מסכת נזיר דף נ״ה עמוד א׳

מאי לאו דרבי סבר משום אוירא גזרו עליה ואילו הכא כיון דנכנס באויר מלמעלה כשהן פתוחין או דרך פתחים הוי טמא שהרי נכנס לאויר ארץ העמים:

ור' יוסי בר' יהודה סבר משום גושא ולא משום אוירא וכיון דקרקעית שידה תיבה ומגדל מפסיק בינו לבין הגושא הוי טהור:

לא דכולי עלמא משום גושא אבל הכא בהא קמיפלגי דרבי דמטמא קסבר אהל זרוק לאו שמיה אהל ולא הוי הפסק וכמאן דמהלך ממש על גבי קרקע דמי ור' יוסי בר' יהודה סבר דשמיה אהל:

והתניא ר' יוסי בר' יהודה אמר תיבה מלאה כלים וזרקה על גבי המת באהל טמאה - וכל הכלים שבתוכה אלמא קסבר דאהל זרוק לאו שמיה אהל ולא הוי מפסיק כלל:

ואם היתה מונחת טהורה דכיון דמונחת הויא לה כאהל קבוע ומצלת בפני הטומאה ולא הוי כאהל זרוק:

אלא דכולי עלמא משום אוירא והיינו טעמא דמטהר ר' יוסי בר' יהודה משום דקסבר כי נכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן:

והתניא דמסייעא ליה:

הנכנס כו' בקרון ובספינה ובאיסקריא כלומר בספינה גדולה שיש בה איסקריא וקרי לה הכי על שם איסקריא שבה דהיינו תורן וקרוי פוש"ט (מש"ט: תורן) בלע"ז משום דמילתא דשכיחא גזרו בה רבנן והא מתני' ר' יוסי בר' יהודה היא:

לימא כתנאי אי משום אוירא אי משום גושא:

ור' יוסי בר' יהודה מטהר דסבר משום גושא דכיון שהוא בשידה ואהל זרוק שמיה אהל טהור:

והתניא בת"כ זרק תיבה מלאה כלים על פני המת טמאה דהוי אהל זרוק ולא שמיה אהל ואם היתה מונחת שעומדת במקום אחד טהורה כיון דאינה זזה ממקומה השתא הוי אהל קבוע אלמא דאהל זרוק לא שמיה אהל לר' יוסי בר"י אבל אם פליגי באוירא וגושא לא קשיא ליה מידי מהך ברייתא דאיכא לאוקמא לפלוגתייהו בשידה תיבה המונחת ואפ"ה א"ר מטמא משום אוירא אבל השתא דפליגי באהל זרוק לא מתוקמא פלוגתייהו במונחת דא"כ רבי לא הוה מטמא דאהל מעליא הוא ומשני דכ"ע משום אוירא ואהל זרוק לא שמיה אהל לר' יוסי בר' יהודה ואפ"ה משום דלא שכיחא ליכנס בשידה תיבה ומגדל לא גזרו לר' יוסי והתניא בניחותא וכו' פירוש אחר לא דכ"ע משום גושא מר סבר אהל זרוק שנכנס בשידה שבהמה או אדם מוליכים אותו שמיה אהל לחוץ ולהפסיק וצ"ל דעדיף מטלית המנפנפת דתנן במס' אהלות (פ"ח מ"ה) דאין חוצצין בפני הטומאה ואין מביאין והיינו טעמא דהכא עדיף משום דרגלי האדם או הבהמה הנושאים השידה והתיבה נוגעים בארץ אבל הטלית מנפנפת באויר ומר סבר אהל זרוק לא שמיה אהל והיינו דאמר והתניא בניחותא וכן בפירוש ר"ח ר' יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאה דדמיא לטלית המנפנפת דאזלה כולה באוירא ואם היתה מונחת על גבי בהמה או אדם הנושאין אותה טהורה דאהל זרוק כה"ג דרגלי הנושאים נוגעים בארץ שמיה אהל לחוץ בפני הטומאה:

ה"ג ואי בעית אימא דכ"ע משום אוירא גזרו וטעמא דר' יוסי בר' יהודה דמטהר אף כי נמי גזרו על אוירא היינו בעומד על הגשר של ארץ העמים או נכנס בקרון ובספינה דשכיחי להלך אבל בשידה תיבה ומגדל לא שכיח לא גזרו ורבי סבר אע"ג דלא שכיח גזרו והתניא בניחותא הנכנס בארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור בקרון ובספינה ובאסקריא גוט"א בלע"ז משוט הספינה וכדאמר בעלמא (תענית דף כא.) אילפא תלא נפשיה באסקריא דמכותא אלמא אף לר' יוסי בר"י דמטהר בשידה תיבה ומגדל מודה בקרון ובספינה דטמא משום אוירא גזרו ואב"א הכא שמא יוציא ראשו ורובו לשם ולכ"ע משום גושא גזרו ושידה תיבה ומגדל דמטהר ר' יוסי בר"י משום דסבר אהל זרוק שמיה אהל ולא גזר שמא יוציא ראשו ורובו לחוץ דאין פתח שידה תיבה ומגדל נוחה ליכנס ולהוציא ואין נקל כל כך להוציא ראשו אבל בקרון ובספינה מטמא משום דגזר שמא יוציא ראשו ורובו לחוץ בקרון ובספינה ויאהל על הגושא כי נקל להוציא ראשו ורובו מספינה וקרון ורבי דמטמא אפי' בשידה תיבה ומגדל גזר אפי' בהנך דלמא יוציא ראשו ורובו לחוץ:

והתניא בניחותא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור עד שיוציא ראשו ורובו - מכלל דבקרון ובספינה טמא אע"פ שלא הוציא ראשו ורובו דנקל הוא להוציא בקרון ובספינה וההוא דמייתי בפ' בכל מערבין (עירובין ל:) ובמס' חגיגה (דף כה.) מההיא ברייתא דהנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל דפליגי ר' יוסי בר"י ורבי באהל זרוק אי שמיה אהל אי לא היינו במאי דבעי למימר בשינויא קמא דפליגי באהל זרוק אבל שינוייא [בתרא] ליכנס בארץ העמים לא פליגי באהל זרוק אבל לגבי מת הוא דפליגי בה כדתניא ואם היתה מונחת בו טהורה דאהל זרוק שמיה אהל וההיא ר' יוסי בר"י אבל רבי מטמא דאהל זרוק לא שמיה אהל:

ומתחיל ומונה מיד כשנטהר מונה [למקום] שהפסיק בתחילת צרעתו דימי צרעתו לא עלו לו מן המנין:

אמר רב חסדא לא שנו דימי ספרו וימי גמרו אין עולים לו למנין נזירותו אלא בנזירות מועטת של ל' יום ונצטרע בנתיים ולאחר שנתרפא וגילח לסוף ימי גמרו וכשגילח שנית אחר ימי ספרו אז ודאי אינו יכול לגלח לסוף ל' מתחילת ימי נזירותו ויהיו ימי צרעתו ממנין שהרי אין גידול שיער פחות מל' יום וצריך למנות ל' יום לנזירותו משנתרפא ומספר:

אבל בנזירות מרובה שנדר כל כך ימים שאחר ימי צרעתו איכא ל' יום אחר שגילח תגלחת שנית לצרעתו דשפיר איכא כדי גידול שער מסלק נמי סלקי ליה:

הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל הפורחים באויר טמא טומאת אוירה ואף על פי שאין באוירה אלא טומאת אהל ומגזירה שמא יכנס והרי אין כאן אהל מ"מ המחיצות אינן כלום שאהל זרוק ר"ל מיטלטל אינו אהל ותיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל טמאה שהרי אין חציצת רגלי התיבה חציצה אחר שזרקה ואם היתה מונחת על פני המת טהורה שהמחיצה חוצצת ולענין ביאור מה שהקשו ממנה לר' יוסי שהיה מטהר בשידה לא משום אהל זרוק הוא דהא אף לדידיה סבירא ליה דזרוק אינו אהל ואם כן ודאי אף בשידה המונחת אמרה ומשום דסבירא ליה משום גושה והא איכא מחיצה ורבי דמטמא משום דסבירא ליה משום אוירא והרי מ"מ הוא בתוך האויר ותירצה דכולי עלמא משום אוירא אלא דמר מילתא לא שכיחא וכו' ואיסתייע מדתנן הנכנס וכו' בשידה טהור בספינה טמא ועל כרחין רבי יוסי הוא מדמטהר בשידה ומשום דספינה מילתא דשכיחא היא מטמא ומ"מ הלכה כרבי ובכלם טמא ומה שהעלו כאן דלרבי יוסי נמי אהל זרוק לא שמיה אהל ובשלישי של עירובין ובראשון של גיטין לא נראה כן כך דרכן של סוגיאות תמיד ומ"מ קצת רבנים טרחו בתוספות לפרש בסוף השמועה איבעית אימא דכולי עלמא משום גושה והאי דמטהר בשידה משום דאהל זרוק שמיה אהל ובספינה הואיל ופתחה נוח לצאת מטמא מגזירה שמא יוציא ראשו ורובו ובהא דתיבה מלאה כלים פירשו דלאו קושיא היא אלא סייעתא ומונחת דקאמר פירושו על הכתף ולא על הקרקע והוא הדין אם היו מוליכין אותה אבל זריקה אף אהל זרוק אינה וכמו שאמרו בעוף הפורח שאינו מביא ולא חוצץ:

זה שביארנו במשנתנו בנזיר שנצטרע שימי חלוטו וימי ספירו אין עולין לו לא סוף דבר בנזירות מועטת אלא אף בנזירות מרובה כן אע"פ שנהג בה שלשים בטהרה והוא הדין במה שביארנו שימי זיבה וימי הסגר עולין לו לא סוף דבר בנזירות מרובה אלא אף בנזירות מועטת כן אבל מה שביארנו שאינו סותר את הקודמין דוקא כשנשאר אחר תגלחת צרעתו למנינו שלשים שמ"מ אחר התגלחת הוא צריך למנות שלשים שיהא מגודל פרע בסוף נזירותו:

לענין ביאור תדע שסוגיא זו מבולבלת בפירושין ואני צריך להעירך בביאורה דרך קצרה והוא שרב חסדא היה סבור שלנזירות מועטת הוא שימי חלוטו וספירו אין עולין לו כגון שנזר סתם שנזירותו ל' ונצטרע כ' יום וגלח ואי אפשר להיות ימי הצרעת עולין לו שהרי על כל פנים צריך הוא למנות שלשים אחר הגלוח מפני גדול שער ואע"פ שבנתגלח שלא כדין אמרו בפ' שלשה מינין במשנה השניה שאינו מונה עד שיעברו שלשים בנתגלח כדין מיהא מונה מיד אחר הגלוח אבל אם נזר למאה יום ונצטרע חמשים אותם חמשים של צרעת עולין לו הואיל ויש גדול שער בחמשים האחרונים והקשוהו ממה ששנינו מתחיל ומונה מיד ואינו סותר את הקודמין ובמאי אלימא בנזירות מועטת והיאך אינו סותר את הקודמין והרי עכ"פ צריך הוא למנות שלשים אחר הגלוח אלא בנזירות מרובה וקתני מונה מיד כלומר אחר הטהרה הא ימי הטומאה אין עולין לו ולא שיהא סותר את הקודמין אלא שמשלים עליהם וחזר ופירש שלא העמיד רב חסדא את משנתנו בנזירות מועטת בנזירות שלשים שבזו ודאי אי אפשר לומר שלא יהא סותר את הקודמים אלא פירוש דבריו לא שנו אלא בנזירות מועטת ר"ל שכשפרחה בו הצרעת לא נשתיירו למנין נזירותו אלא שלשים ונתרפא וגלח ובזו אמרו שאין ימי הצרעת עולין ומתחיל למנות אחר הטהרה כל השלשים יום שנשארו מלמנות אבל בנזירות מרובה ר"ל שנשארו ממנין הנזירות אחר שפרחה הצרעת יותר משלשים יום כגון שנשארו ארבעים יום לנזירותו ונצטרע עשרה ונרפא וגלח ימי הצרעת עולין לו ואינו מונה אלא שלשים אחר הגלוח והטהרה וחזרו והשיבוהו ממה שאמרו בפרק שאחר זה נזיר שהיה טמא בספק כגון שנסתפק לו אם ניטמא במת אם לאו וכן שהיה מוחלט בספק כגון שנסתפק אם החליטו כהן אם לא ונרפא ואלו היו טומאתו וחלוטו ודאים היה דינו לגלח שתי תגלחות מצד חלוטו אחת מיד הואיל ונרפא והשניה לסוף ז' והיה מביא בשמיני קרבנות מצורע ואחר כך היה מונה שבעת ימים לקיים תגלחת טומאה שמאחר שתגלחת מצוה גלח בראשונות דיו שיגלח לאחר ז' שמצות גלוח מתקיימת אחר שצמח בכדי לכוף ראשו לעיקרו ואחר כך מתחיל ומונה נזירות מתחלה שהרי ימים ראשונים נפלו ואף על פי שהנזיר אסור בגלוח אלא אם כן הוא גלוח של נזירות אם של טומאה אם של טהרה כבר ביארנו שתגלחת מצוה מגלח אבל עכשו שהוא מוחלט בספק אין תגלחת הצרעת מועלת לו שמא אינו מצורע ואינו רשאי לגלח תגלחת של רשות בתוך נזירותו וכיצד הוא עושה מזה שלישי ושביעי ואינו מגלח ומונה נזירותו ושוחט אחד מקרבנות נזיר ומגלח עליו תגלחת נזיר ביום ל' ואף על פי שעיקר גלוח ביום ל"א בזו הואיל ולא הותר עדין לשתות הקלו בה ומתנה שאם הוא מצורע או טמא לא תהא נזירותו עולה לו עדין ומביא צפרים של מצורע שהרי אינם באים במקדש ואין בהם משום חולין בעזרה וכן מגלח כדרך מצורע ראשו וזקנו וגבות עיניו ועץ ארז ואזוב וצפרים וביום שלשים ואחד מביא חטאת העוף לקרבן של נזירות טומאה ואינה נאכלת כדין חטאת העוף הבאה על הספק ועדין יש לחוש שמא נזיר טמא היה ותגלחת זו של טומאה היתה ואינו יכול לגלח עכשיו לצרעתו שאינה דוחה נזירות מספק ונמצא שביום ל"א מתחיל למנות נזירות טהרה וכמו שפסקנו שמשהביא חטאתו מתחיל למנות וביום ס' שהוא יום ל' למנינו מגלח ומביא אחד מקרבנות נזיר ומגלח כדרך תגלחת שניה שבמצורע ומביא קרבנות מצורע ואוכל בקדשים בו ביום שאם מצורע היה הרי גלח שתי פעמים והביא קרבנותיו ואף אם הוא טמא שעדיין חייב קרבן טומאה הואיל והזו עליו לטומאתו מותר בקדשים שאין טמא מת בכלל מחוסר כפורים כמו שיתבאר ואינו מביא עכשו קרבן טומאה שאם אינו מצורע כבר הביאו בתגלחת ראשונה ואם הוא מצורע וטמא אין קרבן טומאה עולה לו עד שיצא מטומאת צרעתו ויתכפר בקרבנותיו ומ"מ עדין צריך לנהוג נזירות שמא טמא ומצורע היה ושתי התגלחות לצרעתו היו ואין תגלחת מצורע עולה לנזירות של טומאה וצריך הוא עדין לגלוח טומאתו ואינו רשאי לגלח לסוף שבעה שאחר ששים שמא אינו טמא ונזירות טהרה הוא ואינו מגלח בתוך שלשים וכן שמא מצורע ודאי הוא ולא טמא מת ומנין וראשון לא עלה לו שימי חלוטו היו וכן מנין שני לא עלה לו שימי ספירו היו ומתוך כך ממתין שלשים ולסוף שלשים מגלח ומביא קרבנות טומאה והוא חטאת העוף שבאה על הספק והרי פרנסת תשעים יום ואחר כך מונה שלשים של טהרה פעם רביעית ומביא כל קרבנותיו ושותה יין ומטמא למתים ואלמלא שהתרת לגלח ביום שלשים והמתנת עד שלשים ואחד תהא תגלחת שניה ביום ששים ואחד ועדין הוא טבול יום ואינו מביא קרבנותיו עד ששים ושתים יום ולא נראה לאכל קדשים עד ס"ב ותני עלה במה דברים אמורים ר"ל שיהא מותר בקדשים לסוף ששים יום וביין וטומאה לאחר ק"כ יום בנזירות מועטת של שלשים יום על הדרך שהזכרנו אבל בנזירות בת שנה אינו אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ואינו שותה יין ומטמא למתים אלא לאחר ארבע שנים ואף זו על הדרך האמור שאכילת קדשים צריכה זמן שתי הנזירות והיתר יין וטומאה לארבע מפני שהוא צריך לגלח ארבע תגלחות שתים לספק צרעתו ואחת לספק טומאתו ואחת לנזירותו וכן הדין שאם נזר לעשר שנים שאינו אוכל בקדשים עד עשרים ולא הותר ביין וטומאה עד ארבעים והקרבנות שהוא מביא יתבאר בפרק שמיני שאם הוא עשיר מפקיר נכסיו מפני שמצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא ואחר כך מביא חטאת העוף שהיא באה על הספק ועולת בהמה בתנאי חובה ונדבה וכן בשלשת התגלחות ושלש חטאות אלו ראשונה לספק טומאתו שניה לספק צרעתו שאין המצורע מביא קרבן אלא אחר תגלחת שניה ושלישית לספק טומאתו שמא טמא ומצורע היה ולא הביא קרבן טומאתו כראוי שהתגלחות שתיהן לצרעתו היו ואין תגלחת צרעתו עולה לנזירותו אף של טומאה ואף קרבנות הטהרה שבשנה רביעית כלם צריכים תנאי כמו שיתבאר וכל אלו הספקות באשה או בקטן שאינו בתורת הקפה אבל בגדול אינו מגלח אלא תגלחת רביעית וכן הרבה דברים צריכים עוד לברר בה אלא שלא פירשנוה כאן אלא בקצור מפני שסמכנו על מה שיתבאר בפרק שמיני:

ונשוב לדברינו והוא שדקדקו ממנה שאם כדברי רב חסדא ושבנזירות מרובה יהו חלוטו וספירו עולין לו תיסגי ליה בשלש שנים ושלשים יום שהרי לא הוצרכנו לנזירות טהרה אלא למנין שלשים ולגדול שער ואין לומר שנזירות הטומאה סותרה הכל שהרי על כל פנים שנה אחת מנה לחלוטו ושנה לספירו והרי עלתה כל אחת מהן לנזירותו ועוד הקשה לו ממה שאמרה בנזיר שניטמא אין לי שלא יהו ימי טומאה עולין לו אלא בטומאת מת ימי חלוטו שבצרעת מנין שלא יעלו לו ואם מתורת מה מצינו כלומר מה מצינו לשניהם ששוים בגלוח והבאת קרבן יהו שוים שלא לעלות אינו דומה שימי טומאת מת מבטלין את הקודמין כדכתיב והימים הראשונים יפלו מה שאין כן בימי חלוטו ושאר טמאות ולמדוה מקל וחומר ומה נזיר בקבר ר"ל שנזר בבית הקברות שאין לו קודמין ושערו ראוי לתגלחת נזירות טהרה מעכשו ר"ל שאינו צריך תגלחת טומאה וקרבנותיה אלא מטהר לכשירצה ומתחיל למנין נזירותו כמו שביארנו בפרק שלישי במשנה השלישית ואעפ"כ ימי טומאתו אין עולין לו ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות שהרי על כל פנים טעון הוא תגלחת לצרעתו אינו דין שלא יהו עולין לו וימי ספירו למדין להם מימי חלוטו במה מצינו הואיל ושניהם שוים בטעינת תגלחת אף אנו משוים אותם שלא לעלות הא ימי הסגרו שאין טעון תגלחת עולין לו וכן בכל הטמאות קתני מיהא בימי חלוטו שאין מבטלין את הקודמין ואי במועטת ר"ל שאין לו למנות להשלמת נזירותו בשעת פריחת הצרעת אלא שלשים יום היאך יעלו לו הרי על כל פנים טעון גלוח לצרעתו ולמנות שלשים כדי שיצא מנזירותו מגדל פרע אלא במרובה וכו' וכן הלכה כמו שכתבנו:

לא דכולי עלמא משום גושא פירוש אויר גושא גזרו אבל אויר אוירא טהור. ובהא פליגי מר סבר אהל ורוק לא שמיה אהל ומר סבר אהל זרוק שמיה אהל. פירוש רבי דמטמא סבר אהל ורוק לא שמיה אוהל ולא הוי חציצה. וא"ת אליביה האיך תמצא אויר אוירא טהור כמו שאמרנו דעל כרחין משום גושא גזרו אבל אויר אוירא כולי עלמא סברי דטהור והאיך תמצא אליבא דנפשיה. יש לומר במונחת דלאו אהל זרוק ואז מורי רבי דהוי מפסיק וטהור. ור' יוסי בר' יהודה מטהר דאהל זרוק שמיה אהל והוי הפסקה. אבל אין יכול לומר איפכא דכולי עלמא משום אוירא גזרו פירוש אויר אוירא ור' יוסי בר' יהודה מטהר משום דאהל ורוק שמיה אהל. דאם כן האיך תמצא אויר אוירא טמא אליבא דר' יוסי דכולי עלמא הוא סובר דאויר אוירא טמא דאנן קיימינן דכולי עלמא סברי אויר אוירא גזרו אם כן האיך תמצא זה כיון דקסבר דאהל זרוק הויא הפסק כל שכן במונחת דיותר הויא הפסקה ויהא טהור. לכך גרסינן דכולי עלמא משום גושא גזרו.

והתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מליאה כלים וזרק על פני המת טמאה. פירוש הכלים שבתוך התיבה טמאים. ומיירי שבאותה תיבה יש יותר מארבעים סאה ולא מקבלת טומאה. דאם היו לו פחות היה מקבלת טומאה והאיך יכול לומר אחו כך ואם היה מונחת טהורה הוי דבר המקבל טומאה וכל דבר המקבל אינו חוצץ מפני הטומאה. אלא עק כרחך מיירי דיש לה יותר מארבעים סאה.

כיון דלא שכיח לא גזרו רבנן וא"ת אויו אוירא דטמא היכי משכחת לה. בקרון או בספינה דשכיחא הוא. תוספות חיצוניות: הכי גרסינן ואי בעית אימא דכולי עלמא משום אוירא גזרו וטעמא דר' יוסי בר' יהודה כיון דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. פירוש דכולי עלמא משום אוירא הילכך רבי מטמא בנכנס בשידה תיבה ומגדל. וטעמא דר' יוסי בר' יהודה דמטהר משום דקסבר דאפילו כי גזרו על אוירא לא גזרו אלא במילתא דשכיחא כגון הולך על הגשר דדבר רגילות הוא. אבל במילתא דלא שכיחא כגון נכנס בשידה תיבה ומגדל לא גזרו שאין רגילות בני אדם ליכנס בהן. אבל מכל מקום בתיבה מליאה כלים וזרקה על פני המת דלא שייך התם אלא טומאת אהל הויא פלוגתייהו במונחת ובאהל זרוק למר שמיה ולמר לא שמיה כדאמרן. הר' עזריאל ז"ל:

כתוב בתוס' פירוש אחר לא דכולי עלמא כו'. והתניא. בניחותא ומייתי סיעתא דאיכא מאן דמטמא בקרון ובספינה ומטהר בשירה תיבה ומגדל:

אלמא משום דלא שכיחא הוא ואי בעית אימא דכולי עלמא משום גושא. פירוש הא דמפליג האי תנא בין שידה תיבה ומגדל לקרון וספינה לאו כדקאמרת דכולי עלמא משום אוירא והא דמטהר בשידה תיבה ומגדל משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. אלא כולי עלמא משום גושא והא דמטהר ר' יוסי בר' יהודה בשידה תיבה ומגדל משום דאהל זרוק שמיה אהל כדתרצינן לפלוגתייהו לעיל. וקרון או ספינה דמטמא משום דגזור ככתוב בתוס'. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

כתוב בתוס' ורבי דמטמא אפילו בשידה וכו' וא"ת אם כן דגזר אליבא דנפשיה היכי משכחת אויר אוירא דטהור. וליכא למימר דלא סבירא ליה הא אמרינן דעל כרחין משום גושא גזרו אבל אויר אוירא טהור. וי"ל בכלים כגון דאיכא כלים בתוך שידה או באחת מהן דלא שייך למיגזר שמא יוציא ואז הכלים שיהיו בתוכה טהורים. תוספות חיצוניות: