מסכת נזיר דף מ״ב עמוד ב׳

מקרא מלא דבר הכתוב בנזיר לא יטמא להם במותם להזהירו על הטומאה וכשחזר ואמר כל ימי הזירו לה' על כל נפשות מת לא יבא חזר והזהירו על ביאת אהל שבו מת לומר לך שאם ניטמא במת וחזר ונכנס באהל שיש בו מת חייב שתים:

אבל טומאה וטומאה אבל אם נטמא במת וחזר ונגע במת אחר בעוד שהוא נוגע במת ראשון אע"פ שהתרו בו אינו חייב אלא אחת דהא מיטמא וקאי:

דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר - כלומר או מתו או מת אחר והאי דקאמר מתו לאו דוקא שהוא אינו מותר ליטמא בשום קרוב שלו לא באביו ולא באמו:

חייב מלקות אף על טומאות שניהן:

איתיביה אביי כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו כו' יכול יהא חייב ת"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל - וה"ה לכהן הדיוט ונזיר נמי:

שאינו מחולל שעדיין לא נטמא בו דיבר הכתוב לא יטמא ואם נטמא לוקה יצא זה שנוגע במת אחר שכבר הוא מחולל באותו מת שמונח על כתיפו וש"מ דאילו בטומאה וטומאה אינו חייב וקשיא לרב יוסף דאחד נזיר ואחד כהן הדיוט ואחד כהן גדול כולן הוקשו לענין טומאה שלא ליטמא במת:

א"ל ותיקשי לך מתניתין אברייתא דהא תנן דאפילו בטומאה וטומאה חייב על כל אחת ואחת:

שלא בחיבורין דנגע במת זה והלך ונטמא במת אחר ודכוותה נמי במתני' דמיחייב על כל אחת ואחת כגון שנטמא בזה והלך ונגע במת אחר וכי תניא הכא דאינו חייב אלא אחת בטומאת חיבורין שבעוד שמונח לו מת על כתיפו נגע במת אחר וכדתני לה בהדיא דהכא הוא דאינו חייב אלא אחת דכטומאה אחת דמי הואיל ולא נסתלק מטומאה ראשונה:

אמר רבה בר רב כהנא מקרא מלא דבד הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא - גבי נזיר כתיבי הני קראי להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה כדמפרש בסמוך כשנכנס לאהל המת אם [התרו] בו משום לא יטמא ומשום לא יבא לוקה שתים ושתיהם היו בבת אחת אבל טומאה לא משכחת לה שיתחייב שתים אם התרו בו אל תטמא ובסמוך מייתי מתני' לאותובי:

דאמר רב הונא נזיר שעומד בבית הקברות והושיטו לו מתו דעל הקברות הוא מוזהר ככ"ג או מת אחר ונגע בו חייב ואמאי הא מיטמא וקיימא ש"מ אפילו טומאה וטומאה:

איתיביה אביי נזיר שהיה מת מונח לו על כתיפיו וכו' יכול יהא חייב ת"ל להחלו - בספרי כתוב ת"ל לא יחלל וי"א דהא לא כתב גבי אזהרת טומאה וגם בסמוך אמר בהדיא דלהחלו אתא לדרשא ולהחלו בכהן כתיב ומדמי נזיר לכ"ג דלקמן פרק כהן גדול (נזיר דף מח.) למידין מהדדי לג"ש מאמו אמו:

א"ל רב יוסף ותקשה לך מתניתין דתנן היה מטמא כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת אע"ג דמחולל ועומד:

אלא קשיא אלא ע"כ סמי הך ברייתא מקמי מתני':

לא קשיא אביי בא לתרץ מתני' וברייתא כאן שהוא מחובר למת [והתרו בו] ומושיטים לו מת אחר לא מיחייב דה"ל [מחולל] ועומד כאן שלא בחבורים שפירש כבר מהמת והושיטו לו מת אחר שפירש מן הראשון ואמרו לו אל תטמא אין כאן מחולל ועומד ותוספת אף בו ביום (בשעה) שנוגע במת הנוגע [בו] יטמא שבעת ימים כדדרשינן בפרק אין מעמידין (ע' ז דף לז:) כל אשר יגע בו הטמא יטמא שבעה ודיקרב מיסאב ואחרי שפירש תוספת טומאה:

וטומאה בחיבורין דאורייתא כלומר וכי בעלמא שאר נוגע וכי יהיה הנוגע טמא משום דיקרב בדיקרב דאורייתא והאמר ר' יצחק בר יוסי [לא] אמרו טומאה בחיבורין פירוש דיקרב בדיקרב אלא לענין תרומה וקדשים בזה אמרינן טומאה שיהיה כנוגע במת לטמא תרומה וקדשים אבל לנזיר לסתור ולהביא קרבן טומאה וכן לענין להמנע מעשות פסח לא העמידו דבריהן ואי דאורייתא מאי שנא:

בחבורי אדם באדם פי' ר"י שהשלישי הנוגע בנוגע במת דההוא ודאי מדרבנן טמא שבעה דכי אמר דיקרב בדיקרב דאורייתא דוקא דנגע בנוגע במת ובפ' אין מעמידין (גז"ש) אמר העיד יוסף בן יועזר דיקרב בדיקרב מסאב ופריך דאורייתא הוא כל אשר יגע בו הטמא יטמא ומסיק דאורייתא בחיבורין טמא שבעה שלא בחיבורין טומאת ערב ואתו אינהו וגזור אף שלא בחיבורין טמא שבעה ואתא יוסף בן יועזר ושרא ולפירוש ר"י [נפרש] דאורייתא בחיבורין היינו נגע בנוגע במת אבל רש"י פירש התם ואתו אינהו וגזרו שלא בחיבורין אף אם פירש לגמרי:

זה שביארנו במשנתנו שאם נטמא הרבה פעמים והתרו בו על כל אחת מהן חייב על כל אחת ואחת פירושו בשניטמא ופירש ואחר כן חוזר ומיטמא הן במגע הן במשא הן באהל ואף על פי שהן טומאה וטומאה ואינן אלא שם אחד והיה לנו לומר שמאחר שהוא טמא אינו חייב על טומאה אחרת אינו כן אלא חייב על כל אחת ואחת ומ"מ טומאה בחיבורין ר"ל אם בעוד שהוא נוגע במת זה מוסיף ונוגע במת אחר ומתרין בו אינו חייב אלא אחת הואיל וטומאה ראשונה עדין בידו שכל שהוא שם אחד אין צ"ל בזה אחר זה שאינו לוקה על השניה שהרי טומאה בידו ואינו מוסיף כלום אלא אף בבת אחת אינו חייב אף על פי שהתרו בו בשתיהן אבל טומאה וביאה שהם שני שמות אחת מלא יבא ואחת מלא יטמא אם הטומאה והביאה כאחת והתרו בו על שתיהן חייב שתים אבל כל שקדמה האחת והוא בחיבורין ר"ל שקודם שפירש הימנה נכשל בחברתה אינו חייב אלא אחת כיצד נכנס לבית כשהוא גוסס ושהה שם עד שמת ובשעה התכופה למיתה בודאי מתרין בו לצאת ושלא ליטמא במת באהל ונמצאו טומאה וביאה באין כאחת ולוקה שתים וכן אם נכנס באהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חברו בשליחותו ופירע את המעזיבה ומתרין בו שלא להניחו לעשות כן משום ביאה באהל המת ומשום טומאה באהל המת ולא קבל שנמצאו טומאה וביאה באין כאחת שאם שלא מדעתו אין כאן משום לא יבא שאין התראת ביאה אלא מקודם הביאה וכן אם נכנס באהל המת בשוגג ומתרין בו לצאת אין כאן בלא יבא אבל אם נכנס כדרכו אינו חייב אלא אחת שמשעה שנכנס חוטמו או אצבעות רגליו נטמא ומשום ביאה לא איחייב אלא בביאת כלו והרי מחולל ועומד הוא ואינו חייב אלא אחת אף בהתראת טומאה וביאה הואיל ויש בה חבורין ר"ל שאין הפסק בין הטומאה והביאה וכל שכן אם הכניס ידו תחלה ואחר כך נכנס שהרי נטמא בשעת הכנסת היד ומשום ביאה לא איחייב אלא בביאת כלו וכל זה שכתבנו לדעת רב יוסף אבל לדעת רבה כל טומאה וטומאה אף לאחר שפירש וחזר ונגע אינו חייב אלא אחת הואיל ומחולל ועומד הוא באותו השם בעצמו ר"ל בלאו דלא יטמא ומתני' דהיה מטמא וכו' שחייב על כל אחת ואחת ענינה בטומאה וביאה הן כאחת הן זו לאחר שפירש מזו שהרי מ"מ לא הותרה מאותו השם וגדולי המפרשים בהגהותיהם פסקו כדעת רבה ומשום דרבה ורב יוסף הלכה כרבה ומ"מ סתם משנתנו אינו מוכיח כן שהרי משנתנו סתם נאמרה בלשון טומאה וטומאה ואם מפני שהוא מחלקת רבה ורב יוסף הרי אינם חלוקים על דעת עצמם אלא אליבא דרב הונא ואין סתירה מזה כלל ומתוך כך נראה לפסוק כרב יוסף וכן פסקוה גדולי המחברים ואף חכמי התוספות נסמכים בה:

הכהנים אין בהם חלוק בין טומאה לביאה וכל שניטמא הן במגע הן בביאה באהל הן במשא ופירש וחזר ונגע חייב על כל אחת ואחת ואם היה נוגע ולא פירש או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים אפילו התרו בו כמה אינו לוקה אלא אחת בין בטומאה וטומאה בין בטומאה וביאה בין בבת אחת בין בקדימה אחת לחברתה ר"ל שלא פירש בנתים ומ"מ כהן גדול יש בו שני שמות אלו ר"ל טומאה וביאה שהרי נאמר בו לא יבא ולא יטמא ואף עיקר סוגיא זו על כהן גדול נאמרה אלא שהוא הדין לנזיר ששניהם שוין בטומאה שלא ליטמא אף לקרובים וכמו שאמרו והושיטו לו מתו ומת אחר ר"ל מתו או מת אחר שמתו ר"ל קרובו ומת אחר שניהם שוים בו וכל שטומאה וביאה באין כאחת או פירש בנתים לוקה שתים אם התרו בו על כל אחת ואחת הא כל שקדמה טומאה ולא פירש בנתים אינו לוקה אלא אחת על הדרך שביארנו בנזיר ואף בזו חלקו בה גדולי המגיהים כדרך שחלקו בנזיר ואין דבריהם נראין כמו שכתבנו:

טומאה בחבורין שהזכרנו פירושו שבעוד שנוגע במת נוגע במת אחר ויש טומאה בחבורין נאמרת בצד אחרת והוא שאם נגע זה במת ופירש ונגע בכלים נעשו הכלים ראשונים אבל אם כשהוא נוגע עדין במת נוגע בכלים נטמאו הכלים טומאת שבעה מדברי סופרים כאלו נגעו במת עצמו ודוקא לתרומה וקדשים שלא יהא כשר באכילתם עד שיעברו שבעה אבל לנזיר ועושה פסח אין להם בזו אלא טומאת ערב שלא העמידו דבריהם בפסח הואיל ויש כרת במניעתו כשהוא טהור ולא בנזיר שהקלו בו לרוב צערו שהוא אסור בכל מין היין והוא דומה לאדם שנגע בו בעודו נוגע במת ואף אנו גורסין בסוגיא זו כאן בחבורי אדם בכלים כאן בחבורי אדם במת ולענין ביאור זה שתירץ רב יוסף כאן בחבורין כאן שלא בחבורין כלומר שכל שהוא נוגע במת ומוסיף טומאה במת אחר טומאה אחת היא אבל שלא בחבורין ר"ל אחר שפירש חייב כלומר ואף כהן בבית הקברות שנגע במת חייב דלאו חבורין הוא הואיל ואינו נוגע במת גופו זו מיהא אינה אלא עמידתו בבית הקברות חיבורין הוא לענין פסק כמו שביארנו ומה שהקשה לו אחר כן וטומאה בחיבורין דאוריתא היא הוא שהיה סבור עליו מאחר שהיה אומר שטומאה בחבורין טומאה אחת היא שאף אחר הנוגע בו בעודו מחובר למת תהא נידונית כטומאה אחת להיות הנוגע בו טמא שבעה מן התורה כנוגע במת עצמו ותירץ לו שלא על אותה טומאת חבורין הוא עסוק לדונה כטומאה אחת אלא דבריו של רבי יצחק בטומאה של אדם בכלים והוא הדין לאדם באדם ודבריו של רב יוסף באדם במת ר"ל כהן גדול או נזיר שנוגעים במת שני בעוד שנוגעים בראשון ויש גורסין כאן באדם בכלים כאן באדם באדם כלומר שבאדם הנוגע בנוגע בעודו מחובר למת טמא שבעה מן התורה דחדא טומאה היא ומ"מ אפשר לאמרה לענין פירוש אבל לענין פסק אינה אלא דוקא מדרבנן ואף בזו דוקא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא כמו שביארנו בשני של ע"ז ומתוך כך נראה כפי' ראשון:

כל שביארנו בכהן שנטמא שכל שלא פירש אינו חייב על טומאה שניה הן שהיה נוגע במת הן שהיה בבית הקברות לא נאמר אלא לענין מלקות אבל מ"מ איסורא איכא שהרי אמרו לה יטמא ולא לאחרים עמה ר"ל אף בעודו נוגע בקרוביו ומ"מ יש אומרים דוקא שנוגע באחר שלא לצורך מתו אלא לצורך האחר אבל כל שנתעסק במתו ואי אפשר לו שלא בטומאת אחרים כגון שצריך ליכנס לבית הקברות לצורך מתו נכנס ובלבד כשהוא נוגע במתו שלא יהא קרוי פורש ואף בשעה הסמוכה לקבורה הצריכו קצת גאונים שיצא עם מתו עד מקום שאין שם טומאה ויתעכב לשם עד שיקבר ואחרים יוליכו את המת עד הקבר ויקברוהו והוא יתעכב לשם במקום שאין שם טומאה ומ"מ בצרפת הסכימו שזו אינה אלא חוכא וטלולא ומה ענין שיכנס ויצטרך לצאת אחר כן בנגיעת המת ומ"מ אין כאן תמה שאף על פי שאחרים קוברים אותו כל לכבודו ולהספדו מותר ליטמא וכדי שלא יטמא שלא בנגיעתו אחר שנתקן הכל ואין שם אלא קבורה יצא בנגיעה ויתעכב במקום שאין שם טומאה עד שיקברוהו ומ"מ בתוספות העידו על חכמיהם שנמנו עליה וגמרו שאין לו ליכנס כלל ואם נכנס אם אינו נאחז בארון לוקה ואם נאחז בארון איסורא מיהא איכא ואף הם פקפקו בחזרה למלקות הואיל ופירש ואין תקנה בדבר אלא אם כן קוברו בקבר יחידי או בקצה בית הקברות וכל שכן שאחר שקברו אין לו לחזור לבכות ולספוד שאין זה צורך המת כלל אחר שנקבר ואף גדולי המחברים כתבו שצריך לקברו בסוף בית הקברות שלא יטמא אחר קבורת מתו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שהכהנים בזמן הזה טמאים הם ואין להם מלקות בשום טומאה אלא שהאיסור במקומו והוא שאמרו קברו את המת וחזרו ולפניהם ב' דרכים אחת טמאה ואחת טהורה באין בטמאה בא עמהם ר"ל אותו כהן אבל בא עמהם בטומאה מפני כבודם שלא יטריח ואף זו דוקא בטומאת סופרים כגון בית הפרס אלמא שאלמלא הכבוד אסור הוה בכך ומ"מ אני מצטרף לדעת אחרת שלא נאמרה בשום מקום אלא במתכוין ליטמא מתחלה כגון שכבר נקבר מתו ויצא לו מבית הקברות ולא היה לו לחזור בטמאה אלא משום כבוד צבור אבל כל שהולך עם מתו וראוי לו ליטמא בו וניטמא בו נכנס עמו בבית הקברות אף בלא נגיעה ויכול לחזור שלא אמרה תורה להטמא ולטרוח ולקבור בקבר יחידי או לחזור בשידה תיבה ומגדל אלא כיון שנכנס בהיתר אף חזרתו מותרת בלא נגיעה אלא שראוי לומר שיצא תכף שנקבר שלא ישהא שם וכן הדבר נראה לי ברור:

גמרא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כלומר שממלא ומשלים הכל שגם ביאתו לבית שיש בו טומאה בכלל לא יטמא הוא. כשהוא אומר לא יבא. תרוייהו גבי נזיר כתיבי וקרא יתירא הוא להזהיר על הביאה ועל הטומאה כדמפרש בסמוך שאם נכנס באהל המת והתרו בו משום לא יבא ומשום לא יטמא ילקה שתים הואיל ושניהם באו כאחד. אבל טומאה וטומאה לא מיחייב שתים משום לא יטמא אם לאו כשיש תוספת טומאה בשנייה כדמפרש בסמוך.

ורב יוסף אמר אף טומאה וטומאה אף בלא תוספת טומאה מתחייב שתים אם התרו בו אל תטמא אל תטמא. הרא"ש בפירושיו:

הכי גרסינן מקרא מלא הוא דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא להם במותם דבכלל לא יטמא להם הוי בין בנגיעה למת בין בביאה למת בתוך אהל המת. אם כן למה נאמר לא יבא להזהיר על הטומאה ולהזהיר על הביאה. וכן מפרש במסקנא כי אתו בהדי הדדי. אבל טומאה וטומאה לא אם היה מת מונח על כתפו ונכנס באהל המת אינו חייב על הביאה. והיינו טעמא דכתיב גבי כהן הדיוט לא יטמא בעל בעמיו להחלו מי שאינו מחולל ועומד ולקמן יליף מגזרה שוה נזיר מכהן וכהן מנזיר. ודוקא כשעדיין מחובר למת בשעה שנגע למת אבל פירש ונגע חייב על נגיעה שנייה כדמסיק במסקנא:

ורב יוסף האלהים אמר רב הונא אפילו על טומאה וטומאה כלומר בשבועה אמר רב הונא דאין חילוק בין פירש ונגע למחובר עדיין ונגע זה וזה לוקה שתים. דאמר רב הונא נזיר והוא בבית הקברות. לוקה על עמדו שם אם התרו בו והושיטו לו מתו אביו או אמו או מת אחר ונגע בו חייב אם התרו בו פעם שנייה. ואמאי הא מטמא וקאי שהרי היה עומד בבית הקברות בשעה שנגע פעם שנייה ואם כן לדבריך לא היה לו ללקות על נגיעות למת דהא מחולל ועומד הוא. אלא ודאי רב הונא אפילו טומאה וטומאה לקי תרתי ולית ליה דמחולל ועומד. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

ורב יוסף אמר אפילו טומאה וטומאה לוקה שתים דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות. היינו טומאה דטומאה בוקעת ועולה ודמי כמאן דנגע בטומאה. והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו חייב נמי משום נגיעה דמתו:

והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב פירוש שהושיטו לו מתו שגם על הקרובים הוא מוזהר ככהן גדול. ומת אחר כלומר או מת אחר כמו חלץ ונתן גט דהוי כמו או נתן גט. ונגע בו חייב אנגיעה דשני. שיטה:

אמר ליה רב יוסף ותיקשי לך מתניתין דתנן היה מטמא כו' אלא קשו קראי אהדדי וסמי הך ברייתא מקמי מתניתין. לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. אביי השיב לרב יוסף לתרץ המשנה והברייתא דלא תיקשי אהדדי ולקיים דברי רבא. כאן בחיבורין בעודו מחובר למת אם הושיטו לו מת לא מיחייב דמחולל ועומד הוא ואינו מוסיף טומאה על טומאתו. כאן שלא בחיבורין. אחר שפירש מן המת והושיטו לו מת אחר והתרו בו בל תטמא חייב שתים. דבטומאה שנייה יש תוספת טומאה דבעודו מחובר למת אדם הנוגע בו טמא שבעה ואחר שפירש הנוגע בו אינו טמא כי אם טומאת ערב. כך פירשו המפרשים שיטה זו. וקשיא לי מדקאמר רבא אבל טומאה וטומאה לא משמע דלית ליה כלל בטומאה שתי מלקיות. דאם איתא דאית ליה אמורא היה לו לפרש דבריו. ועוד קשה דהוה ליה למימר אמר ליה לא קשיא כאן בחיבורין וכו'. הלכך נראה לפרש דרבא לית ליה שתי מלקיות בטומאה כלל. ורב יוסף דקאמר דמשכחת להו נמי בטומאה וכדמפרש בתוספת טומאה. אלא קשיין אהדדי לא קשיא כאן בחיבורין וכו' כל זה מדברי רב יוסף ולפרש דבריו דבחיבורין משכחת להו. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וז"ל הר' עזריאל ז"ל: אמר ליה רב יוסף ותיקשי לך מתניתין דאמר כוותיה דתנן היה מטמא למתים ואמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת. ואמאי והא מטמא וקאי. ולא מפליג רב יוסף בין מחובר עדיין בשעה שנוגע בשני ובין פירש ממנה.

אלא קשיין אהדדי מלתא באפי נפשה היא ולרבא ואביי פריך דאמר אבל טומאה וטומאה לא. דבשלמא לרב יוסף מסייעא מתניתין וברייתא לדידיה משבשתא. אלא לאביי ורבא דמייתו ברייתא סיעתא הא קתני מתניתין חייב על כל אחת. עד כאן:

גמ' כאן שלא בחיבורין ע' נדה ד' נז ע"א תד"ה ודלמא: