מסכת נדרים דף ט״ו עמוד ב׳

ותיובתא דרב יהודה דאמר אל יישן היום שמא יישן למחר דהא חזינן הכא דשבקינן לה ליהנות לפני הפסח דבתנאה נמי מזדהר:

אמר לך רב יהודה לעולם אימא לך אל יישן היום שמא יישן למחר וכי קתני מתניתין הלכה אחר הפסח וכו' דאי איתהני - אם עברה ונהנית לפני הפסח ועברה והלכה לאחר הפסח עוברת משום בל יחל:

קונם שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך מכאן עד הפסח הלכה וכו' - אבל אם לא הלכה לפני הפסח אינה אסורה ליהנות מאדר עד הפסח דלא חיישינן לשמא תלך עדיין לפני הפסח ותיובתא דרב יהודה דאמר אל יישן כו':

א"ר אבא הכי קאמר הלכה וכו' לא הלכה איסורא בעלמא דחיישינן שמא תלך עדיין לפני הפסח:

ככר זה קונם עלי היום אם אלך למקום פלוני למחר אם אכלו היום והלך למחר עובר על אכילתו משום בל יחל קתני אכל היום ולא קתני לא יאכל היום אלמא דשבקינן ליה למיכל לאלתר ולא חיישינן שמא ילך למחר:

מי קתני אוכל לכתחילה ולא ילך למחר אכל קתני דיעבד אבל לכתחילה אסור לאכול ודאי היום דחיישינן שמא ילך למחר:

והא קתני סיפא הלך הרי הוא בבל יחל אבל מהלך לא קתני דמשמע דלא שבקינן ליה למיכל אתמול אלא קתני הלך דיעבד ש"מ דאתמול שבקינן ליה למיכל ולהכי כיון דאכל אתמול אם הלך היום הרי הוא בבל יחל:

ותיובתא דרב יהודיה דאמר אל יישן כו':

כי קתני דאי איתהני וא"ת פשיטא ויש לומר דהיא גופא אתא לאשמועינן שיש לו ליזהר שלא תהנה ממנו קודם הפסח שאם תהנה תבא לידי בל יחל מתוך שלא תזהר ותלך אחר הפסח דבתנאי לא מזדהרא:

ומותרת לילך אחר הפסח כלומר אם לא הלכה לפני הפסח מותרת לילך אחר הפסח וליכא למיחש למידי ואין זה חידוש אלא איידי דתנא אחר הפסח משום לא יחל דברו כדפרישית תנא נמי בהך סיפא דינא מותרת לילך אחר הפסח:

הלכה אין לא הלכה לא תיובתא דרב יהודה וא"ת לפי דברי המקשן הוה דיוק דרישא וסיפא לאפוקי מדרב יהודה תרתי למה לי וכן קשה לפי שינויא דמוקי לה (אותה) כדרב יהודה כדפירשתי וי"ל דמפרש לכולהו גווני:

אכל הרי זו בבל ילך אלמא איתא דאכל וקשה לרב יהודה [ומשני] מי קתני אוכל אכל קתני דמשמע דוקא דיעבד ואדרבה היא גופא אתא לאשמועי' דאסור לאכול לכתחילה דחיישינן שמא ילך כדרב יהודה:

הלך הרי הוא בבל יחל הלך אין מהלך לא וא"ת אמאי אינו מדקדק דומיא דלעיל מדקתני הלך הרי הוא בבל יחל אלמא איתיה דאכיל ואע"ג דמצי לשנויי כדלעיל כי קתני דאי אכיל הוה ליה לאקשויי ולתרץ כדלעיל וי"ל דהכא פשיטא ליה שיש לו לתרץ דאי אכיל מדקתני ברישא אכל הרי הוא בבל ילך ועלה קאי סיפא הלך הרי הוא בבל יחל כלומר אם הלך אחר האכילה שהזכיר ברישא הרי הוא בבל יחל אבל בהנך דלעיל שלא הזכיר ההנאה שנהנה ברישא וקתני סיפא אחר הפסח בבל יחל להכי ס"ד מדקתני סתמא לא אתא לאשמועינן דאי איתהני אלא שמותרת ליהנות דלא חיישינן שמא תלך ודחי מ"מ כי קתני דאי איתהני כדפרישית ועתה נפרש ממה מדקדק הספר הלך אין לא הלך לא כלומר מדלא קתני מהלך דמשמע דלכתחלה ש"מ דמותר לאכול הככר שאסר עליו ולהכי ניחא דלא קתני מהלך דמשמע לכתחלה דוודאי לא נתיר לילך אחר שאכל אי ס"ד דאסור לאכול הככר שחכמים אסרו לו ואז ודאי לא יאכלנו א"כ אפילו לכתחלה נתיר לו לילך כיון שלא אכל ואם כן ליתני מהלך למחר אלא ש"מ דמותר לאכול לכתחלה והאי דקתני אכל דמשמע דיעבד לאו דוקא:

אלא דאמר קונם עיני היום וכו' אלמא איתא דניים והיא גופ' אשמעי' דאתיא לידי אסור בל יחל מתוך שמותר לישן היום וא"ת ולוקמיה כגון דאמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום דבההיא מודה רב יהודה וי"ל דהא נמי מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך לאשמועי':

מתני' לא קרבן לא אוכל לך מותר פי' וקמ"ל דלא אמר מכלל לאו אתה שומע הן:

מהלך לא כו' ואף על גב דקתני הלך הרי הוא בבל יחל, ועל כרחך לא מיתני ליה מהלך, (דכי הוא בבל יחל) [הרי הוא בבל יחל דאי איכא משום בל יחל – לפי הש"מ] היכי קתני שמהלך לכתחלה אלא הכי קדייק הלך הרי הוא בבל יחל, הלך אין אבל מהלך לכתחלה וליכא בל יחל לא.

הכי גרסינן אמר רב נחמן הוא הדין דליתני הלך. ורב נחמן אליבא דרב יהודה קא מתרץ, והכי קאמר הלך אין מהלך לא, ואם איתא דאכל דוקא, אם כן ליתני מהלך לאשמועינן דאינו יכול לאכול לכתחלה. כלומר דכיון דאמרינן, דהאומר ככר זה זה עלי היום אם אלך למחר, וקתני תניתין דמהלך למחר לכתחלה, הא ודאי קא משמע לן דלא הותר לו לאכול (ממש) [אמש – לפי הש"מ], ומשום כך מותר לו לילך היום לכתחלה, דאמר רב נחמן לתרוצה אליבא דרב יהודה, הוא הדין דהוה ליה למיתני מהלך כו'.

והא מדאורייתא משועבד לה כלומר, וכיון שכן אינוט יכול לאסור עליה תשמישו, לפי שאין אדם אוסר ירות חברו על חברו. ואם תאמר והא קיימא לן דהקדש מפקיע מידי שעבוד, וקונמות כקדושת הגוף דמי, יש לומר דשאני אשה דאלמוה רבנן לשעבודה על בעל, כדאלמוה לשעבודה דבעל לגבי אשה, והכין נמי משמע בריש פרק המדיר.

באומר הנאת תשמישך עלי וכו' מסתברא דלאו דוקא אומר, אלא נעשה כאומר הנאת תשמישך עלי, דהא לא קשיא לן אלא משום דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה, וכיון דאי אמר הנאת תשמישך עלי מצי אסר עליה תשמישה, אף אנו נאמר דאיני משמשך דקאמר, היינו לאסור תשמישה עליו, ולאו לאסור תשמישו עליה, דשאני משמשך משמע הכין ומשמע הכין, וקיימא לן דסתם נדרים להחמיר, כדאיתא במתניתן ופרושי הוא דקא מפרש הכא, דשאני משמשך לא לאסור תשמישו עלה קאמר, כלומר קונם יהא לך מה שאני משמשך, אלא קונם יהא לי מה שאני משמשך קאמר. וקשיא לי שאני משמשך, אי נמי הנאת תשמישך עלי, מאי אסור דההנאה בעצמה דבר שאינו ממש הוא, ואין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, ואפשר היה לי לתרץ, דלמאן דאמר לעיל דלישנא דמתניתן לאו דוקא, אלא באומר קונם עיני בשינה ורגלי להלוכן, הכי נמי לאו דוקא, אלא באומר קונם גופך לתשמישך, ואי נמי למאן דאמר לישנא דמתניתן דוקא, ומשום בל יחל דרבנן, הכי נמי משום בל יחל דרבנן. אלא שאין אני רואה כן דעת המפרשים ז"ל, שהם פירשו דהנאת תשמישך עלי אסור דבר תורה, ואפילו לרבינא דאוקי מתניתן בבל יחל דרבנן, והא דאקשינן לעיל [נדרים טו, א] מהא דתניא חומר בשבועות מבנדרים, לאו שאני משמשך קשיא ליה, אלא שארא. ומיהו משום דהוי דבר שלא בא לעולם לא קשיא לי, דכיון דאדם אוסר פירות חברו עליו אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם דלא אמר אלא שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חברו, כדאיתא לקמן בפרק השותפין [נדרים מז, א] ובפרק ואלו נדרים (נדרים פה, ב) שהוא מפרש בגמרא שאני עושה לפיך, ובפרק אף על פי (כתובות נז, א) בכתובות, אבל על עצמו אסור אף על פי שלא בא לעולם כדאיתא התם בהדיא. ואפשר נמי דמדאורייתא אסירי עליה, בין באוסר פירות חברו עליו שהגוף הנאסר הוא בעולם, בין באוסר עליו גדולי שנה קודם שבאו לעולם דהואיל ויש להם ממש לכשיבאו לעולם, חייל איסור עלייהו לגבי דידיה. והיינו דלא הוה קשיא לן גבי שאני ישן, אלא משום דשינה אין לה ממש, הא משום דעדיין אינה בעולם ולא הוה קשיא לו כלל, ואף על גב דהוה סלקא דעתך השתא דמדאורייתא קאמר. אלא דאיכא למימר דחדא דאית בה תרתי קאמר, דשינה אית בה תרתי שאין לה ממש, ואינה בעולם. ומיהו אפשר למידק ממתניתין דהנודר מן הנולדים [לקמן (נדרים ל, ב)] ואי מדרבנן קאמר מאי קא קשיא ליה הכא מי איכא בל יחל דרבנן, ואיצטריך לאתויי מברייתא, לייתי מתניתין דנולדים. ואפשר לדחות נמי בהא דלא הוה קשיא ליה אלא לישנא דבל יחל, דמתניתין דנולדים אפשר דאיסורא מדרבנן היא, אבל מכל מקום ליכא למימר בדרבנן משום בל יחל, ומשום הכי מייתי ברייתא דקתני בה בהדיא אסור, משום שנאמר לא יחל דברו, ומכל מקום אסור סתם לא משמע מדרבנן אלא מדאורייתא. אבל דבר שאין בו ממש קשיא לי לדעת המפרשים שפירשו בהנאת תשמישך עלי אסור דאורייתא, ובודאי כן נראה לכאורה כדברי בסמוך, דאמר רבה לא קשיא הא דאמר ישיבת סוכה עלי, הא דאמר שלא אשב בסוכה, וההיא ודאי מדאורייתא קאמר, דכי אמרינן שהנדרים חלין על דבר מצוה מדאורייתא קאמרינן, ואסור לישב בסוכה, אם כן אכתי איכא למידק, דבר תורה האיך חל הנדר על הישיבה שהיא דבר שאין בו ממש. ומיהו אפשר היה לי לומר בההיא לישנא, דישיבת סוכה עלי לאו דוקא, אלא באומר קונם סוכה עלי לישיבתה, אי נמי קונם סוכה שאני יושב, דומיא דקונם ביתך שאני נכנס, כלומר ביתך יהא כקונם עלי לענין הנאת כניסתי שם, וסוכה תהא עלי כקונם לישיבתי בסוכה, והכי נמי באומר הנאת גופך לתשמישך עלי. וכלישנא דאתמר בפרק בתרא דמכלתין בירושלמי דגרסינן התם [כאן פרק י"א הלכה א'] ניחא אם ארחץ וכו' א"ר מנא בשאמרה קונם הנאתי עליך אם ארחץ, ויפר לה א"ר יוסי בר' בון בשלא אמרה אלא קונם הניית גופו עליך לכשארחץ, ויכוף, לא כן א"ר חנניא הנאתי עליך כופה ומשמשתו כו', אלמא הניות תשמישי עליך דאתמר בגמרא היינו הניית גופי עליך. ועוד יש לומר לדברי המפרשים, דכיון שהוא מזכיר את החפץ שאוסר הנאת תשמישו עליו, אע"פ שאינו מזכיר בפיו ובלשונו האיסור אלא על הנאתן הרי הוא כאלו אסר את החפץ להנאתו. וכן ראיתי למקצת רבני צרפת ז"ל בתוס' גבי ישיבת סוכה. אלא דקשיא לי לדבריהם, א"כ מאי קא קשיא לן בשלהי פרקין דלעיל גבי האומר לחברו קונם פי מדבר עמך, ורמינהו חומר בשבועות מבנדרים שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, דאילו לפי דברי התוספות כיון שהזכיר פה, אע"פ שלא אסר אלא מה שפיו מדבר, הרי זה כאילו אסר את הפה לדבורו. ואולי נאמר לפי דבריהם דהיינו עיקר מה שתירץ רב יהודה באומר פי לדבורי, כלומר כיון שהזכיר את פי ורגלי הרי זה כאילו אמר פי לדבורי. אלא דאכתי קשיא לי דתנן לקמן בפרק בתרא קונם מה שאני עושה לפיך א"צ להפר, רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה תהא אסורה לחזור לו. ופסק שמואל הלכתא כרבי יוחנן בן נורי, ואקשינן עליה אלמא סבירא ליה לשמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, והתנן המותר רבי טרפון אומר הקדש, ורבי יוחנן הסנדלר אומר חולין, ואמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר אלמא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ופרקינן יקדשו ידי לעושיהם דידים איתנהו בעולם. אלמא דוקא באומר בפירוש יקדשו ידי לעושיהן חייל לקונם הא סתמא לא, ואף על פי שהזכיר החפץ שאוסר הנאתו או פירותיו כגון התם שהרי אמרה קונם מה שאני עושה, ואי נמי שמקדיש מעשה ידי אשתו שמזכיר הידים, ואפילו הכי לא הוי כאוסר החפץ פירותיו ולהנאתו, וצריך לי עיון.

ואמר רב כהנא תשמישי עליך כופים אותה ומשמשתו שעבודי משעבדת ליה והוא הדין לאומר לאשתו הנאת תשמישי עליך שכופים אותו ומשמשה, דשיעבודי משעבד לה, והרי זה כאוסר עליה מה שהיא שלה. ומסתברא דלאו משום מצוה בלבד קאמר, אלא משום דנשתעבדו זה לזה לכך שעל ידי כך עמדו ונשאו. והיינו נמי דכי אמרינן באומר הנאת תשמישך עלי, לא אקשינן עליה וכי מצות ליהנות ניתנו, כדאקשי רבא גבי הנאת סוכה עלי [לקמן (נדרים טז, ב)] משום דהתם אין אדם משועבד לסוכה אלא מחמת קיום המצוה בלבד, ומצות לאו ליהנות ניתנו, אבל הכא מלבד מה שהוא מצוה לעונה יש עליו שעבוד. ועוד תדע לך שהרי האשה אינה מצווה בעונה, ואפילו הכי באוסרה הנאתה על בעלה לא חייל נדרה כלל, ואין צריך להפר מהאי טעמא דשעבודי משעבדת ליה. והלכך נראה לי דלא שייך לאקשויי הכא מדתנן נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, אף על פי שהקשו כן בתוספות, דהכא שאני לפי שהוא משועבד לה מלבד המצוה, ואין אדם אוסר על חברו מה שהוא שלו. ואלא מיהו התם נמי דוקא, בשאוסר על נפשו ישיבת הסוכה, ונטילת הלולב הוא דחייל נדרא, לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ודכותה נמי הכא באומר הנאת תשמיש עליך, וכדאמרינן בסמוך [טז, ב] הא דאמר ישיבת סוכה עלי, הא דאמר שלא אשב בסוכה. אלא הא עדים בחד צד, מההוא דנדרים ושבועות דבדבר מצוה, דאילו התם בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים חיילי על דבר המצוה, בין נדר בין שבועה. כלומר בין באוסר חפצא אנפשיה, בין באוסר נפשיה אחפצא, ואילו הכא בדאסר נפשיה אחפצא, כלומר באומר הנאת תשמישי על כל הנשים שבעולם, וכן האשה שאמרה הנאת תשמישי על כל היהודים לא חייל נדרא על מי שנשתעבדו לו. כלומר באיש כופין אותו ומשמש את אשתו, ובאשה כופין את אשתו ומשמשו, לפי שאין אדם אוסר פירות חברו על חברו, וכיון דמשתעבדי אהדדי, אין אחד מהם יכול לאסור על חברו מה שהוא משועבד לו. והא דתנן [לקמן (נדרים פא, ב)] נטולה אני מן היהודים יפר חלקו, דאלמא חייל נדר בכוללת הכל באיסור, התם כשאומרת נטולה אני מהם שתהא הנאת תשמישה בקונם עלי, וסתמא נמי כאומרת כך דמי, אבל במפרשת נטולה אני מן היהודים, שתהא הנאת תשמישי עליהם אין צריך להפר, ובריש פרק בתרא דמכילתין תניא [לקמן (נדרים פא, ב)] שלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה, ואמרינן עלה היכי דמי, אילימא דאמרה לו הנאת תשמישי עליך למה ליה הפרה, ופרקינן אלא באומרת הנאת תשמישך עלי וכדרב כהנא כו'. ומיהו אכתי קשיא לי, אפילו לאוקמתיה דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי, דהא מצווה הוא במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו, ומאי שנא ממודר הנאה משופר דתוקע בו תקיעה של מצוה. יש לומר דמצוה זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו, ומשום דאשתעבד לה, וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי, ומחמת נדרו פקע שעבודו מינה, אין כאן מצוה המחייבתו. ועדיין קשיא לי, מכל מקום הא איכא מצות פריה ורביה דרמיא עליה, ויש לומר דאינו מחוייב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי. אלא שעדיין קשיא לי לפי תירוץ זה, דאם כן באומר תשמיש כל הנשים עלי וזרע אין לו לא חייל נדרה עליה, דמצוה הוא ומצות לא ליהנות ניתנו ואפשר דהנאת תשמישך לאו דוקא, אלא באומר גופך לתשמישך עלי, וכמו שכתבתי למעלה וזה נראה לי יותר.

והא מן התורה משועבד לה דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע פי' ואין אדם יכול לישבע שלא לפרוע חובו וכי משתבע הכי לוקה משום שבועת שוא וא"ת מאי קושיא דהא אמרינן בפרק אף על פי דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד דמדינא נכסי הלוה אע"פ שמשועבדין למלוה נכסי דלוה חשיבי דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ויכול הלוה לאוסרם איסור חפצא על המלוה ועל כל אדם ואיכא למימר דהא בצדה תברה התם דאמרינן דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דאית ליה באשתו ועשאוה כנכסים דידיה דלא מציא איהי לאפקועי בקונם וכיון דכן בהא נמי אלמוה רבנן לשעבודא דאשה דאית לה אבעלה דלא מצי לאפקועיה בקונם ואוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי פירוש דגופה דידה הוא דאסר עליה ואדם יכול לאסור על עצמו כל דבר ואפילו נכסי חבירו ואע"ג דמבטל מצות עונה הא קיימא לן דנדרים חלין לבטל את המצות משום דאתי איסור חפצא ודחי איסור גברא ולאו דוקא באומר הנאת תשמישך עלי דהנאה דבר שאין בו ממש הוא אלא כגון שאמר גופך אסור עלי בתשמיש בקונם אי נמי באומר קונם מה שאני משמשיך דהיינו גופה ויש מפרשים אותה כפשטה ואף על גב דהנאה דבר שאין בו ממש הוא הא איכא משום בל יחל דרבנן ודכוותה ברישא דמתני' דאוקימנא בהכי ולא מסתבר לי דכיון דאיכא מצות עונה דאוריי' לא מידחי משום בל יחל דרבנן:

דאמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו פירוש דלא חייל נדרא לאפקועי שעבודיה דבעל וכיון שכן יכול לכופה לשמשו וליכא משום ולפני עור לא תתן מכשול והיינו דאמרינן דשעבודי משתעבדא ליה כלומר אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל:

תשמישך עלי אסור פי' וחייל נדרא ואינו יכול לכוף משום ולפני עור לא תתן מכשול שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו והא נמי באומר גופי אסור עליך בתשמיש כדכתיבנא לעיל:

מתני' קרבן לא אוכל לך הי קרבן לא אוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר. אמרינן עלה בגמרא מני מתני' רבי מאיר היא דלא שני ליה בין אומר לקרבן לאומר כקרבן אימא סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והתניא לקרבן לא אוכל לך (מותר)ר' מאיר אוסר וא"ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך וה"ה דקשיין נמי אידך דקתני קרבן לא אוכל לך הקרבן לא אוכל לך מותר דבהני נמי איכא למימר הכי קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך דהא ליכא טעמא דמפליג רבי מאיר בין אומר קרבן לאומר לקרבן כדסברי מקצת רבנן ז"ל אלא דאקשי מסיפא דמפרש בהדיא וה"ה לאידך ופריק הא דאמר לקרבן תיבה אחת בהא ר"מ אוסר ומתני' דשרי באומר לא קרבן לא אוכל לך ומתני' ר"מ היא דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו וכולה מתני' מיירי בהכי דאמר לא קרבן לא אוכל לך לא הקרבן לא אוכל לך (ומתני' מיירי) לא לקרבן לא אוכל לך מותר והא קמ"ל תנא דמתני' דלא שנא קרבן או הי קרבן או לקרבן לא אוכל לך כיון דאיסורא ליכא בהדיא במה שאוכל אלא מתוך במה שאינו אוכל מותר דלא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו ולהכי אקיל תנא בלישניה דלא קתני לא קרבן בחד מינייהו משום דהא אתא לאשמועינן כך פי' רבינו נר"ו בשם רבותינו ז"ל ולא נהירא לי דא"כ היכי עריב תנא דמתניתין בהדי הני הא דהי קרבן לא אוכל לך דההיא ודאי כפשטה היא כדאיתא בפ"ק [דף יג.] משום דהוי כנשבע בחיי קרבן ותו דכולה סוגיין לא אתי שפיר להאי פירושא לכך נראה לפרש כפשטן של דברים דרישא כפשטה קרבן לא אוכל לך הקרבן לא אוכל לך מותר דהא לא קאמר מידי ובכי האי לישנא דאתי שפיר בחד טעמא לא דחיק למדרשיה בתרי טעמי אבל באומר לקרבן לא אוכל לך דלא אתי שפיר כפשטיה בחד טעמא משום דאיכא למ"ד יתירא דריש לה בתרי טעמי דה"ק לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ולהכי אקשינן מסיפא דוקא ופריק אביי דסיפא דמתני' באומר לא קרבן בשתי תיבות דעביד חולין מה שלא יאכל ואע"ג דמכללא [משמע] דיהא קרבן מה שאוכל לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ומתניתא דאסר ר"מ באומר לקרבן בתיבה אחת דדריש ליה בתרי טעמי לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך (א) (מותר) באומר קרבן לא אוכל לך דלא דרשי ביה בתרי טעמי והאומר לא קרבן לא אוכל לך אסור דדרשינן מכלל לאו הן הא מה שאוכל יהא קרבן:

גירסת רש"י ז"ל לא שבועה לא אוכל לך אסור ופי' דטעמא משום דאמרינן וזה שלא יאכל לא יהא בשבועה הא מה שאוכל יהא בשבועה וליתא דהא מתני' ר"מ היא דלית ליה מכלל לאו הן אבל הגרסא הנכונה כמו שכתוב בהלכות רבינו ז"ל שבועה לא אוכל לך השבועה שאוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור ואוקימנא בגמ' מציעתא באומר שבועה שאי אוכל לך והא דהשבועה לאו דוקא אלא דנקיט לה תנא אגב ריהטא דרישא דקתני קרבן כקרבן לקרבן הילכך בין באומר שבועה שלא אוכל לך בין באומר שבועה שלא אוכל או שבועה שאי אוכל אסור ורישא פשיטא אלא משום מציעתא נקט ליה ובסיפא דאמר לשבועה לא אוכל לך אשמועינן דהא נמי דרשינן ליה בתרי טעמי לרבי מאיר לשבועה יהא לפיכך לא אוכל לך ואית נסחי דגרסי נמי הי שבועה לא אוכל לך אסור ואיכא לפרושי דהא קמ"ל דאע"ג דאמר הי דמשמע חיי ודכוותיה באומר הי קרבן לא אמר כלום הכא גבי שבועה אסור דבשבועה ליכא למימר דליהוי דעתיה לאישתבועי בחיי שבועה וכן פי' מורי נר"ו והשתא דפרישא סיפא דמתני' דמיירי בשבועה דלא אתא באומר לא שבועה אלא כפשטה בשלא אמר לא היא הנותנת דרישא נמי בקרבן דכוותה בשלא אמר לא קרבן כפירוש בתרא דפרישנא לעיל:

כבר ביארנו במשנתנו במה שאמר באומר לאשתו קונם שאני משמשיך שהוא בבל יחל דוקא באומר הנאת תשמישך עלי יש מפרשים שלא סוף דבר שיאמר כן אלא בשאמר קנם שאני משמשיך נעשה כאומר הנאת תשמישך עלי דשאני משמשיך שתי לשונות משמע אחד לאסור הנאתו עליה ואחד לאסור הנאתה עליו וסתם נדרים להחמיר ודנין בו לאסור הנאתה עליו כדי שיחול הנדר מצד שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ולמדנו שהבעל שאמר לאשתו הנאת תשמישי עליך אינו כלום שהרי משועבד הוא לה אבל אמר הנאת תשמישך עלי הוי נדר וכן האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי עליך אינו כלום ואין צריך להפר הנאת תשמישך עלי אסורה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וצריך להפר לה:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר קרבן לא אוכל לך הקרבן שאוכל לך לא קרבן לא אוכל לך מותר שבועה לא אוכל לך השבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור זה חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים משבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפלין שאני נותן בנדרים אסור ובשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות אמר הר"ם דע כי שאוכל יורה אצלם על שהוא יאכל ויורה גם כן על שלא יאכל וראיה על זה מחבור הענינים הנה אם יכריחהו חברו שיאכל וחזר ונשבע ואמר שבועה שאוכל לך אז אסור עליו לאכול ממנו דבר ומבואר הוא שאמרו גם כן לא אוכל לך קרבן שאוכל לך לא יורה זה כמי שהוא שם כל מה שיאכל אצלו כקרבן אמנם ענין זה הדבור שהוא נשבע בקרבן הנה כאלו אמר בשבועה הקרבן ואמרו בנדרים אסור לפי שהוא אסר עצם הדבר אשר לא תתקיים מצוה אלא בהיותו מותר כמו שיאסור סכה זו עליו הנה שם ישיבתה עבירה ויהיה דומה לו בו כמו שלא ימצא ערב הפסח בלתי מצה שהיא אסורה באכילה כמו שיהיה טבל או הקדש אשר יאסר עליו אכילתו לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה וזהו ההיקש ויהיו הנדרים יחולו על כל ענין יתחייב אסור זה הענין בטול מצות עשה אמנם כאשר לא חייב עצמו קרבן כאשר עשה מצוה הנה יהיה אפשר שיקיים הנדר ויעשה המצוה כמו שיאמר עלי כאשר לא הניח תפילין ולזה הוא מחוייב וכאשר לא יניחם יחוייב קרבן:

אמר המאירי קרבן לא אוכל לך מותר כלומר שאם לשבועה הוא מתכוין כלומר בקרבן אני אומר שלא אוכל לך אין שבועה בקרבן ואם הוא מתכוין לנדר כלומר קרבן עלי מה שלא אוכל לך הרי הוא אומר שיהא קרבן מה שלא יאכל הא מה שיאכל לא קרבן אלא חלין וכן הלכה הקרבן שאוכל לך מותר וזו אם בלשון שבועה כיון כן הדין אלא שמכל מקום יש לחוש שמא ללשון נדר כיון והיאך מותר שהרי יש התפסה אף בלא כף השמוש שאין הלכה כר' יהודה דשני ליה בין קרבן לכקרבן כבר פירשנוה בסוף פרק ראשון באומר הא קרבן וזהו לשון שבועה ר"ל בחיי הקרבן ואין שבועה בקרבן וכן הלכה הא קרבן שאוכל לך אסור אע"פ שאין בו כף הדמיון לקרבן לא אוכל לך מותר זו ודאי אינה הלכה אלא לדעת רבי מאיר היא שנויה ולא לקרבן קאמר שזו אף לרבי מאיר אסורה שהרי פירושה לקרבן יהא מה שאתה אומר לפיכך לא אוכל לך אלא שאמר בהדיא לא קרבן לא אוכל לך ולענין פסק אסור שהרי מכללו אתה שומע הא מה שאוכל יהא קרבן אלא שאין רבי מאיר סובר מכלל לאו וכו' ומכל מקום בין לקרבן בין לא קרבן שניהם אסורים אם לא קרבן מכלל לאו ולדעת חכמים ואם לקרבן לדברי הכל לחכמים מפני שמפרשים בו לא קרבן ולר' מאיר מפני שנעשה כאומר לקרבן יהא:

בפרש"י דאכל אתמול אם הלך היום כו' נמי הלך הס"ד שאינו משמשה והא משתעבדא כו' הד"א קרבן הקרבן כקרבן שאוכל כו' כצ"ל:

ברא"ש קא מתרץ הס"ד דמשעבד לה שחייב כו' דאין בו ממש הס"ד כצ"ל:

בר"ן שתזהר מליהנות קודם הפסח כו' ואי מתירה לה לילך אתיא כו' כצ"ל:

קונם שאי את נהנית לי עד החג וכו' דהיינו דומיא דשאיני בשינה למחר אם אישן היום. ומותרת לילך אחר הפסח שהרי לא הדירה לילך אלא עד הפסח. הלכה לפני הפסח אסורה לא הלכה לא. כל זמן שלא הלכה לה לפני הפסח לא מיתסרינן לה משום שמא תלך לאחר הפסח אלמא בתנאה נמי מזדהר. הוא הדין דאפילו לא הלכה אסורה אלא דוק להך גיסא הלכה אסורה ולוקה כו' אסורה בעלמא כלומר איסורא בעלמא הוא דאיכא למימר דלא תאכל משום שמא תלך דבתנאה לא מיזדהר. אכל ממנו היום הרי זה בבל ילך כלומר יהא זהיר שלא ילך. אלמא מדקאמר ליה שלא יאכל דאיפשר דאכיל ולא חיישינן שמא ילך דאי איתא דחיישינן איבעי ליה למיתני אל יאכל ממנו היום שמא ילך למחר וקשיא לרב יהודה דאמר אל ישן היום שמא ישן למחר. פירוש.

מהלך לא ואף על גב דקתני הלך הרי הוא בבל יחל ועל כרחך לא מיתני ליה מהלך הרי הוא בבל יחל דאי איכא משום בל יחל היכי קתני שמהלך לכתחלה. אלא הכי קדייק הלך הרי הוא (ב)בל יחל הלך אין אבל מהלך לכתחלה וליכא בל יחל לא. הכי גרסינן אמר רב נחמן הוא הדין דליתני מהלך ורב נחמן אליבא דרב יהודה קא מתרץ. והכי קאמר הלך אין מהלך לא. ואם איתא דאכל דוקא אם כן ליתני מהלך לאשמועינן דאינו יכול לאכול לכתחילה. כלומר דכיון דאמרינן דהאומר ככר זה עלי היום אם אלך למחר וקתני מתניתין דמהלך למחר לכתחלה הא ודאי קא משמע לן דלא הותר לו לאכול אמש משום כך מותר לו לילך היום לכתחלה. ואמר רב נחמן לתרוצה אליבא דרב יהודה הוא הדין דהוה ליה למיתני מהלך וכו'. הרשב"א ז"ל. וכתוב בשיטה עלי לשון נדר הוא והכי קאמר הרי הוא עלי שלא אוכל היום אכל הרי בבל ילך לאותו מקום מפני שהוא מיחל את נדרו למפרע. דמדקתני אכל מכלל דמותר הוא לאכול לכתחלה באותו יום עצמו ותיובתא דרב יהודה. וקמהדר אידך מי קתני אוכל דמשמע לכתחלה אכל קתני דיעבד ואכל הרי בבל ילך. הג"ה: עוד שמעינן פירוש אחר מהלך לא. פירוש דין הלך קתני אבל דין דמהלך לא אשמעינן דליתני הכי ככר זה עלי מחר אם אלך היום מהלך היום ואינו חושש שמא יאכל למחר. ומדלא תנייה להאי ענינא דלישמעינן ביה דינא דמהלך דאסור לילך וקשיא לתרוייהו דאמרי דברי הכל באיסורא מזדהר. ומשני אמר רב יהודה וכו' דהוא הדין דליתני דינא דמהלך ואיידי דקתני רישא אכל דלא מיתני אוכל שהרי אסר היום עליו תנא סיפא נמי דין דהלך ושייריה לדינא דמהלך ולא משום דאסור. אימא סיפא הלך לאותו מקום הרי הוא בבל יחל דלוקה מפני שחלל את נדרו מדקתני הלך מכלל דלכתחלה לא מצי להלך ומדקאמר לא מצי להלך מכלל דכדאכליה לככר מאתמול עסקינן דאי בדלא אכל ליכא משום בל יחל דברו. אלמא איכא דאכיל וקשיא לרב יהודה. ומשני לעולם מהלך לכתחלה ובדין הוא נמי דליתני דמהלך לכתחלה אלא איידי דקתני רישא אכל ולא מתני ליה אוכל דלא מצי מתני אוכל כדרב יהודה דחיישינן שמא ילך לאותו מקום פלוני תנא נמי סיפא הלך. לא ארישא דקמהדר אלא מילתא אחריתי היא והכא כגון דעבר ואכלה מאתמול עסקינן והכי קאמר אף על גב דאמינא דבהא דמהלך לכתחילה זימנין דאם הלך לוקה משום לאו דלא יחל דברו וכגון דאכליה לככר מאתמול מדעת. עד כאן. וזה לשון הרא"ם ז"ל: יש ספרים דגרסי הלך הרי זה בבל יחל סיפא דברייתא מהלך לא קתני. פירוש דין הלך קתני אבל דין דמהלך לא אשמעינן וליתני הכי ככר זה עלי למחר אם אלך היום מהלך הוא היום ואין לחוש שמא יאכלהו למחר. ומדלא קתני הכי אלמא אסור לילך וקשיא לרב נחמן דאמר מותר לישן. אמר לך רב נחמן הוא הדין דליתני דינא דמהלך שמותר ואיידי דקתני רישא אכל דלא מצי למיתני אוכל שהרי אסרו היום עליו תנא סיפא דין דהלך ודילג דין דמהלך והוא הדין דמותר. קשיא לי בגוה דמאי קאמר דלא מצי למיתני אוכל והא לרב נחמן מקשי ולדידיה בטוב היה יכול למיתני אוכל שהרי מתיר לישן היום. ואיפשר דכי אמר דלא מתני ליה אוכל לאו למימרא שלא יהא מותר דודאי לרב נחמן אוכל הוא לכתחלה. אלא לומר דלא מיתני ליה הכי משום דלאו לישנא דתנא הוא למיתני אוכל הרי הוא בבל ילך. אמנם לפי זו הגרסא ניחא שפיר. איכא דאמרי אכל הרי הוא בבל ילך הלך הרי הוא בבל יחל אכל אין אבל אוכל לא ותיובתא דרב נחמן. אמר לך רב נחמן הוא הדין דליתני אוכל ואיידי דקתני סיפא הלך דלא מיתני ליה הולך תנא רישא אכל. ומי שידע לעשות גרסא חדשה יכול היטב להקשות לרב יהודה כמו השיטה דלמעלה דמתניתין דמאחר הפסח הרי הוא בבל יחל וכו' הכי נמי יכול להקשות כך הלך הרי הוא בבל יחל ואי לא אכל מאי בל יחל איכא ויתרץ דאי עבר ואכל והלך כמו השיטה שלמעלה. ויש שהיו דוחקים לישב גירסת מהלך ועמל הוא בעיני. עד כאן.

אמר רב נחמן פירוש רב נחמן מתרץ אליבא דרב יהודה בר פלוגתיה הוא הדין דהוה ליה למיתני מהלך אלא איידי דקתני רישא אכל דלא מיתני ליה אוכל דהא לרב יהודה אינו אוכל לכתחלה תנא נמי הלך. ולא גרסינן אמר לך רב נחמן. הרנב"י ז"ל.

והא מן התורה משועבד לה והרי הוא מבטל המצוה משאר כסות ועונה והא דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות הא מוקמינן לה לקמן במי שתלה האיסור בחפץ דאמר ישיבת סוכה עלי דאינו נראה כמבטל מצוה. אבל קונם שלא אשב בסוכה לא חאיל שנראה כמבטל מצוה מאחר שתלה האיסור בעצמו והכא נמי תלה בעצמו שאמר קונם שאני משמשך. באומר הנאת תשמישך עלי שתלה האיסור בהנאתו. ויש מפרשים והא משועבד לה ואם כן איך יכול לאסור גופו שאינו שלו. וקשה קצת דהא גופו למצוה משועבד ואם כן למה לי קרא דדרשינן דברו הוא דאינו מיחל אבל מיחל לחפצי שמים. וראשון עיקר. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון שיטה והא מן התורה משועבד לה לשמש עמה. והגוף עצמו משועבד לשמשה בעל כרחו וכיון דגופו אינו ברשותו אצל תשמיש היאך אוסר דבר שאינו ברשותו לעבור בלא יחל. ולא דמי לאומר קונם סוכה שאני עושה דסתם נדר חל על מצוה כברשותו אבל הא באוסר על אחרים הוא ולא עשה כלום. הג"ה: וכל זה אינו נראה דמה לי אם משועבד למצוה דסוכה מה לי אם משועבד למצות תשמיש אשתו וכשאמר קונם סוכה שאני עושה אמאי אמרי לקמן במתניתין דבנדרים אסור. ומצאתי פירוש אחר דהכי פריך אמאי איתיה בבל יחל והא משעבד לה מן התורה והרי הוא מבטל מצוה. ואף על גב דנדרים חלים על דבר מצוה הא מוקמינן לה לקמן במי שתלה האיסור בחפץ כגון דאמר ישיבת סוכה עלי ואינו נראה כמבטל. אבל אמר קונם שלא אשב בסוכה לא חייל לפי דנראה כמבטל מאחר שתלה האיסור בעצמו והכא נמי תלה האיסור בעצמו כיון דאמר קונם שאני משמשך. ומשני באומר הנאת תשמישך עלי שתלה האיסור בתשמיש אשתו ולא כו'. עד כאן.

והא מן התורה משעבד לה דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע פירוש אם כן היאך יכול לאסור עליה את גופו שהוא משועבד לה. ואפילו מדרבנן ליכא בל יחל דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו אפילו מדרבנן. הרנב"י ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל אקשינן והא מן התורה וכו'. וא"ת וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ופסק ר"י והוא הדין דאלמוה נמי לשעבודיה דבעל חוב דאי לא כל אדם שיש עליו חוב יאסור נכסיו על בעל חובו בקונם כדי לאסרן עליו להפקיע חובו. עד כאן.

ואוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי כלומר שאסר את אשתו לעצמו וודאי דאדם אוסר פירות עצמו לעצמו. ואף על גב דבטלה מיניה מצות עונה הא קיימא לן דנדרים חלים על דבר מצוה כדאיתא לעיל משום דנדרים איסור חפצא הוא והרי זה אסר לעצמו את גוף אשתו. והא דאוקימנא לה למתניתין באומר הנאת תשמישיך עלי לאו למימרא דאמר הכי דהא לא מדכר קונם הנאת תשמישיך אלא תלמודא הוא דאקצר בלישניה וכגון דאמר קונם הנאת תשמישך עלי. וכי תימא אכתי דבר שאין בו ממש הוא דקונם הנאה קאמר והנאה דבר שאין בו ממש הוא. יש לומר כגון דאמר קונם מה שאני משמשיך דהיינו גופא והכי משמע לישנא קונם יהא לי גופך שאני משמש ביך ואיסוריה אפילו דאורייתא. ואף על גב דמתניתין קתני קונם הנאת תשמישיך לא דק. אי נמי קונם הנאת תשמישך כדקתני ובל יחל דרבנן מיהא איכא ודייקא נמי דרישא דקונם שאני מדבר שאני מהלך שאני ישן כולהו אוקימנא בגמרא בבל יחל דרבנן. הרנב"י ז"ל.

בהר"ן ד"ה אכל שלא היה זכור וכו'. ע' לקמן דף כה ע"ב בהר"ן ד"ה נדרי שגגות:

בא"ד דבכורות צ"ל דככרות: