מסכת נזיר דף כ״ג עמוד ב׳

ומדינים כבריח ארמון בשביל שהטיל מריבה בינו ובין אברהם כדכתיב אל נא תהי מריבה גרם לו שנפרדו זה מזה ונעשו זה כנגד זה כבריחים שנועלין לארמון שאין החיצונים יכולים להיכנס בתוכו כן נעשו עמונים ומואבים שאינן מותרין לבא בקהל ישראל כדכתיב לא יבא עמוני ומואבי:

לתאוה יבקש נפרד לדבר עבירה יבקש מי שנפרד ואיזה זה לוט שנפרד מעל אברהם כדכתיב ויפרדו איש מעל אחיו (בראשית י״ג:י״א) וסמיך ליה ויסע לוט מקדם שהוא נפרד תחילה:

ובכל תושיה יתגלע ובתושיה לא נאמר כאן אלא ובכל תושיה לומר לך שנתגלע קלונו בשתי תורות דתורה נקראת תושיה דכתיב הפליא עצה הגדיל תושיה (ישעיהו כ״ח:כ״ט) תורה שבכתב ותורה שבעל פה בתורה שבכתב בבתי כנסיות כדכתיב לא יבא עמוני ומואבי בתורה שבעל פה בבתי מדרשות כדתנן עמוני ומואבי כו':

יתגלע כמו ולפני התגלע הריב נטוש (משלי י״ז:י״ד) שהוא לשון גילוי דגרסינן במסכת סנהדרין (דף ו:) קודם שנגלה לך הדין כו':

תמר שזינתה ונתכוונה לשם מצוה כדי להעמיד זרע כדכתיב כי ראתה כי גדל שלה (בראשית ל״ח:י״ד):

זמרי זינה ונתכוון לשם עבירה:

ויצאו ממנה מלכים ונביאים מלכים מדוד ונביאים מישעיה כדאמר מר (סוטה י:) אמוץ ואמציה אחים הוו וגמירי (מגילה טו.) כל מקום שהזכיר הכתוב נביא ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא:

גדולה עבירה לשמה כלומר לשם מצוה:

ומדינים כבריח ארמון (על שהעיר מדינים בינו לבין ישראל) כבריחים לארמון ע"י ריב שהיה בין לוט ובין אברהם כדכתיב אל נא תהי מריבה וגרמה לו מריבה להפרד מאברהם וע"י כן נכשל בבנותיו ונעשה כבריחים שנועלין את הארמון שאין החיצונים יכולין להיכנס לפנים כך נעשו עמונים ומואבים שאסורין לבא בקהל ובבראשית רבה דריש לפי שאסורין בקהל ובעזרה כטמאים:

לתאוה יבקש נפרד זה לוט שביקש להפרד מאברהם כדכתיב ויפרדו כדי למלאות תאותו בעבירה:

ובכל תושיה יתגלע בכל התורה יתגלע קלונו בשתי תורות בתורה שבכתב לא יבא עמוני ומואבי היינו בבתי כנסיות ובתורה שבע"פ בבתי מדרשות ששונים בהם עמוני [ומואבי] אסורין ואיסורן איסור עולם:

תמר זינתה אבל נתכוונה לשם שמים כדכתיב כי ראתה כי גדל שלה ויצאו ממנה מלכים כדכתיב בסוף רות ואלה תולדות פרץ וכו' עד ישי ונביאים דאמר מר אמוץ ואמציה אחים הוו ואמציה המלך מזרע דוד וישעיה ואמוץ נביאים היו דגמירי בכל מקום שהזכיר (תורה) שם [אביו] בנביאות גם אביו נמי היה נביא:

שמתוך שלא לשמה בא לשמה וא"ת והא אמרינן בעלמא (ברכות דף יז.) העוסק במצוה שלא לשמה נוח לו שלא נברא וי"ל דהתם מיירי שעוסק בתורה שלא לשמה לקפח אחרים והכא קאמר שעוסק בתורה שלא לשמה להתגדר ולקנות שם:

שמתוך שלא לשמה בא לשמה ואת אמרת דעבירה לשמה עדיפא ממצוה שלא לשמה דיש בה עדיפא קצת:

ומאן אינון נשים באהל שרה ורבקה ורחל ולאה בשרה כתיב והנה היא באהל (בראשית י״ח:י״ב) ברבקה כתיב ויביאה יצחק האהלה שרה אמו (שם כד) ברחל ולאה כתיב ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל (שם לא) ומנשים היינו דכתיב נשים:

שבע בעילות בעל סיסרא דז' פעמים כתיב כריעה נפילה ושכיבה:

לתאוה יבקש נפרד הלך אחר תאות לבו כדאמרינן לעיל כל הפסוקים לשם עבירה נאמרו. יש אומרים ראשי תיבות של ל'תאוה י'בקש נ'פרד ל"י"נ עולין לתשעים ושני פעמים לוט עולה כמו כן תשעים לומר ששתי ביאות משתי בנותיו לתאות עבירה כדדרשינן בבראשית רבה. ואין אנו יודעין אם לוט נתאוה להם או אם הן נתאוו לו. כשהוא אומר לתאוה יבקש נפרד הרי לוט נתאווה לבנותיו. הרב עזריאל ז"ל:

וזמרי זינה והפיל כמה רבבות מישראל פירוש לפי שנתכוון לשם עבירה. אבל יהודה לא נתכוון לעבירה שהרי באותה שעה עדיין לא גזרו על הפנוייה. שיטה:

ומנשים היינו מעין נשים מעין ברכתם הרב עזריאל ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בחידושיו וזה לשונו: מנשים באהל מברכת נשים שבאהל תבורך גם היא. עד כאן:

רש"י בד"ה שרה רחל ולאה כו' אלא כדי וכו' עי' יבמות דף קג ע"א תד"ה והא וסנהדרין דף עד ע"ב תד"ה והא:

(משלי יח, יט) "אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז", זֶה לוֹט שֶׁפֵּרַשׁ מֵאַבְרָהָם נראה לי בס"ד דשם אַבְרָהָם הוא 'אבר מה' וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ולכן לוט כשהיה מתחבר עם אברהם היה יונק ונשפע מן אותיות 'מה' של אברהם כי לוֹט [45] הוא מספר מה, וכשנפרד ממנו נפרד מיניקה זו של מה וְ'נִשְׁפַּע' נהפכה לו לצירוף 'נִפְשָׁע'. והא דקרי לאברהם אבינו עליו השלום קִּרְיַת עֹז כי ז' ספירות חג"ת נהי"ם [חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות] הם קריה שהם נקראים שבעת ספירות הבנין ואחוזים בהם אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד [76] שראשי תיבות שלהם עולה ע"ו. אך אברהם אבינו עליו השלום הוא חסד שהוא כפול בסוד יוֹמָם יְצַוֶּה הֳ' חַסְדּוֹ (תהלים מב, ט), יוֹמָם דיקא דהוא אזיל עם כולהו יומי ואם כן אם תחשוב ראשי תיבות שלהם מתתא לעילא יהיה שם אברהם משלים מספר עז [77] בקריה זו דשבעה ספירות הבנין ולזה אמר עליו קִּרְיַת עֹז.

(משלי יח, יט) "וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן", שֶׁהֵטִיל מִדְיָנִים בֵּינוֹ וּבֵין יִשְׂרָאֵל כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כג, ד) "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִקְהַל ה'". ופירש רש"י כבריח שנועלין בו הארמון שלא יכנם בו אדם. ויש להקשות למה עשה הדמיון לבריח ולא למנעול ברזל שנועלים בו הפתח דאי אפשר ליכנס בני אדם שם? ונראה לי בס"ד כי זו המניעה היא רק לזכרים ד'עַמּוֹנִי' וְלֹא עַמּוֹנִית, 'מוֹאָב' וְלֹא מוֹאָבִית משום דהזכרים דרכם להיות בחוץ ולכן דרכם לקדם אך הנקבות עצורים בפנים ואין דרכם לצאת חוצה כדי לקדם. ולכן עשה הדמיון לבריח כי הוא מעכב ומונע הכניסה הכניסה מן אותם שבחוץ שאי אפשר להם ליכנס מחמת הבריח דאי אפשר להם להסירו כי הוא מונח בצד פנים של הדלת אבל להיושבים בפנים אינו מעכב ומונע כלל כי היושב בפנים כשירצה לצאת מושך הבריח ויוצא אבל מנעול הוא מעכב ומונע בין לעומדים בחוץ בין לעומדים בפנים, יען כי מנעול אינו נפתח בלא מפתח והמפתח הוא ביד בעל הבית בלבד ואחרים אינם יכולים לצאת ולהכנס אם לא יבא בעל הבית ויפתח להם נמצא העכבה היא רק לזכרים שדרכם בחוץ ולא לנקבות שדרכם בפנים ולכך עשה הדמיון בבריח.

(משלי יח, א) "בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע", שֶׁנִּתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, דִּתְנָן: עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם. קשה מה תוספת קלון היה לו בזה מן דברי המשנה אחר שנכתב בתורה (דברים כג, ד) לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי? ועוד אטו דין מצרי ואדומי לא נזכר בתורה שבעל פה? ונראה לי בס"ד דאיכא טעמא במה שאמר 'עַמּוֹנִי' וְלֹא עַמּוֹנִית, שהנקבות הותרו הוא משום כי לוט שהוא הזכר היתה כונתו לרוע אבל בנותיו הנקבות היתה כונתם לטובה ולכן הרויח הנקבות של עמון ומואב לא נאסרו מה שאין כן הזכרים. ולכן בדברי רז"ל אשר מפורש דאין האיסור אלא בזכרים דאמרו 'עַמּוֹנִי' וְלֹא עַמּוֹנִית, בזה נִּתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ של לוט כי הטעם דנאסרו הזכרים בלבד ולא הנקבות מפני שלוט כונתו לרוע אבל בנותיו הנקבות היתה כונתם לטובה.

אֶלָּא אֵימָא כְּמִצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. נמצא אהרן הכהן עליו השלום ויעל עליה השלום עשו עבירה לשם שמים שהוא חיבור הוי־ה אדנ־י [91] שעולים מספר אותיות אילן [91] שהם ראש וסוף של שמות אַהֲרֹן יָעֵל [91] לרמוז כי עשו מה שעשו לשם שמים שהוא סוד אילן ולכן נרמזו אותיות אילן בראש ובסוף של שמותם להורות שכונתם מתחלת הענין ועד סופו היתה לשם שמים! ונראה לי בשם יָעֵל ראשי תיבות יעשו עבירה לשמה. ואומרם מִתּוֹךְ 'שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' בָּא לִשְׁמָהּ כי תוך האותיות של שלא לשמה יש ג' יודי־ן וג' מימי־ן ולמ־ד [שין למד אלף למד שין מם הי בחשבון כזה: י+ו+ד=20 כפול שלש יודי־ן =60. מ+ם=80 כפול שלש מימי־ן=240. ל+מ+ד=74. סך הכל 60+240+74 = 374] שעולה מספרם שע"ד ועם הכולל יעלו מספר לשמה [375] לרמוז מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. והא דקרי לשרה ורבקה ורחל ולאה 'נָּשִׁים בָּאֹהֶל' (שופטים ה, כד) משום שיש בשמם במילואם [שין ריש הא, ריש בית קוף הא, ריש חית למד, למד אלף הא] ל"ו אותיות כמנין אהל [36].

שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נראה לי דהיו שבע בעילות לצורך ביטול שבע כחות הטומאה שהיה בקליפתו שהם כנגד ז' שמות שיש ליצר הרע והיא בכח צדקות שלה עשתה דבר פלא כי הבעילה שהיא גשמית וטבעית היתה אצלה מרה כלענה לרוב קדושת גופה ועל כן בכל בעילה היה לה זכות גדול מצד זה ובאותו הזכות היתה מבטלת כח אחד משבעה כחות טומאה שהיה ולכן אחר השבע בעילות אז מָחֲצָה רַקָּתוֹ (שופטים ה, כו) שתחבה היתד בראשו והרגתו כי הוסר כחו מעליו ולכן קרי לבעילות אלו עבירה לשמה.