מסכת נדרים דף מ״ב עמוד ב׳

שאני הכא דאמר בחייו ובמותו אבל היכא דאמר בסתם אימא לעולם אין אדם אוסר וכו':

מ"מ קשיא כדאמרינן אי בהאי טעמא פליגי ליפלגו בנכסים אלו:

אלא בנכסים אלו כ"ע לא פליגי דמשמע נכסים אלו לעולם:

כי פליגי דאמר נכסי ר' יוחנן ור"ל סברי היכא דאמר נכסי אין אדם אוסר וכו' דנכסי משמע כל זמן שהן ברשותי ורב ושמואל סברי אפילו אמר נכסי (אמר) אדם אוסר דבר וכו':

קונם לתוך ביתך שאני נכנס כל זמן שהוא ביתך דהוי דומיא דנכסי עליך כיון שמת בעה"ב או שמכרו לאותו בית לאחר מותר ליכנס בו דהשתא אינו שלו אבל אמר לבית זה שאני נכנס דהוי משמע נכסים אלו דקא אסר הבית עליו לעולם אע"פ שמת או מכרו לאחר אסו' ליכנס בו אלמא דשאני בין נכסי לנכסים והיכי קאמרי רב ושמואל ל"ש נכסי ול"ש נכסים דאדם אוסר וכו':

אלא כי אמרי רב ושמואל:

בעומדים אילנות על הגבולין לחוץ שיכול לתלוש מן הפירות מבחוץ מש"ה אינו יורד דהא דרחמנא אפקריה לארעא גבי שביעית לצורך אכילה ועכשיו לא היה נכנס לצורך אכילה:

ר"ש בן אליקים אמר הא דקתני אוכל מן הנוטות ודאי כדקאמרת כגון דעומדין על הגבולין משום שיכול להושיט ידו וליקח מבחוץ אבל אין עומדין על הגבולין אינו יורד לתוך שדהו דאסור לו לירד לשם:

מכל מקום [קשיא] אי ס"ל דאין אדם אוסר דבר שלא ברשותו לשמעינן מילתיה באלו:

אלא בנכסי אלו לא פליגי דאדם אוסר כי פליגי בנכסי דרב ושמואל סברי ל"ש נכסי אלו לא שנא נכסי אוסר - וקשה אמאי נקט במילתיה נכסי אלו הוה מצי למיפרך מהך ברייתא דלעיל קונם שאתה נהנה מת יירשנו אלמא בנכסי אינו אוסר או מהאי דלעיל (נדרים דף לה.) גבי קורדום מת או נתנו במתנה מותר מיהו ניחא ליה טפי לאותובי ממתניתין דלקמן דדמי טפי לנכסי אלו דקתני:

מי איכא למ"ד דבנכסי אדם אוסר והתנן בפ' השותפין - מותר דלא נאסר אלא בעודהו ברשותו:

אלא כי אמרי רבי יוחנן וריש לקיש בנכסי רב ושמואל בנכסי אלו ולא פליגי:

מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי הפקירא הוא ואפקרה רחמנא לצורך אכילה ואמאי לא ירד בה לאכול מאותן שאינן נוטות:

בעומדים על הגבולין דיכול לתולשן בלא ירידה בתוך השדה ולכך אמר דלא ירד לתוך השדה כיון דאפשר לאוכלם בלא ירידה אבל היכא דאין עומדין על הגבולין לעולם יורד ואוכל דרחמנא אפקריה:

אלא גזירה שמא ירבה בעמידה לאחר אכילה ולצורך אכילה אפקריה רחמנא שלא לצורך אכילה לא ואינו מותר אלא בנוטות שנוטות מחוץ לשדה ואינו נכנס לתוך השדה כלל:

המודר הנאה מחבירו שחבירו הדירו שלא יהנה משלו: לא ישאילנו חבירו דקא מהני ליה ולא ישאל מחבירו ובגמרא פריך הא לא מהני ליה למודר:

כי אמרו רבי יוחנן וריש לקיש בנכסי כי אמרו רב ושמואל בנכסי אלו. ומהא שמעינן דאף על גב דאמר נכסי, כי אמר אלו אסור, אפילו לכשיצא מרשותו, דאין תופסין לשון נכסי אלא לשון אלו, כאילו אמר נכסי אלו, והכי אתא בירושלמי, ביתך זה משום מה תופסו, משום ביתך, משום זה נפל ובנאה לית הוא, נשמעינה מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לפלוני, או בית אלמנות לבתי ונפל, היורשים חייבים לבנותו, בית זה, נפל אין היורשים חייבים לבנותו, ומיהו בפירושין נראה, דגרסינן הכא נכסים אלו, ולא גרסינן נכסים, וכן נראה מדברי הרמב"ם [הפלאה הלכות נדרים פרק חמישי הלכה ה' ו'] ומנמוקי מורי הרב ז"ל. ומכל מקום הסכמות דירושלמי מכרעת, דבגופיה נמי אפקריה רחמנא, כלומר השדה מופקר לכל ליכנס, ולא על הפירות.

המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו המדיר למודר:

ולא ישאל הימנו לא ילונו ולא ילוה ממנו ולא ימכור לו ולא יקח ממנו. ופירשה אביי בגמ' [דף מג.] דכולהון משום גזירה דגזרינן לשאול משום להשאיל פי' שלא ישאל המדיר מן המודר שמא יבא להשאיל לו דמהנה ליה דכ"מ הכי הוו שדרך השואל להשאיל ודרך הלוה להלוות ומשום הכי גזרינן בהו ודכוותה אמרינן בפ"ק דע"ז [דף ו.]:

המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר המודר הנייה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו ולא ילונו ולא ילוה ממנו לא ימכור לו ולא יקח ממנו כיצד אמר לו השאילני פרתך אמר לו אינה פנויה אמר קונם שדי שאיני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין ואם אין דרכו לחרוש הוא מותר וכל אדם אסורין מבוארת לר"ם:

אמר המאירי המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ר"ל המדיר למודר ולא ישאל ממנו לא ילונו ולא ילוה הימנו לא ימכור לו מפני שהלוקח נהנה ולא יקח הימנו ושאלו בגמרא בשלמא לא ישאילנו ולא ילונו ולא ימכור לו דקא מתהני והרי נאסר בהנאתו אלא לא ישאל הימנו ולא ילוה הימנו ולא יקח ממנו אמאי והרי אינו מודר הנאה הימנו ופרשוה בשניהם מודרים זה מזה או אף במודר אחד לבד וגזרה הני אטו הני ושמא תאמר במכירה מיהא ימכור לו ביתר וכמו שכתבנו בפרק שלישי ותרצו בה דהתם נדר הנאה מכל ישראל וליכא למגזר אבל זה שלא נדר אלא מאחד איכא למגזר וכן שמא תאמר והרי באומר הריני עליך חרם אמרו המודר אסור והמדיר מותר ולא גזרינן תרצו בתוספות שהנאות אלו הנזכרות כאן מצויות הן ביותר ומתוך כך ראוי לגזור עליהן ולדעת זה אין למדין מהן להנאות אחרות:

יש ספרים שיש בהם בסוגיא בשאלה זו נוסחא אחרת שאין לישבה בשום פנים ובתוספות גורסין בה בשלמא לא ילונו דקא מהנה ליה אלא לא ילוה ממנו מאי קא מהני ליה כלומר וכן אני מקשה בכולם והדר אמר בשלמא לא ילוה הימנו ולא יקח הימנו איכא לתרוצינהו דמתהני מודר מיניה פירוש אם נלקח בזבינא מציעא או דרמי על אפיה אם בהלואה כגון דאית ליה למדיר זוזי טבי ותקולי ופרע ליה מיניהו אלא לא ישאל שהוא חוזר בעין אמאי לא ותירץ גזירה לשאול וכו' ומעתה כולהו נמי משום גזרה ואף זו אינה גירסא מיושבת כל כך ועיקר הגרסא כמו שכתבנוה:

ונשוב לענין משנתנו והוא שעל ידי מה שביאר במשנה זו באיסור השאלה נתגלגל הדבר בענין השאלה דבר שאינו מכונת הפרק והוא שכל הנודר אנו אומדין כונתו לפי ענין הדברים שבשבילן נדר והולכין אחר הענין לא אחר משמע הדבור ועל זה אמר השאילני פרתך ואמר לו אינה פנויה והלה סובר שהוא חושב עליו שלחרישה הוא שואלה ומתוך כך הוא מונעה הימנו ומראה לו שאינו רוצה בה לחרישה אלא למלאכה אחרת ואומר קונם שדה שאני חורש בה לעולם ואף הלה משאילה לו על סמך אותם הדברים אם היה דרכו של שואל זה לחרוש הוא בעצמו הוא אסור לחרוש בה ושאר בני אדם מותרין לחרוש לו שלא נדר אלא מעצמו ואם אין דרכו לחרוש אלא על ידי אחרים אסור אף על ידי אחרים שבודאי ממה שהוא רגיל נדר:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

גמ' ל"ש נכסים כו' סברי נכסים כצ"ל:

רש"י אם מת הס"ד אוסר וכו' דנכסי כו' הד"א ושמואל הס"ד:

ד"ה בעומדין כו' הגבולים לחוץ הד"א:

בא"ד מ"ה אינו יורד דהא רחמנא כו' כצ"ל:

ר"ן בד"ה אם מת כו' דלא פריש בהדיא אפילו לאחר שיצאו מרשותו כו' כצ"ל:

בא"ד מ"ה נדרא חייל כו' כצ"ל:

בא"ד ור"ל בנכסי כו' כצ"ל:

בא"ד אלא דהיכא דלא כצ"ל:

גמרא ארעא נמי רחמנא אפקריה לצורך אכילה דאם לא כן איך ילקטו עניים הפירות. בעומדין על הגבולין שאינו צריך ליכנס שם בעבור אלו הפירות אבל אם בא ללקט פירות אחרים יכול ליכנס שם דבין ארעא בין פירות אפקריה רחמנא לצורך אכילה. וא"ת אמאי נקט נוטות דמשמע הא בתוך השדה לא מצי אכיל. נוטות אצטריכא ליה לאשמועינן דאפילו היכא דליכא אלא נוטות דאז אסור ליכנס בתוך השדה מותר בנוטות ולא גזרינן שמא יכנס שם. הרא"ם ז"ל.

מתניתין המודר הנאה מחברו כגון שמעון שהוא מודיר הנאה מראובן מחמת שהדירו ראובן לא ישאילנו ראובן כלי תשמישו ולא ישאל ראובן ממנו ולדעת אביי יהיה גזירה לא ישאל אטו לא ישאילנו. או נוכל לומר לא ישאילנו שמעון המודר ולא ישאל ממנו ויהיה גזירה לא ישאילנו מחמת לא ישאל שהוא מן הדין וכן נפרש בכולן לדעת אביי. ולדעת רבי יוסי בר חנינא דמוקי לה למתניתין כשהדירו זה את זה כולה מתניתין דינא קתני ולא מחמת גזירה.