מסכת נדרים דף ל״ח עמוד ב׳

נפשה וגופה לשמים שאינה ראויה לאכילה לפיכך זן אותה דאינו מהנהו הנאה מרובה:

מוכרה לעובדי כוכבים וניחא ליה בפיטומא:

גמ' על החתן שהחתן הוי מודר:

הרי מוסר לו שפחה לשמשו ואמאי מותר:

אלא בשנכסי חתן אסורין אצל אבי הכלה ואע"פ שהחתן מהנהו שזן את בתו אפי' הכי משיא לו את בתו ומשיב הש"ס משום הא לא צריך למימר דמותר להשיא את בתו:

דגדולה מזו אמרו בשנכסיו אסורים על הנודר אמרנו וזן את אשתו:

אע"פ וכו' ואת אמרת וכו' פשיטא דמותר דהא לא מהני כלל:

לעולם בשנכסי אבי כלה אסורין על החתן ודקאמרת הרי מוסר לו שפחה לשמשו תריץ בבתו בוגרת עסקינן שיכול להשיאו ומדעת עצמה דהואיל ואינו משיא אלא מדעת עצמה לאו הנאה דקא מהני ליה איהו אלא הנאה מועטת:

הרי מוסר שפחה לשמשו דס"ד דאיירי בקטנה שניסת על ידו ואת אמרת דמותר להשיא בתו הא פשיטא דאסור:

בבתו בוגרת דמדעתה וקמ"ל אף על גב שהוא מדבר עמה ומשיא עצה לה להנשא לו הנאת דבור לא מקרי הנאה:

גמרא המדיר בנו לתלמוד תורה. יש מי שפירש שהאב הדיר את בנו שלא יהנה ממנו מפני שאינו רוצה ללמוד, ואפילו הכי מותר האב למלאות לבן חבית של מים (ולתלות) [ולצלות] לו דג קטן, ומסתמא מדברים קטנים כאלו לא הדירו, וכן פירש הרמב"ם ז"ל [הפלאה הלכות נדרים פרק ו' הלכה י"ז]. ויש מקשים לפירוש זה שאין במשמע לשון זה לשון מתנה אלא לשון שמוש, ודברים שהבן משמש בהן את האב, ועוד דמדיר לתלמוד תורה משמע שמדירו ללמוד, והראב"ד ז"ל [שם בהשגות] פירש שמדיר הנאת הבן עליו כדי שלא יתבטל מלמודו, ואפילו הכי הבן מותר לעשות לו לאב דברים קטנים כאלו שאין בהן ביטול גדול, וכן פירש הרמב"ן ז"ל והביא ראיה ממה ששנוי בתוספתא בכורות [פרק ו' הלכה ג'] מעשה באחד (שהרש') [בתוספתא לפנינו: שהרצה, וכן ברמב"ן] את בנו לתלמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה, והתיר לו יוסי ברבי למלאות לו חבית מים ולהדליק לו את הנר. ירושלמי [פרק שלישי הלכה ו'] בשלהי מסכת בכורים]: תני המדיר בנו לתלמוד תורה מותר לו למלאות חבית של מים ולהדליק לו את הנר, רבי יעקב בר אידי בשם רבי יוחנן אף לוקח לו חפצין מן השוק, מה פליגין כאן באיש כאן באשה, אם היה אדם מסויים עשו אותו כאשה, פירוש מסויים אדם חשוב שאין דרכו ליקח חפצין בשוק, כאשה שאין דרכה לקנות בשוק, (לפיכך אם הדירה את בנה לתלמוד תורה מותר ליקח לה חפצים מן השוק, וכן באדם חשוב שאין דרכו ליקח חפצים מן השוק עשו אותו כאשה. ר"מ).

כוס של בית המרחץ פירש הרמב"ם [הפלאה הלכות נדרים פרק ו' הלכה ו'] שאין בו הנייה, והראב"ד ז"ל [שם בהשגות] השיג עליו דודאי הנאה יש בו, אלא שהוא מותר מפני שיש לו חיי נפש. ותמיהא לי היאך הוא מותר אפילו משום חיי נפש, וכן נמי למאן דמפרש כוס של בית האבל, והלא המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל אסור הוא להאכילו כדאיתא במתניתן. ובתוספות פירשו כוס של בית המרחץ כוס מים חמין והיא הנאה מועטת, שלא הדירו מדבר קטן כזה וכדתנן מותר לשתות עמו כוס של צונן. ואינו מחוור בעיני כלל, חדא דלמאן דמפרש כוס של שלום איכא כוס של בית האבל מאי איכא למימר, ומה שהביאו ראיה מדתנן שותה עמו כוס של צונן אינה ראיה, דהתם היינו טעמא דלא נתכוון אלא שלא יאכל עמו כמו שהיה מסרב בו חברו, והיינו דהתם הא נדר בפירוש טיפת צונן ואפילו הכי שרי, וכן מותר ליכנס לביתו ואף על פי שנדר בפירוש לביתך איני נכנס, ואילו במודר הנאה דעלמא אסור הוא ליכנס לביתו אלא דהני לא נגען אהדדי, אלא שמא נאמר דבדברים קטנים כאלו במקום מצוה [לא קפדי אהדדי] לא אדריה, ומיהו בספרי הרמב"ם ז"ל [שם] שבידינו יש ששמעון המדיר, משקה לראובן המודר משל ראובן, ולא התירו אלא שישמשנו בכך שאין שמוש זה אלא הנאה מועטת, וגם זה איני יודע ליישבו, אם כן מה הפרש יש בין שמשמש (עליה) [עליו – לפי השי"מ] בנתינת כוס זה ובין שמשמש עליו בזמן אחר, ואם מפני שהוא מקרה ועראי יאמר משמשו עראי אבל לא קבע.

אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא [כו'] מותר להשיאו בתו פירוש לתת לו בתו לאשה:

הוי בה רבי זירא במאי עסקינן אילימא בשנכסי אבי כלה אסורין על החתן הרי מוסר לו שפחה לשמשו. פי' ומהני ליה טובא דקס"ד דמיירי בנותן לו בתו קטנה או נערה שהיא ברשותו לקדשה אלא בשנכסי חתן אסורין על אבי כלה. פי' וקמ"ל דאע"ג דזיין את בתו שרי:

גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו ואע"פ שהוא חייב במזונותיהן וכ"ש שמותר להשיאו בתו. דכי נסיב לה מזונותיה על הבעל רמו ולא על האב ומהדרינן לעולם בשנכסי אבי כלה אסורין על החתן ודקאמרת הרי מוסר לו שפחה לשמשו הכא במאי עסקינן בבתו בוגרת ומדעתה דאיהו מנסבא ולאו אבוה מנסיב לה ולא אתי לחתן הנאה מן האב המודר ממנו:

תניא נמי הכי המודר הנאה מחבירו אסור לישא בתו כלומר קטנה או נערה אבל משיא לו בתו בוגרת מדעתה:

א"ר יעקב בר אידי המדיר את בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ר' יצחק אומר אף לצלות לו דג קטן. עיקר הפי' כמו שפירש רבינו ז"ל דהא מיירי בשנדר הנאה מבנו שלא יעשה לו מלאכה כדי שלא יבטל לו מתלמוד תורה מותר לו למלאות לאביו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ואף לצלות לו דג קטן שאין בדברים הללו כדי בטול תורה והוו נמי מלאכות הצריכות לאב ואין דרכו לעשותן בעצמו ומסתמא ודאי לא נדר מהני והכי תניא בתוספתא בכורות באחד שהרצה את בנו ללמוד תורה והדירו מלעשות לו מלאכה והתיר לו יוסי ברבי למלאו' חבית של מים ולהדליק לו את הנר וגרסינן נמי בירו' דמסכת בכורים תני המדיר בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר רבי יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן אף לוקח לו חפצים מן השוק מה פליגי כאן באיש כאן באשה פירוש שאין דרכה של אשה לחזר בשוק הלכך מסתמא לא מהני נדרה. אם היה אדם מסוים עשו אותו כאשה פי' שכן אדם מסוים אין דרכו לחזר בשוק ליקח חפצים:

ובגמ' דילן אמרינן הכא בשמעתין [דף לח:] אמר רבי יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקות לו כוס של שלום. פי' לא משל מדיר דהא ודאי אסור אלא משל מודר עצמו והא קמ"ל דהשקאה בעלמא דמשקי ליה מדיר למודר שרי דדרכי שלום בעלמא הוא ומסתמא לא מהני נדר ושייכא בהא דהמדיר את בנו לת"ת דלעיל:

מאי היא הכא תרגמו כוס של בית האבל במערבא אמרי כוס של בית המרחץ. וכן הלכתא:

לא יזון את בהמתו וכו' מ"ט עבדיו ושפחותיו למנחרותא עבידא. פי' לשירות ולמלאכה בעלמא וליכא קפידא בין כחוש לשמן. בהמה לפטימא עבידא פי' והנאת בעלים היא כשהיא שמנה:

ראובן שהדיר את שמעון המודר אסור לראובן שישיא לו את בתו קטנה או נערה שהרי עכשו הוא מוסר לו שפחה לשמשו וכל שכן אם נותן לו נדוניא ומכל מקום אם היא בוגרת מותר שהרי לדעתה היא נשאת ואין לאב בה כלום ואע"פ שהוא משיאה עצה בכך עד שמשתדל בכך ואף כשהוא נותן נדוניתה מכל מקום לבתו הוא נותן והיא נותנת לו אבל הוא יכול לישא את בתו של מודר שאע"פ שחייב במזונותיה הרי אמרו זן את בניו וכו':

המדיר את בנו לתלמוד תורה מותר למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר או לצלות לו דג קטן ודבר זה יש מפרשים שהאב הדיר את בנו שלא יהנה ממנו מפני שאינו לומד תורה ואע"פ כן האב המדיר מותר למלאת לבנו וכו' שמן הסתם לא הדירו לדברים מועטים כאלו וכן פירשוה גדולי המחברים ואף גדולי הרבנים מוסיפים בה שאף בכל מדיר כן ואין הדברים נראין כן שאף באב חדוש הוא ואין להוסיף בו ומכל מקום יש מפרשים שכל שהאב הדיר את הבן אסור האב לעשות לבן שום הנאה וזו שבכאן פרשו גדולי המפרשים שאין זה בענין מתנה אלא בענין תשמיש וכגון שהאב הדיר הנאת הבן על עצמו כדי שלא יבטל מתלמוד תורה ואע"פ כן מותר הבן לשמש את האב בדברים אלו שאין כאן ביטול ואף בתוספתא בכורות שנינו מעשה באחד שהרצה את בנו לתלמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה והתיר לו רבי יוסי למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ובתלמוד המערב שבמסכת בכורים שנינו המדיר את בנו לתלמוד תורה מותר למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר רבי יעקב בר אדי בשם רבי יוחנן אמר אף ליקח לו חפצים מן השוק מה פליגין כאן באיש כאן באשה אם היה אדם מסויים ר"ל שאין דרכו ליקח מן השוק עשו אותו כאשה שאין דרכה לקנות בשוק:

המודר הנאה מחברו מותר להשקותו כוס של בית האבל ר"ל כוס של תנחומין ופירשו בתוספות אפילו משלו והטעם משום דאדעתא דאבלות לא נדר אינש ומכל מקום דוקא בכוס שהוא דבר מועט ויש מפרשים שאף המביאו מפקירו לכל מי שירצה ומכל מקום יש מפרשים שאין הכוס שלו ולא התירו אלא שמושו וכן מותר להשקותו כוס של בית המרחץ שהיו רגילין לשתות מים חמין וכמו שאמרו במסכת שבת רחץ ולא שתה מים חמין דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים ומותר ומתוך שהיא הנאה מועטת בתשמיש מועט ובמקום הדחק התירו ויש מפרשין מפני שאין בו הנאה ואין נראה כן:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר המדיר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ומרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא באמבטי קטנה וישן עמו במטה רבי יודה אומר בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו ומסיב עמו על המטה ואוכל עמו על השלחן אבל לא מן התמחוי אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלין ולא יעשה עמו באומן דברי רבי מאיר וחכמים אומרים עושה הוא ברחוק ממנו אמר הר"ם פירוש זה אשר יכנס לבקר הוא אשר אסור עליו ליהנות לחולה ואמר אבל לא יושב במקום שלוקחין שכר לישיבה ר"ל שיקח שכר אשר יבקר החולה בישיבתו ועשייתו צוות אליו וכאשר נכנס זה וישב ולקח דבר הנה הועיל בחולה בדבר שיש לו דמים ורפואת נפש הוא שירפאהו ורפואת ממון הוא שירפא בהמתו ומותר לו שיאמר לו מה שיועיל לבהמתו ואמנם יאסר עליו שירפאה בידו ואמנם לא אסר זה בחולה עצמו לפי שהוא מצוה ר"ל מחויב לרופא מצד התורה שירפא חולי ישראל וזה נכנס תחת אמרו בתורה והשבותו לו לרבות אבדת גופו לפי שאשר יראה הפסדו ויכול להצילו יצילנו בגופו או בממונו או בחכמתו ואמבטי שוקת המרחץ ואסור להתחמם עמו בקטנה לפי שהוא ישפיע המים עליו וזה הנאה אליו ולא יאכל עמו בכלי אחד לפי שהוא אולי ישית פת לחם חמה לפניו או יניחה כדי שיאכלנה והוא הטעם גם כן שלא יאכל עמו מן התמחוי והוא הכלי אשר ימלאו אותו בפירות ויאכלו ממנה בעלי המלאכה אולם כאשר נשבע ראובן דרך משל שלא יקבל תועלת משמעון יאכלו יחד אצל לוי וכאשר השלים שמעון לאכול מן הקערה וחזר אותה ללוי עוד שם אותה אחר זה לוי לפני ראובן הנה אין אסור לראובן לאכול ממנו ולא נאמר אולי לא השלים שמעון אכילתו כדי שיתנו אותה לפני ראובן וזה ענין אמרו אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר והוא אמרם מן התמחוי החוזר לבעל הבית ולא יעשה עמו באומן שלא יקצור עמו בקו אחד שלא יקל עליו קצירו בהיותו קוצר קרוב ממנו ונמצא כי כאשר ילך ימצא המקום פנוי שיוכל לעשות מלאכתו וכבר קדם לך באור מלת אומן במקומות בזרעים והלכה כרבי יהודה ואין הלכה כרבי מאיר:

רש"י בד"ה אלא בשנכסי חתן כצ"ל:

ברא"ש ישיאנה לו הס"ד דעתו שרי הס"ד בפטומן הס"ד:

ר"ן בד"ה וגופה כו' מפטם לה כצ"ל בפטומה הס"ד עסקינן הס"ד:

בד"ה אלא כשנכסי חתן כו' כצ"ל:

בד"ה גדולה מזו כו' ואת אמרת כצ"ל:

בא"ד אשתו מאי קמשמע לן רב הונא כצ"ל והס"ד:

בד"ה ירושלמי כו' לא אדריה כו' כצ"ל משל אב הס"ד:

בד"ה באומן כו' ומה"ד לא יעשה כו' כצ"ל:

גמרא גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהן וכו'. תמיהא לי מאי גדולה מזו אמרו דקאמר דהיא היא שאף הוא חייב להלביש את הבת ולכסותה ולתת לה מנכסיו כדי שיקפצו עליה בני אדם לישאה ועכשו זה פוטרו. וכמו שאמרו בשילהי נערה שנתפתתה דאמרינן התם קחו נשים לבניכם ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא קחו נשים לבניכם בידו אלא בנותיכם תנו לאנשים בידו הוא ואמרינן ללבשה ולכסייה ויהיב לה מידי כי היכי דליקפוץ עליה ואתו נסבי לה. וי"ל דמכל מקום אינו חייב כל כך בחייו שנכוף אותו לכך שיתן לה משלו לפרנסה כבעל שהוא חייב לזון את אשתו ובניו הקטנים שכופין אותו בבית דין.

בוגרת ומדעתה וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. אלא דאכתי לא ניחא לי דבכל מידי דלא בעינן דעת משלח משמע לעיל דשרי אף על גב דעביד שליחותיה ובמקום מצוה כתורם את תרומותיו ומקריב קרבנותיו והכא נמי במקום מצוה הוא. הרשב"א ז"ל. המדיר את בנו לתלמוד תורה שמדירו מנכסיו אם לא ילמוד תורה הדירו במוחלט או מפני שאינו עוסק בתורה מותר האב למלאת לו חבית של מים מנכסיו ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן אם הדג של הבן לפי שהוא דבר ויתור ואינה הנאה גמורה ואין כוונתו להדירו אלא מהנאה גמורה ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובים. והוא הדין למדיר את חבירו מנכסיו והאי דקתני בנו אורחא דשכיח נקט. הרי"ץ ז"ל. וכתב הרא"ם ז"ל לתלמוד תורה בשביל שאינו רוצה ללמוד. וקצת קשה דאין לשון שא' לתלמוד תורה משמע כן. ועוד למה התירו למלאות לו ילך הוא וימלא לעצמו. אלא נראה לי דהכי פירושו לתלמוד תורה שנדר שלא יהנה בנו ממנו עד שילמוד שנה או יסיים מסכתא אחת והלך הבן ללמוד וצריך לו אדם שישמשנו ולכן התירו לאב הנאה מועטת כזו דאינו מתכוין להיות מהנהו אלא משום מצוה ולא יתבטל מתלמוד תורה ומכל מקום ליתן לו מזונות אסור שלזה נתכוין כשהדירו. עד כאן. כתב הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל וז"ל: וכתב רבינו ז"ל איכא דפריש שהאב הדיר את בנו שלא יהנה הבן ממנו ומותר האב למלאות לבן חבית של מים ולהדליק נר ולצלות דג קטן שאין כוונתו אלא להנאה גדולה ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובין. ואיכא דפריש שנדר האב הנייה מבנו כדי שלא יבטל מתלמוד תורה ומותר הבן לעשות לאב דברים הללו שאין בהם ביטול תורה. ומסתברא כי האי פירושא משום דהנך מילי שמוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב ואין במשמע שיתן כלום אלא שימלא וידליק ויצלה דג שלו. ועוד דלישנא דמדיר לתלמוד תורה הכי דיקא דמדירו ללמוד. ועוד דאי בשהאב הדיר את הבן כלומר שלא יהנה הבן ממנו מאי שנא הכי כלומר מפני מה הבן מותר ליהנות משל אב מעבודות אלו ואי אמרת מן חיותיה לא אדריה כלומר שלא עלה על דעתו של אב להדירו מדברים שהן חיותו של בן ולפיכך מותר באלו הוה לן למימר שיתן לו מזונות שהוא צריך להם בצמצום. אלא פירושא בתרא טפי עדיף ומסתבר. עד כאן.

כוס של בית המרחץ פירש הרמב"ם שאין בו הנייה. והראב"ד ז"ל השיג עליו דודאי הנייה יש בו אלא שהוא מותר מפני שיש בו חיי נפש. ותמיה לי היאך הוא מותר אפילו משום חיי נפש וכן נמי למאן דמפרש כוס של בית האבל והלא המודר הנייה מחברו ואין לו מה יאכל אסור הוא להאכילו כדאיתא במתני'. ובתוספות פירשו כוס של בית המרחץ כוס מים חמין והיא הנאה מועטת שלא הדירו מדבר קטן כזה וכדתנן מותר לשתות עמו כוס של צונן. ואינו מחוור בעיני כלל. חדא דלמאן דמפרש כוס של שלום כוס של בית האבל מאי איכא למימר ומה שהביאו ראיה מדתנן שותה עמו כוס של צונן אינה ראיה דהתם היינו טעמא דלא נתכוון אלא בשלא יאכל עמו כמו שהיה מסרב בו חברו והיינו דהתם הא נדר בפירוש טיפת צונן ואפילו הכי שרי וכן מותר ליכנס לביתו ואף על פי שנדר בפירוש לביתך איני נכנס ואלו במודר הנייה דעלמא אסור הוא ליכנס לביתו אלא דהני לא נגען אהדדי. אלא שמא נאמר דבדברים קטנים כאלו במקום מצוה לא קפדי אהדדי ולא אדריה. ומיהו בסיפרי הרמב"ם ז"ל שבידנו יש ששמעון המדיר משקה לראובן המודר משל ראובן ולא התירו אלא שישמשנו בכך שאין שימוש זה אלא הנאה מועטת. וגם לזה איני יודע ליישבו אם כן מה הפרש יש בין שמשמש עליו בנתינת כוס זה ובין שמשמש עליו בזמן אחר ואם מפני שהוא מקרא ועראי יאמר משמשו ארעי אבל לא קבע. הרשב"א ז"ל. כוס של שלום שהיו שותין בבית האבל פרק קמא דכתובות ונקרא שלום על שאנשי שלומו באין שם לנחמו ושותין עמו נראה לי. והנאה מועטת היא דהרבה בני אדם אחרים בלעדיו באין שם לשתות עמו לנחמו (אפקות') מפקירו לכל העולם. וכן טעמא דבית המרחץ (של בית המרחץ) פרק קמא דשבת דקאמרינן רחץ במים חמים ולא שתה מהן דומה לתנור שהוסק מבחוץ ולא הוסק מבפנים. ויש מפרשים כוס ששותין אחר המרחץ לקרר כי ההיא דעבודה זרה דקאמר דהא ארבעין שנין דנפק האי עובדא ממצרים. ונקרא כוס של שלום לפי שבחבורת בני אדם אוהבים רגילין לשתותן ביציאת בית המרחץ. הרא"ם ז"ל. למנהרותא עבידי לעבודה ולא לפטומי ואם חבירו יפרנסם לא מהני ליה מידי שאף על פי שאינו זן אותם יכול להשתעבד בהם דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. הרי"ץ ז"ל.

מתניתין המודר הנאה מחברו נכנס לבקרו כלומר מצוה היא עליו לבקרו כשאר החולים. ונראה לפרש כן מדלא קתני ונכנס בו"ו. עומד המדיר בבית החולה אבל לא יושב ומפרש בגמרא במקום שנוטלין שכר על הישיבה לעשות צוות לחולה או גזירה שמא ישהא בישיבה ויבא לשמשנו לחולה. ומרפאו רפוי נפש דהיינו גופו אבל לא רפוי ממון דהיינו בהמתו. ודווקא בידים אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לך. ואוכל עמו על השלחן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ובשלחן (שאילה) שאינה של מדיר איירי. אבל לא מן התמחוי לא יאכלו בקערה אחת אפילו בסעודה שאינה שלהם לפי שמרבה בעל הבית בשביל חבירו בתמחוי ונמצא זה נהנה או שמא לא יהיה התמחוי גדול כל כך שיוכלו שניהם לשבוע ממנו וימשוך ידו המדיר מן התמחוי כדי לחלוק כבוד לחבירו ונמצא מהנהו. או יקרב חתיכה טובה לפניו ונמצא מהנהו. אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר לבעל הבית לאחר שנתן השמש חלק לכל אחד ואחד מחזירו התמחוי לבעל הבית והבעל הבית מצוה ליתן המותר לבני הסעודה ואז אין חולקין כבוד כי אין דרך ארץ לעשות כן מן השיורים והשמש אינו מדקדק ונותן לכל כפי שיזדמן לידו. או נוכל לומר כי התמחוי החוזר לבעל הבית הוא גדול ויש די לשניהם בו (לאכול בו) לאכול ולשבוע ולהותר. ועתה אין לחוש שמא ימשך ידו הימנו ואין לחוש נמי שמא יקרב חתיכה טובה לפניו כי מאחר שיש להם די לא נחוש לזה כלל. והר"ם פ"ו פירש מה תמחוי החוזר שאם אכל המדיר מקערה שהוא יודע שכשיחזירה לבעל הבית יחזור בעל הבית ויניחנה לפני המודר הרי זה מותר ואין חוששין שמא הניח נתח טוב בשבילו. וישן עמו על המטה בין גדולה בין קטנה. רבי יהודה אומר גדולה בימות הגשמים מותר שיכולין (להתחזק) להתרחק זה מזה ובימות החמה אפילו קטנה מותר כי מחמת החמימות מתרחקים זה מזה. ולא יאכל עמו מן האבוס שלפני פועלים. אבוס כלי גדול כעין תמחוי שרגילים פועלים לאכול בו כלם יחד והטעם כמו שפירשנו למעלה גבי תמחוי. ולא יעשה עמו באומן שורה של כרם שלא יחפור בקרוב ממנו מפני שמרפה הקרקע והוא נוח לחפור והוה ליה הנאה למודר. והר"ם ז"ל כתב סוף פרק ששי נזדמנה לו מלאכה עמו כגון שהיו קוצרים כאחת עושה ברחוק ממנו גזירה שמא יסייענו ולשון מרפה (ארפא) לארעא דקאמר בגמרא קשה לדברי הר"ם ז"ל. הרי"ץ ז"ל. ומרפאהו רפואת נפשות כלומר רפואת גופו ואפילו בשאיפשר לו על ידי אחרים אבל לא רפואת ממון פירוש דהיינו רפואת בהמתו הואיל ואיפשר על ידי אחרים. מיהו אם אי אפשר על ידי אחרים מותר לרפאותו מידי דהוה אהשבת אבידה כדמפרש בגמרא מיהו בין ברפואת גופו בין ברפואת בהמתו דוקא בסמני מודר.