוותא משום דאין בקבלת תענית איסורא אלא קבלת מצוה בעלמא הוא דאמרו כן דבין בשבתות וימים טובים של מגילת תענית אמרו שאינו צריך התר חכם אלא דלוקה מדרבנן משום דעבר על קבלתו כדפרישנא. הרנב"י ז"ל. לענין פסק הלכה קיימא לן כרבי שמעון הכא הואיל וסתם לן תנא כוותיה ובההיא דשבועות קיימא לן כרבנן דסתם מתני' היא התם. וכן נראה דעת הר"ם ז"ל שהוא פסק פ"ז מהלכות שבועות כרבנן דפליגי עליה ובמתניתין דהכא פסק פ"ד מהלכות נדרים כרבי שמעון כדמוקמינן לה אליבא. מתני' היו נושאות עליו קינה ואומרות עליו קינה שעשה דוד על שאול כי היה ראוי לקונן עליו קינה זו כי היה מתנהג במה שהיה מתנהג שאול שהיה מלביש ומקשט עניות ישראל כדי שימצאו חן בעיני האנשים להנשא להם. הרי"ץ ז"ל.

בר"ן ד"ה ולענין הלכה כו' ומה לי וכו' כדאיתא בקדושין דף נד ע"ב:

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּכֶינָה לאו משום האי מעשה בלבד קרו עליו המקרא אלא כך היה דרכו לעשות גמילות חסדים עם בנות ישראל בכל ימיו ותלמודא האי מעשה לדוגמה וכיון דהעולם יודעים דרכו לגמול חסד עם בנות ישראל לכן הקרובים של אותה כלה הם מעצמן הביאו אותה לביתו של רבי ישמעאל וייפוה.