מסכת נדרים דף ל״ה עמוד ב׳

מתני' ותורם את תרומתו וכו' מפרש בגמרא:

[ומקריב עליו] אם היה כהן אותו שנדר שלא יהנה ממנו יכול להקריב עליו קיני זבין וקיני זבות וכו':

גמ' הני כהני שמקריבין קרבנות:

שלוחי דידן דבעלי קרבן:

הא קא מהני ליה שליח לכפר כפרתו ואיהו הדירו שלא יהנה ממנו:

אלא מדקתני מקריב עליו קיני זבין וכו' ש"מ דשלוחי דשמיא נינהו:

[וליטעמיך] אם כן דשלוחי דשמיא נינהו ליתני סתם מקריב עליו קרבנות אלא מדלא קתני אלא קיני זבין וכו' ש"מ דשלוחי דידן נינהו ודקשיא לן הא קמהני ליה תריץ לא קמהני ליה דבמחוסרי כפרה שאני כי הני דמתני':

דא"ר יוחנן הכל צריכין דעת כל הקרבנות צריכין שיהו מקריבים בעלים חוץ ממחוסרי וכו':

מקריב עליו קינין וכו' אם היה המדיר כהן מקריב לזה המודר:

לא ילמדנו מקרא מפרש בגמרא דבלימוד מקרא נוטל שכר אבל מלמדו מדרש כמו ת"כ והלכות דאין נוטלין עליה שכר ובגמ' מפרש טעמא דנוטלין שכר על המקרא ואין נוטלין שכר על המדר':

אבל מלמד בניו מקרא מצוה קא עביד ולא הוה אלא גורם הנאה בעלמא ואפילו במקום נמי דנוטלין שכר עליה דמ"מ לא היה המודר נותן שכר למלמד לבניו:

איבעי' להו הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וכו' ואי אמרת שלוחי [דידן] נינהו הא מהני ליה דעבד שליחותא - דודאי גוף הקרבן מצוה קעביד מיהו כיון דהאי כהן שלוחו בזה אסור וה"נ אמרינן גבי תורם דאי אמרת צריך דעת הא קמהני ליה וה"נ אי שלוחי דידן נינהו אסור מיהו קשה אמאי לא פשיט ליה מההוא דפ' קמא דקידושין (דף כג -) אמר רב כהנא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו קא עבדי וי"ל דרוצה לפשוט ממשנה או מברייתא:

ת"ש ומקריב עליו קיני זבים ואי אמרת שלוחי דידן הא קמהני ליה ויש להקשות דלמא דאמר כל הרוצה להקריב יבוא ויקריב דכה"ג לא מהני ליה ושמא נראה לו דמיירי במודר הנאה בכל כהני דהאי ודאי לא מצינו למימר כי בכה"ג שאני דאז לא יצטרך דעת בעלים ואותן הוו שלוחי דידן:

כדרבי' יוחנן דאמר הכל צריך דעת בעלים אם מחוייב אדם עולה ושלמים אינו יכול לפטור אותו חבירו שלא מדעתו:

שהרי מקריב אדם על בניו ועל בנותיו להתירן לאכול בקדשים דכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן וקטן לאו בר דעת הוא אלמא דאין צריך דעת בעלים להתירו לאכול בקדשים במחוסר כפרה:

אלא מעתה לרבי יוחנן זאת תורת היולדת וכו' קצת קשה דבלאו רבי יוחנן ברייתא היא בפ' בנות כותים (נדה דף לד:) דכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן:

‬ איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דרחמנא הוו למיפשטא ממתניתין או ממתניתא הוא דבעי, אבל להלכתא ודאי שלוחי דרחמנא נינהו, וכדפשיט לה רב הונא בפרק קמא דקדושין [כג, ב] מהאי טעמא דאי אמרת שלוחי דידן הוו מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדינן ושלוחי דידן מצי עבדי.

אלא מחוסר כפרה שאני דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפרה. כלומר ארבעה מחוסרי כפרה הם דהיינו זב וזבה ומצורע ויולדת, והא דלא פשטיה מהא דרבי יוחנן דאמר הכל צריכין דעת וכו' דאלמא שלוחי דידן הוו, איכא למימר משום דלא אתא למיפשטא אלא ממתניתין וממתניתא כדאמרן. ואי נמי יש לומר דאי הוה אמרינן דאין צריכין דעת ודאי שמעינן [מינה – לפי השי"מ] דשלוחי דרחמנא נינהו, דאי שלוחי דידן ודאי צריכין דעת וכדאמר בעלמא [בבא מציעא כב, א] מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אבל כי אמרינן דצריכין דעת לא מוכחא מלתא דשלוחי דידן נינהו, דדלמא הכי אמר להו רחמנא לכהני כי יהיב אינש (לדעחיה) [לדעתיה – לפי השי"מ] הוו שלוחי דידיה להקריב וזה נראה לי עיקר, דאי לא ליפשטוה מהא דתניא בהדיא בערכין [כא, א וב] פרק משקלי עלי, חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא, ומוכח סוגיא התם דבין בהפרשה בין בהקרבה צריך דעת, ותדע לך עוד דאי לא תיקשי לן הלכתא אהלכתא, דקיימא לן דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה, וקיימא לן דשלוחי רחמנא נינהו וכדפשיט רב הונא בקדושין.

קטנה בת לידה היא והא תני רב ביבי כו' קטנה שמא תתעבר ותמות. קשיא לי לימא ליה אימא שמא תתעבר ושמא תמות, והכי נמי מוקמינן לה בפרק קמא דיבמות [יב, ב] ויש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי ליה הכין, אלא דניחא ליה לשנויי אפילו לפום מאי דסליק אדעתיה דמקשה [ואי נמי – לפי השי"מ] משום דאי ילדה לאו קטנה היא אלא איגלי מלתא (דמהכא ולהבא) [דמיהרה להביא – לפי השי"מ] גדלותה, וכדאמר רב ספרא בפרק קמא דיבמות [יב, ב] דבנים הרי הן כסימנין, ואיכא דאמרי עדיפי מסימנין.

הא דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל הא דאמרינן בקדושין [נה, א] בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר זכרים עולות נקבות שלמים, והתם לא ידעי בעלים מאן נינהו אלמא אין צריך דעת. ותירצו דהתם כיון שנאבד, דעת הבעלים היא שכל כהן שירצה להקריב יקריב, וכדאמרינן לקמן [נדרים לו, ב] גבי תרומה כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, ואפילו יש כהן שמודר הנאה חברו ממנו אפילו הכי יכול להקריב כיון שלא עשה אותו שליח ממש, וכדאמרינן לקמן גבי תרומה, ולא איבעי להו הכא אלא (בשר קרבן) [אלא כשהקרבן – לפי השי"מ] עדיין בבית בעלים, אם יכול כהן המודר הנאה לקחת אותו מבית בעלים להקריבו.

ויש מי שגורס שכך כתב לה אחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא. כלומר שהוא כתב לה בשעת נשואין שהוא מקבל עליו אחריות שהוא חייבת קודם לכן. ויש מי שגורס שכך כותבת לו, כלומר שהיא כותבת לו שובר בשעת קבלת כתובתה, ולפי גירסא זו לא מוכחא מהכא שיהא הוא חייב בקרבנות שהיא חייבת קודם נשואין, אלא אותם שנתחייבה בהן בעודה תחתיו.

ותורם לו את תרומותיו ואת מעשרותיו בגמ' מפרש לה:

ומקריב עליו קני זבין קני זבות ויולדות וחטאות ואשמות פי' למאן דס"ל דכהני שלוחי דרחמנא נינהו פשיטא טעמא דמקריב עליו כל קרבן דלאו שליחותא דידיה קא עביד ולאו דוקא נקט הני אלא ה"ה כל קרבן ונקט הני לרבותא דאע"ג דמחוסרי כפרה ומתכשרי בהאי קרבן למיכל בקדשים ושוייה שליח בהדיא מותר דשלוחי דרחמנא נינהו ולמאן דאמר דכהני שלוחי דידן נינהו דוקא נקט הני משום דהוו מחוסרי כפרה וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר הכל צריכים דעת שאין כהן מקריבן אלא לדעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה שאין צריכין דעת ומשום הכי לא חשיב דעבד שליחותיה ובמכילתין בגמרא [שם] איבעיא לן הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא נינהו ואתינן למיפשט מהא מתני' דשלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן הוו מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדין ושלוחי דידן מצי עבדי והכא במכלתין לא איבעיא לן עיקר דינא דסברא הוא אלא דבעינן מתניתין מנא תיתי ולא בעינן למיפשטה ממימרא ודכוותה בתלמודא:

ויש שפירשו דכי אפשיט היינו בקרבן ישראל דלא חזי איהו גופיה לאקרובי הילכך כהן לא הוי שלוחיה וכי איבעיא לן בשל כהן דחזי איהו לאקרובי והא דאתיא למיפשטה ממתניתין דהכא ולא דחינן דמתני' במודר ישראל משום דסתמא קתני ומקריב עליו דמשמע בכל אדם ואפילו במודר כהן ועדיף ליה למדחייה כר' יוחנן. מיהו לכולהו פירושי כשהמודר ישראל מקריב עליו כהן כל קרבן ובכהן הוא דמיפלגי ולחומרא:

ומלמדו מדרש הלכות ואגדות פירוש מפני שאין נוטלין עליהם שכר בלימודם:

ולא ילמדנו מקרא פי' מפני שמותר ליטול ממנו שכר וכי מלמדו בחנם הא מהני ליה:

אבל מלמד הוא את בניו מקרא וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שחייב במזונותיהן. דהא גרע מפורע חובו של חבירו דהנאה דידהו היא ולאו הנאה דמודר גופיה:

ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה פי' שמוסיף שומן בבשרה ומטי הנאה למודר אם ירצה לאכלה או למכרה:

גמ' ומחזיר לו אבדתו פליגי בה רב אמי ורב אסי חד אמר לא שאנו אלא בשנכסי בעל אבדה אסורים על מחזיר. והא קמ"ל דאע"ג דמתהני מחזיר בהשבה זו בפרוטה דרב יוסף דכל כמה דמיטפל באבדה זו מיפטר מלמיתב פרוטה לעני שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפ"ה שרי ולא חיישינן להנאה זו דלאו משום הנאה זו הוא מחזיר אלא לקיים מצותו ואילו פרוטה דרב יוסף לא שכיח כלומר דהא לא מיפטר מפרוטה דעני אלא בעוד שמיטפל בגוף האבדה להחזירה או לזונה או לנערה ולא שכיח דאתי (ג) מעליא כההיא שעתא דמיפטר אמטו הכי הא אילו הוה מיפטר מלמיתב פרוטה לעניא כל זמן שהאבדה היא ברשותו ואפילו בשאינו מיטפל בה הא ודאי שכיח ושכיח אלא ודאי כדאמרן וכן פירשו גדולי רבותינו ז"ל:

המשנה ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו ומקריב עליו קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות ומלמדו מדרש הלכות והגדות לא ילמדנו מקרא אבל מלמד הוא את בניו מקרא וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותן לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה ר' אליעזר אומר זן את הטמאה ואינו זן את הטהורה אמרו לו מה בין טמאה בין טהורה אמר להן שהטהורה נפשה לשמים וגופה שלו וטמאה נפשה וגופה לשמים אמרו לו אף הטמאה נפשה לשמים וגופה שלו שאם ירצה הרי הוא מוכרה לגוים או מאכילה לכלבים. אמר הר"ם כבר ביארנו שהוא כאשר נתן בעבורו דבר שהוא מחייב בו הנה מותר ולא יקרא הנאה ואמנם היא הנאה במקרה בעבור שמנע ממנו היזק ובמה שהיקל יהיה לו קורת רוח לבד ולא יגיע לידו כלום ואמר לא ילמדנו מקרא במקום שילמדו בו המקרא בשכר אבל במקום שילמדו אותה בחנם הנה יהיה מותר ללמד אותו מקרא ולא נצטרך לשנות בהלכות והגדות ומדרשות דבר מזה לפי שאין מותר מצד התורה בשום פנים שנלמד מין ממיני התורה בשכר באמרו ואותי צוה ה' ובאה הקבלה מה אני בחנם אף אתה בחנם ואולם מותר ללמד גרסת המקרא בשכר במקומות אשר פשט המנהג בזה ובלבד שיהיה זה השכר שכר למוד ושכר שמירת הנערים שלא יתבטלו ויפסדו ואני תמה מאנשים גדולים סמו את עינם קבול ההנאה והכחישו האמת ולקחו לעצמם המעלות הנכבדות בהיותם שופטים ורבנים ותלו בכותל חלוש ואני עתיד לדבר בזה הענין במקומות מאבות ואשר יחויב שיאסר עליו שיאכל בהמתו לפי שכל הנוסף בשמנה וכחה יוסיפו דמיה ואמר ר' אליעזר שבהמה טמאה שאין מותר לאכלה הנה אין תועלת בשמנינותה ובתוספת בשרה וחכמים יאמרו שכבר יוסיפו דמיה או משקלה אם ישחטנה או ימכרנה לגוים או יאכילנה לכלבים ואין הלכה כר' אליעזר:

ואמר אחר כן ותורם לו ר"ל המדיר למודר תרומתו ומעשרותיו לדעתו של מודר ופרשו בגמרא לא שיעשהו הוא שליח לתרום שאם כן הרי עושה שליחותו ונהנה והמודר מחבירו אסור לעשות לו שום שליחות ואף שלא לדעת כלל אין תרומתו תרומה ומתוך כך פירשוה בשאמר המודר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום וזה שומע ותורם לו וזו פירושה כשתורם משל בעל הכרי על הכרי שבזו צריך דעת אבל אם תרם משלו על שם הכרי של מודר אין צריך דעת ותרומתו תרומה ואף הוא מותר לעשות כן אע"פ שמהנהו מפני שהלכה כחנן ואני תמה אחר שהעמידו משנתנו כחנן מה הוצרך לומר לדעתו ושמא רצה ללמדה אף בתורם מבעל הכרי או שמא מפני שלא הוברר יפה בגמרא אם התורם משלו על חבירו צריך דעת אם לאו עד שהרבה מן הפוסקים הניחוה בספק ומחמירין בה:

ומקריב עליו ר"ל שאם המדיר כהן מקריב קני זבים וזבות שהם קרבנות שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת ביום שמיני שאחר שבעה נקיים וקני יולדות והוא תור או בן יונה לחטאת ואם אינה מספקת לכבש לעולה מביאה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכן מקריב עליו חטאות ואשמות אף של מצורע הוא הדין לכל הקרבנות אלא שהזכיר זב וזבה ויולדת ומצורע מפני שארבעתם מחוסרי כפרה ר"ל שאע"פ שטבלו והעריבו שמשן אסורין לאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן בשמיני ובא ללמד שאף קרבנות אלו שבאין להכשירן בקדשים נעשין על ידו וכל שכן האחרים ואע"פ שבגמרא נראה שבאלו דוקא ראוי לומר כן מפני שאין צריכין דעת כמו שיתבאר בסוגיא כבר נדחו והעלינו בה שבכל הקרבנות כן וטעם הדבר שאין הכהנים שלוחין לבעל הקרבן אלא של הקב"ה ובשל הקב"ה הוא עוסק ומה שמכשירו לאכול בקדשים גרמא בעלמא הוא או שחובה עליו בכך:

ומלמדו מדרש הלכות ואגדות ובכלל כל תורה שבעל פה ר"ל המדיר למודר שהרי אסור לו ליטול שכר וכמו שאמרו ואותי צוה ה' ללמד אתכם וכו' מה אני בחנם ר"ל שהב"ה מלמדני דרך חנינה או שאני מלמדכם בחנם אף אתם בחנם ונמצא שאינו מהנהו ואם מפני שהוא למד הימנו מצות לאו ליהנות ניתנו ועוד שהלמוד דבור הוא ואין הדבור אסור אלא אם כן אמר קונם פי לדבור שכל שלא אמר כן דבר שאין בו ממש הוא והגאונים כתבו שכל הנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לדבר בעצמו או עם אחר והוא שומע ואמר אחר כן אבל אסור ללמדו מקרא מפני שמותר ליטול ממנה שכר פסוק טעמים לא שכר הקריאה ונמצא כשמלמדו בחנם מהנהו בשכר שיהיה ראוי ליתן לו ולמדת שפיסוק טעמים אינו מן התורה עד שיכללהו איסור למודו בחנם הא מכל מקום כל שנוהגים ליטול שכר אף בתורה שבעל פה אסור ללמדו וכל שנוהגים ללמד בחנם אף במקרא מותר אף במקרא הא אומנות ודאי אסור לו ללמדו שהרי נמצא מהנהו מודר למדיר מיהא אף במקום שנוטלין שכר מותר שאין השכר הנאה שהרי בעמלו הוא ואמר אחר כן אבל מלמד הוא ר"ל המדיר את בניו של מודר אע"פ שאפשר שהאב המודר היה צריך לחזר אחר מלמד אחר שהיה לו ליתן לו שכר:

וכן זן את אשתו ואת בניו אפילו קטני קטנים אע"פ שהוא חייב במזונותיהם וכן הדין בעבדיו העבריים ואף הכנענים יתבאר בגמרא שעבדים ושפחות אע"פ שהשומן משביחן מכל מקום אינן עשויין אלא לעבודה לנקות את הבית וכיוצא בה והוא שאמרו עבדים ושפחות למנהרותא עבדי ואין פטומן מעלה ומוריד כלל אבל לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה שמתוך מאכלן הן משביחות בבשרן ונמצא מהנהו בטהורה בהשבחת בשרה ובטמאה בהשבחת דמים ר' אליעזר אומר זן הוא את הטמאה שאינה עומדת לאכילה שנפשה וגופה אינן ראויות בשום צד אלא לשמים ר"ל לבדק הבית אבל לא לאכילה את הטהורה שאע"פ שנפשה לשמים ר"ל שיש בה צד שראויה לשמים והוא להקריב ממנה קרבן מכל מקום גופה שלו ר"ל ראויה לו לאכילה ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא שאף זו גופה שלו שאם ירצה מוכרה לגוים או נותנה לכלביו זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מי שהיתה ככר של הפקר לפניו ונתן דעתו לזכות בו וקודם שהגביהה אמר הרי זו הקדש הרי היא הקדש ואע"פ שלא זכה בה עדין מכל מקום לכשיגביהנה הרי היא הקדש מעכשו ודבר זה פירשוהו בתוספות דוקא כשהככר תוך ארבע אמותיו וכמו שאמרו במציעא שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום הא כל שאינה בתוך ארבע אמותיו אינה הקדש מעכשו אף לכשיגביהנה ויש מפרשים שאף ברחוק מקום כן הואיל ובידו ליטלה יכול להקדישה:

ומאחר שביארנו שהיא הקדש אם תוך ארבע אמות לשיטה ראשונה או אף ברחוק מקום לשטה שניה אם נטלה על דעת לאכלה יצאה לחולין מיד כשהגביהה על דעת לאכלה וכמו שאמרו בראשון של חגיגה בענין נטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו שמעל שהקשה מכדי משקל שקליה מה לי הוא מה לי חבירו מדאגבהה נפקא לחולין ומחייב עד שהעמידה בגזבר הא אחר מעל מיד ומאחר שיצא לחולין מעל לפי כולה ר"ל לשלם את כולה:

נטלה להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבו ולא לפי כולו ופרשו הטעם בתוספות שהרי לא יצאה לחולין על פי הגבהתו שהרי אינו מתכוין לקנותו אלא להקנותו לבניו ואף הם אינם קונים עד שיבא לידם וכמו שאמרו נתנה לבלן מעל ופרשו בפרק הזהב בנטל פרוטה מן ההקדש ונתנה לבלן שמעל דוקא לבלן ר"ל בעל המרחץ שתכף שנתנה לו רוחץ שם כל זמן שירצה ואין הקונה זכות המרחץ צריך משיכה שאין משיכה בדבר שאינו מטלטל משום דלאו מחוסר משיכה הוא אבל נתנה לספר לא מעל לפי שלא קנאה הספר אלא במשיכת הבעלים את התספורת והרי הוא מחוסר משיכת התספורת וכל שלא נקנית להדיוט הקדש היא אלא שמכל מקום לפי טובת הנאה שבניו מחזיקין לו על שהגביהם בשבילם ועל הדרך שאמרו בפרק השואל בקרדום ונמצא לפי פירושם שמעל האב לפי טובת הנאה אע"פ שלא באה ליד בניו ומכל מקום גדולי הדור חולקים לומר שעד שלא ניתנה להם לא מעל כלל וכן נראה בפרק השואל בשמועת המשאיל קרדום של הקדש ששאלו בה משאיל אמאי מעל ליהדר ולא לימעול וכו':

ברש"י בגמרא הס"ד יהנה ממנו הס"ד שמיא נינהו הס"ד לא ידע ומותר והס"ד כצ"ל:

ברא"ש עניה הס"ד על ידו הס"ד קודם שגירשה הס"ד חטאות ואשמות הס"ד כצ"ל:

בר"ן או מברייתא הס"ד ושרי הס"ד צריכין דעת משמע כו' דעת בעלים הס"ד צריכין דעת הס"ד מדעתו על חבירו הס"ד מיתה איכא למימר מאן כו' חייבת אמר רבי יהודה לפיכך כו' כצ"ל. :

מתניתין ותורם את תרומתו ואת מעשרותיו ראובן המדיר על שמעון המודר מן הכרי של שמעון ומדעתו של שמעון כגון שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. ומקריב עליו קיני זבין וזבות וקיני יולדות שהן שתי תורים או שני בני יונה אם ראובן המדיר כהן יכול להקריב לשמעון המודר קרבנותיו כאלו שהן מחוסרי כפרה ואין יכולין לאכול בקדשים עד שיקריבו עליהם קרבנות הללו דאשכחן בהו דאפילו שלא מדעת יכול להקריב קרבנות אלו ומאחר שכן הוא יכול להקריב ראובן המדיר בשביל שמעון המודר ולא שייך כאן איסור הנאה מאחר שיכול להקריבו אפילו שלא מדעתו. הרי"ץ ז"ל. וזה לשון הפירוש: מקריב עליו אותו שהדיר הנאה מאכל אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: ממנו אם כהן הוא מקריב קרבנותיו דקיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות דמצורע. אם הוא זב או מצורע או אשה היא שהדירה הנאה מאותו כהן והיא זבה יכול להקריב לה קינה ואם היא יולדת כמו כן דליכא הנאה בהכי דאי איהו לא מקריב כהן אחר אתי ומקריב. עד כאן.

ומלמדו מדרש הלכות ואגדות שאם לא ילמדנו ימצא אחרים שילמדהו בחנם ואף על גב שמהנהו במה שלמדו כל ישראל ערבין זה לזה ובשכר אסור ללמד תורה שבעל פה דמה אני בחנם אף אתם בחנם. ומדרש הוא מדרש הפסוקים כגון סיפרא וסיפרי. הלכות הלכה למשה מסיני כגון המשניות שרובן הלכה למשה מסיני. ואגדות כמשמען. ולא ילמדנו מקרא שאם זה לא ילמדנו לא ימצא אחרים שילמדהו בחנם מאחר שהותר להם ליקח שכר לא יעשו חנם וזה שמלמדו חנם מהנהו. אבל מלמד את בניו מקרא בין שיהיו דכרים בין שיהיו נקבות שהרי אינו מהנהו שיתן משלו כלום. הרי"ץ ז"ל.

ומקריב עליו על אותו שהדיר קיני זבים זב בהטהרו כתיב ביה וביום השמיני יקח לו שתי תורים או שני בני יונה וקיני יולדת דכתיב בה ולקחה שתי תורים או שני וגו'. (וה"ק) והוא הדין שמקריב עליה קרבן עשיר ואגב קיני זבות תנא קיני יולדות. חטאות ואשמות מפרש בגמרא דמחוסרי כפרה כחטאת ואשם של מצורע. ומלמדו מדרש דרשות של פסוקים. הלכות הלכה למשה מסיני. ואגדות דברי חכמים ויש להם מקראות לאסמכתות. ולא ילמדנו מקרא וכו' עשרים וארבעה ספרים ובגמרא מפרש מאי טעמא. (שנא) אבל מלמד בניו מקרא לפי שלא נדר מבניו ומצוה קא עביד. ואף על פי שהוא מצוה ללמדם שהרי אם לא היה זה מלמדם היה מלמדם אחר בשביל מצוה וכל מידי שאינו מהנהו בודאי דמי לפורע חובו דאוקימנא במפרנס אשתו דשרי שאם לא היה מפרנסה היתה מספקת עצמה ועושה ואוכלת הכא נמי אם לא היה מלמדם היו הבנים מחזירים אחר בני אדם שהיו מלמדים אותם כדי לעשות מצוה אבל לעצמו לא שרינן בכי האי גוונא. שיטה.

ותורם את תרומתו אוקימנא למתניתין בדאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום פירוש דלא הוי שלוחו כי האי גוונא אבל אמר לו תרום אסור משום דקא עביד ליה שליחותיה כגון קריאת שם דתרומה. ואף על גב דלא עביד למשקל עליה שכר אסור דכיון דקאמר ליה ועביר קא מהני ליה. ומלמדו מדרש הלכות ואגדות ולא ילמדנו מקרא. מקרא מאי טעמא לא ילמדנו משום דקא מהני ליה מדרש נמי הא קא מהני ליה. אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא פירוש בלימוד המקרא וקאמר דלא ילמדנו מקרא בחנם דהא מהני ליה כי שביק אגרא ניהליה אבל על המדרש לא שרי למשקל פירוש שיטול שכר בלימוד המדרש מטעמא דמפרש בסמוך. ומשום הכי פסיק ותני ומלמדו מדרש דליכא אנפא דליתסר דבשום דוכתא לא שקלי מיניה אגרא. וכי תימא ואכתי אמאי שרי ללמדו מדרש בחנם סוף סוף הא קא מהני ליה. יש לומר דמלמד במצוה דנפשיה קא עסיק ולא איכפת לן אי הלה מתהני מיניה ממילא. ולא דמי למודר הנאה שאין המדיר יכול ליתן לו צדקה אפילו אין לו מה יאכל אלא נותן לאחר והלה נותן לו כדאיתא לקמן ולא אמרינן במצוה דנפשיה קא עסיק ואף על גב דהלה מתהני מיניה שרי דהתם הנאת נכסיו של מדיר נמשכת אצל המודר אפילו לאחר שנעשית מצותו שהלה נהנה כל שעה ושעה מנכסיו של מדיר שנתן לו מה שאין כן בענין הלימוד. והיינו נמי טעמא במחזיר אבדתו ומבקרו בחליו דשרי' כולהו משום דמצוה דגופיה קא עביד ואף על גב דבעל אבדה וחולה מיתהנו ממילא דכולהו הנך המצוה לפי שעה היא דהיינו חזרת האבדה והבקור והלמוד. מיהו במידי דלאו מצוה הוא אף על גב דהוא מידי דמדיר במידי דנפשיה קא עסיק ולא מיכון דליתהני מודר מיניה אסור הואיל וסוף סוף מיתהני והיינו דתנן לקמן לא יישן עמו במטה בימות הגשמים ואינו רוחץ עמו באמבטי קטנה כדבעינן לפרושי קמן. הרנב"י ז"ל.

גמרא שלוחי דידן או שלוחי דשמיא למיפשט ממשנה או מברייתא קא בעי דאלו מדברי אמורא מצינו פרק קמא דקידושין דאמר רב הונא בריה דרב יהושע דמסתברא שלוחי דרחמנא נינהו. ושמא משם לא רצה להוכיח שהרי רב הונא עצמו לא אמר אלא מסתברא ולא מדברי קבלה. נפקא מינה למודר הנאה מן הכהן דאף על גב דמצוה קא עביד מכל מקום אי הוי שליח דידיה אסור כמו שאסר במתניתין ללמדו תורה ומה שמותר ללמד בניו היינו ללמד בניו שלא בשליחותו. הרא"ם ז"ל. וזה לשון שטה: נפקא מינה למודר הנאה מן הכהן שהכהן אסור לההנותו אי מקריב קרבן (טמא אי לא) בשבילו ואף על גב דמצוה קא עביד ודמי למלמד בניו דתנן מותר אף על פי כן אי הוה שליח דידיה אסור כדאמרינן לקמן בשמעתין בתורם את תרומתו אי לדעת בעל הבית הא קמהני ליה דעביד שליחותיה דאף על גב דמצוה עביד אסור כרפרישית. אלא אי אמרת וכו'. וא"ת לישני דאמר כל הרוצה להקריב יבא ויקריב דכי האי גוונא לא מהני ליה ועביר לשליחותיה כדאמרינן לקמן גבי כרי. ויש לומר דמשמע לו דמיירי במודר מכל כהנים דהא ודאי לא שרינן כי אמר כל הרוצה כו' דלקמן נמי אם מודר מכל אדם לא שרי לתרום לו כי אמר כל הרוצה לתרום דדוקא היכא שאינו מודר כי אם מאדם אחר שרי מודר כי אמר כל הרוצה כו'. שיטה.

אלא על כרחך להכי נקט הני מחוסרי כפרה דלגבי דידהו לא הוו כהנים שלוחיהו דשאני אלו דלא בעי כהנים דעת בעלים (דכתיב לרצונו) דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת דכתיב לרצונו חוץ וכו'. כשהן קטנים אף על גב דלאו בני דעת נינהו בניו לאו דוקא דהוא הדין על אחריני אלא אורחא דמילתא נקט. מצאתי. דכתיב זאת תורת הזב קרא יתירא הוא למידרש מיניה הזב בין גדול בין קטן וקאמר קרא דיביאו קרבן ולהם לא מצוה קרא דלאו בני דעת נינהו אלא לאחרים עליהם אלמא לא בעינן דעת. הרא"ם ז"ל. וז"ל הרי"ץ ו"ל וכיון דבתחלה כתוב איש כי יהיה זב מבשרו והדר כתב זאת תורת הזב סתם בין קטן בין גדול משמע והילכך מתניתין לאו שליחותיה עביר. עד כאן. אלא מחוסר כפרה שאני דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה כלומר ארבעה מחוסרי כפרה הם דהיינו זב וזבה מצורע ויולדת. והא דלא פשטוה מיהא דרבי יוחנן דאמר הכל צריכין דעת חוץ וכו' דאלמא שלוחי דידן הוו איכא למימר משום דלא אתא למיפשטה אלא ממתניתין וממתניתא כדאמרן. ואי נמי יש לי לומר דאי הוה אמרינן דאין צריכין דעת ודאי שמעינן מינה דשלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן ודאי צריכין דעת וכדאמרינן בעלמא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. אבל כי אמרינן דצריכין דעת לא מוכחא מילתא דשלוחי דידן נינהו דדילמא הכי אמר להו רחמנא לכהני כי יהיב איניש לדעתיה הוו שלוחי דידי להקריב. וזה נראה לי עיקר דאי לא ליפשטוה מהא דתניא בהדיא בערכין פרק משקלי עלי חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא ומוכח סוגיא התם דבין בהפרשה בין בהקרבה צריך דעת. ותדע לך עוד דאי לא תיקשי לן הילכתא אהילכתא דקיימא לן דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה וקיימא לן דשלוחי רחמנא אינהו וכדפשיט רב הונא בקידושין.

קטנה בת לידה היא והא תנא רב ביבי וכו' קטנה שמא תתעבר ותמות. קשיא לי לימא ליה אימא שמא תתעבר ושמא תמות והכי נמי מוקמינן לה בפרק קמא דיבמות. וי"ל דאין הכי נמי דהוי מצי לשנויי ליה הכין אלא דניחא ליה לשנויי אפילו לפום מאי דסליק אדעתיה דמקשה. ואי נמי משום דאי ילדה לאו קטנה היא אלא איגלאי מילתא דמיהרה להביא גדלותה וכדאמר רב ספרא התם בפרק קמא דיבמות דבנים הרי הן כסימנין ואיכא דאמרי עדיפי מסימנין. הא דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל הא דאמרינן בקידושין בהמה שנמצאת מירושלם ועד מגדל עדר זכרים עולות נקבות שלמים והתם לא ידעי בעלים מאן נינהו אלמא אין צריך דעת. ותירצו דהתם כיון שנאבד דעת הבעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב וכדאמרינן לקמן גבי תרומה כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ואפילו יש כהן שמודר הנאה חברו ממנו אפילו הכי יכול להקריב כיון שלא עשה אותו שליח ממש וכדאמרינן לקמן גבי תרומה ולא איבעיא להו הכא אלא כשהקרבן עדיין בבית בעלים אם יכול כהן המודר הנאה לקחת אותו מבית בעלים להקריבו. הרשב"א ז"ל.

זאת תורת היולדת וכו' בתמיהא דהכא נמי מיותר קרא. קטנה בת לידה בתמיהא שלש נשים משמשות במוך חייבות לשמש במוך מפני הסכנה. ומפי מורי אחי הר' יהודה יקר זצ"ל שמעתי שמותרות לשמש אבל אחרות אסורות לשמש ולא מפני השחתת זרע שלהן דלא בנות איסור הרגשה נינהו אלא מפני שנותנות מכשול לפני בעליהן וכל אלו מותרות. הרא"ם ז"ל. וכתוב בשטה משמשות במוך אין לפרש רשאות לשמש כמו דבעינן למימר דיבמות רישא מעוברת חבירו מטעם מוך ועוד כיון דאיכא סכנה בקטנה ליכא למימר רשות. עד כאן.

בהר"ן ד"ה ומלמדו מדרש דמצות וכו' עיין ר"ה דף כח ע"א ובטורי אבן שם ד"ה ובשופר:

ד"ה איבעיא להו וכו' ממתני' או מברייתא. עיין לקמן דף ע"ב ע"א בר"ן ד"ה ולענין:

ד"ה משמשות במוך וכו' קטנה שתלד עיין בסדרי טהרה בחי' למסכת נדה דף נב ע"ב ד"ה ודע דמסקינן: