מסכת נזיר דף מ״ג עמוד ב׳

אמר רב חסדא נקטע ראשו של אביו אע"פ שהראש בצד הגוף הואיל וכבר נקטע אינו מיטמא דאמר קרא לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו בזמן שהוא שלם שלא נתפרדו אבריו זה מזה ולא בזמן שהוא חסר כגון זה שנקטע ראשו:

בפקתא בבקעה:

דערבות שגנבים ולסטין מצוין שם:

ופסקו גנבי לרישיה ה"נ דלא יטמא בשביל שהוא חסר:

א"ל ממת מצוה קא מייתית לי שאני התם כיון דלית בהדיה אלא הוא לחודיה קאי גביה כמת מצוה דמי:

והשתא י"ל באחריני מיטמא כדאמרינן לקמן לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה אביו לא כל שכן:

והא אית ליה ברא ואילו הוה קורא ליה אב הא עני ליה איהו ולא הוי ליה מת מצוה:

מיתיבי ולאחותו הבתולה וגו' לה יטמא כשהיא שלימה:

נקטע ראשו של אביו אינו מיטמא בכהן הדיוט מיירי שמותר ליטמא לאביו ולא בכהן גדול ונזיר:

אמר ליה רב המנונא ההוא דקא אזיל בפקתא דערבות בקעה שמצויין בה גנבי ופסקוה גנבי לרישיה דאבוה ה"נ לא ליטמא ליה צ"ל מה ר"ל:

א"ל מת מצוה קאמרת השתא [כהן] באחריני שאינן קרובין מיחייב באביו לא כ"ש:

והאי מת מצוה הוא בתמיה והתניא איזהו מת מצוה כל שקורא ואין אחרים עונין אותו - כלומר שאם המת יכול לקרות ויש לו עונין קרובין אין זה מת מצוה והא יש לו לשכור אחרים מתעסקין בו כיון דקא אזיל באורחא כמי שאין לו קוברין דמי. דלא שכיחי אינשי התם פי' ר"י הבא ליטפל במת מצוה אם יש שם ישראל שיכול לטפל אף כי אינן קרובין לא ליטפל בהן [כהנים] קרובים וראיה דאמר בפ' כ"ג (לקמן נזיר דף מז.) גבי מת מצוה כ"ג ונזיר יטמא נזיר ואל יטמא כהן וכ"ש כהן וישראל יטמא ישראל ואל יטמא כהן וצ"ע [מהאי] דפ' (האשה רבה יבמות דף פט:) גבי אשתו קטנה יורשה ומיטמא לה ואין כח לעקור דבר מן התורה [ואמאי] יטמא ומשני כיון דקרובין לא [ירתי לה קרי ולא עני] לה קרינן בה והשתא ה"ד אי דליכא מתעסקים אחרים מאי איריא מטעם אשתו תיפוק ליה דאפילו אחריתי נמי מת מצוה גמור היא אלא דאיכא אחרים דיכולים להתעסק וחשוב כמת מצוה אלמא כהן ומת לפניו ויש שם ישראל ואינו חושש ליטפל חשיב מת מצוה ואר"י דודאי מן הדין לאו מת מצוה התם רק לפי שקרוביה מתרשלים ממנה שויוה רבנן כמת מצוה ואף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה במקום שיש פנים וטעם בדבר ודאי לכ"ע יש כח לעקור תדע דבכולי סוגיא דהתם (לא) מייתי מאשה שנאמנת לומר מת בעלי דהרי עוקרה דבר תורה בקום ועשה אלמא ודאי במקום שיש פנים וטעם יש כח לעקור ודייקא ומנסבא מתוך חומר שמחמירין בסופה:

מיתיבי לה יטמא גבי כהן הדיוט [כתיב] ואינו מטמא לה פרט לאבר מן החי של אחותו ואבר מן המת שאינו רשאי להטמאות בהן:

לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו כלומר שאף באביו הקרוב יותר אינו רשאי לטמאות לאבר אביו וצ"ע [דל"ל] יטמא מלאביו נפקא:

אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה לקוברו פי' אם נטמא כבר לשאר הגוף מאי מחזיר [לאו] דחסר פורתא ה"נ כי אביו חסר בערכו מיטמא לו:

רבי יהודה היא דתניא רבי יהודה אומר לה מיטמא ואינו מיטמא לאברים לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא הוא לאבר מן המת של אביו - ע"י [חזרה] אם נטמא אל שאר הגוף אבל לכתחילה ודאי מודה רבי יהודה דלא יטמא כברייתא דלעיל ובסיפא דההיא דלעיל תניא בתורת כהנים רבי אומר אינו מיטמא לעצם כשעורה מאביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה ודבר תימה דאוקימנא כר' יהודה והרי מיירי בסיפא מכלל דרישא לאו ר' יהודה היא אם לא נאמר כולה ר' יהודה היא:

כל שהכהן מטמא לאביו או לשאר קרובים יראה מסוגיא זו דוקא כשהוא שלם אבל כל שחסר אבר אחד אינו מטמא לו אפילו היה חסר עצם כשעורה ואפילו היה סמוך אותו אבר החסר למת שהרי נקטע ראשו האמור כאן פירושו שהראש לשם וכן שאלו אי אזיל בפקתא דערבות כלומר שהוא מקום ליסטאות ופסקוה גנבי לרישיה הכי נמי דלא מיטמא ולא התירוה אלא מדין מת מצוה כך נראה דעת גדולי המחברים וזהו דעת רב בסוגיא זו ומ"מ יש פוסקים שאינו מטמא לאבר אחד שלו אבל מיטמא הוא לשדרה ולגולגולת ולרוב בנינו שהוא שני ירכים ושוק אחד ולרוב מנינו ר"ל קכ"ה איברים אף הדקים שבהם וזהו דעת רבי אליעזר בן יעקב וכן דעת גדולי הפוסקים וכן יראה עיקר ויש פוסקין שאינו מטמא לאבר מאיבריו אלא שאם ניטמא בגופו ומצאו חסר מחזר הוא על אותו אבר ומיטמא בו וזהו דעת ר' יהודה ומה שאמרו בבריתא הנזכרת בשמו אבל מטמא הוא על אבר מן המת מאביו פירושו על ידי חזור ואפילו על עצם כשעורה כן ולדברי כלם לאבר אחד שלא על ידי חזור אינו מטמא כלל וכל שכן לכזית בשר ולכזית נצל ר"ל בשר שנימוח ונעשה ליחה קרושה וכן למלא תרוד רקב וכל שכן לאבר מן החי ולדעת הפוסקים שאינו מטמא בחסר כלל כל שעמד בקבר זמן מרובה אי אפשר בלא חסרון ואינו מטמא לו ושיעור זה לא נתברר ומ"מ בגמרא אמרו על זה מעשה ומת אביו של רבי יצחק בגנזק ולאחר שלש שנים הודיעוהו כלומר ורצה לחטט בקברות אבותיו ושאל את פי ר' יהושע וארבעה זקנים ואמרו לו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר כלומר ואי אפשר לשלש שנים בלא חסרון או שמא פירושו שעומד להתפרק בטלטולו ונמצא מיטמא לאיבריו ולמדת לפי דרכך שכל לצורך המת מיטמא לו אף אחר שנקבר אלא שדוקא בשאינו עשוי להתפרק אם כלו אם רוב בנינו או שדרה וגלגלת כל אחד לפי שיטתו שהרי כל שהוא מתפרק נמצא מטמא לאיבריו וקצת רבנים כתבו גם כן שלא נמנע הכהן מליטמא לחסר אף לדעת הפוסקים כרב אלא כשנתחסר לאחר מיתה אבל חסר בחייו מיטמא לו לכשימות ואינו נמנע:

כל שאמרו בכהן שאינו מיטמא אין מת מצוה בכלל אלא מיטמא לו בין קרוב בין רחוק בין שלם בין חסר ואי זהו מת מצוה כל שיש לו קרובים ראויים להתאבל או לירש שיכולים ליטפל בו על ידי עצמם או על ידי אחרים אין זה מת מצוה וכמו שאמרו כאן הא אית ליה ברא ומ"מ אם אינם כאן חזר הדין כמי שאין לו וכמו שאמרו כאן כיון דאזיל בארחא כמי שאין לו קוברים והוא הדין אם אין קרוביו יכולין ליטפל לו על ידי עצמם ולא על ידי אחרים וכל שהוא כן הדבר תלוי באחרים ויש מפרשים בה שהכהן מטמא לו אפילו אפשר באחרים והם מפרשים קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה הא קורא ואין אחרים עונין זהו מת מצוה כלומר שהחולה קורא ומתאנח מי יתעסק בקבורתו ואין לו קרוב שיענהו וכהן מיטמא בזה אף על פי שאפשר באחרים וזהו שאמרו ביבמות פרק אשה רבה שקטנה הראויה למאן בעלה יורשה מדברי סופרים אחר שלא מיאנה ומיטמא לה ולא מן הדין אלא שהיא כמת מצוה שמאחר שהוא יורשה במקום שהיה ראוי לומר שהקרובים יירשו אף הקרובים מערערים לומר הוא יורש ואנו קוברים ונעשית כמי שאין לה קרוב והם גורסים שם כיון דלא ירית לה אביה קריא ולא ענו לה קרינא בה ומ"מ יש מפרשים קורא ואחרים עונין על הכהן כלומר שכל שאין שם קרוב וכהן קורא לאחרים שיקברוהו אם אינו מוצא הרי זה מת מצוה הא אם הוא מוצא כן אינו מת מצוה וכן כתבוה גדולי המחברים וכן היא בתלמוד המערב שבמסכתא זו ואף הדבר מעיד על עצמו שלא הותרה אלא לכבוד הבריות ואף זו של יבמות יש לפרשה כן ומה שאמר קריא וכו' כלומר אם אתה אומר שלא יטמא לה בעל אפילו היא עצמה צווחת כן אינה מוצאה שבעל סומך על הקרובים וחושש לטומאתו אחר שאינה אשתו גמורה וקרובים מערערים ואין משגיחין בה שיהא נכרי יורש והם קוברין וכל שכן שאר בני אדם שסומכים על הקרובים ועל היורש ואף בפ' כ"ג ונזיר אמרו שאם שניהם פוגעים מת בדרך יטמא נזיר ולא כהן אלמא כל שאפשר באחרים לא יטמא כהן וכן הנזיר אם אפשר באחר ומ"מ כל שאין שם קרוב ויש שם אחר ואינו יכול לעשות לבדו כהן מסייע ואין אומרין לאחר שיטרח לבדו הא כל שיש שם קרוב אומרין לו שיטרח או ישתדל באחרים ולא יטמא כהן אלא אם כן אי אפשר שלא בסיוע שלו:

כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו פירוש שאם היה המת יכול לקרות היו לו קוברים עונין אותו. ויש מפרשין קורא הכהן ואחרים עונין אותו לבא לקוברו. וחומרא גדולה היא דאם הכהן יכול לחזר ולמצוא לו קוברין לא יטמא לו. ולישנא דפרק האשה רבה ביבמות הכי משמע כפירוקא קמא דבקורבתא תליא מילתא (באכסנן) דגרסינן התם כיון דאיהו לא קא ירית יתה קריא ולא עניא קרינא ביה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מתיבי לה יטמא ולאחותו הקרובה אליו לה יטמא. לה מטמא אבל אינו מטמא לאיבריה לפי שאינו מטמא לא לאבר מן החי ולא לאבר מן המת. פירוש אינו מטמא לאיבריה כשהיא מתה שהרי אפילו לאבר שפירש ממנה בחייה אינו מטמא. וכיון דכל כך אנו מחמירים אף לזו דכתב לה דממעיטא איבריה מיניה נימא לה ולא לאיבריה בין לאבר מן החי בין לאבר מן המת. יש ספרים דגרסינן לפי שאינו מטמא לא לאבר מן החי של אביו ולא לאבר מן המת של אביו. וכל שכן של אחותו דקילא טפי. הר' עזריאל ז"ל:

אבל מטמא לאבר מן המת של אביו פירוש על ידי חזרה שנטמא כבר לגוף אביו מותר אחר כן ליגע באבר אביו. דליכא למימר אבל מטמא הוא בלא חיזור דהא תניא לעיל אבל מחזיר על עצם כשעורה דוקא מחזר ואוקימנא כר' יהודה. ותו דאם כן דלר' יהודה אפילו לכתחלה נמי מיטמא לאבר מן המת אפילו לאבר מן החי נמי ליטמא דאין סברא לחלק בין אבר מן החי לאבר מן המת אלא מהאי טעמא שכבר נטמא שאר הגוף. שיטה. וכן כתב הרב עזריאל ז"ל וז"ל: דתניא ר' יהודה אומר אבל מטמא לאבר מן המת של אביו. פירוש על ידי חזרה שאם נטמא קודם לכן לגוף אביו שהיה חסר אבר ואחר כך מצא אותו אבר קוברו עם הגוף. אבל לכתחלה מודה ר' יהודה שאינו מטמא לאבר מן המת של אביו. ומיהו לשדרה וגולגולת או רוב בנינו מטמא כר' אליעזר בן יעקב דמודה בסמוך לר' יהודה. והכי תניא בתורת כהנים ר' יהודה אומר אינו מטמא לעצם כשעורה של אביו בתחלה. הואיל ונטמא הגוף.

והתני רב כהנא בר' אליעזר בן יעקב ומשנתו קב ונקי וקתני שמטמא לאביו חסר כגון לשדרה וגולגולת. וכיון דר' אליעזר בן יעקב קאי כר' יהודה אם כן מאן נינהו דקאי רב חסדא כוותייהו. לה מטמא ולא לאבריה פרט לכזית מן המת. מעיקרא ממעט אברים שאין בה כזית בשר והדר ממעט כזית מן המת. וכזית נצל מוהל ולחה היוצאה ממנו. עד כאן לשונו:

כשהוא אומר אמור על הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת שיוכל לטמאות לה. ומסתברא דקאי לאחותו דדרישנא שאינו מיטמא לאברים. ואשמעינן הך קרא אף על פי שאינו מיטמא לאיברים מיטמא הוא לשדרה וגולגולת וכו'. דאם כן לישתוק קרא מיניה דממילא נתמעטו כל האיברים:

תוס' ד"ה מיתיבי כו' מלאביו נפקא. עי' סוטה דף ג ע"ב תד"ה ורע"ק: