מסכת נזיר דף ב׳ עמוד ב׳

וגבי יש נוחלין נמי משום דעיקר נחלה הוא מפרש עיקר נחלה בריש':

אלא [הכא] לפרוש כינויי ברישא אלא היינו טעמא דמפרש ידות ברישא דהואיל ואתיין ליה מדרשא כדאמרי' בפרקא קמא דנדרים נזיר להזיר לעשות כינויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות:

חביבין ליה ותני להו ברישא ואי אמרת כינויי נזירות נמי אתיין ליה מדרשא כדקתני עלה לעשות כנויי נזירות כנזירות הא לא הוי מדקא הדר ותני בההיא ברייתא גופא דנדרים אין לי אלא בנזירות בנדרים כו' ומקיש נדרים לנזירות מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות אף כן בנדרים ולא חשיב בהדייהו כינויי נזירות אלמא ברישא לא אתא אלא משום ידות נזירות כנזירות וכינויי נזירות אגב גררא נסבא:

וליפתח בהו ברישא וליתני ידות נזירות כנזירות וכל כינויי נזירות כנזירות:

תנא כי [מתחיל] בעיקר קרבן ברישא כגון בכינויי נזירות שהן ענין לשון נזיר כדפרישנא לעיל:

ולענין פרושי מפרש ברישא ידות דאתיין מדרשא ובפ"ק דנדרים פריך הניחא למ"ד כינויין לשון אומות הן ולהכי פתח בכינויין ברישא דעיקר הן אלא למ"ד לשון שבדו להן חכמים להיות נודר בו מאי איכא למימר ליפתח בידות ברישא הואיל ואתיין מדרשא ומשני מי קתני ידות במתניתין כלל אלא חסורי מחסרא לה ותני ידות להא מלתא נמי תריץ לה ואקדים נמי ותני ידות ברישא כל ידות נדרים כנדרים וכל כינויי נדרים כנדרים ולהכי מפרש ידות ברישא והדר כינויין:

האומר אהא הרי זה נזיר ואמאי דלמא אהא בתענית קאמר:

לימא דקסבר שמואל ידים שאין מוכיחות כלומר מדקא מוקים לה שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו הא לאו הכי ליכא לספוקי בנזיר כלל דקסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והא איפכא שמעינן ליה בפ"ק דקידושין דאמר שמואל האומר לאשה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאנתו הרי זו מקודשת ואע"ג דלא אמר לי:

אלא [הכא] לפרוש כנויי ברישא כלומר במתניתין במאי דפתח בין הכנויין ובין הידות איסורא דנפשיה הוא:

ידות הואיל ואתיין מדרשא חביבא ליה דדרשינן בפרק קמא דנדרים (דף ג.) נזיר להזיר לה' לעשות ידות נזירות כנזירות:

בעיקר קרבן דהיינו הכנויין שאינן צריכין לדרשה דקבלת נזירות גמור הוא אלא שאמר בלשון כנוי:

לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים פי' דאי סבירא ליה דהויין ידים למה לי' לשמואל לאוקמי מתני' בנזיר עובר לפניו אפי' אין נזיר עובר לפניו נמי דכשאמר אהא יד מיהא הוי דטפי משמעו אקבלת נזירות דראוי לחול לאלתר אפי' אכל ושתה ביין כל היום מחצי היום ואילך יכול להיות נזיר מקבלת תענית דאם אכל כבר לא יוכל להתענות עד למחר ולישנא דאהא משמע דאהא נזיר לאלתר הלכך יד הוי ואי לא בעי שמואל ידים מוכיחות אפילו. אין נזיר עובר לפניו נמי:

ה"ג אמרי אין בזמן שהנזיר וכו' כלומר אין ודאי שמואל סבירא ליה ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ובנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי דהויין ידים מוכיחות אבל אין נזיר עובר לפניו דלמא אהא בתענית קאמר כלומר ולא הויין ידים מוכיחות: ויש ספרים דגרסי אמרי לא בזמן שאין הנזיר עובר לפניו והכי פירושו לעולם שמואל לא בעי ידים מוכיחות ובזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי דיד מיהא הוי אין נזיר עובר לפניו דלמא אהא בתענית קאמר פירוש ואפילו יד לא הוי ולגירסא זו מסיק הכא דשמואל לא בעי ידים מוכיחות והתם דקאמר הרי את מקודשת אע"ג דלא אמר לי הרי היא מקודשת לו ופריך למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר ומוקי לה שמואל בשנזיר עובר לפניו הא אין נזיר עובר לפניו לא אלמא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא. הויין ידים ומשני התם אלא באומר מקודשת לי אלמא מסיק התם לשמואל מהכא דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים להכי גרסינן אמרי אין והשתא האי לימא אינו כשאר לימא שבגמרא שכן הוא עומד ודכוותה איכא לקמן (נזיר דף כט:) לימא הני תנאי כי הני תנאי ועומד. כן וכדמפרש:

ודלמא לפוטרו מקרבנותיו המוטלין עליו להביא כשישלים נזירותו ולא נתכוון כלל לקבל עליו על עצמו נזירות:

דקאמר בלבו להיות נזיר ומ"מ בעינא נמי דנזיר עובר לפניו דקבלה שבלב אינו כלום דגבי נזיר כתיב כי יפליא שיפרש בפיו אבל כי נזיר עובר לפניו ופירש בשפתיו אהא ובלבו חשב להיות נזיר מחשבת הלב מהניא כאילו אמר בפיו אהא נזיר כזה שעובר לפניו:

מהו דתימא בעינא פיו ולבו שוין קמ"ל הכי גרסי' ולא גרסינן דלא בעינא דהוי משמע דלא בעינן פיו ולבו שוין וזה אינו דכל נדר בטעות לאו נדר הוא דאם נתכוון לומר מעשר ואמר תרומה או איפכא על פירות שלפניו לא אמר כלום ועוד קשה למה לי עובר לפניו הא הוי נזיר כיון דחשב בלבו ולא בעינן פיו ולבו שוין אלא ה"פ מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין והכא כי לא הוציא בפיו אהא נזיר בפירוש אע"ג דנזיר עובר לפניו ואמר בלבו נזיר דאין זה פיו ולבו שוין קמ"ל דמחשבת הלב מגליא אדיבורו דאהא כי נזיר עובר לפניו דאהא נזיר קאמר וכהאי גוונא הוי שפיר פיו ולבו שוין:

כבר ביארנו בתחלת נדרים שידים מוכיחות אינן ידים בשום מקום וביארנו שם שיש סוגיאות מתבלבלות ובאות כחולקות על זה אלא שכבר יישבנו את כלם כמו שביארנו שם וזו שבכאן תדע שהגירסא המדוייקת לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים כלומר שזה האומר אהא ואין נזיר עובר עכשו לפניו אע"פ שכבר עמד היום לפניו מ"מ יד שאינו מוכיח הוא ומתוך כך תירצוה בשעובר לפניו באותה שעה שהוא יד מוכיח ומה שאמרו בה מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין קמ"ל דלא לאו למימרא דלא ניבעי שיהו פיו ולבו שוין לענין נזירות אלא שאין צריך שיהיה מוציא בשפתיו ממש מה שבלבו אלא כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שענינם יד מוכיח על ענין נזירות דיו:

לעולם יהא אדם זריז לעשות המצות הבאות לידו בהדור סכה נאה לולב נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכריכתו בשיראין נאים שנאמר זה אלי ואנוהו:

אלא התם לפרוש כנויי ברישא כיון דמוקמת טעמא בכולה והם נמי עיקר נזירות טפי מידות. תוספי הרא"ש ז"ל:

אלא היינו טעמא דמפרש ידות ברישא הואיל ואתיין מדרשא חביבין ליה כדאמרינן בפרק קמא דמסכת נדרים נזיר להזיר לעשות כינויי נזירות כנזירות וידות נזירות כו'. וכנויין לא נפקי בהדיא מדרשא כידות משום דכנויין היינו עיקר נזירות. הילכך לא צריכי למיפק מדרשא דהתיבות דומות לתיבת נזיר דאי מחיק ליה לרגל דנזיק דנזיח דפזיח הוה כתיב נזיר. הילכך לא נפק ממש מדרשא אלא ידות דלאו עיקר נזירות הן וצריכות למיפק מדרשא. והואיל ואתיין ליה מדרשא חביבין ליה והילכך מפרש ידות ברישא משום דאתיין מדרשא:

ודילמא אהא בתענית קאמר והיכי משוית ליה נזיר ודאי להכי להביא קרבנותיו לעזרה כיון דאיכא למימר דלתענית נתכוון. ועוד אפילו נזיר ספק לא הוי דכיון דאיכא למימר הכי והכי הא אמרינן סתם נזירות להקל. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ואקשי ודלמא אהא בתענית קאמר אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו. וא"ת למה לא נשאל את פיו לאיזה דבר נתכוון. וי"ל דמיירי באדם שאמר כיוונתי לפי מה שידונו חכמים על פי הלשון שאמרתי. עד כאן. שיטה. וכן כתוב בתוספי הרא"ש ז"ל וז"ל: ודילמא אהא בתענית קאמר. כי אמר אהא ונתכוון למאי דמשמע זה הלשון היכי דמשמע לשון נזירות. עד כאן:

לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דאי קסבר הויין ידים אפילו אין נזיר עובר לפניו נמי. דנהי דלא הויין ידים מוכיחות מכל מקום יד לנזירות הוי דטפי משמעותיה לשון נזירות מלשון תענית דאהא משמע דקאי אגופו לשנותו לשם חדש והיינו שיהא נקרא נזיר. אבל היושב בתענית אין שמו משתנה.

אמרי בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחרינא כלומר לעולם קסבר ידים שאין מוכיחות הויין ידים ובזמן שהנזיר עובר לפניו אכתי הוו ידים שאין מוכיחות ומכל מקום מוכח טפי לנזירות מלתענית כיון דנזיר עובר לפניו הילכך ליכא לספוקי במלתא אחריתי כיון דמוכח טפי לנזירות. אבל אם היה הדבר שקול לזה כמו לזה הא אמרינן ספק נזירות להקל. אבל אם אין נזיר עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר והדבר שקול ולא הוי נזיר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין כאחד שיוציא בפיו מה שמחשב בלבו אבל הכא שאנו צריכין למחשבת לבו לפרש מה שהוציא בפיו דאיכא לספוקי שמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר סלקא דעתך אמינא הוי דברים שבלב ואינן דברים קא משמע לן כיון שנזיר עובר לפניו ואין לבו מכחיש מה שמוציא בפיו אלא מפרש בלבו מה שמוציא בפיו מקרי שפיר פיו ולבו שוין. אבל אין נזיר עובר לפניו אפילו גמר בלבו ונתכוון לנזירות לאו כלום הוא דדברים שבלב הוא כיון דאינו מוציא דבר בפיו שיהיה לנזירות דהא איכא לספוקי בתענית ופיו ולבו שוין בעינן וליכא אלא חד. הרב ר' עזריאל ז"ל:

או אהא נאה הרי זה נזיר ודלמא אתנאה לפניו במצות קאמר ונזיר ודאי לא הוי ואפילו ספק כדפרישית לעיל.

(שמות טו, ב) "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", אֲנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת נראה לי בס"ד אומרו 'לְפָנָיו' כלומר עיקר היופי צריך להיות שאין כונתך להתפאר לפני בני אדם בנוי זה שעשית. ונראה לי אותיות אַנְוֵהוּ במילואם כזה אל־ף נו־ן וא־ו ה־א וא־ו אותיות אחרונות של המילוי עולין מספר בְּמִצְוָה [143] לרמוז הנוי יהיה במצוה דוקא ולא בגשמיות. גם אותיות אחרונות של מילוי מִצְוָה כזה מ־ם צד־י וא־ו ה־א עולים מספר נָאֶה עם הכולל [58] לרמוז שצריך לעשות המצוה נאה. ועוד נראה לי בס"ד אומרו הִתְנָאֶה 'לְפָנָיו' בְּמִצְווֹת כי המצות צריך לקיים אותם במחשבה ובדבור ובמעשה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים. גם צריך לקיים אותם מאהבה ולא מיראה ולפי זה צריך להיות לאדם בעבודת השם יתברך אהבה דהיינו אהבה במחשבה אהבה בדיבור אהבה במעשה וג' פעמים אהבה עולים ט"ל [13×3=39] שהוא מספר אותיות אשר לפני שם הוי־ה ברוך הוא שהם כוז־ו [39] שעולין מספר ט"ל. ולזה אמר התנאה לפניו במצות 'לְפָנָיו' דייקא רוצה לומר במה שרמוז לפני שמו יתברך. ועיין מה שאמר עוד בחדושינו לעיל בשבת דף קל"ג ע״ב יעוין שם. גם שם פירשתי בס"ד הסדר דנקיט בסוכה ולולב וציצית וכו' וכאן אוסיף לומר לא מבעיא ציצית שדמיו מועטין שאז גם ההידור שלו מועט אלא גם ספר תורה שדמיו יקרים דהידור שלו הוי מרובה ממילא גם כן תזהר בהידור שלו. ברם הא קשיא ברישא דברייתא נקיט הנוי לאדם דאמר: הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת, שהאדם יתנאה ובסיפא תלה הנוי במצוה דאמר: סֻכָּה נָאָה לוּלָב נָאֶה צִיצִית נָאָה'? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שפירשתי בס"ד על פסוק צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי (איוב כט, יד) דצריך להבין אם הוא לבש את הצדק איך הצדק חוזר ולובש אותו דנמצא הצדק הוא הגוף והאדם הוא הלבוש? ופירשתי בס"ד על פי דמיון באשה שהיתה יפת תואר ויפת מראה ובעלת חן מאד שהיתה חביבה על בעלה הרבה והנה יום אחד הביאו לה טבעת של אבן טובה ששוה אלף זהובים שתקנה אותה והניחה בתוך בגדה כדי שתראנה לבעלה ויקנה אותה לה ובהיותם יושבים על השלחן הוציאה הטבעת מתוך בגדה ותמסרנה לבעלה ותאמר לו שיקנה אותה בעבורה שבעליה רוצים בה אלף זהובים ולא ימכרו בפחות ויקחנה ויסתכל בה היטב ויאמר לה זו אינה שוה יותר מן ת"ק זהובים ואם ימכרו בזה הסך אני אתן לך ת"ק זהובים ותקני אותה ותקחנה מידו ותאמר אלו אין מוכרים פחות מאלף זהובים ותשימנה בחיקה. אחר שעה חזרה ותוציאנה מחיקה ותמסרנה לו ותאמר תחזור להסתכל בה היטב שמא טעית בראשונה וזה חזר והסתכל בה חמש ושש רגעים ויאמר זו אינה שוה יותר מארבע מאות זהובים ואם ימכרו בזה הסך אקנה ותקחנה מידו ותצניענה אצלה. ואחר שעה חזרה והוציאה אותה ותאמר תחזור ותראנה היטב היטב אולי אתה טועה בערך שלה וזה לקחה ונשארה בידו עשרה רגעים ויאמר זו אינה שוה יותר משלש מאות זהובים ואם ימכרו בכך אני אקנה ואם לאו לא אקנה ותקחנה ותאמר אם כן אחזיר אותה לבעליה כי יש הפרש גדול בערך בינך לבינם ואי אפשר לקנותה בכך על כן אחזירה לבעליה! והיא הצניעה אותה אצלה שתי שבועות ואחר כך לבשה את הטבעת ההיא באצבעה ובהיותם יושבים על השלחן אמרה לבעלה בזה השבוע הביאו לי טבעת אחרת יקרה מן הראשונה מאד והיא באצבעי ומפני שהיא דחוקה מאד לא אוכל להסיר אותה מידי תראנה בעודה באצבעי ותושט לו ידה ויאחוז ידה בידו ויבט בטבעת אשר על האצבע שלה ואחר הביטו בה אמר זו שוה אלף זהובים אם ימכרו בסך זה אני אקנה כי ערבה לו מאד. ותאמר לו בעל הטבעת רוצה בה שני אלפים זהובים ואיך ימכור באלף? ותמשוך ידה מידו ואחר חצי שעה חזרה ופשטה ידה אליו ותאמר ראה היטב בטבעת אולי אתה טועה בערך שלה והיא שוה יותר וזה חזר ואחז בידה ויסתכל היטב בטבעת שבאצבעה ויאמר אני רואה ששוה אלף ות"ק זהובים ואני אקנה בסך זה. ותמשוך ידה ותשמיט אותה מידו בחזקה ובמהירות ותאמר בעלה רוצה שני אלפים ואיך ימכור באלף ות"ק? ואחר רבע שעה חזרה ופשטה ידה אליו ותאמר תחזור ותראנה היטב עוד הפעם דאולי אתה שוגה בערכה וחזר ותפס ידה ויסתכל בטבעת שבה ויאמר כן הוא כאשר דברת שזו שוה שני אלפים ויותר ואני אקנה עתה בשני אלפים וקם והביא לה שני אלפים זהובים כדי שתתן לבעל הטבעת ותקחנה. אחר כך אמרה לו אשתו זו הטבעת שקנית היום בשני אלפים זו היא הטבעת אשר ראית קודם שני שבועות וסוף דבר גזרת אומר שאינה שוה יותר משלש מאות! ויאמר אני מבין היטב בערך אבנים טובות ואיך יתכן שאטעה כל כך בהפרש גדול כזה בין ראייתי אותו היום לבין ראייתי יום זה? ותאמר לו אשתו לא טעית! אלא בראשנה היית רואה הטבעת לבדה בפני עצמו וכל מה שהיית מוסיף להסתכל בה יותר הייתה יורדת בערכה בעיניך יותר, אך בזה היום ראית את הטבעת בהיותה באצבעי ומאחר שאני אהובה אצלך ומצאתי חן בעיניך זרח מן החן שלי חן על גוף הטבעת וראית את הטבעת יקרה יותר ממראה שעבר! ואחר שחזרת וראית עוד הפעם את הטבעת בידי נוסף עליה עוד חן מן החן שלי ונוסף ערכה בעיניך וכן בפעם שלישית נוסף לה עוד חן מן החן שלי ונתת לה ערך ב' אלפים כי האדם שהוא אהוב וחביב לזולתו ויש לו חן אם לובש תכשיט שיתנאה בו גם התכשיט יתנאה יותר מכח החן הזורח על גוף הלובש אותו וזה כלל גדול בחכמת הטבע. וזהו שנאמר צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי דבר בזה דוגמת ענין הטבעת ההיא של אותה אשה שבהיותה לבדה היה ערכה בעיני רואיה בדמים מועטים ואחר שלבשתה אותה האשה הנאה והיפה שנתייפת בה אז גם הטבעת הוסיפה יופי וחן מן יופי וחן אותה האשה אשר לבשתה וזהו צֶדֶק לָבַשְׁתִּי שנתייפיתי בו ואז גם הוא לבשני שנעשה מלבוש של חן ויופי מצדי כי האדם העושה מצוה ודאי יתנאה הוא באותה מצוה ואם אותו אדם הוא חביב ואהוב לפני הקדוש ברוך הוא אז המצוה ההיא שעושה תהיה חביבה ונאה יותר ממצות שעשו אחרים אף על פי שאותם אחרים עשו המצוה כמו זה באין מחסור מצד המעשה כלל דשניהם נטלו לולב אחד וישבו בסוכה אחת ולבשו ציצית אחד דהכמות שוה עם כל זה תתרבה המצוה באיכות שלה מצד הכונה והשמחה דודאי כונתו ושמחתו של צדיק זה היא יותר נכונה וגדולה מן האחר ונמצא גוף המצוה לבש יופי ונוי מן אותו צדיק. ולזה אמר אֶתְנָאֶה 'לְפָנָיו' בְּמִצְווֹת, 'לְפָנָיו' דייקא מצד הכונה והשמחה ואז מצד היופי הזה שאני מתנאה לפניו במעשה המצות אתן נוי ויופי לגוף המצות שאעשה לו סוכה נאה לולב נאה שיהיה להם יופי ונוי מצידי יותר ממצות שעשו אחרים כי מאחר שאני מתנאה במצות לפניו בקדושת הכונה והמחשבה אז ממילא יהיו המצות ההם שאני עושה נאים מכח הנוי שלי שתהיה הסוכה נאה ביותר והלולב נאה ביותר וכן הציצית נאה וכאשר אמרה אותה האשה לבעלה על אותה הטבעת.